14/9/07 - קטמנדו

[הקודם]

אתמול עזבנו את ניו-דלהי בדרך האוויר, כלעומת שבאנו. הערתי את לון והגענו לטיסה שלנו. אני הייתי שפוך מעייפות, וברגע שעלינו לטיסה אני שמתי ראש אחורה ונרדמתי. לדבריו של לון (ואין לי סיבה שלא להאמין לו) הטיסה עברה חלק, והשירות היה אדיב, במיוחד האוכל המצוין.

בהגיענו לשדה התעופה של קטמנדו נעמדנו בתור אינסופי כדי לשלם את האגרה לקבלת ויזה נפאלית (שאותה לא ניתן להוציא מהארץ). שילמנו 30$ כ"א עבור ויזה חד-פעמית, אחרי המתנה של כ-45 דקות באולם לא מאוורר בתור איטי עם אנשים מעשנים, והמשכנו לתור הקצר יותר של קבלת הויזה עצמה. כל הסיפור לקחת קצת פחות משעה, ועדיין לא הגענו לקחת את התיקים. בשדה"ת גם החלפנו את אחד ה-Traveler's Check של לון לרופי נפאלי (NR).

יצאנו מהטרמינל וחטפנו את קטמנדו לפנים, בלי כחל ושרק. תפסנו מונית לאזור הטאמל Thamel במטרה להגיע לאחת הסוכנויות של הישראלים (שי / סויסה), אבל הבחור במונית שכנע אותנו שהסוכנות תיקח לנו עמלה על מלון, בזמן שהוא יכול לקחת אותנו למלון טוב בלי לקחת עמלה (עאלק). אז נסענו למלון.

כאן המקום לספק קצת על הדרך למלון. המונית, כמו רוב המוניות כאן, היא Suzuki Maruti 800, סוג של סובארו ג'אסטי, רק יותר קטן (מנוע 800). בנפאל נוסעים בצד הלא נכון של הכביש, בעיקרון, ולכן ההגה בצד ימין. אני אומר בעיקרון, מכיוון שכולם נוסעים לכל הכיוונים בו זמנית, ולא משנה באיזה צד של הכביש / מדרכה. חוקי תנועה הם המלצות בלבד, על גדר שמועות. הצופר הוא כלי עזר ממדרגה ראשונה, וכנראה שבלי צופר הרכב מושבת. מזל שבצמתים ראשיים ישנם שוטרי תנועה, שעושים את מיטב יכולתם לווסת את התנועה הסימולטנית. בין המכוניות מתרוצצים טוקטוקים, ריקשות, אופנועים, טוסטוסים, אופניים ואנשים, בשני הכיוונים.

המאכער מהמונית הביא אותנו למלון Blue Horizon כדי לבדוק את איכות החדרים. ראינו חדר מפואר (יחסית) וסגרנו על מחיר סביר. לון הוא אשף בהתמקחויות, אני לא משהו, אז ביחד אנחנו מסודרים. סביר להניח שהמאכער קיבל את הקומישן (עמלה) שלו מהצד.

עוד לפני שהספקנו לנשום פגשנו בלובי של המלון סוכן נסיעות בשם רם Ram שהחליט (מטוב ליבו, כמובן) לעזור לנו לארגן את הטיול כולו, הופתענו לשמוע שהוא יכול לסדר לנו את ה-Permit (רישיון) לטיבט תוך 24 שעות, מה שפותח בפנינו אפשרות לבצע את התכנון המקורי של הטיול: מתחילים בטיבט, עוברים לטרק, חוזרים לקטמנדו כדי לראות את האתרים כאן. בהתחלה היינו סקפטים מאוד, אבל כשהגענו לתכל'ס נראה היה שהבן-אדם יודע על מה הוא מדבר ויכול לתת לנו מחיר טוב על כל הטיול לטיבט, אם נחליט מיד על המקום. יצאנו למשרד שלו בגשם קל, ולקחנו ריקשה. כן שלושה אנשים על ריקשה. לון היה צריך לשבת עלי.

ישבנו אצלו במשרד, שתינו תה ודיסקסנו את כל העסק. בסופו של דבר הגענו איתו להסכמה, נתנו לו את הדרכונים ליום אחד ולא מעט כסף, גם בשביל טיסות ואפילו Permit (רישיון) לטרק של האנאפורנה הוצאנו באותה הזדמנות.
חזרנו למלון בגשם שוטף, ובדרך הצטיידנו במטריות מתקפלות חדשות. הגענו למלון סחוטים, מילולית. חשבנו עוד לצאת להסתובב בטאמל, אבל נפלנו על המיטות ונרדמנו עד הבוקר. לון התעורר באמצע הלילה מרוב שעות שינה (נרדמנו בסביבות 20:00), ולא נרדם שוב עד לפנות בוקר.

הבוקר התעוררנו ב-6:00, רעננים ונמרצים, אכלנו ארוחת בוקר מקומית - ביצה קשה, מאפה ותה - במסעדונת קטנה בסמטה בה נמצא המלון שלנו. את המאפה הטרי לקחנו רגע לפני שהוא הגיע למדף שורץ-חרקים.

תפסנו מונית לפטאן Patan, עיר עתיקה הנמצאת מדרום לקטמנדו, ובירתה ההיסטורית של נפאל. המונית הביאה אותנו לתחילת מסלול ההליכה של Lonely Planet. המפה בספר קצת קשה להבנה, אבל ניווטנו ברגישות ובנחישות ועברנו ברחובות ובסמטאות העיר. פטאן שונה מקטמנדו בהלך הרוח השלו שלה (לעומת התזזית של קטמנדו) וסגנון הבנייה, שהוא קצת פחות צפוף. יש בה גם פחות תנועה, אם כי הכאוס התחבורתי מושל בכפה בכל מקום.

התחלנו ממקדש לאל גנש Ganesh, אל הפיל, והמשכנו לכיוון כיכר Sulima, שם ישנה בריכה ענקית וסטופה (מקדש בודהיסטי בצורת חצי כדור על חצי כדור). עברנו דרך סמטאות, רחובות וכיכרות שונות עד שהגענו אל המקדש המוזהב Golden Temple, מקדש בודהיסטי מרשים, שגגו מוזהב וגם רוב החלק הפנימי של הגג המפואר (זהו מבנה פגודי). במקום, כמו במקדשים אחרים, פעמוני תפילה, גלגלי תפילה, פסלי האלים וחיות אחרות, וחיות אמיתיות אשר כביכול שומרות על המקדש. מסביב לרחבת המקדש ישנם חדרי תפילה ב-3 קומות, ובהם פסלי הבודהה. המקום מרשים ביותר, והפעילות בו מעניינת.

משם המשכנו, דרך הסמטאות כמובן, למקדש הינדי בשם Kumbeshwar, שם גילינו מאות נשים באדום. יותר מאוחר הסתבר לנו שהיום התקיים פסטיבל נשים הינדי כלשהו, ולפטאן הגיעו אלפים רבים של נשים הינדיות כדי לקחת חלק באירוע. מראה המקדש השוקק חיים כל כך הותיר בנו רושם עז של תרבות, אמונה ודרך חיים.

מחוץ למקדש ישנו סוג של "מקווה" - מעין בריכה שקועה בלב הכיכר, אליה התושבים באים כדי ליהנות ממים זורמים. הם ממלאים דליים, שוטפים כלים וגם מתרחצים (עם בגדים כמובן), וכל זאת לעיני כל, באמצע היום. "מקווה" כזה נמצא כמעט בכל כיכר בעיר, וזהו מראה נפוץ ביותר.

המשכנו בדרכנו והגענו תוך זמן קצר ל-Durbar Square, הכיכר המרכזית של העיר, בה ממוקמים מקדשים לרוב, הינדים ברובם. הסתובבנו בכיכר שעה ארוכה, כאשר אנו עוברים ממקדש למקדש וקוראים מה Lonely Planet אומר עליו. ההיסטוריה של נפאל לא כל כך מדברת אלינו, אבל המקדשים מהממים ביופיים. התוספת של אלפי הנשים באדום סיפקה לנו חוויה ייחודית שאני לא יודע אם נתקל בה שוב בטיול הזה.

הכיכר היא יעד תיירותי עיקרי בעמק קטמנדו, ולכן עם התיירים מגיעים גם הרוכלים למיניהם, שמנסים למכור לכל תייר דברים שונים, ועקשנותם הופכת למעצבנת בשלב מסוים. צריך ללמוד להגיד להם "לא" תקיף, אחרת לא עוזבים אותך.
בצד המזרחי של הכיכר נמצא ארמון המלך הישן של נפאל, והכניסה למוזיאון שבו עולה 250NR בנוסף לאגרת הביקור בכיכר עצמה (200 NR). לפני הכניסה למוזיאון החלטנו ששעת צהריים היא שעה טובה למצוא משהו לאכול.
הסתובבנו ברחוב שמדרום לכיכר והגענו לחצר פנימית בין כמה בתים, שם מצאנו עוד מסעדונת מקומית. אכלנו צהריים, נחנו קצת והמשכנו בדרכנו. הארוחה היתה פשוטה וזולה (פחות מ-20 שקל לשנינו, ושבענו). באותו רחוב עמוס בחנויות, קניתי כובע בוקרים לעצמי.

במקום להמשיך למוזיאון, החלטנו לבקר בעוד מספר אתרים מדרום לכיכר. הגענו לעוד מקדש בודהיסטי, מרשים קצת פחות מהמקדש המוזהב אבל עדיין יפה מאוד, וגם למקדש Mahabouddha, הידוע גם כמקדש אלף הבודהות, על שום כמות דמויות הבודהה המעטרות אותו.

חזרנו לכיוון הכיכר המרכזית, וגילינו שאי אפשר לזוז בה. בכל מקום היו נשים באדום בקבוצות של מאות רבות, שירים וריקודים בכל פינה, וכל המקדשים מלאים עד אפס מקום. נכנסנו לארמון ולמוזיאון בתוכו. זהו מוזיאון המתאר את עיקרי האמונה ההינדית והשתקפותה ביצירות אומנות נפאליות. המוצגים מעניינים, ועל כל מוצג ישנם הסברים באנגלית, ואם היינו קצת יותר קרובים להינדואיזם, זו יכולה היתה להיות חוויה מאלפת.

אחרי המוזיאון הרגשנו שמיצינו את פטאן, ושהטיול התחיל ברגל ימין. חזרנו למלון במונית ויצאנו מיד לעשות קצת שופינג פה בטאמל. קנינו כפפות, גרביים, מעיל פליס ועוד ציוד לימים הקרוב בטיבט.

בשעה 18:00 חזרנו למלון, שם חיכה לנו אותו רם (אגב, הוא נפאלי, לא ישראלי, ועדיין מדבר מספר מילים בעברית, כמו כל מי שבא במגע עם המוני הישראלים שעוברים כאן מדי שנה) ובידו האישור להיכנס לטיבט, כולל כרטיסי טיסה בחזרה מלהסה Lhasa לשבת הבאה. הימרנו כשנתנו לו כסף ודרכונים, אבל ההימור השתלם ושיחקנו אותה. מחר אנחנו יוצאים עם קבוצה של כ-20 איש לכיוון הגבול הסיני. מחר אנחנו כבר בטיבט.

אחרי הפגישה עם רם יצאנו חזרה כדי לסיים את השופינג (מעיל בשבילי וגם מכנסי טרקים) והלכנו לאכול במסעדת Everest Steakhouse המשובחת. אכלנו ביחד סטייק פילה של יותר מ-600 גרם, עם צ'יפס ובקבוק קולה גדול, ויצאנו שבעים ומאושרים. בדרך חזרה למלון נכנסנו לסופר מרקט וקנינו כמה מצרכים לשבוע הקרוב.

מחר קמים מוקדם מאוד, ב-5:45 באים לאסוף אותנו מהמלון כדי לצאת לנסיעה הארוכה אל תוך טיבט.

[הבא]

אקטואליה 29/12

בשעה טובה ומוצלחת, כל בני הבית שלנו בריאים. כרמל, כאמור, הגיבה יפה לאנטיביוטיקה שהיא קיבלה, ולמרות שהיא מצוננת כמו כל הילדים, מתעטשת וקצת משתעלת, היא כבר בסדר גמור, ולא מחמיצה ימים בגן. מיקה, לעומתה, נלחמה בדלקת הריאות שלה במשך חודש שלם, ניסתה לעשות אינהלציה ללא הועיל, לקחה אנטיביוטיקה שלא עזרה לה, ורק שילוב התרופות שהיא קיבלה בשנה שעברה בסופו של דבר עזר לה. לאורך מספר ימים השיעולים נחלשו, והיא חזרה לישון על כרית אחת ובמצב מאוזן.

לעומת זאת, תמר נפלה למשכב עם דלקת ריאות דומה ועשתה טעות קשה כשחיכתה כמה ימים עד שהלכה לרופא, ימים שרק החמירו את המצב. עכשיו היא כבר מרגישה יותר טוב, אבל היו לה כמה ימים קשים מאוד.

ביום חמישי לפני שבועיים הייתי בכנס JavaEdge של חברת AlphaCSP, חברת ייעוץ, פיתוח והדרכה המתמחה בג'אווה. זו החברה שאינטרביט היתה רוצה להיות, ואולי יכלה להיות לולא הניהול הכושל שם. אגב, פגשתי שם את ערן ישראלי, שעבד איתי באינטרביט לכמה חודשים, אי שם ב2006. הכנס היה נחמד, עם אוכל למכביר ואפילו כמה מתנות נחמדות, גם בתקופת המשבר של עכשיו.

הכנס עסק בעתיד של ג'אווה, ספציפית החידושים בגרסא 7 שעתידה לצאת בקרוב, וגם בטכנולוגיות וכלים חדשים לפיתוח תוכנה. הלכתי לחמש הרצאות, אלה שנראו לי רלוונטיות לענייני העבודה השוטפים שלי, והיה מעניין מאוד. ההרצאות הן קצרות (45 דקות כל אחת), ולכן לא נכנסות לפרטים, אבל ברובן היה הסבר ממעוף הציפור וגם הדגמה חיה של הרעיון עליו דובר. בסה"כ היה מעניין לראות את החידושים, וגם לצפות באנשים שהגיעו לשם כדי לחכך מרפקים.

בראשון שעבר נולד לנו אחיין חדש, העונה לשם אורי. רביב וגל הגיעו על הבוקר למיון יולדות באיכילוב, בדיוק אותו מקום אליו הגענו אנחנו לפני 13 חודשים, ובשעה 10 בבוקר התינוק יצא לאוויר העולם בניתוח קיסרי סטנדרטי (גם אצלהם העובר לא התהפך). מה שכן, התינוק בלע קצת מי שפיר, אז לקחו אותו לבדיקות מקיפות, רק כדי להיות בטוחים. מיקה ותמר ביקרו את ההורים הטריים בבית החולים, אבל את התינוק עדיין לא ראו. גל שוחררה בינתיים הביתה, ועכשיו מתחילה העבודה הקשה.

אגב, באותו יום ראשון היה לאחותי יעל יומולדת, ועכשיו היא כבר ילדה גדולה, עם 28 חורפים שלמים מאחוריה. עלי והצליחי יעל, כולנו אוהבים אותך ורוצים רק לראות אותך מאושרת, בכל כיוון שתרצי ללכת בו!

בשישי בבוקר הגענו יחד עם יעל (שהגיעה אלינו בחמישי בערב) לאירוע חנוכה בגן. היו שם כל הילדים האחרים עם ההורים, היו מטעמי החג, היתה תכנית אמנותית עם המפעילה הקבועה שלהם (שירי חנוכה בליווי גיטרה, משחקים עם צעיפים, סופגניות צעצוע, "כד קטן" מבקבוק אקטימל, וכו'). היה מאוד נחמד (ומאוד משמין), ובעוד הילדים הקטנים יותר לא ממש הבינו מה קורה (אחד התינוקות הקטנים פשוט נרדם באמצע), כרמל נהנתה שם מאוד והסתובבה הלוך וחזור בינינו לבין הגננות. הבאנו מצלמה, והתמונות הטובות יותר יועלו לאינטרנט בקרוב.

בשבת בבוקר נסענו לבקר את יפעת ודורון ברמת גן, ולראות את אביב הקטנה, שמהון להון כבר בת חודשיים וחצי. הגענו אליהם, ישבנו וקשקשנו קצת, כרמל התחברה עם הכלבה שלהם פינצ'י (אבל לא נתנו לה להתקרב לצעצועים שלה), והקטנה ישנה רוב הזמן בעריסה, ומדי פעם פקחה עיניים כדי להסתכל על העולם. אכלנו אצלם צהריים, ומשם המשכנו לתל אביב הסמוכה, כדי לבקר את רביב, גל ואורי הקטן. זכינו לראות אותו למשך דקה או שתיים, ישן כמובן, מכורבל תחת השמיכה, וגם את אמא של גל שבאה לבקר גם היא.

בדרך הביתה התחלתי להרגיש חולשה וכאב ראש (מזל שלא נהגתי), ועד שהגענו הביתה כבר הרגשתי ממש על הפנים. הלכתי לישון לשעתיים, התעוררתי בערב לכמה שעות, חזרתי לישון את כל הלילה, ואתמול נשארתי בבית חולה. זו היתה שפעת קצרת-טווח, והיום כבר הגעתי לעבודה בריא ושלם. מה שכן, בגלל כאבי הראש נותקתי מהמחשב ליממה, ואת הזמן העברתי בצפייה בטלויזיה, מה שעזר לי לצמצם את כמות התוכניות והסרטים שחיכו לי על היס-מקס.

בשבוע שעבר נחתה עלי כמות אסטרונומית של עבודה, ולכן אין לי יותר מדי פנאי כרגע. בזמנים כאלה, טוב שיש עבודה, אבל תקופת לחץ היא אף פעם לא נעימה. אם ישתחרר הלחץ מתישהו בקרוב, אולי אני אעשה כאן סיכום נאות של 2008, ככה בשביל ההיסטוריה.

