9/10/07 - איפשהו מעל הים הערבי

[הקודם]

שלשום בבוקר קמנו קצת יותר מאוחר מהרגיל, מפני שהיינו עייפים ביום שלפני (טיסה על הבוקר, בקטפור, צ'אנגו נאראיאן, חזרה לקטמנדו בשעת העומס, רם ורעש). אכלנו ארוחת בוקר במסעדה בתוך הטאמל (לון הזמין סטייק לארוחת בוקר...) ומשם יצאנו בערך ב 10:00 למסלול הצעידה של LP מצפון ל Durbar Square.

המסלול לקח אותנו דרך מקדשים הינדים קטנים וגדולים, שווקים אינסופיים של בדים, תבלינים, כלי נחושת ופח, וגם דרך חצרות נסתרות ומקדשים בודהיסטים נעלמים (בעיר הזו אפשר להחביא כל דבר...). בין יתר המקומות ישנו מקדש לאל האחראי לכאבי שיניים, ובאופן מאוד מתאים האזור כולו מצופה מרפאות שיניים. בהמשך היום עשינו את מסלול ההליכה הדרומי יותר של LP, אבל הוא לא היה מרשים כמו הצפוני, ולא חידש לנו רבות.הסיור הצפוני הסתיים ממש בקצה הצפוני של ככר דורבר. עצרנו שם כדי לשתות משהו קר ולתכנן את המשך היום.

ההסברים של LP הביאו אותנו להתחיל בצד הדרומי של הככר, שם נערכה במקרה תחרות הודית-נפאלית באמנות לחימה חופשית כלשהי, כאשר המוני בני אדם מתקבצים כדי לצפות בקרבות. בככר עצמה, שהיא ככל הנראה הגדולה בנפאל, נפרשה לפנינו כמעט כל ההיסטוריה של קטמנדו דרך המקדשים השונים וההסברים של LP על התקופה בה נבנו והסיבה לבניה.

התחלנו מה-Kasthamandap, המבנה שנתן לקטמנדו את שמה, והוא כנראה המבנה החשוב ביותר בעיר בזמנו (המאה ה-12 ככל הנראה) כאשר שימש אכסניה לעולי רגל למקומות הקדושים, וברבות הימים הפך גם למקדש. גם מבנה זה נבנה, ע"פ האגדה, מעץ בודד. עברנו בין מקדשים נוספים, חדשים יותר וחדשים פחות, ביניהם מקדש שיווה-פרווטי (ממנו מציצות דמויות האל ואשתו על הככר) ובית הקומארי של קטמנדו.

בצידה הצפוני של הככר ישנם עוד מקדשים, כאשר הגדול והמפואר מכולם נמצא בתוך שטח הארמון, ואין אליו גישה. אגב, לארמון חזית אחת הפונה לככר ובנויה בסגנון אירופאי נאו-קלאסי... הקונטרסט בין הסגנונות הוא קצת מוזר, אבל כבר התרגלנו למוזרויות בטיול הזה, ועוד אחת כבר לא תפיל אותנו מהרגליים.

נכנסנו לשטח הארמון (זהו הארמון הישן; הארמון החדש נמצא ליד הטאמל, ממש ליד המלון שלנו) וראינו בו את חצר Nasal, בה עדיין מקיימים את טקס הכתרת המלך. במקום מוצבים חיילים במדים ייצוגיים שחורים, שנראים קצת כמו מדי הפיג'מה של השומרים השוויצרים בותיקן. החיילים שומרים שהתיירים לא יכנסו לשטחים הסגורים לקהל.

בצדו המערבי של הארמון ישנו מוזיאון נרחב ביותר, ומשמים ביותר, על חייו של המלך טריבובאן (אותו מלך נערץ שעל שמו נקרא גם שדה"ת הבינ"ל של נפאל בקטמנדו). הסיור במוזיאון מוביל, בין היתר, למגדל קטמנדו, הנמצא באחת מפינות הככר. מהקומה התשיעית במגדל (רב-קומות של ממש) ניתן לראות את סביבתו הקרובה של הארמון מגבוה, את גגות העיר למרחק מכובד, ואפילו את האתרים היותר רחוקים (למשל Swayambunath) ראינו משם. למוזיאון אסור להכניס תיקים ומצלמות, ולכ נאלצנו לגנוב תמונות עם מצלמת הטלפון של לון ולהמשיך בסיור במוזיאון.

במהלך הטיפוס מטה ראינו שני תיירים עם מצלמות ותהינו כיצד הצליחו להכניס אותן. לאחר שסיימנו את הסיור (שכאמור היה די משעמם, אבל לפחות היה כלול במחיר הכרטיס לארמון) לקחנו את התיק והמצלמה ומצאנו את הכניסה הנוספת למגדל. לון עלה שוב את תשע הקומות, הפעם עם מצלמה, וצילם את הנוף כראוי, וגם את תחרויות קרב המגע שעדיין המשיכו בככר למטה.

אחרי שהרגשנו שמיצינו את הככר (זה לקח יותר משעתיים!) המשכנו כאמור למסלול ההליכה הדרומי, שם אמנם לא נתקלנו במקדשים מהממים במיוחד (תופעת ABC חוזרת ובגדול) אבל נחשפנו לצד הדרומי של העיר, הצד העני יותר, וההבדל ניכר, למרות שיש אזורים עניים אף יותר.

לאחר הסיור הדרומי השעה היתה כבר 17:30 ואנחנו נזכרנו שאנחנו רעבים (לא אכלנו צהריים) ולכן פתחנו את LP בחיפוש אחרי מסעדה טובה לאכול בה את ארוחת הערב האחרונה שלנו בטיול. הלכנו לכיוון הטאמל כדי להגיע לאחת המסעדות המומלצות ובשלב מסוים לקחנו ריקשה (הפעם רק שניים...). אחרי בדיקה זריזה של המסעדה הראשונה, עברנו לשניה ושם כבר התמקמנו. זו מסעדת La Dolce Vita, מסעדה איטלקית לא רעה בכלל, מכובדת וותיקה יחסית (1986). ישבנו על הגג ואכלנו ארוחה טובה לאור נרות (היתה להם בעיה קלה עם החשמל באותו ערב...). לאחר הארוחה, בדרך למלון, השלמנו את קניית המזכרות והחולצות, והשגנו מחירים טובים על הכל.

השעה היתה 20:00 וידענו שלמחרת אין יותר מדי זמן פנוי, ולכן ניגשנו למספרה כדי שאני אוכל להסתפר ולהתגלח. המחיר היה סביר (140 לעבודה של חצי שעה) אבל הספר החליט לחלטר גם כעובד מכון ספא, ומרח עלי כל מיני קרמים, מסיכת פנים כלשהי, ובלי לשאול אותי החל לתת לי עיסוי ראש ופלג גוף עליון. עד שהבנתי שהוא עוד ידרוש על זה הרבה מעבר למחיר התספורת והגילוח כבר היה מאוחר מדי. מה לעשות, פעם אחת (נוספת) נדפקנו ונאלצנו לשלם לו, אם כי לא את הסכום שהוא רצה. מה שכן, אחלה תספורת ואחלה גילוח מיומן.

השעה היתה כבר מאוחרת כשחזרנו למלון, ואנחנו היינו עייפים מאוד. ניסינו לתפוס את רם החמקמק, אבל לשווא.

אתמול קמנו ב 7:00 כדי להספיק כמה שיותר. אכלנו ארוחת בוקר במלון ויצאנו לרחוב כדי לתפוס מונית. נהג המונית היה נדיב והציע מחיר נמוך, ונסענו איתו לבודנאת Bodhnath, אחת הסטופות הגדולות בעולם, ומרכז חשוב לגולים הטיבטים בנפאל. הסטופה ענקית ויפהפיה, מקושטת בדגלי תפילה אינספור, ובנויה על חמש פלטפורמות אליהן אפשר לטפס. השמיים העניקו לנו חסד אחרון והיו רק מעט עננים על רקע כחול מושלם.

הסתובבנו קצת ברחובות שמסביב לסטופה. ברחובות אלה גרים המון פליטים טיבטים ופזורים ביניהם גם כמה מנזרים ומקדשים בודהיסטים, ממש כמו בטיבט. הטיבטים מקיימים את אורח החיים הטיבטי על מסורותיו ותרבותו, וזה מקום בו ניתן לראות את מה שבעצם כבר לא קיים בטיבט עצמה.

הזמן שלנו אזל. תפסנו מונית חזרה למלון, התקלחתי מקלחת זריזה בזמן שלון הלך לאסוף את החולצות שהזמנו בערב לפני, וארגנתי את התיקים לטיסה. לון הצליח לתפוס את רם, שפחות או יותר אמר לו שילך למצוא את הטמבל ולהתחשבן איתו וטרק את הטלפון. יש מצב שאנחנו נגבה מרם את הכסף שהוא חייב לנו ע"י ביטול אחד מחיובי האשראי (לון שילם 2 תשלומים זהים כי הכרטיס שלי לא עבר משום מה, כך שאפשר להתלונן על חיוב כפול), אבל בקיזוז המלון וארוחת הבוקר מדובר על סכום של כ-$15. נראה כבר כשנגיע הביתה.

לקחנו הכל, כאשר תיק הגב שלי מכיל את כל הדברים השבירים, ותפסנו מונית לשדה"ת. לון החליף בטאמל את יתרת הרופים הנפאלים שלנו לדולרים והשאיר בדיוק בשביל המס בשדה"ת, כך שהגענו לדיוטי פרי אחרי הצ'ק-אין בלי גרוש. איתנו הגיעו לטיסה של Jet Airways עוד המוני ישראלים, רובם מיועדים לטיסה של RJ לעמאן. ישבנו וקשקשנו עם בחור בשם עידו (שלימד אותנו את חוקי משחק התרמילאים הותיק שיטהד) ובחורה בשם נעמה (שטסה רק מחר לפנות בוקר עם טורקיש) והחלפנו חוויות מהטיול. מסתבר שלא רק לנו הרס מזג האוויר את הטרק...

הנפאלים התגלו בפרנואידים לא קטנים, ובדקו את תכולת תיקי היד אחרי הדיוטי פרי ושוב על כבש המטוס. הטיסה עצמה היתה בסדר גמור, קצת איחרה אבל לא נורא (היה לנו הרבה זמן לשרוף בדלהי...). אחרי שעברנו את כל הפרוצדורה של הודו, שמנו את התיקים הגדולים שלנו בשמירת חפצים בשדה"ת ותפסנו מונית עם שני החבר'ה אל ה Main Bazaar, הגרסא המקומית של הטאמל, אבל הרבה הרבה יותר ישראלית.

הגענו לסמטא של בית חב"ד, שם כל השלטים בעברית, המוכרים מדברים עברית ובכלליות אפשר להגיד שהגענו לארץ, רק צריך עוד טיסה ונסיעה הביתה. ראינו שם את גדודי הפריקים עם השרווואלים והראסטות, את הזרוקים והנזרקים שחונים שם לתקופה לא ברורה. חלקם הגיע ממקומות אחרים בהודו, במטרה לחזור לארץ (איתנו) וחלקם הגיע ולא בדיוק יודע לאן להמשיך. בכל מקרה, המיין בזאר הוא לא מקום לשהות בו הרבה זמן, מכיוון שהוא נמצא בלב אחת השכונות העניות במטרופולין הענק הקרוי דלהי, לא מקום סימפטי במיוחד. מה שכן, יש שם שוק תוסס מאוד, בעיקר של המקומיים.

ההבדל העיקרי, שאנחנו הבחנו בו, בין הודו ונפאל (מהמעט שראינו) הוא שהודו מזוהמת יותר, מתוירת הרבה יותר, אבל גם מאורגנת יותר ומסודרת, לפחות מבחינת תשתיות. עוד הבדל בולט הוא שהנפאלים, כשהם מדברים אנגלית, מובנים למשמע, בניגוד גמור להודים.

הסתובבנו קצת ברחוב הראשי ובסמטאות הצדדיות וספגנו מעט מהאווירה הססגונית. אכלנו ארוחה זולה ומהירה באופן מפתיע (הנסיון שלנו בנפאל קלקל לנו את חווית המסעדה), ואחריה לקחנו את התיקים מהחדר של נעמה, כדי לא להיות תלויים בה. צרבנו שני CD רגילים עם מה שנשאר לא צרוב עדיין וגלשנו קצת באינטרנט.