13/09/07 - ניו-דלהי

אתמול בבוקר קמנו בבית, עשינו הכנות אחרונות, דיברתי עם עודד (הבחור שהביא לי את הטלפון הלוויני) כדי לסגור את סופית את נושא ה-SMS היוצאים והנכנסים, אריזת תיקים סופית, ויצאנו לדרך בסביבות 11:00.

אספנו את תמר מהדירה של דנה ונסענו צפונה, דרך פקקי ערב ראש השנה, למעבר גבול נהר הירדן, אחרי שאספנו את לון מתחנת הרכבת בחדרה. נפרדתי ממיקה בחיבוק ונשיקה, היא אמרה לי לשמור על עצמי ואני אמרתי שתשמור גם על עצמה וגם על בלה שלנו.

נכנסנו למעבר הגבול בסביבות השעה 14:30 והוא היה די נטוש. קצת מוזר לצאת מהארץ בתהליך שונה מזה של נתב"ג. שילמנו את האגרה, קיבלנו חותמת בדרכון, עברנו את הדיוטי-פרי (אין שירות פטור-שמור ואולי גם לא יהיה), אבל לא עברנו בידוק בטחוני מקיף, ובמקום להגיע לשער ולעלות למטוס דרך שרוול, יצאנו מהדיוטי-פרי, והלכנו ברגל אל אוטובוס המעבר. העמסנו עליו את התיקים הגדולים וחיכינו שיצא לדרך. על האוטובוס עולה כל מי שחוצה את הגבול שלא ברכב פרטי, ומחירו סמלי - 4 ₪.

חצינו עם האוטובוס את הירדן, החלפנו 100$ לדינרים ירדנים כדי לשלם את האגרה בצד השני, עברנו בידוק זריז, ויצאנו לתפוס מונית. בזריזות עלינו על מונית ספיישל עד לשדה-התעופה של עמאן (רק 35 דינר) ולא שכחנו לסגור עם הנהג שבדרך חזרה נתקשר אליו יום מראש והוא יאסוף אותנו משדה"ת לכיוון מעבר הגבול בחזרה, ואפילו סגרנו איתו על מחיר מופחת - 30 דינר.

עמאן נמצאת כ-80 ק"מ ממעבר הגבול, אך הנסיעה ארכה כשעתיים, מכיוון שרוב הכבישים בהם נסענו משובשים וצרים, ומתפתלים על הרים, ובין כפרים קטנים. בנוסף לכך שדה"ת נמצא כמה עשרות ק"מ מדרום לעיר, אבל עד שם יש אוטוסטרדה מכובדת.

ירדן דומה מאוד בנופיה לישראל. הבקעה מדברית וצחיחה יחסית (היה נחמד לנסוע דרומה לאורך כביש הבקעה ולראות את הרי השומרון מכיוון מזרח), וככל שמגביהים מזרחה הנוף מזכיר יותר את גבעות הגליל. עמאן היא עיר גדולה, אבל הבנייה מזכירה את שפרעם, לא את ת"א. ניכרים בה סימני התעוררות כלכלית - קניונים, כבישים מהירים בלב העיר, בנייה נרחבת של מבנים מפוארים ואפילו מגדלי משרדים, וכמובן מלונות פאר בפאתי העיר.

הגענו לשדה"ת ב-17:30 והסתובבנו קצת בדיוטי-פרי הירדני (לון קנה פאוץ' חדש, אחרי שהמקורי נשבר). אכלנו משהו קטן, ועוד קינוח ובסופו של דבר עלינו על הטיסה של רויאל ג'ורדניאן הנה (ניו-דלהי). הטיסה יצאה באיחור קל. רוב הטיסה היתה מורכבת מישראלים כמונו, וחלקה הקטן הודים. הטיסה היתה מלאה עד אפס מקום, אבל המטוס היה די גדול (איירבוס A340) ויחסית נוח. הצוות נתן שירות טוב מאוד והנחיתה היתה רכה. אני הצלחתי לישון בתחילת הטיסה שעה וחצי בערך ואחר-כך עוד שעה, אבל לון ישן פחות, ולכן כרגע הוא מנמנם.

אני לא יודע אם שדה"ת כאן מייצג את הודו (אני מניח שלא), אבל הלם תרבות כבר חטפנו. כמות אנשים בלתי נתפסת, רעש, בלגן, זוהמה ולחות, הכל במיטב מסורת הסיפורים. לון הוציא קצת כסף מקומי ונכנסנו ללאונג' - אולם ממוזג עם שורות של כסאות, שעל חלקם אפשר להימרח ולישון קצת. לא בדיוק טרקלין דן, אבל זה בסדר - הכניסה עלתה בסה"כ 30 רופי לראש... עכשיו מחכים לטיסה של Jet Airways לקטמנדו, כדי שנוכל סוף סוף להתחיל את הטיול.

[הבא]

22/4/06 - איפשהו מעל הים התיכון

[הקודם]

ביום חמישי הסתבר לנו שלון וסוזן בסוף אכלו במאמא-מיה אחרי הכל, והיה להם מאוד טעים. נו טוב. אכלנו ארוחת בוקר במלון הסמוך ויצאנו לכיוון מרכז העיר, לאחר שהפקדנו את המזוודות במלון לשמירה.

התחנה הראשונה שלנו היתה פארק מאריה לואיזה, אבל בדרך עברנו באוניברסיטה של סביליה (שממוקמת בבניין שהיה פעם בית חרושת לטבק, כפי הנראה). הסטודנטים שם התחילו להפגין נגד משהו, וכולם באו עם חולצות אדומות, משרוקיות ושלטים. כל נהג שעבר לידם וצפצף זכה לקריאות שמחה כאילו הבקיע שער. מראות מוכרים משהו...

מול האוניברסיטה ניצב הגלגל של סביליה, דומה לזה שבלונדון, שמאפשר להשקיף על העיר מגבוה. המחיר לא נמוך (8 אירו לסיבוב של כמה דקות), אבל לון וסוזן התלהבו ועלו עליו. הם צילמו את העיר מלמעלה, ואני צילמתי אותם מלמטה. חביב, לא יותר. ממגדל החירלדה ראינו לא פחות טוב ביום שלפני.

הגענו לפארק לבסוף, וסיירנו בו. הגן מטופח, ויש בו אגמים קטנים, כיכרות קטנות עם מזרקות וספסלים מלאים בסטודנטים חורשים. בפארק שבילים קטנים וגם דרכים רחבים דרכם עוברות כרכרות סוסים עם תיירים. מהפארק יצאנו אל כיכר Plaza de España של סביליה, כיכר שנבנתה במיוחד עבור היריד הספרדי-אמריקאי של 1929. הכיכר בנויה כחצי עיגול (ברדיוס 200 מ'), שסביבו בניין אחד ארוך, ובהיקפו הפנימי תעלת מים רחבה ועליה מספר גשרים. בבניין החצי-עגול שני מגדלים, אחד בכל קצה, ובמרכזו חזית יפה. לאורך היקף הכיכר ישנם ספסלי קרמיקה, שחלקם הקטן מתאר את סביליה, ורובם מתארים, על פי סדר ה-ABC, את 54 המחוזות של ספרד. לכל מחוז מפה מקרמיקה, תמונה מקרמיקה המתארת משהו מעברו, וסמל ייחודי. הקרמיקה צבעונית ומשומרת היטב, והטיול לאורך היקף הכיכר הוא יפהפייה. במרכז הכיכר מזרקה גדולה, והכניסה היחידה אליה היא דרך שני שערים שנסגרים בלילה, בסה"כ זו אחת הכיכרות היותר יפות שראינו בכל הטיול.

התחנה הבאה שלנו, והאחרונה בסביליה, היתה רובע סנטה קרוז Santa Cruz שקיבל שלושה כוכבים ממישלן, וקצת אכזב אותנו. זהו הרובע היהודי העתיק, אשר צמוד לאלקזאר ולקתדרלה, רובע לבן בעל רחובות צרים וחנויות לתיירים בכל פינה. ראינו כבר רובעים כאלה בקורדובה, בסגוביה ובטולדו, והם היו הרבה פחות ממוסחרים. בכל זאת, הסתובבנו ברובע במשך כשעה. זה עזר להוריד את הארוחת הצהריים "הכבדה" שאכלנו בבית קפה לפני שהגענו לרובע.

סיימנו את הסיור בקתדראלה ומשם הלכנו אל החניון בו האוטו ישב במשך יום וחצי. שילמנו את החנייה, עברנו דרך המלון כדי לאסוף את המזוודות, ורצינו לצאת מהעיר. פקקי התנועה שנוצרו עקב האירוע בזירת מלחמת השוורים היו רציניים ביותר, ולמזלנו ה-GPS החליט לתת לנו שעה של חסד והוציא אותנו מהעיר בדרך בה הגענו, לכיוון דרום. יצאנו בדיוק בזמן, בגלל שאחרי שעברנו את הגשר הגדול המוביל אל העיר ראינו שהכניסה לעיר תקועה עקב תאונת דרכים במסלול שלנו (ראינו עשן מיתמר מהגשר... כנראה התנגשות חזיתית).

ברחנו מסביליה כל עוד נפשנו בנו, נסענו חזרה דרומה על האוטוסטרדה לקאדיז ובדרך עצרנו בכנסייה שאמורה להיות לה חזית מפוארת, ליד העיר חרס. הכנסייה חבויה בין העצים ומאחורי חומה, וכל שיכולנו לראות הוא פורטל מרשים, אבל לא יותר מזה. מזל שלא היינו צריכים לעשות עיקוף גדול מדי לצורך העניין, מה שאפשר לנו לא לבזבז יותר מדי זמן ולהמשיך דרומה.

בקאדיז Cádiz נתקלנו בבעיה קלה. זוהי עיר תיירות נופש והמלונות בה יקרים ומלאים. המלון היחיד במחיר כמעט סביר שמח לקבל אותנו, אבל דרש תשלום מראש. נו טוב, לפחות זה היה מלון 4 כוכבים עם חדרים גדולים ואינטרנט חופשי (בלובי, אבל ניחא). ארוחת הבוקר היתה לא רעה גם כן.

את ארוחת הערב הנורמאלית האחרונה בטיול אכלנו, איך לא, בטלפיצה. לקחנו שתי פיצות משפחתיות ענקיות במחיר אחת, ובקושי הצלחנו לסיים אותן, למרות שהגענו מורעבים. כמובן שאח"כ צנחנו על המיטות וישנו מצוין.

אתמול בבוקר, אחרי אותה ארוחת בוקר טובה, סוזן החליטה שהיא צריכה לנוח קצת יותר ונשארה במלון לישון עוד קצת בזמן שיצאנו שלושתנו לסייר בעיר העתיקה של קאדיז. ראינו 2-3 כיכרות נחמדות, רחובות צרים ועמוסי חנויות ועסקים (לא תיירותיים, לשם שינוי) וסיימנו את הסיור בתחושת החמצה. צריך לקחת את הדירוג של מישלן בערבון מוגבל, לפעמים יש לו נפילות.

לאחר אותן שעתיים שבזבזנו בעיר, אספנו את סוזן ונסענו דרומה, לאורך החוף. נסענו ישירות לכפר לבן בשם וֶחֶר Vejer de la Frontera הנמצא על גבעה מעל אזור קוסטה דה לה לוז Costa de la Luz. תמרנו בעיירה בעזרת הרכב עד שהגענו וחנינו ב-Plaza de España המקומית, וממנה המשכנו ברגל תוך הסמטאות עד לנקודת תצפית נחמדה על העיירה ולכיוון הים, שהוא למעשה האוקיינוס האטלנטי. אין ספק שהכפרים הלבנים האלה משמרים אורח חיים ישן יותר, שניצני הקדמה ניכרים בו, אבל רחוקים מאוד מלשנות אותו.

המשכנו בדרכנו והגענו לנקודה הדרומית ביותר בחצי האי האיברי - טריפה Tarifa, המקום בו נפגש האוקיינוס עם הים התיכון, מה שגורם לרוחות משני הכיוונים ויוצר תנאי גלישה טובים רוב השנה. טריפה רחוקה בסה"כ 13.3 ק"מ מחופה הצפוני של מרוקו, ורכס הרי האטלס נראה היטב מצידו השני של מיצר גיברלטר. צפינו לצד השני וישבנו לאכול צהריים במלכודת תיירים מקומית.

לאחר מכן המשכנו לכיוון גיברלטר, המושבה הבריטית הסמוכה. בדרך עצרנו בנקודת תצפית גבוהה יותר וקנינו גלידה. סוזן נכנסה לשירותים בתשלום ונחרדה לגלות שאחרי מספר דקות הדלת פשוט ננעלת והאור כבה. היא ניסתה לפתוח בכח, צעקה לעזרה, ובסופו של דבר הלקוח הבא שפתח את הדלת מבחוץ הוציא אותה לחופשי. חוויה לא נעימה בכלל...

כשהגענו לגיברלטר השעה כבר היתה 18:00 והיינו צריכים להחליט האם להיכנס או להמשיך למאלגה לטיסה שלנו למדריד. בכניסה לגיברלטר היה תור ארוך של מכוניות ספרדיות ובריטיות. הספרדים נכנסים לגיברלטר מפני שזהו אזור סחר חופשי, וזול להם לתדלק שם ולקנות כל מיני דברים ללא מע"מ.

החלטנו להיכנס, לעשות סיבוב קצר ולצאת ישירות למאלגה. נעמדנו בסוף התור שהתקדם די מהר, ותוך 10 דקות היינו בבריטניה. נסענו דרך המושבה הקטנה, נדהמים מהמעבר החד מספרדית לאנגלית, ממספרים לבנים למספרים צהובים, ממחירי דלק ביורו למחירים בליש"ט. השלטים הבריטים צצו מולנו להפתעתנו, שלטים כמו "Give Way". הגענו עד מקום שנקרא Europa Point, שנמצא בקצה הדרומי של המושבה, והשקפנו לכיוון צפון אפריקה מנקודה קצת יותר מזרחית, מה שאפשר לנו לראות את Ceuta, עיר ספרדית במובלעת החוף המרוקאי.

בדרך חזרה לון החליט לקחת דרך שעולה למעלה, רק כדי לבדוק כמה גבוה במעלה הצוק אפשר להגיע עם הרכב הפרטי (לראש הצוק אפשר להגיע רק עם רכבל). הדרך לקחה אותנו למעלה עד לכניסה לשמורת הטבע של גיברלטר, שמורה הכוללת את רוב הצוק הענק, ובה חיים קופי גיברלטר המפורסמים. הנוף מהמם, במיוחד בשעות אחה"צ המאוחרות, אבל הקופים תפסו את מלוא תשומת לבנו. אלא קופי אדם מתורבתים שנמשכים אל בני האדם (כנראה בגלל שמאכילים אותם בניגוד להוראות השלטים). הקופים ישבו מולנו על הכביש ועל המעקה שלצידו, הגורים שיחקו אחד עם השני על העצים וקופה אחת אפילו התיישבה על מכסה המנוע שלנו. זה היה סיום נחמד ליום נחמד, ובסה"כ חוויה לא מתוכננת ומאוד חיובית כסיום לטיול שבו לא הכל דפק כמו שעון.

[בבית]

חשבנו שהיציאה מגיברלטר תהיה פשוטה ונחרדנו לגלות תור ארוך מאוד של מכוניות שזז בקצב איטי ביותר. סיבת העיכוב היא המכס הספרדי, שלא מסמפט את אותם ספרדים שמנסים להרוויח מאזור הסחר החופשי. לבסוף יצאנו מהמקום ולון דהר על האוטוסטרדה היותר מהירה (זו שבתשלום) לכיוון מאלגה. תדלקנו כמה ק"מ לפני שדה התעופה, ובשדה התעופה ניקינו את האוטו מכל החפצים שלנו לפני שלון החזיר אותו. הגענו לדוכן של הטיסה של 21:40 ושאלנו אם במקרה יש מקום ל-4 נוסעים שרשומים לטיסה של 22:25. אמרו לנו שיש, וזירזו אותנו לעבור בחטף את הבידוק הביטחוני ולרוץ מהר אל השער (השעה היתה כבר 21:15). הטיסה היתה מלאה, ולכן כמובן שקצת איחרה, אז לא ממש היינו צריכים לרוץ (שדה התעופה שם גם לא כ"כ גדול).

עלינו על הטיסה, שני מקומות מאחור ושני מקומות באמצע (הספרדי האדיב שישב ליד מיקה הסכים להחליף איתי מושבים). זו היתה טיסה קצרה של בערך שעה, ונחתנו במדריד נחיתה יחסית רכה. גילינו שבמדריד קר וגשום, וחששנו שנאלץ להיטלטל עד המלון עם המזוודות ברגל מהמטרו בגשם. כשמצאנו את המקום בו עובר השאטל בין הטרמינלים (נחתנו בטרמינל 4 החדש והעצום, שרחוק שנות אור מיתר הטרמינלים), לון נזכר שלמלון שלנו יש שאטל משלו. הוא הרים טלפון למלון ובירר, ואכן תוך כמה דקות הגיע השאטל האחרון לאותו יום (אם היינו עולים על הטיסה המקורית, היינו מפספסים אותו). הגענו למלון בסביבות חצות, ואפילו הגשם הפסיק למעננו. במלון היינו מאוד עייפים, אבל לון נזכר שצריך לוודא את שעת הטיסה. הוא התקשר בזעף למשרד Air Madrid, ונבח על הפקיד המסכן בצד השני של הקו שלא ידע מילה באנגלית. אחרי זה נפלנו שדודים.

קמנו בחמש למחרת (או שמא באותו יום?), התקלחנו, ארזנו מחדש את המזוודות ותפסנו את השאטל בחזרה לשדה התעופה. עברנו את הבידוק די מהר, קיבלנו אישורי מעבר ועברנו את ביקורת הגבולות. קנינו שוקולדים בדיוטי פרי, ונחרדנו לגלות את מחירי הרצח שם (הבושם שמיקה קנתה בארץ בדיוטי-פרי ב-$50 עלה שם 70 אירו!!!). בזמן שחיכינו לטיסה חיברנו את הלפטופ לשקע חשמל וסידרנו קצת את התמונות.

ההמראה היתה קשה. מיקה היתה מאוד קרובה להקיא, אבל החזיקה את עצמה. אני מניח שרוב ההמראות ממדריד הן כאלה, בגלל מבנה הקרקע. ביתר הטיסה מעל הים התיכון המטוס נשא אותנו בעדינות והצלחנו אפילו לישון קצת. אנחנו ישבנו במושב האחרון במטוס, ולון וסוזן מצאו לעצמם מושב בשורה הראשונה, שם היה קצת יותר חם.

נחתנו בארץ ישר אל תוך האביב הישראלי. אם במדריד המראנו ב-13 מעלות וגשם שוטף, בישראל נחתנו לתוך אובך וחמסין של 32 מעלות צלזיוס. כבר בשרוול גל החום היכה בנו קשות. אחיו של אלון, אסף, בא לאסוף אותנו עם אותו ג'יפ שהביא אותנו,וכך הגענו הביתה בערך ב-16:30.

חזרנו למיטה שלנו (לא עוד מיטות יחיד נפרדות!), לטלוויזיה והמחשב שלנו, למקלחת שלנו (זה דווקא הייתי משאיר...) והעיקר לבית שלנו. האוטו ישב כאן ברחוב במשך בשבועיים והעלה אבק, והשכן הנחמד שלנו אסף את הדואר בשבילנו. אכלנו ארוחת ערב אצל תמר והחזרנו לה את המזוודה הקטנה.

זהו, חוזרים לשגרה, עבודה, עבודה ועוד עבודה. עד הפעם הבאה.

אקטואליה 15/12

עדכון אחרי פחות מחודש... הייתכן?

בשני שעבר התחלנו לתת לכרמל את האנטיביוטיקה, ונראה היה שזה עוזר לה. בשלישי בלילה, בערך בחצות, היא התעוררה בבכי, וכל מה שניסינו לא הרגיע אותה. גם אנחנו נכנסנו ללחץ, ובסופו של דבר הורדנו לה את המכנסיים כדי להחליף לה חיתול. לחרדתנו גילינו שהרגליים שלה מכוסות כתמים אדומים עם שלפוחיות. מיקה מרחה לה קצת משחה מרגיעה, אבל זה לא הקל עליה, לפחות לא מיידית. התקשרנו לתמר, שהזדרזה לבוע על אף השעה המאוחרת, ובעצה אחת הזמנו רופא הביתה. לקראת 1:00 כרמל נרדמה מהתשישות (המסכנה בכתה וצרחה כמעט שעה שלמה...) ואנחנו נשאנו ערים לחכות לרופא.

בטלפון הבטיחו שהוא יגיע עד שעה וחצי, ואכן הוא הגיע רק אחרי 2:00. הערנו את כרמל המסכנה והרופא בדק אותה. כנראה שהמשחה שמיקה מרחה עזרה במשהו כי הכתמים נעלמו כמעט במלואם, והמצב היה כבר הרבה יותר טוב משעתיים לפני כן. הרופא קבע שזו תגובה אלרגית, כנראה לפניצילין שבאנטיביוטיקה, ונתן לה קצת פניסטיל דרך הפה להרגעת העור. באותה הזדמנות הוא גם הקשיב לנשימה שלה ונתן לנו הפניה למיון, למקרה הצורך. בשלב זה כולנו נרדמנו עד הבוקר, שהגיע מוקדם.

בבוקר לקחנו את כרמל לרופא בקופ"ח, שרשם לה כמובן סוג אחר של אנטיביוטיקה, ונתן לנו הפניה למומחה אלרגיה. מחר נלך למומחה כדי לבדוק האם כרמל באמת אלרגית לפניצילין כמו שאנחנו חושדים, או שזה משהו אחר. בכל מקרה, התחלנו לתת לה את האנטיביוטיקה החדשה כרמל נשארה כל השבוע בבית.

בשישי נסענו לחיפה, אחרי שחל שיפור ניכר במצב של כרמל. עד עכשיו היא מנוזלת, אבל השיעולים שלה כמעט נעלמו לחלוטין. בחיפה הכל היה בסדר, וגם בשבת כרמל נראתה כבר בריאה מספיק. בראשון הגענו איתה לרופא, שנתן לה אישור לחזור לגן, לשמחתנו הרבה.

במעבר חד לנושא אחר, לאחרונה היו לי בעיות עם הטלפון הסלולרי שלי, שהוא למעשה מכשיר של לון. המכשיר הפסיק לבצע את ייעודו המקורי, וברגעים מסוימים, לרוב באמצע שיחה, איבד את הקליטה לבלי שוב. כיבוי המכשיר והדלקתו לפעמים עזרו, אבל זהו מצב בלתי נסבל, והחלטתי שעבר זמנו ובטל קורבנו. בכל זאת, זה מכשיר סלולרי די ישן. חיפשתי באינטרנט מכשיר יד שניה, ומצאתי מודעה של מישהי בהוד השרון, שני רחובות מהבית, שמוכרת מכשיר בסכום של מאות בודדות. הגעתי אליה בחמישי בבוקר, בחנתי את המכשיר וניסיתי אותו, והחלטתי לקחת. תגידו תתחדש.

המכשיר החדש הוא קפיצה של שני דורות מהמכשיר הקודם. יש לו מצלמה של 2 מגהפיקסל, יש לו מקום לכרטיס זכרון, הוא קורא MP3, יש לו מסך צבעוני אמיתי וגדול, והרמקול שלו חזק יותר. בגדול, שדרוג רציני. אמנם המכשיר משומש, וקצת שחוק, אבל אני מרוצה.

יש במי לבחור

כמו הרבה מאוד אנשים שאני מכיר, גם אני מיואש ממצבה של הפוליטיקה הישראלית. השחיתות פושה בכל מקום, בעיקר בדרגים הגבוהים, וזה כבר לא משנה האם המנהיגים הם מושחתים או שמא רק מושחת יכול להגיע בימינו לכס השלטון. אובדן הדרך, המחסור החמור בחזון אמיתי, הביא אותנו למצב בו שתיים וחצי מפלגות (קדימה, ליכוד, עבודה) הן מפלגות מרכז אופורטוניסטיות, ללא כל מצע אמיתי וללא מנהיגים אמיתיים.

תהיתי אם הפעם אשים פתק לבן (אי-הצבעה היא לא אופציה מבחינתי... יש לי הזדמנות להשמיע את קולי פעם בכמה שנים, ואני לא מפספס אותה) או אולי אתן קול למפלגה קטנה שיש לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה (בפעם שעברה הצבעתי הצבעת מחאה לגימלאים.. איזו טעות). גיליתי שלשם שינוי, הפעם יש לי במי לבחור. לא הצבעת מחאה, כי אם הצבעת אמון אמיתית.

בימים אלה נוסדה התנועה הירוקה, מפלגה חדשה שמטרתה פעילות סביבתית-חברתית אמיתית. המיוחד במפלגה חדשה זו היא האנשים שבה, שאת חלקם אני מכיר מעברי. את המפלגה הקימו ערן בן ימיני, מי שהקים בזמנו את ארגון "מגמה ירוקה" ויש לו עבר עשיר של עשייה בפועל, ופרופ' אלון טל, פעיל סביבה ותיק שהקים (בין היתר) את הגוף הירוק הרציני ביותר בארץ כיום, עמותת "אדם טבע ודין". הרקורד של חברי המפלגה האחרים מדבר בעד עצמו, ולראשונה מזה הרבה זמן אני מרגיש שזו מפלגה שאני מאמין בה וביכולת שלה לשנות דברים לטובה.

אני מבחינתי אתרום להם כסף ואשתדל לשכנע אנשים להצביע להם, וכולי תקווה שהם יעברו את אחוז החסימה ויתחילו בפעילות אינטנסיבית. אנחנו זקוקים לפעילות הזו, ויפה שעה אחת קודם.

20/4/06 - סביליה

[הקודם]

ביום שלישי, קמנו בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו שמחים וטובי לב ממלאגה. נסענו מערבה וצפונה, דרך אוטוסטרדה שהפכה לכביש מהיר, שהפך לכביש רגיל, שהפך לדרך ברוחב מכונית וחצי. הגענו לאזור הכפרים הלבנים, אזור גבוה יחסית (בסביבות 700-800 מטר מעל הים) זרוע בגבעות מוריקות, שדות נרחבים ועדרי בקר וצאן בין ההרים. הנסיעה בין כל אלה היתה מאוד יפה, והיא חלק נכבד בחוויה.

הגענו לקראת צהריים לרונדה Ronda, עיירה קטנה שיושבת על מצוק תלול, שפשוטו כמשמעו תלויה על גלימה. החלק הישן של העיר מחובר אל החדש בגשר גבוה מאוד מעל תהום בה זורם נחל פסטורלי. אגב, רונדה היא מולדת מלחמת השוורים, ויש בה זירת מלחמות שוורים מהיפות בספרד כנראה. אלון וסוזן ביקרו בה יותר מאוחר, כאשר מיקה ואני הלכנו לצלם מנקודה מסוימת.

התחלנו את המסלול הרגלי של מישלן במעבר על "הגשר החדש" הנ"ל וטיילנו בין רחובותיה הצרים של העיר, שכולה משופעת. ירדנו לאורך צדה המזרחי אל "הגשר הישן", וממנה עלינו עד לצידה השני של העיר, כאשר בדרך ראינו את כנסיית Santa Maria La Mayor, שנבנתה מעל המסגד שעמד במקום מימי השלטון המוסלמי, וממוקמת בכיכר המרכזית של העיר העתיקה.

בצידה המערבי של העיר התפצלנו, כאשר לון וסוזן הלכו לבקר כאמור בזירה, בעוד מיקה ואני ירדנו לנקודת תצפית אל הגשר החדש. לאחר שאנחנו צילמנו ועלינו בחזרה והם סיימו את הסיור בזירה, נפגשנו לארוחת צהריים במקדונלד'ס בכיכר Plaza De Espana. נגשנו שם גם לתחנת המידע של אנדלוסיה כדי לקבל פרטים על הפארק הלאומי דוניאנה Doñana, שבו תכננו לבקר היום, אבל אחרי 3-4 טלפונים הבנו שכל טיולי הג'יפים והשיוטים מלאים עד השבוע הבא. זה הוריד את הפארק מלוח הזמנים שלנו והותיר לנו יום פנוי. עוד נגיע אליו.

מרונדה נסענו בדרכים אפילו יותר מפותלות, צרות ויפות אל הכפר גראזלמה Grazalema, הנמצא על צלע הר בלב שמורת טבע יפהפייה. עצרנו לראות את הרחובות הלבנים, את כיכר העיר ואת הנוף והמשכנו הלאה.

שוב נסענו באותן דרכים פתלתלות אל כפר נוסף, ארקוס דה לה פרונטרה Arcos de la Frontera (בקיצור - ארקוס) שהוא כבר ממש עיירה. שם טיפסנו עד ראש הגבעה וראינו נוף מהמם של כל האזור, ובנוסף כמה דברים נחמדים, כמו כנסיית סנטה מריה, שלה חזית מעניינת, וכיכר הארמון הנושקת לה ברחובות בחלק העתיק של העיר כל כך צרים, ועדיין נוסעות שם מכוניות, בנוסף לכל הטוסטוסים והקטנועים.
מארקוס המשכנו בדרכים מהירות יותר (180 קמ"ש על האוטוסטרדה), הנה לסביליה.

זוהי העיר הרביעית בגודלה בספרד, ובירת אנדלוסיה. עיר מודרנית, דומה במידה כלשהי לתל-אביב, עם בתים נמוכים, בעיות חנייה ומקומות בילוי לרוב. לא היינו מודעים לכך שהשבוע ישנו אירוע מיוחד בזירת מלחמת השוורים המקומית, מה שגרם לכך שמלונות רבים במרכז העיר מלאים עד אפס מקום. בסופו של דבר מצאנו מלון במחיר סביר, אבל זה לקח המון זמן. מיקה ואני ויתרנו על ארוחת ערב וצנחנו על המיטה. לון וסוזן חיפשו משהו נורמאלי, ולבסוף מצאו KFC לא רחוק מהמלון.

אתמול בבוקר התעוררתי בלי קול. לאחר כמה ימים של כאבי גרון, צינון וגודש בריאות, כנראה שהשתעלתי יותר מדי, ופשוט הלך לי הקול. עד עכשיו אני לא מסוגל לדבר כמו שצריך.

סוזן היתה צריכה להשלים שעות שינה, ולכן יצאנו עם לון בלבד (אחרי ארוחת בוקר במלון השכן) אל מרכז העיר - ברגל. האוטו חונה בחניון ונזיז אותו מסתבר רק שנעזוב את העיר. הגענו אל הקתדראלה של סביליה, הקתדראלה ענקית (השלישית בגדולה באירופה, אחרי הקתדראלה בוותיקן וזו בלונדון) שנבנתה על הריסותיו של המסגד המוסלמי שעמד במקום. מן המסגד נשאר רק מגדל החירלדה Giralda, מן המאה ה-12, שפעם שימש כמגדל מזג אוויר והיום הוא מגדל פעמונים.

חיצונית, הקתדראלה היא אחת האחרונות שנבנו בסגנון הגותי, כאשר ניכרים בה סימני הרנסנס (נבנתה במאות ה- 15-16). הקתדראלה מקרינה כוח וההוד מבחוץ, עם צריחים וחזיתות מרהיבות בכל צד, ומגדל החירלדה מוסיף לה נופך של שילוב היופי של הסגנון הערבי אל תוך הסגנון הגותי החזק. נכנסנו אל תוך הקתדראלה וראינו שמבפנים היא יפהפייה, אבל לא היה שם משהו שלא ראינו כבר בטולדו או בקורדובה או בסלמקה. הכל גבוה ומפואר, מלא זהב ופיתוחים, באותו סגנון גרנדיוזי שאמור לגרום למתפלל להרגיש קטן ואפסי מול האלוהים. קפלות מכל צד, ויטראז'ים ופסלים, אוצר צלבים וגביעים וכמובן הקפלה הראשית במרכז, עם כסאות המכובדים, המקהלה והמזבח הגבוה, הכל מפואר ואסתטי, הכל גבוה ומאיים. כנראה שראינו יותר מדי קתדראלות בטיול הזה, אם זו לא הרשימה אותנו במיוחד.

במהלך הסיור הקתדראלה עלינו למגדל החירלדה, גובה של 70 מ', דרך רמפות שמקיפות את מרכז המגדל. מלמעלה ישנו נוף של כל סביליה והאזור כולו, וכמובן נקודת מבט מיוחד על הקתדראלה שמתחת וחצר התפוזים שנשמרה מימי המסגד (כמו בקורדובה). צילמנו וצילמנו וצילמנו.

לאחר שיצאנו מהקתדראלה הצטרפה אלינו סוזן, ויחדיו נכנסנו אל האלקזאר המלכותי Alcázares Reales. לא תיארנו לעצמנו כמה מדהים הארמון בפנים, ועד מהרה גילינו את עצמנו תוהים האם נאלץ לעזוב את המקום בשעת הסגירה מאונס. באתר האלקזאר נבנה מספר מבנים בתקופות שונות. מן המבנים המקוריים של השלטון המוסלמי במאה ה-12 נותרה חצר אחת וקטע של חומה עם שלושה שערים גדולים. במאה ה-13 בנה שם אלפונסו ה-10 (החכם) מבנה משלו, אך היה זה פדרו האכזר במאה ה-14 שהקים את הארמון כפי שהוא כיום.

במתחם ישנם גנים עצומים (שאותם לא הספקנו לראות, גם מחמת קוצר זמן וגם מחמת רוויה של דברים יפים ביום אחד) וחצרות קדומות עם מזרקות וצמחיה מעוצבת ובין אלה ישנו הארמון, כאשר חלקו העיקרי הוא ארמון המודחאר Mudéjar וחלקו הקטן בנוי בסגנון גותי. ללא ספק, ארמון המודחאר של פדרו האכזר הוא גולת הכותרת, ובצדק שפך מישלן כוכבים על האתר.

התחלנו את הטיול בארמון דווקא בחלקו העליון, שהוא משכנם הרשמי של המלך והמלכה בסביליה. הסיור כרוך בתשלום נפרד, נוסף על דמי הכניסה הגבוהים, שיקוף תיקים ואחסנתם, איסור גורף על צילום והליכה בקבוצה עם שומר. כל אדם מקבל מדריך קולי בשפה שלו וכולם הולכים כעדר מחדר לחדר ושומעים את אותם הסברים על חדרי ההסבה, חדרי העבודה וחדרי המגורים של המשפחה המלכותית, שממילא לא מתקרבת למקום.

חלקי הארמון מעוטרים בסגנון מודחאר, סגנון שהושפע קשות מהסגנון הערבי, כאשר נבנה המבנה היו קורדובה וגרנדה עדיין בידיים מוסלמיות) וכל קיר או שער הם יצירת פאר של פיתוחים באבן או עץ, סגנון עשיר בפרטים וצבעים, המשקף את תור הזהב של האימפריה המוסלמית החליפית, חלקם האחר של החדרים הוא בסגנון אירופאי אצילי, בדומה לארמונות המלוכה שראינו במדריד ואסקוריאל, עם מראות ענק, ריהוט מצועצע ופורטרטים ענקיים על כל קיר.