בשעה 23:00 בערך תפסנו מונית לשדה"ת בחזרה. ביקשנו שיביא אותנו לאולם מקבלי הפנים, מפני שהוא קרוב למחסן שמירת החפצים. לקחנו את התיקים הגדולים והלכנו לאותו "לאונג'" מצ'וקמק בו שהינו בפעם שעברה (לא מכניסים לטרמינל עד 3 שעות לפני הטיסה) ושוב התיישבנו שם כדי לנסות לישון ולהעביר את הזמן. לון הצליח איכשהו להרדם בישיבה, אבל בשבילי הרעש של ההודעות ברמקולים והתיירים הנוחרים (חלקם בדציבלים רבים) היה בלתי נסבל, ואני נותרתי ער. בשלב מסוים לון התעורר גם הוא ושיחקנו קצת קלפים, אבל בפועל היה לנו דז'ה-וו מגורפאני. אחרי 3:00 איפשרו לנו להכנס לטרמינל, שם עברנו את הצ'ק-אין והבידוק יחסית מהר, ואפילו ביקורת הדרכונים לא היתה נוראה.
ישבנו בדיוטי פרי עוד כשעתיים, זומבים בכסאות שלא מאפשרים לישון. לון קנה בשבילי פיצה מקפיצה וסופגניה לשנינו, כתחליף ארוחת לילה, ובכך נגמרו לנו הרופים ההודים בהצלחה. לאחר עוד בדיקה בטחונית (התיקים הקטנים ואנחנו) הגענו לגייט, ושם התייבשנו עוד קצת, עד שעלינו לבסוף לטיסה.

[בבית]

הטיסה היתה בסדר, ואפילו הצלחתי לישון שעה על המטוס, שעת השינה היחידה שלי באותו לילה. האוכל היה סביר ביותר והשירות גם הוא. נחתנו בעמאן באמצע סופת חול עם ראות קצת יותר מאפסית. הטייס תיקן תיקונים של ימינה-שמאלה ממש לפני הנחיתה, אבל בסופו של דבר הנחיתה היתה רכה.

שילמנו (שוב) 10 דינר עבור ויזה לירדן ויצאנו לחפש את נהג המונית שהבטיח לבוא לאסוף אותנו (דיברנו איתו מדלהי), אבל הוא פשוט לא הופיע. די מהר הסתבר לנו שהירדנים החליטו לנקות את שדה"ת שלהם מחאפרים לחלוטין, וכל מונית חוץ ממוניות שדה"ת מגורשות לפני שהן מספיקות לאסוף נוסעים. נאלצנו לקחת מונית רשמית ולשלם את המחיר המלא – 47 דינר. בשלב זה הייתי תשוש ורצוץ והמחשבה היחידה שלי היתה להגיע הביתה למיקה, ולעזאזל הכסף (היתה לנו אופציה לקחת אוטובוס/מונית לתוך עמאן ולנסות לתפוס מונית שם, אבל ויתרנו עליה). המונית הביאה אותנו למעבר הגבול, שם רצנו בזריזות כדי לעבור את ביקורת הדרכונים הירדנית ולעלות על האוטובוס לצד הישראלי. אותו אוטובוס עוכב כחצי שעה בגבול ע"י מג"ב לבדיקה בטחונית מקיפה, ורק אח"כ נכנסנו לארץ.

ירדנו ראשונים מהאוטובוס ורצנו לבדיקות הבטחוניות. למזלנו ויתרו לנו על השיקוף (ראו בדיוק מי אנחנו) ועברנו את ביקורת הדרכונים מהר כדי לצאת מהמסוף. סבא וסבתא של לון הגיעו כדי לאסוף אותנו וכבר חיכו לנו עם מים קרים.

בדרך מהגבול עצרנו לאכול בבורגר-ראנץ', תוך כדי שאנחנו מקבלים את הלם התרבות ההפוך, מתלהבים מהסבון והנייר בשירותים. ישבנו וסיפרנו סיפורים, שעוד ודאי נספר שוב ושוב, ובאופן מוזר ההתרגשות והאוכל העירו אותנו ולא הרגשנו את העייפות כמעט.

נסענו ללב המפרץ, שם הורידו אותי בתחנת הרכבת. נפרדתי מלון אחרי חודש אינטנסיבי יחד, ועליתי על הרכבת לת"א. בדרך כמובן שדיברתי עם מיקה, וגם עם אמא ויעל, ומיקה חיכתה לי כאשר הגעתי לת"א. עם התיקים והמצלמה עלי, חיבקתי ונישקתי אותה, ושנינו היינו מאוד שמחים ונרגשים. משם לקחנו אוטובוס הביתה.

זה היה טיול מדהים, במובן שאנחנו נדהמנו. נפאל וטיבט הן באמת עולם אחר, עולם שאנחנו כמעט ולא שומעים עליו ביומיום, אבל הוא שם תמיד, וצריך לזכור שרוב אוכלוסיית העולם חיה באותו עולם שלישי.

עכשיו חוזרים לשגרה, שעומדת להשתנות שוב בעוד כחודשיים, ואני לא יודע מתי (אם בכלל) יצא לי לחזור ולטייל טיול כזה רציני. לעת עתה אני שמח לחזור למיקה ולשגרה, ואת המחר נשאיר למחר.

5/10/07 - קטמנדו

[הקודם]

אתמול בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר הסטנדרטית, יצאנו עם עוד חבורת אורחים על הג'יפ של המלון. שנינו הובלנו למרכז הרבעת הפילים בעוד יתר החברה נלקחה למרכז חקר הציפורים הקרוב. נהג הג'יפ ליווה אותנו אל המתחם, הראה לנו חדר ובו מידע באנגלית על הפיל האסיאתי בטבע ובשבי, ולאחר שקנינו חבילת עוגיות לפילים לקח אותנו אל אורוות הפילים.

הפילים הקטנים קשורים בשרשראות באורווה לצד אימם, במרחק מספיק כדי להגיע אליה ולינוק, אבל לא הרבה יותר. באורוות האחרות האמהות קשורות אבל הפילונים מסתובבים חופשי. פילון אחד כזה הגיע עד אלינו והאכלנו אתו את העוגיות. זו חוויה נחמדה, לעמוד ולהאכיל פיל בלי שום גדר בינינו, בהחלט לא משהו שנזכה לעשות שוב בקרוב.

לאחר הסיבוב הקצר-אך-לח (8:00, לחות של 95%) חזרנו למלון כדי לקחת את התיקים הגדולים, אך נודע לנו שישנה שביתה כלשהי ולכן האוטובוס שלנו לקטמנדו לא יצא בזמן. נשארנו בחדר במלון עוד כשעתיים בהמתנה לאור ירוק לצאת לדרך. בזמן הזה לון ישן ואני שיחקתי במשחקים של הטלפון הנייד.

בשעה 11:00 בערך האישור המיוחל הגיע, וזזנו לכיוון אותה תחנת אוטובוסים אליה הגענו ביום שלישי מפוקארה. ציפינו למצוא עוד ניעורית מתפרקת, אבל הופתענו לקבל אוטובוס תיירים יחסית חדש, עם כסאות נוחים ובולמי זעזועים סבירים, ואפילו דלת לתא הנהג. על האוטובוס היו כ-15 תיירים, נהג ועוזר, ועוד כמה מקומיים עלו וירדו בזמן הנסיעה.
בחלקה הראשון, הדרך לקטמנדו היא היפוך של החלק האחרון במסע מפוקארה, עד כביש פוקארה-קטמנדו, עורק התחבורה הראשי במדינה. שם פונים ימינה ומתחילים לטפס במעלה הנהר, במשך כמה שעות טובות (האוטו לא סחב...) עד שהגענו לקצה גבעה הנמצאת מעל עמק קטמנדו.

5.5 שעות של נסיעה, עם עצירה באיזושהי עיירה לצהריים/שירותים, הביאו אותנו לצפון קטמנדו, שם לקחנו מונית לכיוון מלון BH ב NR100 בלבד. רצינו לראות את מיסטר רם בהקדם כדי לקבל ממנו את הכסף שמגיע לנו, אבל הוא לא היה באזור, ולכן נאלצנו להוציא מהכספומט. הגענו עם רם לסיכום שאת מחיר הלילה במלון ננכה מהסכום שהוא חייב לנו.

[6/10/07]

הלכנו לישון בערך ב 23:00, אחרי סיבוב קצר בטאמל לארוחת ערב במסעדת טאשי-דלק הטיבטית (זולה וטובה, אבל איטית להחריד) וביקור בחנות צילום כדי להשיב את האבדות מצ'יטואן (מצאתי פולרייזר אפילו טוב יותר מזה שהיה לי, ויחד עם פילטר UV ומכסה עדשה חדש, הכל ביחד עדיין יצא רק $15).

את הבוקר (אתמול, יום שישי) התחלנו כבר ב 5:00. קמנו, ארזנו את התיקים הגדולים, לקחנו בתיקים הקטנים בגדים ללילה אחד (שרצינו לישון בנגרקוט, נגיע לזה) ועזבנו את החדר. המזגן בחדר רק זרק אוויר, מה שעצבן קצת, אבל כמו שלמדנו בפוקארה, מאוורר טוב הוא מספיק.

השארנו את התיקים למשמרת במלון ותפסנו מונית עם נהג מנומנם אל שדה התעופה, כדי לטוס אל ההרים וחזרה. מרגע שיצאנו מפתח המלון לון הביט למעלה בחשש בשכבת העננים שכיסתה אותנו. קיוינו שזו שכבה מקומית מעל עמק קטמנדו, ושאם היא לא מקומית לא נטוס באותו יום. בכל זאת עלינו על המטוס, אותו סוג של אוטובוס מעופף שהביא אותנו לפוקארה לפני כשבועיים, והטיסה המריאה, כאשר עליה 20 נוסעים, ולכל אחד מושב עם חלון.

לצערנו העננים לא היו מקומיים, וגם לא נמוכים במיוחד. היתה זו שכבת עננים בגובה 8000 מ' בערך, ופשוט לא ראינו את ההרים. המטוס נאבק לעלות מעל שכבת העננים, שם ראינו את קצהו של הר אוורסט, ועוד קצוות של הרים בודדים נוספים מעל 8000, אבל מה שראינו דמה לאיים קטנים בים של לבן, לא לתמונות המרהיבות שהובטחו לנו. תוך כמה דקות גם זה נגמר והמטוס חזר על עקבותיו אל קטמנדו.

ירדנו מהמטוס בתחושת בזבוז נורא. לון ניגש למשרדים של Yeti כדי להתלונן, אבל הם טענו שמבחינתם ברגע שראית משהו מההר זה מספיק טוב, ואין סיכוי לקבל החזר או טיסה נוספת. הלכו $130 על כלום.

יצאנו משדה"ת ולקחנו חאפר לכיוון בקטפור Bhaktapur, עיר עתיקה ממזרח לקטמנדו. הגענו לכניסה לעיר וקנינו כרטיסי כניסה ב $10 לאדם. הרמנו טלפון למאהש, אותו בחור נפאלי שטייל איתנו בטיבט, אחרי שכבר תיאמנו איתו שניפגש שם. מאהש הוא מדריך תיירים, ובמקרה גם גר ממש במרכז בקטפור. הוא אמר שהוא מגיע ב 9:30, אז חיכינו לו ובינתיים אכלנו ארוחת בוקר באיזו מסעדונת מקומית. היה זול, אם כי קצת מעושן.

התחלנו את המסלול של LP, קצת הססנים בניווט (המפות של LP לא בדיוק קלות למעקב) ועד מהרה מאהש הצטרף אלינו. מאותו רגע לא היינו צריכים יותר לנווט והחוויה הפכה הרבה יותר נעימה, במיוחד בגלל שהיה לנו הרבה על מה לדבר.

בקטפור היא עיר פחות צפופה מקטמנדו, הרחובות בה יותר שקטים ואין המולה של אנשים בכל פינה. הבתים בה בנויים בצורה מיוחדת, כאשר כמעט כל חלון הוא תגליף עץ מורכב וכל דלת היא מלאכת מחשבת.

עברנו עם מאהש בין מקדשים אינספור, ביניהם מקדשים שכונתיים רגילים וגם מקדשים ספציפיים המשמשים לפסטיבלים שנתיים. בין היתר ראינו את גאת השריפה על גדות הנהר Hanamante (למעשה יש גאת אחת לשריפת אלה שמתו ביום ואחת לאלה שמתו בלילה), את המקדש הפרטי של הקומארי, האלה החיה, ועוד מקדשים מיוחדים בהם צריכים המאמינים לבקר בימי פסטיבל דסאין (הבא עלינו לטובה בעוד כשבוע).