קומתו התחתונה של הארמון יפה עוד יותר, לדעתי כל הקומה היא בסגנון מודחאר, ויש בה חדרים פתוחים אל חצרות עם בריכות ומזרקות, ובאמת שכאן העושר של הפיתוחים גרם לנו לסחרחורת קלה. כנראה שאין לנו טעם לחזור לגרנדה כדי לראות את ארמון האלהמברה, לא אחרי הארמון כאן בסביליה. אני מקווה שהתמונות יצליחו להחיש את גודל המקום והיופי שלו. אחרי שעה ארוכה של פה פעור ומצלמות לוהטות, יצאנו קצת אל הגנים לנוח מכל מה שראינו. המשכנו אל חלקו הגותי של הארמון, אבל חלפנו על פניו כמעט בזלזול, ובאמת שאין לו סיכוי להשתוות ביופיו לארמון המודחאר.

בסופו של דבר יצאנו מהאלקזאר כחצי שעה בלבד לפני סגירתו. הלכנו עד החניון כדי למלא את הבקבוקים, ושם התפצלנו. מיקה ואני היינו מאוד רעבים ולכן חצינו את הנהר כדי להגיע לסניף המקומי של "מאמא מיה", ואלון וסוזן המשיכו לעבר המלון, כדי להחליף בגדים בשביל מופע פלמנקו שהם הלכו לראות.

כשהגענו למסעדה ראינו שהיא סגורה ומסוגרת, ולא ברור אם בכלל נפתחה בימים האחרונים. חזרנו על עקבותינו והגענו בסופו של דבר לבורגר-קינג ליד המלון, שם אכלנו ארוחה מוגדלת עם גלידה, תחליף משביע לארוחת ערב אמיתית. לון וסוזן חזרו מאוחר, לאחר ארוחת ערב, אנחנו מחכים לשמוע איך היה להם. במקום הביקור שהיה מתוכנן להיום בפארק דוניאנה, אנחנו נשלים את הביקור בסביליה, ובדיעבד טוב שיצא ככה, כי באמת לא מספיק יום אחד לסביליה, בדיוק כמו שמירי (דודה של מיקה) אמרה. בערב נעזוב את העיר וניסע דרומה לישון באזור קאדיז או חרס Jerez, לקראת הנסיעה דרך החוף חזרה למאלגה מחר. עוד יומיים טיול והביתה.

[הבא]

אקטואליה 9/12

עבר חודש וחצי כמעט... לא הרבה קרה, אבל שווה לעדכן.

מיקה ואני נסענו לסופשבוע קצר באזור הצפון בשישי שלאחר כתיבת העדכון הקודם (31/10). הבאנו את כרמל לגן בבוקר (תמר אספה אותה בצהריים), נסענו לעשות קצת קניות, ונסענו צפונה. בדרך ךטבריה עצרנו בחדרה כדי לבקר את יפעת ודורון, ולראות את אביב הקטנה. היא כל כך קטנה וקלה, יחסית לכרמל, וזה מדהים איזה שינוי כרמל עברה בשנה האחרונה, כמה היא גדלה והתפתחה (עוד בהמשך).

אכלנו צהריים בדרך לטבריה, והגענו למלון בסביבות שעה 16:00. קיבלנו חדר עם נוף לכנרת (או מה שנשאר ממנה) והלכנו לישון לכמה שעות. התעוררנו בערב, התקלחנו, התלבשנו ונסענו לאכול ארוחת ערב במסעדה מצוינת בשם "צל תמר" בכניסה לקיבוץ אשדות יעקב, עליה קיבלנו המלצה חמה. האוכל מעולה, המחירים סבירים (יחסית למסעדות באזור המרכז לפחות) והשירות היה זריז ואדיב. מה עוד אפשר לבקש?

חזרנו למלון שבעים ומרוצים, וחזרנו לישון. ישנו לילה שלם, שינה ערבה ושקטה... מי היה מאמין שזו תהיה התגשמות חלום? בבוקר קמנו, אכלנו את ארוחת הבוקר של המלון, והצלחנו לא לאכול הרבה יותר מדי. בשעה 10:00 התקיים סיור רגלי מטעם המלון בסביבות המלון והטיילת, סיור שבו המדריכה הסבירה לנו (ולעוד שני זוגות) על ההיסטוריה הארוכה של טבריה והישוב היהודי בה לאורך השנים. הסיור עבר בין בתי כנסת, מסגדים וכנסיות, מבנים צלבניים וקטעי חומה עתיקים, והיה מאוד מעניין.

חזרנו למלון, ארזנו ועזבנו את טבריה. נסענו לא רחוק, לגן הלאומי ושמורת הטבע ארבל. לא ידענו מה יש לראות שם, חוץ מאת נוף הכנרת מן המצפור, ונכונה לנו הפתעה נעימה. בתקופה האחרונה נעשה שם מאמץ להסדיר את המקום ולהכשיר בו את השבילים, וכך התאפשר בידנו לרדת אל מתחת למצוק ולבקר במצודה אשר נחצבה שם בימי הטורקים, ולמערות בהן הסתתרו לוחמים בימי מרד בר-כוכבא. השביל הוא למיטיבי לכת, וכולל קטעים של יתדות וחבלים, אבל מצבנו טוב משחשבנו והסתדרנו איתו מצוין. יכולנו להביא גם את כרמל אם היה לנו מנשא מתאים, ואכן ראינו משפחות עם ילדים קטנים שעשו את המסלול בכלל לא רע. סך הכל היה מעייף אבל מאוד נחמד, וכמובן שבסוף פינקנו את עצמנו בטילון...
בדרך הביתה עצרנו בחיפה לביקור קצר אצל ההורים שלי, ומשם להוד השרון כדי לאסוף את כרמל. אמנם נפרדנו ממנה לפחות מ-36 שעות, אבל הגעגועים חזקים.

למחרת בבוקר קמתי מאוד מוקדם ויצאתי כדי לתפוס את האוטובוס הראשון שעובר בהוד השרון ומגיע לצומת גולני. האוטובוס היה צפוף ואיטי, וכמובן שהנסיעה היתה סיוט מתמשך. לפחות היה לי נגן MP3 שהעביר לי את הזמן. הגעתי לצומת גולני ומשם לבסיס שלי די בקלות, והדבר הראשון שאמרתי לקצינת הקישור אליה הגעתי הוא שהייתי מעדיף להשתחרר מהמילואים האלה, אם אפשר. לא ציפיתי באמת להשתחרר כל כך בקלות, במיוחד בגלל שהגעתי עם מדים וציוד לשהייה, אבל להפתעתי קצינת הקישור וידאה שהייתי בתרגיל הקודם וביקשה שאמתין כמה שעות, כדי לראות אם יגיעו מספיק אנשים שלא הגיעו לאותו תרגיל. לבסוף אכן הגיעו מספיק אנשים, והיא הודיעה לי בצהריים שאני משוחרר. שמחתי מאוד, ומכיוון שלא מיהרתי לשומקום ישבתי וחיכיתי למישהו שהבטיח לתת לי טרמפ. בזמן שחיכיתי עשיתי טיול קצר והגעתי לנקודת תצפית על הכנרת, ושם עמדתי ונשמתי אוויר צח אל מול הכנרת, ממש כמו שעשיתי 24 שעות לפני כן. בסופו של דבר קיבלתי טרמפ עד הבית, ובזה הסתיים שירות המילואים הזה.

באותו שבוע קיבלנו שתי בשורות סותרות בעבודה. עיתון גלובס בחר באמובי בתור הסטארט-אפ המבטיח של 2009, ובכנס השנתי שלו העניק למנכ"ל שלנו את התעודה הרשמית עם לחיצת יד. בגליון חודש נובמבר אפילו הופיע ראיון של שלושה עמודים עם המנכ"ל, בו הוא מספר כמה העתיד נראה ורוד, למרות המשבר הכלכלי והמיתון הקרוב.

למחרת היום התקיימו פגישות והתחילו התלחשויות, ואחה"צ זומנו כלל העובדים ל"שיחה זריזה", בה הודיעו לנו שאמובי חייבת להצטמצם כדי לשרוד, ולכן פוטרו 10 אנשים מתוך 60 עובדי החברה, רובם כאן בארץ. מהצוות שלי פוטר אדם אחד, וקצת קשה לי להבין איך אפשר לצמצם צוות פיתוח רגע לפני הלחץ הגדול של הגרסה הבאה. בדיעבד הצוות מתפקד, והלחץ התפזר על פני כל מי שנשאר.

באמצע נובמבר חגגנו לאמא שלי יומולדת, אצלם בחיפה עם ניר ומשפחתו. היה נחמד, כמובן שהיה הרבה אוכל, וכרמל שיחקה יפה עם הילדות, כמו שהיא משחקת עם הילדים בגן. זה נחמד לראות איך חמש הנפשות של משפחת מישורי המקורית התרחבו למשפחה עם שתי כלות וארבע ילדות קטנות, עם סבא וסבתא ודודה, והכל בפרק זמן של פחות מעשור.

אמא ויעל נסעו לירושלים לסופשבוע שלם בסוף נובמבר, כדי לחרוש אותה לעומק. הן לקחו חדר במלון במרכז העיר, קרוב למגרש הרוסים, וטיילו בעיר העתיקה ובשכונות החדשות יותר. בשבת אני הצטרפתי אליהן (לבדי, מיקה נשארה בבית עם כרמל) ויחד טיילנו כמה שעות ברגל. אחה"צ נסענו יחד חזרה להוד השרון, והן זכו לראות את כרמל לשעה קצרה לפני שהן תפסו אוטובוס לחיפה. בסך הכל היה מאוד נחמד, ואני צריך לטייל יותר בירושלים. בהזדמנות.

מיקה עבדה חודש שלם אצל אותו רו"ח, אבל בסופו של דבר הוא החליט להחזיר את המזכירה הקודמת לתפקידה, ושחרר את מיקה לפני כשבועיים. היא קיבלה משכורת של חודש מלא, וזה בהחלט עזר לנו. אני מקווה שהיא תמצא משהו חלופי במהרה, וגם היא.

באותה שבת, יום לפני היומולדת האמיתי, הגיעו המשפחות של מיקה ושלי לחגוג לכרמלי שנה להיווסדה. היו שם דנה, רביב וגל (בחודש תשיעי, הלידה צפויה בסוף החודש), פרידה ואלידע עם אלעד ותמר כמובן, ומהצד שלי היו אבאמא ויעל, וגם ניר וחבורתו הגיעו בהרכב מלא. מיקה ותמר הכינו אוכל לשני גדודים, ההורים שלי הביאו עוד, וכמובן איך אפשר בלי מתוקים ועוגות... כולם אכלו ושתו טוב, היתה עוגה עם שני נרות קטנים (כרמל הסתכלה עליהם במבט חושד, חמודה) ומתנות נחמדות (בגדים, צעצועים...). בשנה הבאה נעשה משהו קצת יותר צנוע. למחרת הבאנו את כרמל לגן עם עוגת שוקולד של תמר, מקושטת עדשים ונרות, וגם בגן חגגו לה יומולדת עם יתר הילדים.

בין לבין, כרמל כבר הולכת ממש. כמובן שהיא עדיין לא יציבה במאה אחוז, אבל כשנותנים לה יד היא ממש הולכת. אנחנו צריכים לצלם אותה יותר, כי היא באמת משתנה לנו מול העיניים.

בניגוד לחורף של שנה שעברה, בו כרמל היתה מכורבלת ועטופה בחדר מחומם, היום היא לבושה פחות וחשופה יותר לכל המחלות שמסתובבות בחוץ. בשבועיים האחרונים היא הספיקה לחלות ולהבריא מדלקת עיניים ודלקת ריאות קלה, ועוד להתגבר על חולשה כללית בגלל החיסונים שהיא קיבלה בטיפת חלב. אגב, היא כבר גדולה מאוד (74 ס"מ, 9.9 ק"ג) וההתפתחות שלה נורמלית וממוצעת לחלוטין, לפי הספר. חלומו של כל הורה.

מיקה חולה גם היא, וכרגע היא עדיין נלחמת עם דלקת ריאות משלה, אפילו יותר חמור ממה שהיה לה בשנה שעברה כשאני הייתי בנפאל. בין הטיפול בעצמה ובכרמל, אין לה כח או זמן לחפש עבודה, אבל ברגע שהיא תבריא, וזה יהיה בימים הקרובים ב"ה, היא תחזור לחיים מלאים.

זהו. אני מקווה שיצא לי לעדכן פה קצת יותר תכופות.

18/4/06 - מאלגה

[הקודם]

שלשום קמנו קצת מאוחר, אכלנו עוד ארוחת בוקר עמוסה ויצאנו לכיוון העיר העתיקה של קורדובה. בלית ברירה, נאלצנו להיכנס אל תוכה עם הרכב ולמצוא חניה בלב הרובע היהודי, ושוב שיחק לנו המזל. בלי להתכוון חנינו ממש קרוב לבית הכנסת העתיק של הרמב"ם Sinagoga. הלכנו לשם והופתענו לטובה לגלות שהכניסה חופשית (למרות מה שמישלן טוען) ושהמבנה הקטן מעוטר להפליא בעיטורים בסגנון ערבי. במקום גם היתה קבוצה ישראלית שלא באנו איתה יותר מדי במגע.

התחלנו ללכת ברחובותיה הצרים של העיר העתיקה, אשר בתיה צבועים לבן רובם ככולם (כמו רוב ערי אנדלוסיה, כנראה). הגענו עד המסגד הגדול שהפך לקתדראלה, אבל גילינו שהוא סגור, כנראה לרגל אירועי חג הפסחא שחל באותו יום, וייפתח רק ב-14:00. החלטנו לעשות עוד סיבוב רגלי באזור כדי לשרוף את השעה וקצת שהיתה לנו, במקום להמתין שם במקום.
חזרנו אל תוך הרובע היהודי, הקפנו אותו מהצד הרחוק והגענו עד חומות העיר.

יצאנו דרך אחד השערים והלכנו לאורך החומות, לאורך מערכת בריכות מדורגות ומפלים, עד שחזרנו אל תוך העיר ואל המסגד-קתדראלה. השעה היתה 14:15 והתור לקופות היה באורך של כ-50 מטר. לון רצה להידחף בתור כמו בטולדו, אבל התור התקדם די מהר (4 קופות מתפקדות יותר יעיל מאחת...) כך שזה לא היה ממש נחוץ.

הכניסה למסגד היא מדהימה, זהו מסגד מהמאה ה-8 לספירה, אשר נבנה ע"י שליטי קורדובה המוסלמית לאחר שכבשו את העיר. לאחר הכיבוש-מחדש הנוצרי במאה ה-15 נבנתה הקתדראלה, בלבו של מסגד הקיים, אך בתקופה זו של 700 שנה המסגד הורחב שלוש פעמים וכל תוספת רק מפארת יותר. המסגד בנוי על שטח ענק, יחסית לקתדראלה שבו. בכניסה הראשית ישנו פרדס תפוזים שתול בכיכר עם תעלות השקיה מסוגננות ואגן מים עם מזרקה ששימש לצורכי דת כלשהם. בתוך המסגד שורות-שורות של עמודים (שימוש מחדש שעשו המוסלמים בעמודי שיש שהיו חלק מהכנסייה שהרסו לצורך הקמת המסגד) וביניהם קשתות מפוספסות אדום-לבן מרהיב בשתי קומות של קשת על קשת. האטרקציה המרכזית של המסגד היא פינת אל-מחראב, הנישה בקיר השמורה לח'ליף כשהוא בא להתפלל, נישה הפונה למכה. הנישה, התקרה שמעליה, וכל הקירות מסביב, מעוטרים במלאכת מחשבת בסגנון שהשפיע על כל עיטורי המסגד, ועדיין אף אחד מהם לא מגיע לקרסוליו. תשומת הלב לפרטים היא מדהימה, והתמונה הכללית מחווירה לעומת התמונות הממוקדות.
בלב המסגד, כאמור, הוקמה הקתדראלה שלמה, ולא נודע כי בא אל קרבו. הקתדראלה יפה ומרשימה, דומה לקתדראלות אחרות בהן ביקרנו בטיול. עיקר היופי נובע מנקודת המפגש בין הסגנון הערבי של האלף הראשון לסגנון הנוצרי של האלף השני, והשילוב אכן יפהפיה. צילמנו וצילמנו, כשבאופן מוזר מותר היה לצלם עם פלאש אבל לא עם חצובה. אותו שומר תפס אותי 3 פעמים עם חצובה וניסה להסביר לי בספרדית רהוטה שעל גב הכרטיס כתוב במפורש שאסור. כאילו שזה ממש הזיז לי...
מעבר למסגד-קתדראלה אין הרבה מה לראות בעיר (מה שמאפשר לעיר לקחת לא פחות מ-8 אירו לכל מבקר, כולל סטודנטים!!), ולכן הגענו לאוטו ויצאנו מהעיר לכיוון דרום מזרח. נסענו בכבישים יפים עם נוף שלקוח מתוך אוסף הטפטים של Windows XP עד לעיירה קטנה בשם Priego de Cordoba. בעיר זו ישנה מזרקה נחמדה אליה הגענו, אבל לא הרבה יותר. בדיעבד, חבל שבזבזנו את הזמן על ההגעה לעיר, שמישלן העניק לה באופן תמוה 3 כוכבים.

המשכנו הלאה לכיוון גרנדה, עיר ענקית בשטחה, והגענו בשעת השקיעה, לאחר יום של עננות חלקית. חשבנו לעלות לנקודת התצפית אל האלהמברה בשכונת Albaicin, אבל החלטנו שאין זמן גם לזה וגם למציאת מלון וארוחת ערב (היינו מאוד רעבים... אחרי הביקור במסגד-קתדראלה מיקה ואני קנינו גלידה ולון וסוזן קנו שוקו וקרואסון), ולכן ירדנו מהעניין. ה-GPS התחיל לעשות בעיות באותו יום, ובנוסף העיר שבורה והרוסה, ועובדים בכביש ברוב הרחובות הראשיים. הדבר הקשה עלינו לנווט, אבל בסופו של דבר מצאנו מלון עם שני חדרים פנויים. החדר שלנו היה די קטן, ללא נוף ובקומה 3, בעוד החדר של לון וסוזן היה גדול יותר ובקומה 5. זה מה היה. בחדר היה לנו טלפון חוגה ישן (בכלל, "ישן" היא מילת המפתח בכל הנוגע למלון הזה) עם צלצול מכני. ממש נוסטלגיה בטעם של פעם.

יצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה איטלקית ממול למלון בשם "מאמאמיה", ולא, אין קשר למסעדה בצומת קרית אתא. אכלנו ארוחת מצוינת עם יין ופסטות שלא היו מביישות אף מסעדה באיטליה, ועוד קינוחים איטלקיים משובחים, והנזק לא נורא כל כך. פשוט תענוג. והכיף הכי גדול במסעדה הוא אזור ללא עישון, דבר כה נדיר כאן בספרד. הלכנו לישון מרוצים עד הגג...

יום שני התחיל רע, סימן מבשר רעות להמשך. הגענו לארוחת בוקר חצי שעה לפני שהסתיימה, והשאריות היו משביעות אך מאובנות. אחר-כך יצאנו מהמלון עם כל המזוודות ("מסע פילים" כהגדרת לון) ונסענו לכיוון האלהמברה. העיר, כאמור, שבורה ברובה, ולכן רחובות ראשיים חסומים, רחובות שאמורה להיות אליהם גישה דו-סטרית הפכו לחד-סטריים, ושוטרים מכוונים את התנועה בכיוונים לא צפויים. ה-GPS לא תרם לעניין כשהחליט לזייף ולהיכבות (יש בעיה עם המטען שלו בנוסף לכל הצרות). מכל זה יצא שהקפנו חצי עיר בדרך לא דרך וחזרנו איכשהו למלון בטעות. בסוף איכשהו הצלחנו לצאת מהעיר כדי להיכנס אליה מהכיוון הנכון ולעלות לגבעת האלהמברה. על הגבעה יש רק מגרש חניה מסודר אחד, בתשלום כמובן, ונאלצנו לשלם במיטב כספנו עבור שש השעות שבילינו במקום.

התחלנו את הסיור בגן הקדושים Carmen de los Martires, שמוזכר בשירה של סוזן ווגה Rosemary. סיירנו בגן היפה, עברנו בין שבילים תחומים בעצים מעוצבים, בריכות עם ברווזים ודגים ואפילו טווסים ראינו שם. הגענו עד הכיכר בה ניצבים הפסלים חסרי ידיים סביב המזרקה הגדולה. אפילו השמש יצאה לכמה דקות כדי לתת לנו הזדמנות לצלם.

חזרנו לקופת הכרטיסים כדי לקנות כרטיסים, ונוכחנו ללמוד שהכרטיסים לגנים עדיין נמכרים, אבל הכרטיסים לארמון עצמו (עיקר האטרקציה באתר, למעשה) אזלו להיום, אבל הם ישמחו למכור כרטיסים למחר או שבוע הבא. כל תחינותינו לא נענו ולון כבר התחיל לתכנן תכנונים על איך להכות את מערך האבטחה במקום ובכל זאת להיכנס. בסיס התוכנית - להיטמע בקבוצה גדולה ("עדר" תיירים או תלמידים) ולהיכנס איתם. לכל קבוצה יש כרטיס אחד אצל המדריך ובו רשום מספר האנשים בקבוצה, ולון שיער שלא ייתכן שסופרים כל קבוצה וקבוצה.

נכנסנו לאתר ופנינו ראשית למתחם האלהמברה. ראינו את ארמונו המיוחד של קרלוס ה-5 שהוא מרובע מבחוץ ובתוכו חצר עגולה ומיוחדת, כמו גם מוזיאון לממצאים ארכיאולוגיים מהמקום.

כשהגיע שעת הכניסה של הקבוצות, הצלחנו לעבור את מעגל האבטחה הראשון והשני בתוך קבוצת תלמידים צרפתית, אבל בשער הארמון היה שומר שעצר את הקבוצה כדי שתכנס בדיוק בשעה הנקובה. כאשר מכניסים קבוצות אחת-אחת יש אפשרות לספור את האנשים, וזה בדיוק מה שעשו שם. התוכנית של לון נכשלה, ונאלצנו אחר כבוד לחזור על עקבותינו. לא נורא, בפעם הבאה...

לאחר מכן המשכנו אל מתחם האלקסבה Alcazaba, המצודה בקצה הגבעה, שהיא החלק העתיק ביותר בכל מתחם האלהמברה. מהמצודה ישנו נוף של הארמון והגנים, ותצפית על כל גרנדה. ביום שמש יפה אפשר לראות גם את הרי הסיירה נוואדה העוטפים את העיר. לנו היה יום מעונן ומגעיל, וצילמנו מה שיכולנו.

אחרי הפסקה קלה לחטיף ושירותים, המשכנו למתחם החנרליפה Generalife, ארמון וגנים מסוגננים העוטפים אותו. ארמון זה, מהמאה ה-14, שימש כארמון הקיץ של מלכי גרנדה. בארמון עצמו ישנן חצרות מסוגננות עם מזרקות מים הרמוניות בין עצי תפוז ושיחים שונים. הארמון עצמו בנוי בסגנון ערבי מוסלמי, ומלא בעיטורים עם הפסוק המוסלמי "אין אלוהים מלבד אללה", בין פיתוחים מרהיבים באבן. גני הארמון יפים אפילו יותר מהגן שראינו בבוקר, ובסיכום הכולל זו היתה נקודת האור שהצילה את כבודה של גרנדה כולה.

יצאנו מהאלהמברה, שילמנו את החנייה ויצאנו מהעיר לכיוון מערב. התכנון היה למצוא מלון באזור אנטקרה Antequera, אבל ראינו שהשעה מוקדמת ויש לנו אפשרות להגיע למקום קרוב יותר לרונדה, נקודת המוצא של היום. החלטנו באופן ספונטאני לנסוע עד מאלגה, כי המרחק לא גדול במיוחד והעיר קרובה יותר לרונדה. הגענו למאלגה עוד באור יום מלא, ועלינו לטירתה גיברלפארו Gibralfaro המשקיפה על העיר כולה. נכנסנו לטירה כרבע שעה לפני סגירת השער, ועשינו בה סיבוב חפוז. לא עניינה אותנו במיוחד ההיסטוריה של המקום, אלא יותר הנוף, ולכן עשינו מסלול מעגלי סביב החומות של המבצר וצילמנו את העיר. במאלגה מזג האוויר הוא ים תיכוני, מה שאמר שמיים כמעט כחולים וטמפרטורות נוחות. לקראת סוף הסיור שלנו כבר הסתובב השומר עם משרוקית והחל לפנות את המבקרים החוצה.

ירדנו לעיר ומצאנו מלון באחד הרחובות הראשיים ליד הים, מלון קצת ישן אבל סביר בהחלט. שמנו את המזוודות ויצאנו לחפש ארוחת ערב בעיר. הלכנו ברגל לאורך הרחוב ואחרי כמה מאות מטרים גילינו עוד סניף של "מאמאמיה", אותה רשת שבה סעדנו ערב לפני בגרנדה. כמובן שנכנסו ואכלנו, ויצאנו שבעים ומרוצים.

היום אנו מטיילים בין הכפרים הלבנים ונגיע עד סביליה.

[הבא]

אקטואליה 29/10

עברו חלפו להם החגים, חלף הלך לו הקיץ, והגיע הזמן לתת עדכון על מה שקרה בחודש האחרון.

היו חגים, ועוד איך היו. החגים נפלו השנה כולם על ימי חול, וכך נוצר מצב של מקסימום ימי חופש מהעבודה. לו רק יכולנו לנצל אותם כדי לגשר על כל אוקטובר ולטייל איפשהו... אבל עם כרמל זה לא כל כך אפשרי, אז עשינו את מה שעמישראל בדרך כלל עושה בחגים, דהיינו נסענו למשפחה, ארחנו משפחה, דיברנו עם המשפחה, ובעיקר אכלנו ואכלנו ואכלנו.

בערב ראש השנה התארחנו אצל ניר ברמת ישי, יחד עם ההורים שלנו וההורים של מיכל, עם שקד אופיר ויהלי כמובן. הנסיעה הארוכה ושלל הצעצועים הלא-מוכרים נתנו את אותותיהם על כרמל, כמו גם כמות האנשים והבית הזר, והיא התעייפה בשלב מסוים, ועזבנו קצת אחרי האוכל.

למחרת ארחנו אצלנו בדירה את המשפחה של מיקה מצד אהרל'ה: חווה ואריה, שרון והילדים, חמי ואיילת עם יעל הקטנה, שרית, וכמובן אנחנו. לארח חמישה עשר איש זה לא פשוט, ולמרות שאנחנו סופסוף גרים בדירה נורמלית שבה אפשר לארח, זה היה מבצע לוגיסטי קשה. תמר עזרה לנו בהכנות, וגם אמא שלי תרמה את חלקה, וכמובן שנשארו כמויות אוכל שהייתי בטוח שישארו עד חנוכה.

באותה שבת ארחנו אצלנו את ההורים שלי, ובמקרה גם קפצו לביקור הדודה שלי מיכל עם נחמן ונועם. היה מאוד נחמד, הרבה יותר רגוע מאותה ארוחה עם 15 איש, והם עזרו לנו להפטר משאריות. מהביקורים אצלנו כרמל הרוויחה המון בגדים ועוד יותר צעצועים חדשים, שאת חלקם היא ממש אוהבת, וחלקם כמובן נזנח בצד.

בסוף השבוע שאחר כך, אחרי יום כיפור רגוע בבית, קפצנו לקיבוץ בשישי ונחנו בשבת. יום ראשון היה יום רגיל, והנה יום שני כבר שוב ערב חג. בערבי החגים השנה עבדתי חצאי ימים, בגלל כמות העבודה שיש לי, וגם בגלל שלא רציתי לנצל ימי חופש כשאנחנו לא נוסעים לשומקום.

באותו יום דווקא נסענו אחה"צ לחיפה, לארוחת ערב חג אצל ההורים שלי. היו שם גם ניר מיכל ויהלי, אבל הפעם ללא שקד ואופיר. כמובן שהיתה ההמולה הרגילה, אבל ככה זה תמיד במפגשים משפחתיים. חזרנו באותו לילה, ולמחרת נסענו לקיבוץ שוב, הפעם לארוחה על-האש אצל דורון ומירי. הנסיעות הארוכות השפיעו על כרמל, שהשגרה שלה נשברה לחלוטין, והיא לא היתה עצמה באותם ימים - אכלה פחות, לא רצתה לישון, היתה עצבנית וכו'. בסוף השבוע של סוכות נשארנו בבית והשתדלנו לאזן לכרמל את סדר היום, וזה די עזר.

בערב החג השני אכלנו ארוחת ערב עם תמר במסעדה קרובה לבית (יותר קרוב מהבית של תמר!). הארוחה היתה לא רעה, אבל אין שום הצדקה למחירים שם (סטייק אנטריקוט 300 ג' ב-109 ש"ח!). נחזור לשם אחרי שנזכה בלוטו. למחרת, החג השני, נסענו שוב לחיפה, הפעם לביקור יותר רגוע.

אוכל, אוכל ועוד הרבה אוכל, בתוספת של הרבה שריצה בבית, והרי לכם מתכון בטוח לעלייה במשקל. ואכן עלינו במשקל, ועכשיו מיקה וגם אני מנסים לשמור על דיאטה מסודרת, שנינו משתדלים לנהל יומן אוכל ולעבוד לפי השיטה של שומרי משקל, למרות שהבעיה העיקרית של שנינו היא לאו דווקא האוכל, אלא הזמן לעשות ספורט. אני משחק סקווש פעמיים בשבוע, אבל מיקה כל כך עסוקה עם כרמל (ועכשיו גם עבודה, תכף נגיע לזה) שהיא כל הזמן עייפה.

בין לבין, כרמל התחילה לעמוד בעזרת דברים שהיא נאחזת בהם, והיא מנסה את כוחה בעמידה חופשית. בהתחלה היא עזבה ידיים ל2-3 שניות, היום היא כבר עומדת ללא תמיכה משהו כמו 10 שניות. בסוף השבוע שעבר היא פיתחה חום וחשבנו כבר שיש להם שפעת. כך חשב גם הרופא שראה אותה, אבל החום הלך כלעומת שבא והשאיר אחריו שתי שיניים חדשות, שמצטרפות לשן שכבר בקעה וגדלה. כנראה שמעכשיו זה יהיה תדיר...

יש גם עדכון לא משמח. בשבוע שעבר הלך לעולמו סטיב, בן דודו של אבא שלי, שהיה מאוד קשור למשפחה כאן בארץ למרות שחי מעל 40 שנה בארה"ב. הוא נוצח על ידי מחלת הסרטן, ומת פחות או יותר לבדו בבית החולים. לא יצא לי להתראות הרבה עם סטיב. כמובן שהיה את אותו יום, כשמיקה ואני טיילנו בארה"ב בירח הדבש שלנו, כשהוא בא לאסוף אותנו מניו-יורק בגשם שוטף והגענו לחווה שלו בפנסילבניה כדי לישון שם לילה, בדרך לוושינגטון DC. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני כשנתיים, כאשר חגגנו לו כאן בארץ יומולדת 70 עם כל המשפחה, והסיפורים עליו זרמו כמים. הוא היה איש גדול מידות, עם לב עוד יותר גדול, וחבל שלא יצא לי להכיר אותו יותר. יהי זכרו ברוך.

ועכשיו לחדשות טובות: מיקה מצאה עבודה, והפעם אני מקווה שזה יחזיק. באותו משרד עו"ד ברמת השרון זה לא הסתדר, כשמיקה לא ממש חיבבה את המשרד, והעו"ד קצת חשש מכמות הזמן שמיקה צריכה להקדיש לכרמל (שהיתה חולה בדיוק באותו שבוע שמיקה עבדה שם). לא נורא. במהלך החגים מיקה ניסתה לשלוח קו"ח לכל מיני כיוונים, אבל אוקטובר היה חודש מת ברובו (ובעוד יומיים ימות סופית) ולכן זה לא יותר מדי עזר. ברגע שנגמרו החגים וכולם חזרו לשגרה, היא הגיעה בשני האחרון לראיון אצל רואה חשבון בת"א שבמקרה מכיר את הרו"ח שאצלם היא עבדה בחיפה ב2002, והיא התקבלה מייד. המשרה היא משרה חלקית (עד 15:30), והמשרד לא רחוק מרכבת מרכז בת"א, כך שמיקה יכולה לתפוס את הרכבת ולהגיע להוד השרון בזמן כדי לאסוף את כרמל מהגן.

חדשות טובות נוספות: קיבלתי טלפון מהעו"ד שלי, לאחר שהוא דיבר עם מנכ"ל הורייזן-אינטרביט, שהודה בעובדה שמגיעים לי פיצויים, ואמר שאני אקבל אותם אחרי החגים. אני אמשיך לעדכן.

אם כבר הזכרנו את אינטרביט (אני יודע, הקישור קצת מאולץ), יפעת שמר ילדה במזל טוב תינוקת בריאה בשם אביב, בדיוק בחג הסוכות. היא ובן-זוגה דורון עברו לעת עתה מהדירה ברמת גן לבית אמא שלה בחדרה, ואנחנו בקרוב מאוד, אולי אפילו בשישי הקרוב, ניסע לבקר אותם.

היום יום הנישואין של ההורים שלי, אז מזל טוב להם. איך אומרת אמא שלי? "ארבעים ואחת שנות עבדות" והם עדיין ביחד, ולא נראה שמשהו יפריד ביניהם. ראוי להערצה.

בשעה טובה ומוצלחת, לאחר חודשים של תכנונים, סופסוף מיקה ואני יוצאים בשישי הקרוב ללילה אחד במלון, הרחק מהמשפחה ומהשגרה. 24 שעות הרחק מהחיתולים והבקבוקים, מערוץ הופ, מהמחשב והטלוויזיה, מהעבודה והפקקים. שנינו זקוקים לזה.

אנחנו חוזרים הביתה בשבת, אבל אני חוזר צפונה כבר ביום ראשון, לחמישה ימי מילואים. אני צריך את המילואים האלה כמו חור בראש, עם הלחץ שיש לי בעבודה, אבל מה נעשה... מישהו צריך להגן על המדינה, לא?

15/4/06 - קורדובה

[הקודם]

המשכנו בדרכנו לכיוון מרכז העיר העתיקה והחלטנו לעצור לארוחת צהריים. כל המסעדות הנורמאליות מאפשרות עישון, או שהן מטונפות בגלל המנהג הספרדי, שאומר שמסעדה מלאת זבל היא מסעדה שהיו בה הרבה סועדים מרוצים. בכל מקרה, קשה לנו מאוד למצוא מסעדה לאכול בה, ולכן הגענו שוב למקדולנד'ס. הזמנו, ישבנו, אכלנו.

אחרי האוכל הלכנו 2 מטר אל תוך Plaza Mayor של סלמנקה, שמישלן הגדיר אותה בתור הכיכר היפה ביותר בכל ספרד, ועד עכשיו קשה להתווכח איתו. הכיכר דומה לכיכר הגדולה שבמדריד, אבל היא מרובעת והסגנון שלה אחיד יותר. היא נפתחת לכמה כיוונים דרך שערים מפוארים, בעלי קישוטי אבן כמובן, ובבניינים המקיפים את הכיכר (למעשה אותו בניין אחד ארוך מכל ארבעת הכיוונים) שוכנת העירייה. בכיכר קבוצות של צעירים רובצות, בתי קפה ומסעדות, וחנויות לרוב. הכיכר הומה אדם והיא ללא ספק הלב הפועם של העיר.

חזרנו מאותו כיוון שממנו באנו וראינו את כנסיית סן מרטין מבחוץ. לקראת סוף המסלול הגענו לשני מנזרים. באחד מהם Convento delas Duenas, נכנסנו לכנסייה שלו, אבל הגנים שציין מישלן סגורים לרגל החג. המנזר השני הוא עצום בשטחו, יותר משתי הקתדראלות גם יחד. למנזר זה Convento de San Esteban, לא נכנסנו, אבל חזיתו החיצונית, בייחוד צידו המערבי, הוא מרהיב, ומזכיר כניסה מפוארת לקתדראלה ענקית הרבה יותר מאשר כניסות למנזרים פשוטים.
סגנון הבנייה והעיטור מזכיר מאוד את הסגנון בקתדראלה, כמו גם מבנים אחרים בעיר. סגנון זה דומה לזה של סגוביה, אבל לא בדיוק. כל עיר פיתחה לעצמה במשך מאות השנים את הסגנון הייחודי שלה, וניכר בתמונות שלנו ההבדל בין הסגנונות.

חזרנו למלון, העמסנו את מה שהיה להעמיס, ויצאנו לדרך לכיוון אווילה. בעזרת ה-GPS מצאנו את המלון המוזמן באווילה בקלות, התמקמנו בו, ורצינו לצאת לאכול. נסענו קצת בחיפוש אחר מסעדה של מלון (במלון שלנו המסעדה יקרה ומעושנת להחריד, וחשבנו שאולי במלון אחר נמצא ארוחה של "תפריט היום" ללא עישון), וממש בטעות הגענו אל חומות העיר בשעת הדמדומים האחרונה, כאשר תהלוכת הפסחא עברה במקום. חומות העיר הן מהמאה ה-11, והשתמרו בשלמותן, כולל 90 הצריחים שבהן. בלילה התאורה שלהן מהממת, והשמיים הקודרים הוסיפו נופך מאוד מאיים לתמונות שסוזן עשתה. חנינו קרוב לאחד משערי העיר העתיקה ומצאנו במקום גם Telepizza. התחיל לטפטף גשם, והחלטנו שפיצה זה מספיק טוב, לכן אכלנו שם את ארוחת הערב וחזרנו למלון.

היום היה יום נסיעות. התעוררנו באווילה, אכלנו ארוחת בוקר מלונאית כיד המלך ויצאנו יחסית מוקדם מהמלון. התחלנו את היום בסיור קצר בעיר, כאשר הגענו לאותה נקודה בה עשינו צילומי לילה של החומות וגילינו שלאור היום (בבוקר עדיין היתה שמש) החומות עדיין מדהימות. קרוב לחומות נמצאת בזיליקת San Vicente, שבה טמונים שרידיהם של מספר קדושים נוצרים. בחזית המערבית של הבזיליקה מאוד מרשימה, כמו גם הקישוטים והפיסולים בפנים, בהתחשב בעובדה שזו בזיליקה מהמאה ה-12, ממש כמו הקתדראלה הישנה בסלמנקה. ירדנו גם אל מרתף הקבורה של הכנסייה, וגם ראינו את הנזירות מוציאות את המוצגים של תהלוכת היום ומנקות אותם.
הסיור בבזיליקה לקח קצת זמן, מה שאמר שלא נשאר לנו זמן לעשות סיור על חומות העיר, ובדיעבד חבל. בכל זאת, עשינו סיבוב קצר דרך השער בחומות, אל תוך העיר העתיקה, והחוצה דרך שער נוסף שהיה קרוב לאוטו שלנו. רצינו להגיע לנקודת תצפית על החומות, אבל כשהגענו ראינו שאנחנו בדיוק מול השמש.

תדלקנו את האוטו ויצאנו לכיוון Candelario, כפר קטן בסביבות עיר המחוז הקטנה Bejar, מרחק כ-100 ק"מ או יותר מאווילה. זהו כפר קטן שהכביש היחיד המוביל אליו הוא ברוחב של מכונית וחצי, מה שהופך אותו לבלתי נגיש לתיירים באוטובוסים. הכפר ציורי מאוד, וברחובותיו תעלות ניקוז למי שלגים, שזורמים בעונה זו בזרם מרשים. טיילנו קצת ברחובות הצרים וראינו את השער הייחודי שיש לבתים שם, כנראה למניעת הצפות כשהשלגים מפשירים או בזמן מבול.

משם המשכנו בנסיעה ישירה אל קצ'רס Cáceres. בדרך תפס אותנו גשם, שחששנו ממנו מהבוקר. כשהגענו לקצ'רס הגשם טיפה נרגע, והחלטנו ששווה לטייל בעיר העתיקה שם, אם זה בסך הכל טפטוף. קודם כל רצינו לאכול, וכמובן מצאנו טלפיצה בתוך הפלאזה מאיור. אכלנו משהו קטן (ביום כזה לא רצינו לאכול משהו כבד) ויצאנו לסייר בעיר העיתיקה. התחלנו את המסלול של מישלן, שהוא ממש לא ארוך. לקראת אמצע המסלול הטפטוף הפך לגשם, ותוך כמה שניות מצאנו את עצמו במבול של ממש, עם 2 מטריות קטנות לארבעתנו. נעמדנו באחת הכיכרות, צמודים לקיר של אחד הבניינים, וחיכינו שאולי הגשם יפסק ונוכל להמשיך. הגשם סירב לשתף פעולה, והחלטנו שאי-אפשר להמשיך ככה, אז התחלנו לרוץ לכיוון היציאה מהעיר העתיקה, לכיוון האוטו שחנה די רחוק. סך הכל פספסנו קצת בקצ'רס, אבל ממה שראינו, זה לא אסון גדול. אין שם אטרקציות ספציפיות, והעיר עצמה פחות יפה מטולדו או סגוביה.

חוק מרפי עובד כאן שעות נוספות... ברגע שיצאנו מהעיר העתיקה, הגשם הפסיק. לא היה לנו זמן או מצב רוח לראות עוד משהו, והשעה נהייתה כבר מאוחרת. נכנסנו לאוטו ונסענו ישירות לקורדובה, קצת יותר מ-300 ק"מ. הגענו למלון והתמקמנו. מיקה ואני ויתרנו על ארוחת ערב, אבל לון וסוזן היו רעבים. באופן לא מפתיע הם נתקלו במסעדות מעושנות / מלוכלכות / לא ידידותיות לסוזן ולון, ולכן הם נאלצו שוב להתפשר על מקדולנד'ס.

מחר אנחנו מטיילים כאן בקורדובה, ובערב נוסעים לגרנדה.

[הבא]

אקטואליה 23/9

כבודה של ספרד במקומה מונח, אבל צריך לעדכן גם בענייני דיומא. בסדר כרונולוגי, עדיף.

לקראת סוף אוגוסט המזגן בדירה, שהראה סימני מרדנות כבר ביום שעברנו לדירה, החליט שגם לו מגיעה חופשה, והפסיק לקרר. המשיך לאוורר, אבל אוויר בטמפרטורת החדר, כמו שנאמר. בקיצור, שביתה איטלקית נוסח מכשירי חשמל. זה מזגן "אלקטרה פנטהאוס", מזגן ישן שלפי דעתי כבר מעל 10 שנים לא נמכר בארץ, והמערכות שלו כבר קרובות לסוף דרכן. הטכנאי שסידר את המזגן ביום אחרי שעברנו (ולקח 200 שקל כמובן) הגיע שוב, עשה הוקוס-פוקוס כמו בפעם הראשונה, הבטיח שזה יקרה שוב מתישהו ואין מה לעשות, לקח עוד 200 שקל והלך. למחרת היום המזגן חזר לסורו, והטכנאי בא שוב לנופף במטה הקסם שלו. הפעם זה החזיק מעמד שבוע.
הבאנו טכנאי של אלקטרה, שעולה טיפה יותר אבל בא עם אחריות של 3 חודשים לתיקון. הגיע הטכנאי, עשה אברה-קדברה משלו, והמזגן עבד לעוד שבוע. בנקודה הזו ערבנו את בעל הבית, כי נמאס לנו מהמצב. בחוזה אמנם כתוב וחתום שתחזוקת המזגן היא עלינו, אבל זה כבר בלתי נסבל ולא מתקבל על הדעת. להפתעתנו, בעל הבית הבין לליבנו ושלח טכנאי משלו כדי לתקן, ומאז (טפו טפו חמסה חמסה) המזגן ממושמע. עם זאת, בעל הבית הבין שהמזגן חי על זמן שאול וכל שעה של קירור היא שעה בונוס, ולכן כרגע הוא מברר מה אפשר לעשות בנידון. יבורך האיש.

ביום אוגוסט חם נחתה בתיבת הדואר שלנו מעטפה צבאית ובתוכה צו קריאה לעבדכם הנאמן לשבוע הראשון של חודש נובמבר, חמישה ימי נופש על חשבון המדינה. התקשרתי למשרד הקישור, והם לא ידעו לתת לי הסבר על מהות הקריאה. ניחוש שלי - תרגיל פיקודי, שגם היחידה שלי אמורה לקחת בו חלק.

בסוף אוגוסט לקחתי יום חופש כדי להיות עם מיקה וכרמל. ספטמבר הביא את סוף החופש של כולם, ואצלי בעבודה פתאום עברתי מרגיעה לכוננות ספיגה. לפתע יש המון עבודה, ואני מרגיש את הלחץ היטב. זה אומר, בין היתר, הגדלת מספר השעות הממוצע, ואני כמעט ולא רואה את מיקה וכרמל במהלך השבוע. לפחות יש יומיים של סופ"ש, אבל הם עוברים כל כך מהר...

באחד בספטמבר כרמל התחילה ללכת למעון. בכל בוקר מביאים אותה עם העגלה (זה במרחק 5 דקות הליכה מהבית), אומרים לה שלום ושמים אותה ליד הצעצועים. בגיל הזה היא לא באמת שמה לב כשמישהו נעלם משדה הראייה שלה, לכן אין לה חרדת נטישה (עוד כמה חודשים גם זה יגיע...) וזה מקל על המצב. בגן היא מאושרת, והגננות מרעיפות עליה שבחים - הילדה מקסימה, חייכנית, אכלנית טובה, משחקת יפה, "מדברת" המון... טוב, אנחנו כבר יודעים הרבה זמן שיש לנו ילדה מושלמת, עכשיו יתר העולם מגלה את זה ;-)
אגב, לכרמל בקעה שן ראשונה מבעד לחניכיים... בשעה טובה. מצד שני כרגע היא לא במיטבה, עם וירוס שלשולים והקאות שמסתובב בין הילדים והמבוגרים, אבל המצב לא נורא. אנחנו בהיכון למקרה שהיא תתחיל להראות סימני מחלה בגן (הביתה ומיד, כדי לא להדביק את מעט הילדים שעדיין בריאים).

בשלושת השבועות הראשונים של החודש מיקה הביאה את כרמל בבוקר למעון ולקחה אותה אחה"צ, ובין לבין נהנתה מחופשה בבית, שמגיעה לה בצדק. היא גם חיפשה עבודה, ובשלב מסוים נראה היה כאילו המשרד בו היא עבדה בת"א רוצה אותה בחזרה, כולל קיצוץ בשעות, אבל בסופו של דבר זה לא יצא אל הפועל (הם לא כל כך מתקשרים בינם לבין עצמם). מה שכן קרה זה שמודעה באחד המקומונים הביא את מיקה לראיון במשרד עו"ד ברמת השרון (במרחק יריקה מעוה"ד שלי, אגב) ועם ניסיון כמו שלה היא השיגה את העבודה שם בקלות. זו משרה חלקית, ומיקה תרוויח את מה שהרוויחה עבור משרה מלאה בת"א. יש כבוד.
מיקה התחילה ביום ראשון לעבוד שם, אבל אתמול היא נאלצה להשאר בבית בגלל הוירוס הנ"ל שתפס גם אותה... לא נעים, במיוחד לא בשבוע שמתחילים עבודה חדשה. היא לא יכלה לקום מהמיטה אתמול בבוקר בגלל הבחילות, ואני עבדתי יום קצר אחרי שהבאתי את כרמל לגן ולפני שהוצאתי אותה משם אחה"צ. הבוקר היא כבר הרגישה יותר טוב והלכה לעבודה, עדיין לא לגמרי מאה אחוז.

אם כבר הזכרתי את עוה"ד שלי, הוא כבר הכין לי טיוטא ראשונה של המכתב המאיים לאינטרביט, ועכשיו הוא עובד על טיוטא נוספת. אני מאמין שהמכתב יצא כבר בין החגים.

בשבוע שעבר, בשעה טובה ומוצלחת, קיבלתי סופסוף את הרכב שהזמנתי. זה לקח להם רק חודשיים וחצי, אבל קיבלתי רכב חדש מהניילונים, עם 14 ק"מ, ובצבע הנכון. מה שכן, נדהמתי לראות עד כמה חברת הליסינג קימצה בכל מה שקשור לאבזור. ניכר שהם הלכו מעל ומעבר לכל הגיון, והורידו מהמפרט כל דבר אפשרי, דברים שאפילו לא נחשבים אבזור-יתר. הרדיו המקורי שבאוטו לדוגמא, הוא רדיו-דיסק שלא קורא דיסקים של MP3, דבר שחשבתי שהלך בדרכם של הרדיו-טייפים והטרנזיסטורים. כמובן שברכב רק 2 כריות אוויר במקום 6, ואין מחזיק למשקפי שמש או תא כפפות נוסף או כפתור קיפול מראות חשמלי, אבל לפחות יש תא מטען גדול מאוד ותא הנוסעים מרווח ונוח. בשבת כבר נסעתי איתו לנהריה וחזרה דרך דליה.
הזמנתי מהאינטרנט משדר FM לרכב, שמנגן MP3 מכרטיס זכרון. זה עובד לא רע, אבל חסרים כמה דברים בסיסיים בנגן הזה (למשל סריקה בתוך הקובץ), והוא פחות נוח מרדיו-דיסק רגיל. נו שוין, נתרגל.

לנהריה הגעתי כדי לשבת עם לון על תכנון של טיול שטח של שישבת עם הג'יפ שרצינו להוציא אל הפועל מזה הרבה זמן. ישבנו עם הספרים של ברקאי ומצאנו מסלולים ברמת הגולן, ואפילו כמה אופציות לחניוני לילה במקומות אסטרטגיים. אם הכל ילך לפי המתוכנן נצא לטיול לון, בת דודתו הילה וחברתה, יעל אחותי ואני, סך הכל חמישה. מה שכן, תחזית מזג האוויר צופה כרגע את היורה לסוף השבוע, ובוץ יכול מאוד להפריע לנו...

החגים מתקרבים, ואיתם מחויבויות משפחתיות לרוב. בערב ראה"ש אנחנו מוזמנים אל ניר ברמת ישי, למחרת בערב המשפחה של מיקה מצד אהרל'ה מגיעה אלינו, וכבר שמעתי בחצי אוזן שבסוכות אנחנו שוב בקיבוץ. בין לבין כמובן נעסוק בספורט הלאומי - אוכל, אוכל ועוד אוכל. נשתדל לשרוד את החגים השנה, ואם אפשר גם לא להעלות יותר מדי במשקל. דווקא עכשיו ששנינו קצת ירדנו...