עברנו גם בככרות, כמו ככר הקדרים, שם עשרות קדרים יושבים על אבני הריחיים ומכינים כדים ועוד מיני מוצרי חרס (שם קנינו כמה מזכרות).

הגענו גם לככרות העיקריות של העיר. ראשית הגענו לככר טאומדי Thaumadi, שם נמצא מקדש Nyatapola הגדול והמרשים, ושם גם גר מאהש (יש לו דירה בקומה שניה שצופה אל המקדש... אחלה מיקום!). באופן טבעי הוא מכיר שם את כולם ובזמן שאנחנו הסתכלנו סביבנו בהשתאות, הוא לחץ ידיים והחליף מילים עם כל המוכרים בחנויות בדרך. המקדש האמור הוא הגדול ביותר בבקטפור ובנפאל, והוא בעל חמישה גגות פגודיים, עומד מעל חמש מדרגות גדולות, כאשר הכניסה הראשית "נשמרת" על ידי דמויות מתאבקים אגדיים, אשר אמורים להיות חזקים כמו 10 אנשים, מעליהם פילים שאמרוים להיות חזקים מהם פי 10, מעליהם נמרים (אותו רעיון), ומעליהם שני אלילים, כאשר הכח האמיתי נמצא אצל האלה, אשר לה מוקדש המקדש. למקדש עצמו יכולים להכנס רק הכהנים, וגם אנשי הקאסטה הגבוהה (כמו מאהש שלנו), אבל רק בשתי הזדמנויות בחיים.
היינו בככר טאצ'ופל Tachupal Tole, הככר העתיקה ביותר בבקטפור והמרכז העתיק של העיר. בככר זו מקדש Dattatreya, אשר ע"פ האגדה נבנה מעץ יחיד (וזה לא מקדש קטן...), מקדש נוסף (Bhimsen) ומוזיאון לגילוף בעץ, אמנות מאוד ייחודית לבוני החלונות והדלתות בעיר. נכנסנו לחנות מפעל של עבודות עץ במקום למוזיאון, וזכינו לראות גם את תהליך היצירה, בנוסף למוצרים המוגמרים היפהפיים.

אי אפשר בלי לבקר בככר Durbar, הככר המרכזית, שם נמצא ארמון המלוכה הישן של בקטפור (לכל אחת מערי העמק היה פעם מלך עם ארמון, ולכן ריבוי ככרות המלכות). רגע לפני הסיור בככר ישבנו עם מאהש ואכלנו צהריים במסעדה שהוא המליץ עליה (כמובן ששילמנו עליו, בכל זאת הוא הדריך אותנו חצי יום מלא...), וגם חיכינו לשמש שתצא מבין העננים. אגב, בדקנו באינטרנט וראינו שהתחזית אומרת שכל סוף השבוע יהיה מעונן בעמק, ולכן ויתרנו על ההמשך לנגרקוט Nagarkot, שם חשבנו לעלות ולראות את נוף ההימלאיה כמו בסרנגקוט עם הזריחה של שבת. לא נורא.

לככר שער מרשים (אותו ראינו רק כשיצאנו ממנה...) ופזורים בה מספר מקדשים פחות חשובים. חלקו המערבי של הארמון הוסב לגלריה הלאומית לאמנות, אליה לא נכנסנו. בהמשך נמצא שער מוזהב מעוטר בקישוטים שלא היו מביישים אף שער מקדש בודהיסטי בטיבט. LP טוען שהשער הוא יצירת האמנות החשובה ביותר בעמק קטמנדו. השער מוביל אל ארמון 55 החלונות, הקרוי ע"ש חלונותיו המגולפים מעץ ביד אמן. בתוך הארמון ישנו מקדש הינדי (הכניסה אסורה לנו) וגם המקווה הפרטי של המלך ומשפחתו, עם צינורות מים בצורת נחשים, סמל המלוכה.

בצדה המזרחי של הככר ישנו מקדש גדול לשיווה, ומולו פסאז', שלדברי מאהש היה מלא פעם בחנויות, עד שהגיע למקום צוות צילום לסרט "בודהה קטן" ושילם לכולם שכר של חודשיים-שלושה כדי שיסתלקו משם, והעירייה ראתה כי טוב ואסרה עליהם לחזור ולמכור שם.

סיימנו את הסיור בבקטפור, נפרדנו ממאהש לשלום ותפסנו מונית לכיוון הכפר הקטן צ'אנגו Changu, קצת צפונה מבקטפור, בקצה המזרחי של העמק. הכפר עצמו לא ממש מעניין, וגם הנוף לא מלהיב (במיוחד עם הערפילים וענן הזיהום היושבים על קטמנדו, עיר די מכוערת מלכתחילה), אבל בקצה הגבעה נמצא מקדש צ'אנגו נאראריאן Changu Narayan. המקדש הוא עוד מקדש לשיווה (נאראיאן הוא עוד אחד מהתגלמויותיו של שיווה) עם שני גגות וכל הפק"ל הרגיל. מה שמייחד אותו (והפך אותו לאתר שימור מורשת עולמי) הם פסלונים קטנים שנמצאים בשטחו, יצירות אמנות דתיות מן המאות התשיעית, השביעית ואפילו החמישית לספירה (!!), ששרדו בשלמותם. אחד הפסלונים אף הונצח על שטר NR10. הפסלונים אמנם קטנים, אבל עשירים מאוד בפרטים וניכר שאמן דגול פיסל אותם.

נהג המונית שלקח אותנו מבקטפור בא איתנו אל המקדש ולאחר מכן הסיע אותנו אל הטאמל בקטמנדו (מרחק 22 ק"מ!), כמעט עד המלון. החלטנו שאנחנו לא ישנים עוד לילה ב BH, מפני שהוא יקר מאוד, במיוחד אם המזגן לא עובד. הצלחנו למצוא את רם המאכער, והוא החזיר לנו מה שהיה צריך על ביטולי הטיסות, סכום של $290 לערך. הוא טען שאת הכסף של הטמבל הוא כבר העביר לו, ולכן אנחנו צריכים למצוא את הפורטר ולהתחשבן איתו. לא היה לנו יותר מדי כח להתווכח איתו ואמרנו שנדחה את העניין (של $60) למחרת היום. בינתיים לקחנו חדר ב BH הזול יותר, בפתח הסמטה, שוב בקיזוז מאותו חוב. קצת חששנו כשגילינו שבצמוד לחלון החדר שלנו נמצאת הטרסה שם יושבים אנשים ואוכלים בקולי קולות, ובחדר הסמוך ישנה משפחה מקומית רועשת במיוחד, אבל בשלב מסוים שני הצדדים השתתקו ואנחנו הצלחנו לישון כמו שצריך.

3/10/07 - סאורהה

[הקודם]

לאחר ארוחת בוקר מוקדמת (6:30) יצאנו לכיוון הנהר כדי לשוט לאורכו בקאנו. במהלך השיט הצביע המדריך על תנין או שניים ועל ציפורים שונות על גדות הנהר ומעליו, ואנחנו הסתכלנו דרך המשקפת ודרך עדשת המצלמה.

השיט ארך כ-40 דקות, והיה נעים מאוד (על הנהר, תוך כדי תנועה, יש רוח קרירה ונעימה). סיימנו את השיט בנקודה כלשהי על הגדה הנגדית, וירדנו לחוף כדי להתחיל את הטרק בג'ונגל. לפני הטרק הסביר לנו המדריך כמה דברים חשובים על איך להתגונן במקרה שאחת מחיות הבר תתקוף אותנו, למרות הסיכוי הקלוש אפילו לראות את התוקפים. הסתובבנו באזורים המעושבים (ישנו שם דשא שגדל לגובה שמכסה פילים, ולכן נקרא "דשא פילים") ונכנסנו למעבה הג'ונגל עצמו. בתוך הג'ונגל ראינו חרקים, צפרדעים, קופים וסימנים של קרנפים (אבל לא את הקרנפים עצמם, שהם מאוד ביישנים). למדנו למשל שהקרנפים אוהבים לשרוץ בשלוליות מים גדולות ונוהגים לבוא ולחרבן במקומות מאוד ספציפיים, אליהם הם חוזרים בכל פעם – ממש כמונו. אפילו ראינו עדר קטן של צבאים.

הלכנו חזרה לאורך הגדה לכיוון העיירה דרך היער ודרך העשביה הגבוהה. חצינו את הנהר בקאנו שבא לאסוף אותנו, ובעיירה עצמה, על גדת הנהר, הזדמן לנו מופע רחיצת הפילים, בו תיירים מוזמנים לקחת חלק (תמורת תשלום סמלי). סינדי ניסתה את כוחה ונרטבה עד צואר, במיוחד אחרי שהפיל זרק אותה מעליו והיא התחילה להסחף בזרם. לון צילם אותה עם המצלמה שלה בזמן שאני צילמתי את כל המופע כולו (היו שם 3-4 פילים) ושמתי לב לפתע שהעדשה של המצלמה שלי חשופה. אני לא יודע איך, אבל פילטר ה-UV התברג החוצה ונפל איפשהו בדרך הג'ונגל, ועליו היו הפולרייזר ומכסה העדשה. תעלומה של ממש.

אחרי ארוחת צהריים סינדי התנדבה לסדר לי איזשהו כיסוי מאולתר, ויותר מאוחר היא באמת מצאה איזו חתיכת בד ותחתית של בקבוק ואילתרה משהו בסגנון מקגייוור. כנראה גם היא היתה בפח"מ.

לאחר שנ"צ נסענו עם הג'יפ לכניסה לשמורה, שם נפרדנו מסינדי (שנסעה עם עוד כמה אנשים למרכז הרבעת הפילים) ועלינו על גבה של פילה כדי להסתובב בג'ונגל בצורה קצת שונה. כאשר הפילה מסתובבת ביער, החיות האחרות לא בורחות מפניה, אפילו אם היא סוחבת עליה אנשים. כך יצא שראינו צבי מנוקד ממש מקרוב ויצא לנו גם לצלם אותו, ראינו אנטילופות וגולת הכותרת – שני קרנפים חדי-קרן בסביבתם הטבעית. זהו מחזה שאפשר לראות אך ורק בצורה זו. הפילה הסתובבה ביער, דורכת על כל מכשול (ענפים, בוץ, מים) ומסלקת כאלה שאי אפשר לדרוך עליהם (עצים שלמים למשל). לון החליט שזהו כלי תחבורת השטח האולטימטיבי, ויש בזה משהו.

ציפינו שהפילה תוריד אותנו בכניסה לשמורה, המקום בו עלינו עליה, אבל להפתעתנו המשיכה הפילה (בהוראת הנהג כמובן) החוצה אל הכפר והמשיכה ללכת על הדרך החותכת בין הבתים. אחרי כ-10 דקות של הליכה בכפר הגענו למלון של הזוג שישב איתנו על הפילה, ושם ירדנו כולנו. הפילה המשיכה עם הנהג אל האורווה שלה, ואנחנו קלטנו שאף אחד לא בא לאסוף אותנו משם, והתחלנו ללכת לכיוון המלון שלנו.

בדרך למלון עצרנו בחנות מזכרות, שלון שוחח עם המוכר בה אתמול בערב (השיג גלויה תמורת מטבע של חצי שקל), וקנינו קערות מזמרות, סט מטבעות של נפאל, ותחתיות קרמיקה מצוירות.

חזרנו למלון ואכלנו ארוחת ערב. אחרי הארוחה התקבצו כל האורחים (כולל אלה שהגיעו היום בצהרים) בלובי למצגת שקופיות. המדריך בישנו הסביר בקולו המונוטוני-משהו ובאנגלית רצוצה-קמעה על נפאל בקצרה, על הפארק עצמו ועל החיות השונות שניתן לראות בפארק – קופים, פילים, דובים, קרנפים, נמרים, צבאים וציפורים. הוא פירט לנו את גודל החיה/אורך תקופת הייחום וההריון, ועד איזה גיל נשארים הצאצאים עם האם או להקה.

יצאנו החוצה כדי לצרוב DVD של 3 כרטיסי זכרון שלנו, וסינדי באה איתנו כדי לצרוב CD מהכרטיס שלה יחד עם תמונות שלנו מהיום. הצריבה לקחה לא מעט זמן, וניצלנו אותה לשיחה נחמדה.

מחר בבוקר אנחנו במרכז הרבעת הפילים, ואח"כ חוזרים לקטמנדו.

[הבא]

2/10/07 - סאורהה

[הקודם]

קמנו ב 6:00 כדי לראות את ההרים, אבל ערפילי הבוקר של פוקארה לא בדיוק אפשרו לנו... לא נורא, אתמול היה מספיק בשביל כמה שנים טובות.

ארזנו את התיקים ויצאנו לכיוון תחנת האוטובוס של התיירים, מרחק של 15 דקות ברגל מהמלון. בדרך עברנו ליד פלוגות משטרה באימוני בוקר ונער על אופניים מכר לנו מאפים טריים.

עלינו על האוטובוס לאזור צ'יטוואן Chitwan. זהו אוטובוס שהמילה "טלטולית" כבר לא מתאימה לו, והוא ראוי להקרא "ניעורית" או "שקשוקית". ישבנו בספסל האחורי (המושבים הנורמלים היחידים) וגילינו לחרדתנו שלגלגלים האחוריים פשוט אין בולמי זעזועים. הרגשנו כל בור בכביש וכל קפל בקרקע הקפיץ אותנו כמעט לתקרת האוטובוס. כמו שלון הגדיור את זה, ההרגשה היא כמו בתוך מכונת כביסה. עוד יצירת מופת מבית Tata.

לאחר כ 4.5 שעות (תוכנית ארוכה עם סחיטה) בדרכים ה"משובחות" של נפאל, כולל הפסקה לשירותים/שתיה ועוד אחת לתיקון הבלמים, הגענו לאמצע שומקום, שם חיכה לנו הג'יפ של המלון (יחד עם נציגי יתר המלונות). נסענו יחד עם בחורה בשם סינדי, אמריקאית שזה עתה נחתה בקטמנדו, אל המלון, שם אכלנו צהריים.

אחרי מנוחת צהריים (לון ואני נפלנו שדודים אחרי הטלטלות של הבוקר) הגיע מדריך בשם בישנו Bishnu ולקח אותנו לסיור רגלי בסאוראהה Sauraha, הכפר הגדול (או העיירה הקטנה, תלוי איך מסתכלים על זה) בו נמצא המלון. הוא הסביר לנו על אנשי הטארו Tharu, ילידי המקום. איש לא יודע מה מוצאם ומה ההיסטוריה שלהם, מפני שמעולם לא העלו דברים על הכתב, אבל כנראה שהם צאצאי שבט נודד מאזור רג'סטאן בהודו. הם מתקיימים בעיקר מהחקלאות, למרות שהאדמה עליה הם יושבים הולאמה ע"י הממשלה.

ראינו גם את אורוות הפילים, שם נמצאים פילי משא ועבודה. הפילים קשורים בשרשראות קצרות, וזה קצת עצוב לראות. מצד שני, פילים נוטים להתקפי זעם לעיתים, וחייבים להחזיק אותם קצר.

סיימנו את הסיור על גדת נהר הראפטי Rapti, שם ישבנו וראינו את השקיעה מעבר השני, תוך שיחה עם סינדי. לאחר מכן חזרנו למלון למנוחה קלה וארוחת ערב. יצאנו שוב, הפעם עם עוד אורחים של המלון, כדי לצפות במופע תרבות הטארו, עוד אחת מהפעילויות שהובטחו לנו. ציפינו למופע "אותנטי" עם שלושה רקדנים ונגן, מופע מסכן בשביל התיירים. הופתענו לקבל מופע מושקע, עם הסברים על הריקודים השונים (האמת, לא עד כדי כך שונים...) ומשמעותם לאנשי הטארו. בסוף המופע העלו חלק מהתיירים על הבמה לריקוד משותף, אבל אנחנו סירבנו בנימוס להתבזות בפומבי, מה גם שהתנאים כאן (90% לחות, 30° בצל) בקושי מאפשרים לנשום, שלא לדבר על להשתולל על הבמה.

מחר פעילויות נוספות... בינתיים הולכים לישון.

[הבא]

1/10/07 - פוקארה

[הקודם]

התעוררנו הבוקר ב 4:10 וקצת חששנו כשראינו עננות פזורה. כבר חשבנו שגם את ההזדמנות האחרונה לראות את ההרים אנחנו עומדים לפספס. בכל זאת קמנו והתלבשנו, ויצאנו לחכות למונית. נהג המונית שהיה אמור להגיע ב 4:55 לא הופיע, ולכן תפסנו מונית אחרת תמורת אותו הסכום (העלייה לסרנגקוט היא דבר שגרתי כאן, לכן יש מוניות בשפע בשעות אלה). להפתעתי הרבה אפילו אנט חיכתה לנו מחוץ למלון שלה, ואספנו אותה.

תוך כדי נסיעה שמנו לב שהעננות הפזורה היא אך ורק מעל אזור האגם, והשמיים מצפון ללייקסייד נקיים לחלוטין. סרנגקוט הוא כפר קטן שיושב על גבעה הנמצאת מצפון לפוקארה, ומשקיף דרומה ומזרחה על העמק בו אנו נמצאים, וצפונה אל רכס האנאפורנה המדהים, אותו התחלנו לראות בדרך, המעלה הגבעה, לאור הירח טרם הזריחה.

המונית הביאה אותנו עד ראש הגבעה כמעט, שם קנינו כרטיסים ועלינו ברגל את שארית הדרך (כואב, אבל שווה את זה!). לעינינו נגלה הנוף היפה ביותר שראינו בטיול עד כה, ואחד הנופים עוצרי הנשימה שנזכור לכל ימי חיינו.

מולנו התנשאו פסגות רכס האנאפורנה שרצינו לראות בדרעק ולא ראינו, ביניהן Annapurna South (גובה 7219 מ'), Dhaulagiri (גובה 8167 מ'), וכמובן Machhapuchhare (גובה 6997 מ'), הידוע גם בכינוי Fish Tail. בתחילה ראינו את הרכס באור העמום של לפני הזריחה, והוא נראה מדהים. לאט לאט עלתה השמש וצבעה את הפסגות בכתום שהלך והצהיב, ולבסוף עלתה השמש גם עלינו. ככל שההרים הלכו ונשטפו באור השמש הם רק הפכו ליותר יפים, יותר מלכותיים, יותר מרשימים, יותר עוצרי נשימה. כמו תמיד, צילמתי שם ללא הכרה, עשרות תמונות באיכות מקסימלית, כשאני מעריך שלפחות חלקן הקטן יזכו להגדלה לגודל של פוסטר.

לאחר כשעה וחצי של צילום אינטנסיבי תוך הקפדה לסגור את הפה מדי פעם (כדי שלא נראה נדהמים כל הזמן...), התחלנו להרגיש את הקיבה קוראת לנו, ואכלנו שלושתנו ארוחת בוקר ממש מתחת לנקודת התצפית. היה משביע ויחסית זול, וגם גלגלנו שיחה נחמדה תוך כדי.

אחרי ארוחת הבוקר ותצפית אחרונה לכיוון הרכס המדהים, תפסנו מונית שהסיעה אותנו אל המערות שנמצאות מצפון לפוקארה. ראשית נסענו למערת Mahendra, מערת נטיפים בה יש זקיף אחד שאמור להיות דומה לאל שיווה, מה שהופך את המערה לאתר עלייה לרגל להינדים. לון נכנס עם אנט ואני חיכיתי בחוץ, בדיעבד עשיתי בחכמה. לאחר מכן הסיע אותנו נהג המונית למערת עטלפים, בה אמורים להיות אלפי עטלפים. שוב לון ואנט נכנסו ואני חיכיתי בחוץ. שוב עשיתי בחכמה, מפני שבעונה הרטובה אין כמעט עטלפים במערה, והם יצאו מאוכזבים גם מהמערה הזו.

חזרנו למלון עם המונית והלכנו לקחת את הכביסה שלנו מהגברת סתוונית, שהפעם אכזבה אותנו וערבבה את הכביסה. לא נורא. יתר היום עבר בעצלתיים, כאשר נחנו צהריים בחדר (לון הצליח להרדם על אף הרעש מאתר הבנייה הסמוך) ולאחר מכן יצאנו לכיוון ה-"Strip" (כמעט כמו בלאס-וגאס...). הסוכן שמכר לנו את חבילת הטיול לצ'יטואן הבטיח לנו שעתיים אינטרנט חינם ורצינו לנצל את זה. ראינו את אנט במלון שלה, ועקב ריבוי עננים החלטנו שלא לעלות שוב לסרנגקוט לצפות בהרים בזמן השקיעה. אמרנו לה שאנחנו מתכוונים לאכול במסעדה איטלקית מומלצת ע"י LP (אאאמן) וקבענו שעה טנטטיבית. כשהגענו אל הסוכן גילינו שחיבור האינטרנט שלו, ולמעשה של עוד כמה חנויות, נפל מסיבה לא ברורה, ולכן לא יוכל לספק לנו את השירות המובטח. עברנו בלית ברירה בין חנויות האינטרנט וחיפשנו למי יש חיבור. מכיוון שהמחירים קבועים בכל פוקארה (מי אמר קרטל ולא קיבל) ישבנו אצל הראשון שהיה לו חיבור.

העלינו עוד תמונות לאינטרנט, קראנו קצת חדשות ודיברנו במסנג'ר עם מיקה, עופר, איירין ואחיה של סוזן. זו היתה טעימה קטנה של החיים האמיתיים שלנו בבית, ולפתע פתאום אני מתמלא שוב חשק לטייל, לראות דברים חדשים ולדחות עד כמה שאפשר את החזרה לשגרה. מצד שני, אני מתגעגע למיקה ולון לסוזן, ובעוד שבוע אנחנו בבית.

אחרי שעתיים על האינטרנט הלכנו לאכול ארוחת ערב במקום שנקרא Caffé Concerto, שהוא בעקרון בר עם מוזיקת ג'אז, אבל גם מתמחה (בהצלחה יחסית) במאכלים איטלקיים. אנט צצה מאיפשהו וישבה עמנו לאכול ארוחת ערב אחרונה בפוקארה. לון ואנט הזמינו פיצה דקה (אך ענקית) ואני לקחתי לזניה, שהיתה בכלל לא רעה. אפילו קינחנו בגלידה איטלקית, חטא אמיתי.

מחר נקום עם הזריחה כדי לעלות לגג המלון ולצפות שוב במופע המרהיב של רכס האנאפורנה, וב- 7:30 אנחנו כבר צריכים להיות על האוטובוס אל צ'יטואן, הג'ונגל הקסום.

[הבא]

30/9/07 - פוקארה

[הקודם]

ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי. הלכנו לישון ביום רביעי בתקווה גדולה לשמיים נקיים, ושוב התבדינו. מה שכן, קמנו בבוקר וראינו קצת שמיים כחולים באופק, והגשם לא חזר. השמיים היו מעוננים חלקית, שיפור ניכר על יום האתמול, אבל עדיין לא מספיק טוב בשביל לעלות לפון היל, במיוחד עם ערפילי הבוקר. החלטנו שיש סיכוי טוב שמזג האוויר ימשיך להשתפר, ולקחנו עוד לילה במלונה, תחת ההנחה שנקצר מרחקים בעזרת כלי רכב ממונע מנקודה מסוימת בדרך לג'ומסום.

יום חמישי עבר עלינו בהמתנה מתוחה, כאשר אנחנו נהנים מחורים בעננים ששפכו עלינו קצת אור שמש מבורך. דיברנו קצת עם מטיילים נוספים שהגיעו למלונה, ישראלים נחמדים, שיחקנו קלפים, אני קראתי בספר שקניתי אחה"צ של יום רביעי (Stranger To The Ground של ריצ'ארד באך) ולון שיחק במשחקים של הטלפון הסלולרי.

אגב, כרטיס החיוג שלנו נגמר והטלפון הלוויני הוא כרגע משקולת נייר מצוינת. ניסינו להתקשר לאלעזר, הבחור שאמור לתת לנו עזרה עם זה, אך אין תשובה. לון טוען שאנחנו לא צריכים לשלם להם את מלוא הסכום.

לאחר מספר חורים בעננים, הלכנו קצת ברחבי הכפר גורפאני וראינו שברי נוף לשני הצדדים (גורפאני יושב על מעבר הרים בצורת אוכף). השיפור ההדרגתי במזג האוויר גרם לנו לאופטימיות זהירה, וכשהלכנו לישון באמת האמנו שנקום ב 4:00 ונראה כוכבים.

יום שישי התחיל עם גשמי זלעפות. כל הגשם שלא ירד ביממה הקודמת ירד עם ריבית והצמדה. אני התפלאתי שהמלונה לא הוצפה מעוצמת הגשם. מן הסתם התוכניות לעלות לפון-היל נגוזו, ולנו כבר נגמרו הימים העודפים לבזבז בהמתנה. ויתרנו על פון היל בלית ברירה ושקענו במרה שחורה על מזג האוויר החרבנא ועל העובדה שחייבים להמשיך ושסתם חיכינו יומיים.