14/04/06 - אווילה

[הקודם]

אתמול בבוקר, אחרי ארוחת בוקר מכובדת לפחות כמו ארוחת הערב שלפניה, יצאנו אל העיר העתיקה של סגוביה. ראשית חזרנו אל האקוודוקט הרומי, שעומד באותו מקום כבר 2000 שנה (הוא נבנה במאה הראשונה לספירה!) אמת המים, אותו פלא הנדסי רומאי, היא באורך כ-730 מ' ומגיעה לגובה 28 מ' בנקודה הכי נמוכה של הקרקע. שום דבר לא מחזיק את המבנה העצום הזה מליפול מלבד כוח המשיכה, וזה מדהים לראות את שלמותו אחרי כל כך הרבה שנים, במיוחד לאור מצב אמות המים שאנחנו מכירים בארץ. צילמנו עשרות רבות של תמונות מכל זווית, וזה בקושי מצליח להעביר את קנה המידה העצום.
התחלנו ללכת בעקבות המסלול של מישלן בעיר העתיקה. אותן סמטאות צרות בהן נתקלנו בטולדו, אותם רחובות מסוגננים, אותם בתים בנויים בסגנונות עתיקים עם השפעות כאלה ואחרות מתקופות שונות ומקורות שונים.
עברנו דרך כיכר San Martin לכנסייה באותו שם, הבנויה עם מגדל פעמונים סטנדרטי ומוקפת משלושה צדדים ע"י עמודים מעוטרים בחיות. עברנו גם ברובע היהודי (שמשום מה לא מוזכר כלל וכלל במישלן...) ונכנסנו להציץ באיזשהו מרכז ללימודי יהדות בדרך.
בלבד הרובע היהודי נמצאת הכיכר המרכזית של העיר העתיקה Plaza Mayor ובה הקתדראלה של סגוביה (וגם העירייה והתיאטרון). התחמקנו מקבוצת ישראלים ונכנסנו אל תוך הקתדראלה. יחסית למה שראינו כבר בטולדו, זו קתדראלה "פשוטה", ועדיין היא מאוד מרשימה מבחינת הפיתוחים באבן שנעשו בה. הקתדראלה בנויה מסוג של אבן מקומית, ואין בה את הטונות של שיש שראינו במקומות אחרים, וזה סוג של חידוש עברנו. כמובן שאי אפשר היה לצלם בפנים עם חצובה או פלאש, אבל אנחנו הולכים ומשתפרים בטכניקות שונות של ייצוב המצלמות ללא עזרים מקצועיים.
המשכנו ללכת והגענו לקצה העיר העתיקה, שם נמצאת מצודת האלקזאר שנבנתה במאה ה-13, שופצה במאות ה-15 וה-16, נשרפה במאה ה-19 וחודשה בסגנון גרמני, מה שהופך אותה דומה לטירת נוישואנשטיין באזור באוואריה. בשלב מסוים המצודה היתה בית ספר לארטילריה, וכיום ישנו במקום מוזיאון לתולדות הארטילריה הספרדית.
עוד במבנה ישנה תצוגה של שריון, כלי נשק וכלי משחית אחרים, ובאופן מפתיע מותר לצלם שם באופן חופשי לחלוטין, עם פלאש או חצובה! כמובן שניצלנו את ההזדמנות וצילמנו את הויטראז'ים, התקרות, כיסא המלכות, ציורי הקיר, הקפלה המלכותית, חדר השינה ועוד ועוד. מהמצודה נשקף גם נוף על כל העמק שמתחת לעיר מצד צפון ומערב העמק בו זורם נהר ה-Eresma. חבל שהצריח היה סגור למבקרים, הנוף מלמעלה אמור להיות מהמם.
לאחר הסיור במצודה, המשכנו במסלול, דרך צידה השני של העיר. עברנו דרך כנסיית San Estedan, שבה מגדל פעמונים נחמד, והמשכנו בחזרה לאקוודוקט, כאשר החלטנו לדלג על ביקור בכנסיית San Juan de los Cablleros, עשינו עוד כמה עשרות תמונות של האקוודוקט, גם בצידו הרחוק המתעקל לכיוון דרום מזרח ליד כיכר Plaza del Azuguejo, אכלנו פיצה בסניף של Telepizza, מה שהשביע אותנו לאחה"צ.
כשסיימנו, חזרנו למלון כדי לאסוף את המזוודות והמשכנו אל סלמנקה. הנסיעה לקחה כמעט שעתיים , כאשר בדרך יש פה ושם כפרים קטנים לצדי הדרך אבל הרוב הגדול של הדרך הוא שדות פתוחים וכרי דשא מאופק לאופק. השמש הנהדרת שליוותה אותנו כל היום קפחה עלינו בנסיעה מערבה, ובישלה אותנו טוב-טוב. בסופו של דבר, הגענו לסלמנקה וה-GPS מצא את המלון בלי שום בעיה. התמקמנו, ראינו קצת תמונות של הימים האחרונים, אכלנו ארוחת ערב מפוצצת ומצוינת במסעדה של המלון, והלכנו לישון.
היום בבוקר, אכלנו שם ארוחת בוקר דשנה ומזינה, ויצאנו לראות את סלמנקה העתיקה. סלמנקה היא עיר אוניברסיטאית עתיקה יותר, אשר עברה עליות ומורדות במהלך ההיסטוריה הארוכה שלה. חניבעל כבש אותה כבר במאה ה-3 BC. העיר שגשגה תחת השלטון הרומי ובסופו של דבר נכבשה ע"י המורים. ב-1085 נכבשה ע"י הספרדים ומאז פרחה כמרכז מחוזי, במיוחד לאחר שבמאה ה-13 הוקמה האוניברסיטה, כ-50 שנה אחרי אוקספורד. העיר נקלעה למשבר במאה ה-16 שנמשך עד ימינו.
התחלנו את המסלול דווקא בקתדראלה החדשה, כאשר "חדשה" הוא דבר יחסי. הקתדראלה החדשה נבנתה בצמוד לישנה במאה ה-16, ומשמשת היום את העיר. היום ספציפית היה חג Good Friday, ולכן היו בקתדראלה המוני אנשים, כולם צילמו עם פלאש, וכנראה שגם ה-"No Flash!" היו בחופש. צילמנו כאוות נפשנו, עם פלאש וחצובה, ותפסנו גם את מוצגי החג ואת המוני המאמינים שהגיע כדי לראות את אותן עגלות שמקושטות ונלקחות לתהלוכה ברחבי העיר. על עגלות אלה בד"כ פסלים של ישו, מריה או קדושים אחרים, מאחריהן הולכת תזמורת שלמה. לון תפס תהלוכה כזו בלילה כשהיינו בסאן לורנצו דלאסקוריאל, ובטלוויזיה כל הזמן מקרינים את התהלוכות החגיגיות האלה.
מעבר להמולת החג, הקתדראלה מרשימה אבל לא משתווה לזו של טולדו, שהפכה לאבן בוחן עברנו. היא דומה לקתדראלה שבסגוביה, קצת יותר גדולה ומפוארת, אבל לאו דווקא יותר יפה.
מתוך הקתדראלה החדשה נכנסנו אל הישנה (בתשלום הפעם). קשה להאמין, אבל הקתדראלה הישנה נבנתה במאה ה-12, כלומר עומדת על תלה כבר לפחות 800 שנים ארוכות. זוהי קתדראלה קטנה יחסית, מעין סקיצה מוקדמת לכל אותן קתדראלות שאנחנו מבקרים בהן. בתוך הקתדראלה ציורי קיר עתיקים, עמודי אבן גבוהים, כיפה וכמובן המזבח בעל ציורי קיר ורקע מוזהב ומרשים. במקום גם גן קטן ועוד כמה קפלות, בעיקר כאלה המשמשות קבר לאחד מאצילי הפרובינציה.
יצאנו מהקתדראלות וראינו את הצד החיצוני של הקתדראלה החדשה, אשר עולה על הצד הפנימי עשרות מונים. החזית המערבית של הקתדראלה היא מרהיבה בגודלה וביופייה, ואנחנו עמדנו מולה פעורי פה. העננות היום עזרה לנו לצלם גם לכיוון השמש ולהשיג תמונות טובות יחסית.
מצידה הדרומי של הקתדראלות ישנה כניסה נפרדת (בתשלום) המובילה מעלה אל החלקים הגבוהים של הקתדראלות, למשל מרפסות בגובה 15 מ' מעל רצפת הקתדראלה או מרפסות חיצוניות המשקיפות מגובה 20 מ' על סלמנקה מכמה צדדים. מראה העיר מלמעלה הוא יפה מאוד, אבל האטרקציה והחידוש כאן הם מראה הקתדראלות מגובה שנמוך מהתקרה הרמה רק במעט. זוהי נקודת מבט שלא זכינו לראות עד היום, ואנחנו מאוד התרשמנו מהמראה. בנוסף, העלייה למעלה היא דרך מערכת של גרמי מדרגות צרים, לעיתים לולייניים, שנותנים תחושה טובה של החיים בימי הביניים.
אחרי שהשקפנו מגבוה, ירדנו חזרה לרחוב והלכנו 2 דקות אל האוניברסיטה העתיקה של העיר שנמצאת ממש צמוד לקתדראלות. לב האוניברסיטה בכיכר Patio del as Escuales, שם ישנם שערי כניסה אל בנייני האוניברסיטה השונים, הכניסה לבניין הראשי מעוטרת בקישוטים בגובה 3 קומות אשר לא נופלים מהחזית המסוגננת של הקתדראלה החדשה. שער הכניסה הוא משנת 1534, ובו 3 קומות, כאשר רמת הפירוט בקומה הראשונה היא מדהימה ביופייה וככל שעולים עם המבט (ומתרחקים מהקרקע) הפרטים הולכים וגדלים, על מנת שהצופה יוכל לראותם יותר בבירור. מלאכת מחשבת של ממש, הכולל גם את סמלי האוניברסיטה והעיר, כמו גם צלמיות דתיות. הכניסה לבניינים האחרים אינה כה מרשימה, אבל גם בהם השקיעו בכניסה יפה ומעוטרת.

[הבא]

13/04/06 - סגוביה

[הקודם]

התחלנו את יום האתמול בארוחת בוקר קצת מאכזבת - שוקו, קוראסון וקצת חמאה וריבה. רחוק ממה שהתרגלנו אליו במדריד ובטולדו. סוזן לא הרגישה טוב ונשארה לישון במלון, בזמן שלון, מיקה ואני נסענו מרחק קצר אל המנזר העצום בסמוך לעיירה.

המנזר הוא מבנה אבן ענק, גודלו 161X206 מ' והוא מתנשא לגובה 4 קומות גבוהות, פלוס צריחים ומגדלים, חצרות וגנים. המבנה מעורר תחושת רצינות וכוח, אדיקות דתית ואסתטיקה. במנזר חדרים של בני משפחת המלוכה, שחלקם מאוד אהב את המקום והפך את המנזר למקור הסמכות הדתית העליונה בספרד כולה. כיאות לארמון מלכותי, ישנה תצוגה נרחבת של ציורים ע"י מיטב ציירי ספרד ואיטליה במאות ה-15 וה-16, רובם ככולם בנושאים דתיים ומתארים סיפורים מהתנ"ך והברית החדשה. באחד החדרים מפות עתיקות של חלקים שונים בעולם, ומשעשע לראות מצד אחד כיצד הכירו את אירופה מצוין ומצד שני אזורים רחוקים יותר בעולם נראים מעוותים ביותר.

גולת הכותרת של הביקור במנזר הוא הפנתיאון. בפנתיאון המלכים, קבורים 26 מלכים ומלכות ספרד בסרקופגים משיש באולם שיש מהמם, כשזהב פזור בטוב טעם בכל פינה. בפנתיאון הילדים קבורים ילדי משפחת המלוכה שנפטרו בגיל צעיר, ומלכות שבניהן לא ירשו את כתר המלכות. כל קבר הוא עבודת מחשבת של שיש, והתוצאה הוא מספר חדרים בהם טמונים תינוקות, נערים ומלכות בקברים מפוארים ומעוררי פליאה.

המשכנו לחדרי ה-Salas Capitulares, חדרים מלאים תמונות ומוארים היטב באופן מפתיע, מה שמאפשר גם לצלם תמונות נורמאליות (כמובן, לא פלאש ולא חצובה). במיוחד הרשימה אותנו התקרה הארוכה, המצוירת ציורים קטנים וגרוטסקות של ציורים איטלקיים וספרדיים.

עברנו את הבזיליקה, שלא משתווה לקתדראלה של טולדו, אבל עדיין גבוהה ומרשימה, במיוחד התקרה שלה שהיא קשת שטוחה ארוכה, מצוירת ומעוטרת. המשכנו דרך חצר המלכים (ע"ש פסלי מלכי יהודה הנמצאים בה) אל הספרייה של המנזר, חדר ארוך (53 מטר) אשר פעם הכיל כ-10,000 ספרים בימי פיליפ ה-II. ספרים אלה ניזוקו בשריפה ב-1671 וגם ע"י חייליו של נפוליאון. הספרייה (כיום היא ציבורית) מכילה כ-40,000 ספרים ו-2,700 כתבי יד עתיקים, מן המאות ה-5 עד ה-18. הספרים מונחים על מדפי הענק כשכריכתם אחורה, לצרכי שימור. על התקרה הקשתית מצוירת הפילוסופיה בצד אחד, התיאולוגיה בצד השני וביניהן שבע האמנויות הליבראליות. בחדר מרהיב זה סיימנו את הסיור, שארך כ-3 שעות בסך הכל.

אספנו את סוזן (שהרגישה יותר טוב) והמזוודות מהמלון ונסענו לאכול צהריים - הפעם בבורגר קינג, קצת מחוץ לעיר. לאחר הארוחה נכנסנו אל הסופרמרקט הקרוב Carrefour, הזכור לטוב, כדי לקנות כמה דברים קטנים (שקית, צ'יפס, עוגיות, מים...) ומילאנו דלק.

המשכנו אל אתר ההנצחה "עמק הנופלים" - Valle de los Caidos. זהו אתר בלב שטח מיוער, אשר בו הקים פרנקו יד לנופלים במלחמת האזרחים הספרדית שהתרחשה בין 1936 ל-1939. במקום חצובה בזיליקה בתוך ההר, הבזיליקה הארוכה ביותר: 262 מטרים אורכה. אין הרבה פאר בבזיליקה זו מלבד גודלה העצום, אך הידיעה כי 40,000 חללי המלחמה משני הצדדים קבורים במקום מעוררת תחושת קדושה. הצלחנו לצלם לא מעט עם חצובה, למרות שהסתובבו שם כמה "No Flash!" וגערו באנשים.

על פסגת ההר בו חצובה הבזיליקה, מתנוסס צלב אדיר מימדים - 125 מ' גובהו, ועוד 25 מ' בסיסו, המעוטר פסלי ענק. הצלב נראה למרחק של קילומטרים רבים בקלות, ואנחנו נדהמנו למראהו, בעיקר כשהתקרבנו אליו מצידו המואר בשמש.

לאחר כשעתיים באתר יצאנו לכיוון סגוביה. הנסיעה עברה חלק, כאשר ה-GPS התנהג יפה אחרי מספר ימים של זיופים תמוהים. מצאנו כאן מלון מוצלח קצת מחוץ לעיר, ואפילו אכלנו במלון ארוחת ערב מכובדת ולא יקרה. אחרי הארוחה יצאנו לצלם כמה צילומי לילה בקור המקפיא (כ-10 מעלות צלזיוס). צילמנו את האקוודוקט הרומי העתיק בעזרת החצובה והתמונות אמורות להיות מוצלחות.

היום נראה את סגוביה העתיקה (מהמאה ה-10!) ונמשיך לסלמנקה בערב.

[הבא]

אקטואליה 18/8

סוף אוגוסט מגיע, ואיתו קצת ירידה בלחץ, וזה בדר"כ מתורגם לזמן פנוי. פחות או יותר.

אני מניח שהחדשות החשובות ביותר מהשבועיים האחרונים הן שרשמנו את כרמל למשפחתון קרוב לבית לשנת הלימודים הקרובה, שתחל ב1 בספטמבר. מיקה אחוזת חרדה אימהית לגבי העניין, באופן מובן, ולא יעזור שום דבר שאני אגיד. למען האמת, כשהגענו לשם עם כרמל, לקח לה כמה דקות להתרגל למקום, ואז היא גילתה את ים הצעצועים והתיישבה ללעוס אותם בחדווה. נראה לי שהשינוי עבור כרמל יהיה קל הרבה יותר מאשר בשביל מיקה.
המשפחתון מטפל בילדים עד גיל 3, ופתוח משעה 7:00 עד 17:00. זה אומר שכרמל תהיה קטנה שם, אבל לא הכי קטנה. זה אומר גם שמיקה תוכל למצוא עבודה עד 16:00 ולאסוף את כרמל (סביר להניח שאני אקח אותה בבוקר), ולכן היא מחפשת כרגע עבודה באזור. אגב, אם מישהו שומע על עבודה באזור הוד השרון/רעננה/הרצליה/כפ"ס למזכירה מנוסה, מוכשרת, מסורה ויפהפיה, אל תתביישו להשאיר תגובה.

חדשה חשובה נוספת היא שבשעה טובה הזזתי עניינים בנוגע לפיצויים שמגיעים לי. נפגשתי בשבוע שעבר עם עו"ד ברמת השרון, סיפרתי לו את הסיפור והראיתי לו את תכתובת האימייל שלי עם אינטרביט, וביחד דנו באפשרויות להמשך הטיפול. בתור צעד ראשון, הוא ינסח מכתב חריף בדרישות מיידיות לאינטרביט. במידה והמכתב לא ישכנע אותם לעשות את הדבר הנכון (ולצערי זה סביר), נמשיך בהגשת תביעה לבית דין לעבודה בת"א, ונשים מבטחנו במערכת המשפט.
כמובן שעוה"ד לא פועל בחינם... סיכמנו על שכר טרחה מינימלי, ועוד השלמה לאחוזים דו ספרתיים מהסכום הסופי שאקבל בסופו של דבר, במקרה של פשרה או פסיקה. מדובר בסכומים לא מבוטלים, אבל עדיף לי להוציא סכום קטן כדי לקבל סכום גדול, לא?

12/04/06 - סאן לורנצו דל אסקוריאל

[הקודם]

ביום שני בבוקר, אחרי שסיימתי לכתוב, אכלנו ארוחת בוקר, ארזנו את המזוודות ועשינו צ'ק-אאוט. הלכנו לכיכר הענקית Plaza Castilla, שם נמצאים מגדלי Kio העקומים אבל מרשימים.

נסענו במטרו עד תחנת האופרה ומשם ברגל אל הארמון. זהו הארמון בו חיה משפחת המלוכה הספרדית עד שנות ה-30 של המאה ה-20, ועד היום מתקיימים בו אירועים רשמיים מפעם לפעם. התחלנו את הסיור הלא-מודרך שלנו בתצוגת השריון והנשקים המרשימה, שם מוצגים פריטי שריון של אבירי המלך מימים עברו, כלי נשק (החל מחרבות ורמחים וכלה ברובים ואקדחים) ומגנים. בכל פינה עומד שם שומר שכל תפקידו בחיים זה להזכיר לאנשים שאסור לצלם עם פלאש או עם חצובה (עוד מוטיב חוזר). עשינו את מיטב יכולתנו לצלם מה שאפשר, כמה שיותר טוב.
סוזן הרגישה קצת עייפה, והלכה לנוח קצת על ספסל. המשכנו לתצוגה של בית המרקחת המלכותי, שם מוצגים כדים המכילים חומרים כימיים שונים מהם רקחו תרופות ושיקויים החל מהמאה ה-18, וגם הכלים ששימשו את הרוקחים והרופאים המלכותיים. גם כאן - לא פלאש, לא חצובה.
משם נכנסו אל הארמון עצמו. בכניסה ישנו גרם מדרגות מפואר, עם ציורי קיר ותקרה, המבשר את בשורת הארמון כולו. בהמשך חדרים מפוארים יותר ויותר כשהפאר מהמם, הזהב בכל מקום, ציורי התקרה משאירים פיות פעורים והנברשות גדולות ומצועצעות בצורה מעוררת השתאות.
בתוך הארמון קתדראלה פרטית של בני המלוכה, מרשימה כמעט כמו הקתדראלות האחרות ברחבי העיר. ישנם חדרים מקושטים בסגנונות שונים ובעלי אופי ותפקיד מסוימים, וכל חדר הצליח להוציא מאיתנו קריאות התפעלות נוספות.