החלטנו להמשיך לכיוון ג'ומסום, מתוך תקווה קלושה שהגשם ייפסק (או ייחלש) ונוכל לפחות להגיע לטיסה שלנו חזרה לפוקארה. התחלנו לרדת מגורפאני (2700 מ') אל עבר הכפר טאטופאני (1100 מ'), שם יש מעיינות חמים ושם היינו אמורים לסיים את היום. הירידה החדה באה לידי ביטוי בשמונה שעות של ירידת מדרגות איטית וכואבת, על מדרגות לא אחידות וחלקלקות מגשם בלתי פוסק. לון החליק על אחת המדרגות די מוקדם בבוקר ודפק את יד שמאל, בעוד אני החלקתי אבל יצאתי רק עם מכה יבשה. בגורפאני קנינו עם תחילת היום שתי שקיות פלסטיק ירוק של 1.5מ' X 1מ' ונראינו שנינו כמו שלטי ניאון זוהרים ועליהם כתוב באותיות קידוש לבנה "תיירים", כאילו שהמראה שלנו לא מספיק ברור. הסתובבנו עם הקונדומים האלה כל היום, גם אחרי שהתחילו לאבד את הצורה.

בשלב מתקדם של היום שנינו שקענו בייאוש, לון התלונן על היד הכואבת ואני התחלתי להרגיש כל שריר ברגליים, וכל צעד הפך למטלה כאובה. הגענו למסקנה פה-אחד שאנחנו נוטשים את הטרק (או כמו שסיכמנו – הדרעק) וחוזרים לפוקארה ברגל (כלומר הולכים עד המקום בו נוכל לקחת רכב). לפני העלייה מנהר קאלי-גנדאקי אל טאטופאני, בתום הירידה, פנינו דרומה לכיוון הכפר בני Beni, שם מתחיל כביש, ע"פ המפה שבידינו. הלכנו כ-20 דקות ובסוף הגענו למלונה על הדרך, בכפר ראטופאני Ratopani. היינו כל כך עייפים ורצוצים, פיזית ומנטלית, ושמחנו על ההזדמנות להעביר את הלילה על מיטה יבשה, אחרי מקלחת-דלי (הפעם לאור נורה). ארוחות הערב והבוקר היו מצוינות, ויחסית זולות (ככל שמתקרבים לציוויליזציה קווי האספקה משתפרים והמחירים יורדים).

אתמול בבוקר קמנו לגשם שוטף, המשך ישיר מהלילה שעבר. התארגנו, אכלנו, ויצאנו אל הדרך הארוכה. בקטע הדרך שעברנו, הצמוד לנהר, ירד גשם כמה ימים ברציפות, כמו בקטעים בהם הלכנו, והשביל המישורי-יחסית במורד הנהר הפך במקומות מסוימים לנהר ניצב של עפר וסלעים עקב מפולות (לצידי הנהר צוקים אימתניים), מה שחייב אותנו לעבור קטעי מפולת מסוימים כשאבנים מתדרדרות רודפות אחרינו במהירות שיא. פחד מוות ממש, וזו רק ההתחלה.

בשלב מסוים עברנו את הנהר לצידו השני, והלכנו לאורך הגדה הימנית של הנהר. גדה זו ספגה גם היא כמויות רציניות של גשמים, ובנוסף לאותן מפולות מסוכנות ולא-יציבות, נאלצנו לחצות מספר מפלים חדשים שפרצו מההר. משמעות הדבר היא מעבר בזרם מים שוצף בגובה הברכיים, לעיתים ביחד (מגדילים משקל כדי לא להסחף בזרם). הנעליים שלנו, האטומות למים, הפכו לשקיות מים בהן שטנו כל יתר היום. ההרגשה היא כמו הליכה במים רדודים על חוף הים. למזלנו המים לא היו קרים מדי, והמשכנו מזרם לזרם, מקללים כל רגע. אה, כן, והגשם רק התחזק משעה לשעה, והקונדומים החלו להתפרק לאט אבל בטוח.

לקראת 14:30 הגשם נחלש, ואז הפסיק. הגענו לכפר גלסור Galeswor, שם ראינו ג'יפים נוסעים, אבל לא יכולנו לקחת ג'יפ בגלל המפולות בהמשך הדרך. נאלצנו להמשיך ברגל לכיוון בני.

אחרי שעה נוספת הגענו לבני, שם מתחיל הכביש, לפחות בתיאוריה. בפועל אין שם כביש, והדרך ממשיכה כאותו שביל בוצי, רק שיש עליו גם מכוניות רגילות ולא רק ג'יפים. כל האזור סבל ממפולות (היתה כנראה מערכת גשמים חזקה מאוד) וגם ה"כביש" הזה חסום, אבל עלינו על ג'יפ (יחד עם עוד 14 איש) שלקח אותנו עד המפולת. חצינו את המפולת ברגל, ובצד השני תפסנו "מונית" (כלומר, חאפר). היה לנו מזל, בגלל שהיה שם עוד זוג בריטי ששקל לקחת את המונית ובסוף ויתר. בתחילה סיכמנו שהוא ייקח אותנו עד המכשול הבא, מעבר מים ששטף את הדרך, אך כשהגענו ראינו שאנשים מתקנים את הדרך (זורקים אבנים לתוך זרם המים כדי ליצור שביל אבנים חדש). הנהג יצא, הסתכל, והציע לקחת אותנו עוד הלאה, אפילו עד פוקארה. בתעוזה שלא תאמן, הוא הצליח לקחת אותנו דרך מעבר המים הזה, בטויוטה קורולה גרוטאה בת 30 לפחות, בהילוך ראשון עם פול גז (ואנשים דוחפים מאחור) ולנו נותר רק למחוא לו כפיים בתדהמה. מטורף עם קבלות, אבל העביר אותנו וזה מה שמשנה.

בהמשך הדרך עברנו עוד כמה מקומות שלון היה חושב פעמיים אם להכניס את הג'יפ שלו אליהם, ובשעה טובה הגענו אל הכביש האמיתי אחרי Baglung. המונית קצת קרטעה (בעיות עם האורות, חסר דלק) אבל לקחה אותנו עד פוקארה, עד המלון בו היינו לפני שבוע, שם השארנו את התיק הגדול שלי. השעה היתה 21:00 ואנחנו היינו סחוטים ורצוצים. שילמנו לחאפר המטורף NR2000 (והיינו משלמים יותר...) וכמעט נישקנו את האדמה מרוב שמחה לחזור לעולם המתורבת.
לקחנו חדר במלון (Base Camp Resort) לשני לילות, ולקחנו את התיק השמור איתנו. נפרדנו מראווין הפורטר (הטמבל שלנו, כמו שכינינו אותו) ונתנו לו טיפ של NR500, אולי קצת יותר מדי, אבל בכל זאת הוא הרוויח את לחמו. אני עוד הספקתי להתקלח, אבל לון נרדם מול הטלוויזיה כמו שהוא.

הבוקר העיר אותנו הטמבל בשעה 6:00 כדי לראות את הנוף. פתחנו עיניים וראינו מולנו את כל רכס הרי אנאפורנה במלוא תפארתו, הדבר שחיכינו לו כל הדרעק לשווא. המראה מדהים, ועלינו (בקושי...) לגג המלון כדי לצלם כמה תמונות. ב 6:30 כבר נעלם הרכס מאחורי מסך של עננים שהגיעו מכיוון דרום, ויותר לא ראינו את ההרים כל היום. זו כנראה הסיבה שצריך לקום מאוד מוקדם כדי לראות את הרכס.

לא יכולנו לחזור לישון. לון התקלח, ויצאנו לתת את כל בגדי השבוע האחרון, כולל בגדים ששכבו רטובים בתיק, לכביסה. הגענו לאותה בעלת חנות שעשתה לנו את הכביסה בן-לילה בשבוע שעבר (לון הדביק לה את השם "סתוונית") וסגרנו איתה על מחיר לכביסה עד מחר בבוקר. אח"כ אכלנו ארוחת בוקר דשנה במסעדה ליד.

הבחור בקבלה הודיע לנו להפתעתנו כי המלון מלא להלילה, ולא נוכל להשאר עוד לילה בחדר שלקחנו, מה שאומר שעלינו לפנות את החדר עד הצהריים. אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לסוכנות נסיעות כדי לברר פרטים על טיול לשמורת צ'יטואן Chitwan, וישבנו קצת על האינטרנט לבדוק את תחזית מזג האוויר לימים הקרובים (אמור להיות בסדר... אם רק היינו בודקים לפני הדרעק!). שאלנו במלונות בסביבה ובדקנו חדרים, ולבסוף לקחנו חדר לשני לילות מלון קטן ברחוב צדדי שנקרא Nanohana (המלון, לא הרחוב). העברנו את התיקים והנעליים (עדיין רטובות, מה לעשות) וישבנו קצת לנוח.

בערך ב 14:00 נפסק החשמל, ומאוורר התקרה התעשייתי הפסיק להסתובב. זה היה סימן בשבילנו להתחפף מהמלון. יצאנו לטייל לאורך גדת האגם Phewa Tal, לאורך הרחוב הראשי של לייקסייד. הפעם הגענו עד לב האזור, ונוכחנו עד כמה המאפיה הישראלית שולטת פה. כל שלט שני בעברית, סוכנות נסיעות אלון, אורי וגולן, שהצטרפו לשי וסוויסה, וכמובן אי אפשר בלי בית חב"ד. בשלב מסוים התחילו הרוכלים הטיבטים לפנות אלינו בעברית. פשוט נורא. הנחנו שמי שמטייל כבר כמה חודשים ומתגעגע הביתה יאהב את זה, אבל אנחנו לא.

אחרי שאני דיברתי בבוקר עם מיקה, לון התקשר לסוזן אחה"צ. פגשנו את אנט, אישה בריטית, קצת מעופפת, שהיתה איתנו בקבוצה בטיבט. דיברנו איתה קצת וקבענו שנעלה ביחד מחר לפנות בוקר לסאראנגקוט Sarangkot, כפר קטן הנמצא על הרכס שבין פוקארה להרים, נקודת תצפית טובה על ההרים (בהנחה שלא יהיו עננים... שוב מניחים דברים כאלה). המשכנו להסתובב לאט (אף אחד מאיתנו לא מסוגל ללכת מהר, וכל מדרגה היא אתגר) וחזרנו על עקבותינו אחרי זמן מה.

אכלנו ארוחת ערב באותו מקום, Everest Steakhouse, כאשר הפעם הזמנו את אותה מנה שאכלנו בקטמנדו. אחרי שבוע של תפריט צמחוני, אכלנו סטייק משובח ונהנינו מכל ביס. בדרך חזרה למלון דיברנו עם נהג מונית שיחכה לנו פה ב 5:00 כדי לקחת אותנו, ואנחנו אמורים לאסוף את אנט, אם היא באה איתנו.

מחר יום רגוע יחסית, ומחרתיים בבוקר נוסעים לצ'יטואן.

[הבא]

26/9/07 - גורפאני

[הקודם]

ביום שני בבוקר קמנו מוקדם, חדורי מוטיבציה לצאת לטרק. אספנו את הכביסה המקופלת והנקייה, אכלנו קרואסון טרי לארוחת בוקר, והפורטר הגיע בזמן (שמו ראווין). זה האחרון הודיע לנו שהוא לוקח עליו תיק אחד בלבד, ולכן נאלצנו לאחד את הדברים החשובים לתיק של לון, והדברים הפחות חשובים נותרו בתיק שלי, שהופקד למשמורת במלון.

המונית שהזמנו בערב שלפני הגיעה, העמסנו את עצמנו ואת הפורטר עליה, ונסענו לכיוון הכפר נאיאפול Nayapul. בדרך החל לטפטף, ואנחנו קיווינו שהגשם יהיה זמני והשמיים יתבהרו. בנאיאפול לון אכל משהו קטן ויצאנו לדרך. אחרי החום בפוקארה אני הייתי בבגדים קצרים וסנדלים, מה שהתברר מהר מאוד כטעות, ככל שהגשם התחזק.

ואכן, מה שהתחיל כטפטוף קל (שאפשר היה להוציא בו את המצלמה) הפך עד מהרה לגשם של ממש, לא חזק מדי אבל קבוע וללא סוף נראה לעין. עונת המונסון מסרבת להסתיים השנה, ואנחנו קצת נדפקנו בגלל זה.

עצרנו לאכול צהריים בכפר הילה Hille, שהמילה "כפר" קצת גדולה עליו. ארוחת צהריים, כמו כל ארוחה בעצם, היא סיפור ארוך, כשהמרק מגיע מיד, אבל המנה העיקרית יכולה לקחת גם שעה מרגע שמזמינים אותה. ישבנו במסעדה של הלודג' בערך שעתיים לפני שהמשכנו, מתפללים שהגשם ייחלש ויעלם, אבל לשווא.

הטרק עצמו, שהיינו בטוחים שהוא עלייה מתונה אחת ארוכה, הסתבר כסדרה של עליות וירידות די חדות, רובן בצורת מדרגות. לון קצת יותר בכושר ממני ולכן הוא סוחב קצת יותר בקלות, אבל לי זה קצת יותר קשה והקצב שלי איטי.
אחרי פחות מחצי שעה הליכה (אחרי שסופסוף סיימנו לאכול ושילמנו) הגענו לטיקדונגה Tikedungha, נקודת העצירה המתוכננת ללילה. השעה היתה בקושי 14:30 אבל אנחנו היינו עייפים (למרות שלון הציע למשוך עד אולרי Ulleri). לקחנו חדר בגסט-האוס האוס טיפוסי תמורת NR100. גסט-האוס הוא לא מלון, אלא יותר קרוב למלונה. החדר קטן וכולל שתי מיטות ושרפרף. שם במקרה היה חשמל ולכן היה לנו אור מנורה (עם מתג בתוך החדר), אבל זה מעבר לסטנדרט. ויתרנו על ארוחת ערב, נשנשנו בוטנים וחטיפים, ושיחקנו קלפים עד שהלכנו לישון, לא הרבה אחרי השקיעה.

אתמול קמנו מוקדם, שואפים לשמיים כחולים, אך לשווא. למעשה, חוץ מהפוגה קצרה מאוד בגשם, רוב היום ירד גשם זלעפות שלא הפסיק לרגע. אחרי ארוחת בוקר במלונה, שהוזילה את מחיר החדר, יצאנו לדרך. השביל ירד אל נהר Bhurungdi ומשם החל טיפוס ארוך ומתיש לאורך כ-3000 מדרגות אל הכפר הגדול אולרי, והכל בגשם מעיק. הפורטר רצה לעצור לאכול באולרי, אבל אנחנו החלטנו למשוך הלאה אל הכפר הבא. בסופו של דבר הגענו בסביבות 14:00 לכפר ננגטנטי Nangathanti, שם מצאנו מלונה עם תנור חימום גדול במרכז המסעדה. זה הספיק לנו כדי לעצור שם לצהריים. לאחר כמעט יומיים של גשם ללא הפסקה, שנינו היינו די מיואשים ומדוכדכים, והחלטנו לחכות במסעדה כשעתיים כדי לראות אם הגשם ייחלש או לא. אם היה נחלש היינו ממשיכים הנה כדי לישון כאן, אבל הוא לא נחלש ואף התחזק, והחלטנו לקחת שם חדר ללילה.

בכפר הקטן הזה אין מים זורמים וגם לא חשמל, מה שהפך את הלינה במקום לחוויה. התרחצנו בעזרת דלי של מים חמים לאור נר, בהחלט פעם ראשונה עבור שנינו. גילינו לחרדתנו שרוב תכולת התיק רטובה (כולל המחברת בה אני כותב) והוצאנו את הדברים כדי לייבש אותם ליד תנור העצים. מזל שהתיק של המצלמה אטום למים והמצלמה לא נרטבה.
שוחחנו עם הפורטר שלנו ועוד פורטר של צמד בחורות שעבר במקום, ולמדנו שמג'ומסום Jomsom אפשר לשכור אופנוע כדי להגיע למוקטינאת Muktinath, היעד הסופי של הטרק, תוך 3 שעות (במקום יום וחצי של הליכה), כך שאם ניקח את האופציה הזו, זה מפנה לנו לפחות יום.

הבוקר קמנו כמו אתמול, והופתענו לטובה כשגילינו שהגשם פסק. אכלנו טוסט ושתינו תה, ארזנו את הפקלאות והמשכנו את הקטע הקצר עד גורפאני Ghorepani, כפר גדול יותר, עם מים זורמים וחשמל (בשעות מסוימות). אפילו טלפון יש כאן ואנחנו מקווים לעשות שיחה לארץ (הטלפון הלוויני עושה לנו צרות). הגענו הנה בסביבות 9:00 והחלטנו לחכות ולראות אם הערפילים יתפזרו ונוכל לראות שמיים כחולים, כדי לעלות ולראות את הנוף של פון היל Poon Hill, נקודת תצפית שאמורה להיות אחת היפות בטיול כולו. עכשיו כמעט צהרים והערפילים לא מראים סימני התפזרות, ולכן כנראה נישן פה הלילה, בתקווה לראות שמיים כחולים מחר בבוקר. לפחות הגשם הפסיק.

[הבא]

23/9/07 - פוקארה

[הקודם]

אכלנו ארוחת בוקר במסעדה של המלון, והופתענו לקבל ארוחת בוקר כיד המלך במחיר סביר ביותר (אנחנו עדיין חושבים ביואן). אח"כ תפסנו מונית לכיוון מקדש פאשופטינאת Pashupatinath, המקדש ההינדי החשוב ביותר בנפאל, שהיא מדינה הינדית ברובה. בכניסה למקדש תפס אותנו מישהו ואמר שהוא מדריך מקומי, וישמח לתת לנו סיור מודרך במחיר אפילו נמוך מדמי הכניסה. לקחנו את העסקה והלכנו איתו לכניסה צדדית לאתר.

המדריך הוביל אותנו אל הגאתות Ghats, פלטפורמות לשריפת גופות המתים. ישנן גאתות לעניים ובנפרד לעשירים, וראינו גופות מוכנות ללוויה הינדית בשני הצדדים. נהר Bagmati נחשב קדוש ולכן השריפה ופיזור האפר בנהר נחשבות מכובדות ביותר.

המקדש מתמקד בפולחן שיווה Shiva, האל ההינדי היוצר וההורס, הקרוי גם פאשופטי Pashupati (בצורתו הנעימה יותר). במקום מסתובבים בערבוביה בני משפחה של הנפטרים, מתפללים רגילים, סאדו Sadhu (נזירים הינדים סגפנים) וקופים לרוב, ובין כולם משוטטים התיירים ומצלמים. המדריך לקח אותנו לנקודות הצילום הטובות, והסביר על כל אתר שעברנו בדרך. בסה"כ הוא הרוויח את לחמו בכבוד ואנחנו קיבלנו הדרכה טובה יותר מזו של LP.

לאחר שנפרדנו מהמדריך המשכנו לשוטט באתר, ישבנו על גדת הנהר כשבגדה הנגדית נשרפה גופתו של אדם עני (לון הזדעזע מהמנהג ומהפומביות שבסיטואציה) ובסופו של דבר הלכנו אל צדו השני של האתר, שם היתה קבוצת קופים גדולה שהשתעשעה בקפיצה למים מהענפים הגבוהים של העץ.

משם תפסנו מונית שלקחה אותנו למלון, אספנו את התיקים הגדולים, ואותה מונית הביאה אותנו לשדה"ת, על מנת שנטוס הנה לפוקארה Pokhara. הגענו לשדה"ת מוקדם מדי, ונאלצנו לחכות עד שנוכל לעשות צ'ק-אין (הטיסה המוקדמת יותר היתה מלאה לצערנו). בסופו של דבר עברנו את הבידוק ה"קפדני" ועלינו לטיסה. המטוס, אוטובוס מעופף עם 30 מקומות ישיבה ושני פרופלורים, טס טיסה קצרה (כחצי שעה) במזג אוויר מעונן וחלבי, לכיוון פוקארה. בדרך ראינו מהחלון קצת מרכס הרי האנאפורנה, אבל לא באמת מספיק בשביל לצלם. נחתנו בשדה"ת הקטן של פוקארה, ותהינו אם תמורת עוד כמה רופים הטייס יביא אותנו כבר עד למלון. תפסנו מונית (עוד חאפר במדינה של חאפרים) שניסה את כוחו בשכנועים של מלון מסוים, למרות שאנחנו ביקשנו להגיע למלון Base Camp Resort. הוא לא באמת ידע איפה המלון, ולכן היה צריך לעצור ולשאול (כמובן שכל מי ששאל טען שיש לו מלון יותר טוב להציע לנו), אבל בסופו של דבר הביא אותנו למלון שרצינו (המלצה של רם המפורסם).

סגרנו מחיר סביר עבור חדר מכובד, ויצאנו לעיר לחפש מקום שיכבס לנו את כל הבגדים מאז תחילת הטיול עד מחר בבוקר. אחרי שמצאנו מישהי שהסכימה גם לעשות לנו מחיר, מצאנו גם נהג מונית שייקח אותנו מחר לנקודת תחילת הטרק.

פוקארה עצמה רחוקה משפת אגם Phewa Tal, ומה שנמצא כאן לחוף האגם (Lakeside) הוא רחוב ארוך המוקדש לתעשיית התיירות. מכבסות, ציוד טרקים, שיחות בינ"ל (לון דיבר עם סוזן באוסטריה), חלפני כספים, מסעדות, חנויות מזכרות, ספרים, דיסקים, אינטרנט וכו'. כמו הטאמל, אבל פרוש על רחוב אחד ארוך. יש כאן הרבה פחות אנשים מאשר בטאמל, ולכן התנועה יותר דלילה (אשכרה אפשר ללכת על הכביש בלי להדרס) והכל יותר בשאנטי. המחירים זולים יותר מאשר בקטמנדו, לפחות בתיאוריה, אבל המבחר מצומצם יותר.

עשינו קצת קניות בשביל הטרק (כיסוי לתיק שלי, כפפות ללון, מקלות הליכה, מגבת, חטיפים, נרות) וחזרנו למלון לנוח קצת לפני ארוחת ערב. בעוד אנו נהנים מהמזגן התעשייתי בחדר, כבו לפתע כל האורות ונדלקה תאורת החירום. היתה זו הפסקת חשמל בכל האזור, ככל הנראה מתוכננת. יצאנו בחזרה לכיוון המרכז כדי לאכול ארוחת ערב (לון היה רעב מאוד, ולאחר כאבי השיניים התחשק לו סטייק טוב), ושמנו לב שלחנויות מסוימות ישנו גנרטור או מצבר, והאורות דלוקים כרגיל. אפילו המחשבים עבדו כרגיל בקפה-אינטרנט שעברנו. נראה שהעסקים כאן מתורגלים במצב הזה.

אכלנו בסניף המקומי של Everest Steakhouse, הפעם סטייקים צנועים יותר, ויצאנו מרוצים עד הגג. בזמן הארוחה חזר החשמל לפעול. בדרך חזרה למלון קנינו עוד כמה דברים קטנים, ועל הדרך גם פרטנו כמה אלפים (בטרק עצמו אנחנו נצטרך הרבה כסף קטן).

מחר בבוקר, אחרי שנקבל את הכביסה שלנו נקייה (בשאיפה גדולה) אנחנו צריכים לארוז מחדש את התיקים שלנו. הפורטר של רם, אותו ראינו כבר בקטמנדו אתמול, אמור להגיע הנה מחר בבוקר, וב 7:30 אנחנו כבר אמורים להיות על המונית בדרך לנאיאפול Nayapul, נקודת הזינוק ל-10 ימים של הליכה.

[הבא]

22/9/07 - קטמנדו

[הקודם]

לון הצליח, בעזרתם של יותר מדי כדורי אדוויל ואקמול, לעבור את הלילה איכשהו. ב 6:30 היינו כבר על הרגליים (יום עבודה רגיל?), ארגנו את התיקים והלכנו לאכול ארוחת בוקר מוקדמת במסעדה של המלון. לארוחת הבוקר הגיעו גם מאהש וגם נילס ואילונה כדי להפרד מאיתנו (מאהש חוזר לקטמנדו בדרך היבשה, וכאמור ההולנדים ממשיכים ברכבת לבייג'ינג). אני מקווה שנתראה כולנו שוב מתישהו. ההולנדים כנראה יבואו לארץ לקראת יום העצמאות.

עלינו על האוטובוס החצי-מלא ונסענו איתו כשעה לכיוון שדה"ת של להסה, שנמצא כ-50 ק"מ ממנה (LP טוען 90, אבל מאז בנו מנהרה שמאוד מקצרת את המרחק). בשדה"ת הכל עבר חלק, חוץ מהקטע של בקשת המקומות על המטוס. לון ביקש מדיילת הקרקע שני מקומות צמודים, בצד ימין של המטוס, כשלפחות אחד עם חלון. היא עשתה "כן" עם הראש ונתנה לנו שני מקומות מרוחקים זה מזה, שניהם במעבר. נו טוף. הטיסה יצאה קצת באיחור, אבל זה בסדר. בגלל ההבדל באזורי הזמן המראנו ב11:30 שעון להסה ונחתנו ב10:15 שעון קטמנדו, כלומר הרווחנו בנטו שעה.