החלטנו שהשעה מספיק מאוחרת (16:00) בשביל לנסוע לשדה התעופה לקחת את ההרכב השכור שהזמנו. נסענו כולנו במטרו, דרך כל העיר כמעט, עד שדה התעופה, שם המתין לנו רכב מסוג Fiat Croma סטיישן עם מנוע דיזל מכובד, מרווח ומפנק ברמה שלא מתאימה בדרך כלל לפיאט. נסענו חזרה לעיר, לכיוון העיר החדשה, ממזרח לעיר העתיקה, דרך אזור שנראה מאוד יפה (אולי בפעם הבאה...) מצאנו מקום חניה קרוב לתחנת Atocha - תחנת הרכבת הראשית של מדריד, אליה מגיעות רכבות מערים שונות בספרד ומחוצה לה.

נכנסנו לפארק Retiro, שהוא פארק רחב ידיים בסגנון הסנטרל פארק בניו-יורק, אבל קטן בהרבה. במיטב המסורת, עברנו בפארק גנים מטופחים, שבילי עפר להולכי רגל ואופנים ובתי קפה בכיכרות חצץ. עברנו דרך Palacio de Cristal, ביתן תצוגות נחמד, הבנוי מזכויכית ושוכן ליד אגם קטן מלא ברווזים ודגים.
בלב הפארק נמצא אגם גדול יותר, שם שטים אנשים בסירות מושכרות, ומעליו מונומנט ענק לזכר אלפונסו ה-XII, גדול בצורה לא פרופורציונאלית למונומנטים אחרים בעיר.

בקצה הפארק נמצאת כיכר Plaza de la Independencia, ובה שער גדול Puerta de Alcalá, שער מרשים המציין את כניסתו של קרלוס ה-III אל העיר לאחר נצחונו. משם הלכנו לאורך רחוב Calle de Alcala, אחד הראשיים בעיר, אל הכיכר הבאה: Plaza de Cibeles, אשר במרכזה מזרקת Fuenta de Cibeles (היבשה לצערנו). , ומסיבה מספר בניינים חשובים בגין בניין Banco de España וארמון Placio de Comunicaciones - בית העירייה.
חזרנו עם המטרו לתחנת Actocha וראינו בחטף את הגן הטרופי שמשתלב בלב התחנה. הגענו לרכב ונסענו ישירות לטולדו, אל המלון שהזמנו דרך האינטרנט ערב לפני כן.

כשהגענו למלון, יצאנו שלושתנו לאכול ארוחת ערב בעיר, וסוזן הלכה לישון. המסעדה שעליה המליצו לנו היתה מלאה, ולכן המשכנו למסעדה אחרת בעיר העתיקה. העיר שבתוך החומות היא אכן עיר עתיקה; רחובות העיר אינם עולים ברוחבם על 2.5-3 מטרים, וקשה מאוד למצוא חנייה. לבסוף מצאנו חנייה (לא לפני שלון חרך את הקלאץ' עד מצב מדיום - וול) ואכלנו במסעדה פשוטה ולא יומרנית, ארוחה דומה לזו של הערב הקודם, אבל בכמה הבדלים: האוכל היה יותר עממי, השירות מהיר יותר, והמחיר קצת יותר זול. שתיתי כוס יין ולכן הגעתי חזרה למלון והתמוטטתי על המיטה, מה גם שהשעה היתה כבר כמעט 1:00 בלילה.

אתמול, קמנו בשעה 8.5 בערך, אבל לקח לנו קצת זמן להתארגן (אריזה של מזוודות, העברת תמונות, ארוחת בוקר...). הגענו אל העיר העתיקה שם אדם נחמד מצא לנו מקום חניה (בשבוע הקודש החנייה לא עולה כסף... כמה נחמד), וגם הזמין אותנו לבוא ולהתרשם מהמזכרות שהוא מוכר בחנות שלו, שבאופן מאוד נוח נמצאת בקרבת מקום. הגענו לקראת צהריים אל כיכר העירייה, שם ממוקמת הקתדראלה הגדולה של העיר. לקתדראלה צריחים קטנים ומגדל פעמונים גדול ויפה. בתוך הקתדראלה גן נחמד, מוקף במסדרונות מקושתים ומעוטרים בציורי קיר. לצערנו הקתדראלה היתה סגורה עד השעה 16:00 ולכן הקפנו אותה והתחלנו את מסלול ההליכה של מישלן. העדפנו להגיע קודם כל אל בית הכנסת העתיק Sinagoga del Transito שנסגר מוקדם. זהו בית-כנסת שהיה פעיל עד גירוש ספרד, ובתוכו מוזיאון לתולדות בקפלה היהודית ההיסטורית, בספרד, קהילה שמתוכה יצאו חכמים ומשוררים חשובים. אולם בית הכנסת, אולם התפילה, שומר והוא מרשים מאוד.

המשכנו למנזר San Juan delos Reyes, אשר בו כנסייה מרשימה וגן יפהפה מוקף מסדרונות מקושטים בסגנון מעורב גותי-מוסלמי. מישלן נתן לכנסייה והמנזר כוכב אחד, אבל אנחנו התרשמנו שמגיעים יותר כוכבים.

חזרנו קצת אחורה אל Synagoga Santa María la Blanca, בית כנסת שהוסב לכנסיה במאה ה-15. על אף זאת, נשתמרו במבנה מספר סממנים יהודיים, כמו גם סגנון הבנייה אשר הושפע מאוד מתור הזהב בתקופת המוסלמים.

לאחר עצירה לגלידה ושתייה, הגענו אל כנסיית סנטו טומה Santo Tome. הכנסייה עצמה ממוצעת (יחסית לכנסיות אחרות כמובן...), אבל האטרקציה העיקרית במקום הוא ציור של אל-גרקו, המתאר את קבורתו של הרוזן מאורגאז. בתמונה זו כל פרצוף הוא פורטרט של אדם אמיתי, וכנראה שגם את עצמו הוסיף הצייר לתמונה. כאן כבר החמירו את התנאים ועמדו על כך שלא נצלם בכלל. בכל זאת הצלחנו להגניב כמה תמונות (נקווה שהן בסדר) והמשכנו לכיוון הקתדראלה בחזרה.

לפני הקתדראלה השתרך תור ארוך כשהגענו, מה שלא מנע מאיתנו להיכנס. לון מצא את הקופה לקבוצות וחסך לנו המתנה של חצי שעה. פנים הקתדראלה מדהים ושאיר אותנו עם פה פעור. פיתוחי שיש מרהיבים, קפלות קטנות לאורך שולי הקתדראלה ובלב החלל העצום שני דברים מיוחדים: קפלה ראשית בעלת עיטורים מפוארים ביותר ומסך ברזל מוזהב, וקפלה נוספת למתפללים רמי דרג, עם מקום למקהלה וספסלי עץ מגולפים באומנות. בנוסף ישנן תערוכות של אומנות טובי הציירים של המאות 16-19, חפצים ותלבושות בשימוש הכנסייה וגם כספת ובה מוצג זהב בגובה 3 מטר ומשקל 180 ק"ג שנלקח פעם בשנה לתהלוכה ברחבי טולדו. גם בקתדראלה אסור לצלם ובכל פינה עומד "No Foto!" וגוער באנשים, במיוחד אם הם משתמשים בפלאש או חצובה. שיחקנו את עצמנו טיפשים ובכל מקום צילמנו קצת לפני שהספיקו להעיר לנו, וגם קצת אחרי.

יצאנו מהקתדראלה בסביבות השעה 18:00 והחלטנו שאנחנו צריכים לסיים את היום מוקדם יותר. רצינו לנסוע למלון לאסוף את המזוודות שלנו, אבל בדרך נתקלנו בגשר יפה שהיינו חייבים לעצור לצלם, ואם כבר היינו באזור אז גם הגענו למוזיאון Santa Cruz שכבר היה סגור, רק כדי לראות את החזית שלו. לאחר מכן אספנו את המזוודות וחזרנו לעיר העתיקה כדי לאכול ארוחת ערב - דווקא במקדונלד'ס. היה מהיר ומשביע. השעה היתה כבר לקראת 21:00 כשיצאנו מהעיר לכיוון העיירה בה אנו נמצאים, נסיעה של שעה וקצת. כשהגענו חיפשנו מלון במשך כחצי שעה, ולבסוף מצאנו מלון במיקום מצוין.

היום נבקר במנזר העצום כאן ובעמק הנופלים.

[הבא]

10/4/06 - מדריד

ביום שישי אכלנו ארוחת ערב אצל תמר יחד עם דנה. לאחר הארוחה נסענו אל דנה כדי לקחת ממנה את המזוודה הגדולה הירוקה שלידיה נתנה לה. התחלנו לארוז בשישי וסיימנו בשבת בצהריים. לון וסוזן הגיעו בדיוק בזמן עם אבא של לון והג'יפ הענק שלו, ועדיין הג'יפ היה מפוצץ כשהעמסנו את המזוודות שלנו מעל שלהם. מה שכן, סוחב כמו גדול.

הגענו לנתב"ג 2000 החדש בפעם הראשונה כנוסעים, והוא היה פשוט נטוש. כנראה שרוב עם-ישראל יוצא לחו"ל רק היום, מחר ומחרתיים, למזלנו הטוב. עברנו מהר מאוד את הבידוק והיה לנו מספיק זמן לאכול ארוחת צהריים מכובדת בביזנס לאונג' (כמה טוב שללון יש כל-כך הרבה כרטיסי אשראי...) ועוד לעשות קצת שופינג בדיוטי פרי.

שדה התעופה עצמו מרשים בגודלו יחסית לקודם, ועומד בשורה אחת עם טרמינלים גדולים אחרים שראינו ברחבי העולם. במצבו הנטוש הוא היה אידיאלי.

טיסת Air Madrid איחרה להמריא בחצי שעה, אבל זו היתה טיסה חצי ריקה (זו בסך הכל טיסה שניה שלהם מהארץ), מה שאפשר לכל אחד מאיתנו לתפוס שלישיית מושבים לעצמו. המטוס (אירבוס 319 חדש) היה מרווח, המושבים עם עור מרופד, היו מאוד נוחים ומיקה נרדמה שם יופי. במהלך הטיסה ישבתי עם לון כדי לסגור קצוות בתכנון ימי הטיול, בעזרת הלפטופ ומדריך מישלן, שני כלים שידיו מאוד שימושיים לכל אורך הטיול.

לאחר הנחיתה (שהיתה בדיוק ב-22:00), לקח לנו בדיוק 20 דקות לעבור את שלב הדרכונים-מזוודות, ונכנסנו אחר כבוד לספרד. כדי להגיע למטרו, היינו צריכים להיסחב עם המזוודות מטרמינל 1 לטרמינל 2, מרחק לא קטן, אבל בסוף הגענו. קנינו לכל אחד כרטיסי של 10 נסיעות, שזה אמור לכסות בדיוק את הצרכים שלנו, וזה גם הכי זול.

הגענו למלון לקראת חצות, אחרי החלפה של שלושה קווים והליכה עם המזוודות, וגילינו שפספסנו את שעת הסגירה של משלוח הפיצה למלון. שמנו את הדברים ויצאנו לחפש משהו לאכול באזור. המלון ממוקם באזור הפיננסי של העיר, כך ששבת בלילה זה לא בדיוק שיא הפעילות בו. עדיין, מצאנו איזו פיצרייה נחמדה שהסכימה להכין לנו 3 פיצות כדי לקחת איתנו. אכלנו במלון והתמוטטנו בסביבות 1 בלילה.

אתמול קמנו רעננים יותר, אכלנו כאן במלון ארוחת בוקר אירופאית דשנה (שלושה סוגי נקניק, מוצרי חלב, קוראסונים, דונאטס...) ויצאנו לראות את מדריד הישנה. התחלנו במנזר El Encarnacion, אבל התקיימו שם תפילות החג (אתמול היה יום ראשון של הדקלים) ולכן לא היתה אפשרות לראות את המקום. חבל.

המשכנו דרך רחובות עתיקים וסמטאות, למנזר אחר, Covento Descalzas Real, שם הצלחנו להיכנס עם אחד הסיורים המודרכים בתשלום. הסיור (5 יורו לאדם... לא זול) היה בספרדית רהוטה, והמדריכה סירבה להסביר גם באנגלית, למרות שידעה היטב שאנחנו לא מבינים מילה. השומר שליווה את הקבוצה התנגד באופן מובן לצילום עם פלאש, כמו בכל מקום, אבל משום מה התנגד גם לצילום בעזרת חצובה. נאלצנו לצלם כמיטב יכולתנו ביד חופשית, ולמזלנו במקומות מסוימים למצלמה אחת יש יתרון על השנייה, ובמקומות אחרים להיפך.

המנזר הוא מנזר פעיל, ובו ציורי קיר לרוב, גן מטופח, דמויות מסוגננות מעולם הנצרות מוצגות כבובות ראווה, וגלריה שלמה של ציורים בעלי ערך היסטורי (הייתי מפרט יותר אם הייתי מבין משהו מהסיור...). גולת הכותרת של אוצרות המנזר הוא חדר ובו שטיחי קיר ענקיים ובהם ציורים של סצנות מחיי ישו ושליחיו (מוטיב חוזר). מילים מתקשות לתאר, מזל שיצאו כמה תמונות טובות.

אחרי היציאה מהמנזר רצינו להתחיל את מסלול ההליכה של מישלן, אבל הבנות התחילו להשמיע קולות של "הרגליים כואבות והבטן מקרקרת" והתחלנו לחפש איזשהו מקום לשבת בו. בינתיים עברנו דרך רחובות מהממים ומלאי חיים כדי להגיע לכיכר Plaza Mayor, שכשמה כן היא. הכיכר יפהפייה, מלאה בבתי קפה ומסעדות, אנשים שניצלו את יום השמש החלקי כדי להתחרדן ותיירים לרוב. צילמתי שם פנורמה של 270 מעלות שאמורה לצאת יפה.

המשכנו הלאה לתוך העיר העתיקה, שבין בנייניה העתיקים פזורים מבנים מודרניים יותר, דבר שמאפיין את מדריד בצורה מובהקת. כל אזור העיר העתיקה מטופח בצורה מעוררת השתאות וכל רחוב הוא יצירת אומנות ארכיטקטורית. מבעד לסמטאות צרות מתנשאים מגדלי כנסיות וצריחי ארמונות, בערב רב של סגנונות בנייה, מאמצע ימי הביניים ועד ימינו.

לבסוף, התיישבנו דווקא במקדונלדס לארוחת צהריים, ליד בית האופרה הגדול. המקום קרוב למקום בו התחלנו את היום, Plaza De España, כבר נחמדה ובה מונומנט לזכר סרוונטס ויצירתו המפורסמת "דון קישוט איש למנשה", ושניהם קרובים לארמון המלוכה הספרדי והגנים הנרחבים שלו.

לאחר שחזרנו למסלול העיר העתיקה, עברנו דרך כנסיית San Miguel (ראינו את החזית המרשימה אבל לא נכנסנו) והרחוב הראשי של מדריד - Calle Mayor, שבו מספר אתרים בעלי חשיבות היסטורית. ראינו את Plaza de la Villa, כיכר שבה ארמון ששימש כבית העירייה הישן של מדריד.

המשכנו דרך צמד כיכרות שהיו פעם האזור המסחרי של העיר העתיק, ושתיהן צמודות לכנסיית San Andreas הנראית טוב יותר מכיכר Plaza de Los Carros, בה מתרכזים מאות צעירים (אנחנו החלטנו שזו כיכר "המאגניבים"). חתכנו לכיוון מערב אל הגנים שמדרום לארמון, שם עצרנו בנקודת תצפית. באזור זה רצינו להיכנס לכנסיית San Francisco El Grande, אבל היא בשיפוצים ולכן הסתפקנו ברושם חיצוני של החזית הרחבה.

חזרנו מזרחה והגענו עד כנסיית San Isidoro, בה קבור פטרונה של העיר. במקום התחילה תפילה ולכן לא נשארנו הרבה זמן. הלכנו עוד קצת והגענו ללב ליבה של מדריד - Plaza de la Puerta delsol, כיכר הומת אדם שהיא הגרסה המקומית של טיימס-סקוור בניו-יורק: פרסומות ענק, תנועה בלתי פוסקת של אנשים, ובית הדואר שעליו השעון הרשמי של ספרד כולה. מהכיכר נמדדים המרחקים לכל מקום בספרד.

חזרנו תשושים למלון כדי לנוח ולהירגע מההליכה המאומצת של היום, ומאוחר יותר (אחרי שראינו את כל התמונות) יצאנו לאכול ארוחת ערב באזור מרכז העיר, שם היתה מסעדה שקיבלה המלצה ב-Ynet. "היתה" מסעדה, היא המונח המדויק, מכיוון שהיא כבר נסגרה ואין לה זכר. הסתובבנה באזור ה-Gran Via, וחפשנו מסעדה סבירה. סוזן קצת נבהלה מכמות הזונות באזור ומיקה נגעלה מההרגל הספרדי לזרוק את כל האשפה על הרצפה במסעדות. בסופו של דבר הגענו למסעדה נחמדה ב-Plaza Mayor, שם ישבנו לאכול ארוחת שלוש מנות, לא יקרה במיוחד. השעה היתה מאוד מאוחרת (סיימנו את הטיול ב-20:30 ועדיין היה קצת אור יום) כך שהגענו בחזרה למלון דרך המטרו, והלכנו לישון בסביבות 1 בלילה.

היום אנחנו מסיירים בעיר החדשה, בארמון ובגניו, ממשיכים אחה"צ לטולדו דרך שדה התעופה כדי לקחת את הרכב.

[הבא]