מיהרנו דרך הנוסעים העושים דרכם לכיוון ביקורת הדרכונים, כי ידענו מה הולך להיות שם. בקשתנו לקבל אשרה במקום זו שהוצאנו בטעות בפעם שעברה נדחתה על הסף, ונאלצנו לשלם עוד $30 לראש, עם הטופס המלא, מן הסתם. הפעם היינו בראש התור וסיימנו את תהליך שדה"ת תוך פחות מחצי שעה.

יצאנו החוצה, דרך שורת נהגי המוניות המתחננים, והתקשרנו לרם, סוכן הנסיעות, מהטלפון הלוויני. קבענו איתו שיגיע למלון Blue Horizon יותר מאוחר כדי שניתן לו את הכרטיסים לפוקארה, והוא יחליף אותם לטיסה של מחר. תפסנו את אחד החאפרים ונסענו למרפאה המערבית שמול השגרירות הבריטית, שם נמצאת מרפאת השיניים של ד"ר בריאן הולנדר. לון התקשר כבר אתמול וסידר איתם טיפול חירום (הם בד"כ סגורים בשבת). הגענו למרפאה קצת מוקדם מדי, והמתנו קצת. הטכנאי הגיע ופתח לנו את המרפאה, וגם צילם את הפה של לון. הרופא, ד"ר בריאן, אמריקאי מאורגון, הגיע אחרי זמן קצר והחל בטיפול, שארך כשעתיים. אני העברתי את הזמן בשיחה קולחת עם אשתו של הרופא, ג'ודי, שסיפרה לי בין היתר שהם חיים בקטמנדו כבר כמעט 30 שנה.

הטיפול נמשך כשעתיים, אבל עבר בהצלחה יתרה, ולון שב למצב רוח אופטימי, במיוחד אחרי שהרופא אמר לו שהוא יכול לאכול הכל ומיד. כמו שהוא אמר, הטיפול הזה הציל לנו את הטיול. הטיפול עלה קצת ביוקר, אבל בדיוק בשביל הדברים האלה יש ביטוח נסיעות. יצאנו מהמרפאה ולון הרגיש מספיק טוב כדי ללכת את הק"מ עד הטאמל. הגענו למלון ולקחנו חדר קצת פחות טוב ממה שלקחנו בשבוע שעבר, אבל גם פחות יקר. רם הגיע למלון ונתנו לו את הכרטיסים, ובאותה הזדמנות גם סגרנו איתו על טיסה בשמי ההימלאיה ועל פורטר לטרק (עשה עלינו קופה, אבל אולי עדיף ככה).

תפסנו מונית למקדש Swayambunath, הנמצא על גבעה בחלקה במערבי של העיר. זהו מקדש בודהיסטי בעקרון, אך יש בו גם מקדשים הינדים קטנים, ולכן ישנו שם ערב-רב של אוכלוסיה. המקדש ידוע גם בתור "מקדש הקופים", בגלל מושבת הקופים הגדולה שחיה על ראש הגבעה. האטרקציה העיקרית במתחם היא הסטופה הענקית, שמעליה עיניו של בודהה הצופות לכל הכיוונים, והמקדשים הקטנים המקיפים אותה. הסטופה נמצאת ממש בראש הגבעה, וצופה על העיר כולה. כשהגענו למעלה ראינו ענן גשם חונה מעל העיר (כשמעלינו עוד היתה שמש) והזווית של השמש יצרה קשת יפהפיה מעל העיר (שהיא, איך נאמר, פחות יפה).

ירדנו בגרם המדרגות הארוך אל תחתית הגבעה, ושם תפסנו מונית ממש בזול (NR100) בחזרה לטאמל. אנחנו משערים שנהגי המוניות מוכנים לנסוע לטאמל בזול כדי להחזיר את ההוצאות שלהם. התהלכנו בטאמל, ונכנסנו לאחד המקומות שמוכר שיחות בינ"ל בזול (דרך האינטרנט) כדי להתקשר לארץ. לאחר מכן שוטטנו בטאמל, לון השווה מחירים של חליפה (ובסוף ירד מהעניין), ובשלב מסויים הגענו למסקנה שהלכנו לאיבוד. שלפנו את LP ומצאנו את עצמנו לפי שמות של מלונות. בסופו של דבר אכלנו ארוחת ערב במסעדה בפינת הסמטה של המלון והרחוב הראשי.

[הבא]

15/9/07 - ז'אנגמו

[הקודם]

קמנו הבוקר ב-5:15 והזדרזנו להתארגן (לא הספקתי לארוז אתמול... מישהו צריך לכתוב במחברת, אחרי הכל). ב-5:45 כבר היינו בלובי של המלון עם כל הציוד ושילמנו על 2 הלילות. האוטובוס חיכה לנו ברחוב הראשי. עלינו עליו כשהוא כבר מלא מטיילים, זרקנו את התיקים הגדולים מאחור והתיישבנו במושבים הקדמיים, האחרונים שנותרו פנויים.

האוטובוס, טלטולית מפוארת מבית היוצר של Tata, לקח אותנו מזרחה, אל מחוץ לקטמנדו. לאורך הנסיעה ראינו איך מרכז קטמנדו התזזיתי מפנה את מקומו לפרברים שקטים יותר, ובהדרגה לגבעות וההרים מעבר לעמק, שטחים חקלאים נרחבים (טראסות) וביניהם פזורים בתים פה ושם.

עצרנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה כלשהי בדרך בעיירה Dhulikhel, שם גם הסביר לנו הנציג של החברה שמארגנת את כל הטיול על המסלול, על החלפת כסף בדרך, ועל לוחות הזמנים. איתנו בשולחן ארוחת הבוקר ישב זוג הולנדי חביב, נילס ואילונה, שעכשיו חולקים איתנו את החדר.

אחרי הארוחה המשכנו בדרך, עם עצירה בדרך באיזשהו כפר לחוף נהר Bhote Kose (שלאורכו נסענו כמעט כל היום) ועוד עצירה ליד אתר קפיצת באנג'י (השני בגובהו בעולם, אם להאמין לשלטים), ולבסוף הגענו בשעת צהריים מאוחרת לכפר קודארי Kodari שעל הגבול, מרחק 115 ק"מ מקטמנדו.

נפרדנו מהאוטובוס, לקחנו את כל הציוד ועלינו ברגל אל המסעדה המקומית. אכלנו נודלס ושתינו קולה בזמן שאחד המארגנים לקח את הדרכונים כדי להחתים בהם במרוכז את חותמת היציאה מנפאל. המשכנו ברגל במעלה ההר עם הציוד עד שהגענו ל"גשר הידידות" - הגבול בין נפאל וסין. אחרי בדיקה קצרה של הסינים שאנחנו לא מכניסים להם למדינה חיידקים מנוולים, המשכנו לתוך סין. עלינו עוד קצת ברגל בצידו השני של הנהר ובנקודה מסוימת אספו אותנו הרכבים שלקחו אותנו הנה, בדרך חתחתים ובמהירות מבהילה.

השאיפה היתה להספיק לעבור את המכס הסיני כאן עד 18:00 (שעון מקומי, שהוא שעון בייג'ינג) אבל פספסנו את שעת היעד ולכן אנחנו ישנים כאן בעיירה ז'אנגמו במקום להמשיך ליעד הבא כבר היום. לא נורא, נקום מחר על הבוקר (4:00) וניסע הלאה, הפעם בג'יפ. קיבלנו חדר לארבעה, והספקנו להגיע ראשונים למקלחות המשותפות (מחיר מציאה – ¥10) כדי לגלות שאין מים קרים, ואנחנו יכולים לבחור בין כוויות מדרגה ראשונה או שנייה. לא נעים.

את הכסף הסיני השגנו דווקא בקודארי, למרות שמי שמכר לנו את השטרות כנראה ניסה להכניס שם גם שטר מזויף... בכל מקרה, הסינים כאן, מעבר למכס, מציעים לנו להחליף כסף על ימין ועל שמאל. הסינים מעשנים בכל מקום, יורקים, תקיפים ואנטיפתים יותר מהנפאלים החביבים, והשינוי הוא בולט.

[הבא]

14/9/07 - קטמנדו

[הקודם]

אתמול עזבנו את ניו-דלהי בדרך האוויר, כלעומת שבאנו. הערתי את לון והגענו לטיסה שלנו. אני הייתי שפוך מעייפות, וברגע שעלינו לטיסה אני שמתי ראש אחורה ונרדמתי. לדבריו של לון (ואין לי סיבה שלא להאמין לו) הטיסה עברה חלק, והשירות היה אדיב, במיוחד האוכל המצוין.

בהגיענו לשדה התעופה של קטמנדו נעמדנו בתור אינסופי כדי לשלם את האגרה לקבלת ויזה נפאלית (שאותה לא ניתן להוציא מהארץ). שילמנו 30$ כ"א עבור ויזה חד-פעמית, אחרי המתנה של כ-45 דקות באולם לא מאוורר בתור איטי עם אנשים מעשנים, והמשכנו לתור הקצר יותר של קבלת הויזה עצמה. כל הסיפור לקחת קצת פחות משעה, ועדיין לא הגענו לקחת את התיקים. בשדה"ת גם החלפנו את אחד ה-Traveler's Check של לון לרופי נפאלי (NR).

יצאנו מהטרמינל וחטפנו את קטמנדו לפנים, בלי כחל ושרק. תפסנו מונית לאזור הטאמל Thamel במטרה להגיע לאחת הסוכנויות של הישראלים (שי / סויסה), אבל הבחור במונית שכנע אותנו שהסוכנות תיקח לנו עמלה על מלון, בזמן שהוא יכול לקחת אותנו למלון טוב בלי לקחת עמלה (עאלק). אז נסענו למלון.

כאן המקום לספק קצת על הדרך למלון. המונית, כמו רוב המוניות כאן, היא Suzuki Maruti 800, סוג של סובארו ג'אסטי, רק יותר קטן (מנוע 800). בנפאל נוסעים בצד הלא נכון של הכביש, בעיקרון, ולכן ההגה בצד ימין. אני אומר בעיקרון, מכיוון שכולם נוסעים לכל הכיוונים בו זמנית, ולא משנה באיזה צד של הכביש / מדרכה. חוקי תנועה הם המלצות בלבד, על גדר שמועות. הצופר הוא כלי עזר ממדרגה ראשונה, וכנראה שבלי צופר הרכב מושבת. מזל שבצמתים ראשיים ישנם שוטרי תנועה, שעושים את מיטב יכולתם לווסת את התנועה הסימולטנית. בין המכוניות מתרוצצים טוקטוקים, ריקשות, אופנועים, טוסטוסים, אופניים ואנשים, בשני הכיוונים.

המאכער מהמונית הביא אותנו למלון Blue Horizon כדי לבדוק את איכות החדרים. ראינו חדר מפואר (יחסית) וסגרנו על מחיר סביר. לון הוא אשף בהתמקחויות, אני לא משהו, אז ביחד אנחנו מסודרים. סביר להניח שהמאכער קיבל את הקומישן (עמלה) שלו מהצד.

עוד לפני שהספקנו לנשום פגשנו בלובי של המלון סוכן נסיעות בשם רם Ram שהחליט (מטוב ליבו, כמובן) לעזור לנו לארגן את הטיול כולו, הופתענו לשמוע שהוא יכול לסדר לנו את ה-Permit (רישיון) לטיבט תוך 24 שעות, מה שפותח בפנינו אפשרות לבצע את התכנון המקורי של הטיול: מתחילים בטיבט, עוברים לטרק, חוזרים לקטמנדו כדי לראות את האתרים כאן. בהתחלה היינו סקפטים מאוד, אבל כשהגענו לתכל'ס נראה היה שהבן-אדם יודע על מה הוא מדבר ויכול לתת לנו מחיר טוב על כל הטיול לטיבט, אם נחליט מיד על המקום. יצאנו למשרד שלו בגשם קל, ולקחנו ריקשה. כן שלושה אנשים על ריקשה. לון היה צריך לשבת עלי.

ישבנו אצלו במשרד, שתינו תה ודיסקסנו את כל העסק. בסופו של דבר הגענו איתו להסכמה, נתנו לו את הדרכונים ליום אחד ולא מעט כסף, גם בשביל טיסות ואפילו Permit (רישיון) לטרק של האנאפורנה הוצאנו באותה הזדמנות.
חזרנו למלון בגשם שוטף, ובדרך הצטיידנו במטריות מתקפלות חדשות. הגענו למלון סחוטים, מילולית. חשבנו עוד לצאת להסתובב בטאמל, אבל נפלנו על המיטות ונרדמנו עד הבוקר. לון התעורר באמצע הלילה מרוב שעות שינה (נרדמנו בסביבות 20:00), ולא נרדם שוב עד לפנות בוקר.

הבוקר התעוררנו ב-6:00, רעננים ונמרצים, אכלנו ארוחת בוקר מקומית - ביצה קשה, מאפה ותה - במסעדונת קטנה בסמטה בה נמצא המלון שלנו. את המאפה הטרי לקחנו רגע לפני שהוא הגיע למדף שורץ-חרקים.

תפסנו מונית לפטאן Patan, עיר עתיקה הנמצאת מדרום לקטמנדו, ובירתה ההיסטורית של נפאל. המונית הביאה אותנו לתחילת מסלול ההליכה של Lonely Planet. המפה בספר קצת קשה להבנה, אבל ניווטנו ברגישות ובנחישות ועברנו ברחובות ובסמטאות העיר. פטאן שונה מקטמנדו בהלך הרוח השלו שלה (לעומת התזזית של קטמנדו) וסגנון הבנייה, שהוא קצת פחות צפוף. יש בה גם פחות תנועה, אם כי הכאוס התחבורתי מושל בכפה בכל מקום.

התחלנו ממקדש לאל גנש Ganesh, אל הפיל, והמשכנו לכיוון כיכר Sulima, שם ישנה בריכה ענקית וסטופה (מקדש בודהיסטי בצורת חצי כדור על חצי כדור). עברנו דרך סמטאות, רחובות וכיכרות שונות עד שהגענו אל המקדש המוזהב Golden Temple, מקדש בודהיסטי מרשים, שגגו מוזהב וגם רוב החלק הפנימי של הגג המפואר (זהו מבנה פגודי). במקום, כמו במקדשים אחרים, פעמוני תפילה, גלגלי תפילה, פסלי האלים וחיות אחרות, וחיות אמיתיות אשר כביכול שומרות על המקדש. מסביב לרחבת המקדש ישנם חדרי תפילה ב-3 קומות, ובהם פסלי הבודהה. המקום מרשים ביותר, והפעילות בו מעניינת.

משם המשכנו, דרך הסמטאות כמובן, למקדש הינדי בשם Kumbeshwar, שם גילינו מאות נשים באדום. יותר מאוחר הסתבר לנו שהיום התקיים פסטיבל נשים הינדי כלשהו, ולפטאן הגיעו אלפים רבים של נשים הינדיות כדי לקחת חלק באירוע. מראה המקדש השוקק חיים כל כך הותיר בנו רושם עז של תרבות, אמונה ודרך חיים.

מחוץ למקדש ישנו סוג של "מקווה" - מעין בריכה שקועה בלב הכיכר, אליה התושבים באים כדי ליהנות ממים זורמים. הם ממלאים דליים, שוטפים כלים וגם מתרחצים (עם בגדים כמובן), וכל זאת לעיני כל, באמצע היום. "מקווה" כזה נמצא כמעט בכל כיכר בעיר, וזהו מראה נפוץ ביותר.

המשכנו בדרכנו והגענו תוך זמן קצר ל-Durbar Square, הכיכר המרכזית של העיר, בה ממוקמים מקדשים לרוב, הינדים ברובם. הסתובבנו בכיכר שעה ארוכה, כאשר אנו עוברים ממקדש למקדש וקוראים מה Lonely Planet אומר עליו. ההיסטוריה של נפאל לא כל כך מדברת אלינו, אבל המקדשים מהממים ביופיים. התוספת של אלפי הנשים באדום סיפקה לנו חוויה ייחודית שאני לא יודע אם נתקל בה שוב בטיול הזה.

הכיכר היא יעד תיירותי עיקרי בעמק קטמנדו, ולכן עם התיירים מגיעים גם הרוכלים למיניהם, שמנסים למכור לכל תייר דברים שונים, ועקשנותם הופכת למעצבנת בשלב מסוים. צריך ללמוד להגיד להם "לא" תקיף, אחרת לא עוזבים אותך.
בצד המזרחי של הכיכר נמצא ארמון המלך הישן של נפאל, והכניסה למוזיאון שבו עולה 250NR בנוסף לאגרת הביקור בכיכר עצמה (200 NR). לפני הכניסה למוזיאון החלטנו ששעת צהריים היא שעה טובה למצוא משהו לאכול.
הסתובבנו ברחוב שמדרום לכיכר והגענו לחצר פנימית בין כמה בתים, שם מצאנו עוד מסעדונת מקומית. אכלנו צהריים, נחנו קצת והמשכנו בדרכנו. הארוחה היתה פשוטה וזולה (פחות מ-20 שקל לשנינו, ושבענו). באותו רחוב עמוס בחנויות, קניתי כובע בוקרים לעצמי.

במקום להמשיך למוזיאון, החלטנו לבקר בעוד מספר אתרים מדרום לכיכר. הגענו לעוד מקדש בודהיסטי, מרשים קצת פחות מהמקדש המוזהב אבל עדיין יפה מאוד, וגם למקדש Mahabouddha, הידוע גם כמקדש אלף הבודהות, על שום כמות דמויות הבודהה המעטרות אותו.

חזרנו לכיוון הכיכר המרכזית, וגילינו שאי אפשר לזוז בה. בכל מקום היו נשים באדום בקבוצות של מאות רבות, שירים וריקודים בכל פינה, וכל המקדשים מלאים עד אפס מקום. נכנסנו לארמון ולמוזיאון בתוכו. זהו מוזיאון המתאר את עיקרי האמונה ההינדית והשתקפותה ביצירות אומנות נפאליות. המוצגים מעניינים, ועל כל מוצג ישנם הסברים באנגלית, ואם היינו קצת יותר קרובים להינדואיזם, זו יכולה היתה להיות חוויה מאלפת.

אחרי המוזיאון הרגשנו שמיצינו את פטאן, ושהטיול התחיל ברגל ימין. חזרנו למלון במונית ויצאנו מיד לעשות קצת שופינג פה בטאמל. קנינו כפפות, גרביים, מעיל פליס ועוד ציוד לימים הקרוב בטיבט.

בשעה 18:00 חזרנו למלון, שם חיכה לנו אותו רם (אגב, הוא נפאלי, לא ישראלי, ועדיין מדבר מספר מילים בעברית, כמו כל מי שבא במגע עם המוני הישראלים שעוברים כאן מדי שנה) ובידו האישור להיכנס לטיבט, כולל כרטיסי טיסה בחזרה מלהסה Lhasa לשבת הבאה. הימרנו כשנתנו לו כסף ודרכונים, אבל ההימור השתלם ושיחקנו אותה. מחר אנחנו יוצאים עם קבוצה של כ-20 איש לכיוון הגבול הסיני. מחר אנחנו כבר בטיבט.

אחרי הפגישה עם רם יצאנו חזרה כדי לסיים את השופינג (מעיל בשבילי וגם מכנסי טרקים) והלכנו לאכול במסעדת Everest Steakhouse המשובחת. אכלנו ביחד סטייק פילה של יותר מ-600 גרם, עם צ'יפס ובקבוק קולה גדול, ויצאנו שבעים ומאושרים. בדרך חזרה למלון נכנסנו לסופר מרקט וקנינו כמה מצרכים לשבוע הקרוב.

מחר קמים מוקדם מאוד, ב-5:45 באים לאסוף אותנו מהמלון כדי לצאת לנסיעה הארוכה אל תוך טיבט.

[הבא]

13/09/07 - ניו-דלהי

אתמול בבוקר קמנו בבית, עשינו הכנות אחרונות, דיברתי עם עודד (הבחור שהביא לי את הטלפון הלוויני) כדי לסגור את סופית את נושא ה-SMS היוצאים והנכנסים, אריזת תיקים סופית, ויצאנו לדרך בסביבות 11:00.

אספנו את תמר מהדירה של דנה ונסענו צפונה, דרך פקקי ערב ראש השנה, למעבר גבול נהר הירדן, אחרי שאספנו את לון מתחנת הרכבת בחדרה. נפרדתי ממיקה בחיבוק ונשיקה, היא אמרה לי לשמור על עצמי ואני אמרתי שתשמור גם על עצמה וגם על בלה שלנו.

נכנסנו למעבר הגבול בסביבות השעה 14:30 והוא היה די נטוש. קצת מוזר לצאת מהארץ בתהליך שונה מזה של נתב"ג. שילמנו את האגרה, קיבלנו חותמת בדרכון, עברנו את הדיוטי-פרי (אין שירות פטור-שמור ואולי גם לא יהיה), אבל לא עברנו בידוק בטחוני מקיף, ובמקום להגיע לשער ולעלות למטוס דרך שרוול, יצאנו מהדיוטי-פרי, והלכנו ברגל אל אוטובוס המעבר. העמסנו עליו את התיקים הגדולים וחיכינו שיצא לדרך. על האוטובוס עולה כל מי שחוצה את הגבול שלא ברכב פרטי, ומחירו סמלי - 4 ₪.

חצינו עם האוטובוס את הירדן, החלפנו 100$ לדינרים ירדנים כדי לשלם את האגרה בצד השני, עברנו בידוק זריז, ויצאנו לתפוס מונית. בזריזות עלינו על מונית ספיישל עד לשדה-התעופה של עמאן (רק 35 דינר) ולא שכחנו לסגור עם הנהג שבדרך חזרה נתקשר אליו יום מראש והוא יאסוף אותנו משדה"ת לכיוון מעבר הגבול בחזרה, ואפילו סגרנו איתו על מחיר מופחת - 30 דינר.

עמאן נמצאת כ-80 ק"מ ממעבר הגבול, אך הנסיעה ארכה כשעתיים, מכיוון שרוב הכבישים בהם נסענו משובשים וצרים, ומתפתלים על הרים, ובין כפרים קטנים. בנוסף לכך שדה"ת נמצא כמה עשרות ק"מ מדרום לעיר, אבל עד שם יש אוטוסטרדה מכובדת.

ירדן דומה מאוד בנופיה לישראל. הבקעה מדברית וצחיחה יחסית (היה נחמד לנסוע דרומה לאורך כביש הבקעה ולראות את הרי השומרון מכיוון מזרח), וככל שמגביהים מזרחה הנוף מזכיר יותר את גבעות הגליל. עמאן היא עיר גדולה, אבל הבנייה מזכירה את שפרעם, לא את ת"א. ניכרים בה סימני התעוררות כלכלית - קניונים, כבישים מהירים בלב העיר, בנייה נרחבת של מבנים מפוארים ואפילו מגדלי משרדים, וכמובן מלונות פאר בפאתי העיר.

הגענו לשדה"ת ב-17:30 והסתובבנו קצת בדיוטי-פרי הירדני (לון קנה פאוץ' חדש, אחרי שהמקורי נשבר). אכלנו משהו קטן, ועוד קינוח ובסופו של דבר עלינו על הטיסה של רויאל ג'ורדניאן הנה (ניו-דלהי). הטיסה יצאה באיחור קל. רוב הטיסה היתה מורכבת מישראלים כמונו, וחלקה הקטן הודים. הטיסה היתה מלאה עד אפס מקום, אבל המטוס היה די גדול (איירבוס A340) ויחסית נוח. הצוות נתן שירות טוב מאוד והנחיתה היתה רכה. אני הצלחתי לישון בתחילת הטיסה שעה וחצי בערך ואחר-כך עוד שעה, אבל לון ישן פחות, ולכן כרגע הוא מנמנם.

אני לא יודע אם שדה"ת כאן מייצג את הודו (אני מניח שלא), אבל הלם תרבות כבר חטפנו. כמות אנשים בלתי נתפסת, רעש, בלגן, זוהמה ולחות, הכל במיטב מסורת הסיפורים. לון הוציא קצת כסף מקומי ונכנסנו ללאונג' - אולם ממוזג עם שורות של כסאות, שעל חלקם אפשר להימרח ולישון קצת. לא בדיוק טרקלין דן, אבל זה בסדר - הכניסה עלתה בסה"כ 30 רופי לראש... עכשיו מחכים לטיסה של Jet Airways לקטמנדו, כדי שנוכל סוף סוף להתחיל את הטיול.

[הבא]