יום שבת, 26 במרץ 2022

האוצר האמיתי

גופתו של ג'ירו סוגיאמה נשרפה זה מכבר, לבקשתו, ואפרו פוזר במימי נמל נגויה, צור מחצבתו משכבר הימים. הסכסוך המשפטי בין יורשיו רק החל, וזה הזמן המושלם לחפש את האוצר, כך החליט הידנורי.

העניין שלו באוצר החל כבר לפני כמה שנים, כשריצה עונש על חלקו בשוד היהלומים הגדול של טוקיו. הוא קרא ראיון נדיר עם סוגיאמה, שבדרך כלל שמר בקנאות על פרטיותו, ובו סיפר על ילדותו הקשה ברחובות נגויה, ואיך בנה את האימפריה העסקית שלו בעשר אצבעות. בנקודה מסוימת שאל המראיין מהו הבנק הבטוח ביותר ביפן לדעתו, והוא השיב בדיפלומטיות שאמנם יש מספר בנקים שמצבם רעוע, אבל רובם הגדול במצב מצוין, והוא ישן טוב בלילה בידיעה שחשבונותיו מפוזרים בין מספר בנקים גדולים.

ושם, בסוף התשובה, היה עוד משפט. הידנורי זכר אותו בעל-פה, בעיקר כי קרא את גזיר העיתון מאות פעמים. "עם זאת, את האוצר האמיתי שלי אני שומר בכספת, קרוב אלי." המראיין לא שאל שאלת המשך, והראיון המשיך בכיוון אחר.

מהו אותו אוצר אמיתי, והיכן הוא שמור? השאלה ניקרה במוחו של הידנורי מאז שקרא את הראיון לראשונה. הוא ניסה נואשות למצוא את התשובה, ולו רק כדי לגרד את הגירוי המעצבן במחשבתו. הוא חקר ולמד כל מה שיכל על סוגיאמה, על עלייתו לגדולה ועל עסקיו השונים. הוא ניסה להתחקות אחרי כל יֶן שאיש העסקים השקיע בימי חייו, ולמפות את אחזקותיו בתאגידים מסביב לעולם.

כמובן שחלק מהמידע היה חסוי, והידנורי חפר במעמקי האינטרנט גם במקומות אליהם לא התכוון להגיע. לאחר שחרורו הוא שכר בלש פרטי ורואה חשבון שיסייעו לו בתחקיר, והם אכן חשפו פרטים חדשים שלא ידע לפני כן, אבל אלה לא קירבו אותו במאומה לאוצר של סוגיאמה.

הידנורי יצר קשר עם אנשים שעבדו עבור סוגיאמה בעבר ובהווה, ונתקל בחומה בצורה של שתיקה. גם נסיונות שוחד לא עזרו. במקרה קיצוני אחד הוא ניסה לאיים על עוזרת-לשעבר בחשיפת סוד משפחתי, אבל זו צחקה בפניו ואמרה שחשיפת הסוד היא כאין וכאפס, לעומת תביעה מעורכי-דינו של סוגיאמה על הפרת הסכם החשאיות.

שערי אחוזתו של סוגיאמה בפרברי קגושימה היו נעולים. בפנים, כך למד הידנורי, שהו רק שני שומרים בשכר, כשבפועל הם מתחלקים בשעות היממה ורק אחד נמצא במשמרת בכל רגע נתון. הידנורי דילג בקלות מעל הגדר וחצה את הגינה בהתגנבות, בחסות החשכה.

הוא טיפס על המרזב בשקט מירבי, אבל ברגע מסוים הניח את רגלו על לבנה משוחררת, והיא ניתקה ממקומה ונפלה על השביל למטה. עיניו של הידנורי לבוש-השחורים נפערו בחרדה, אבל הוא לא איבד את עשתונותיו. הוא שמע את איש הבטחון מתקרב, ומיהר להמשיך ולטפס. כשהשומר הגיע, הוא בחן את הלבנה לאור הפנס, ואז הפנה את אלומת האור מעלה. הידנורי כבר לא היה שם.

הפורץ עמד באחת המרפסות, מצמיד את גבו לדלת ומשתדל לנשום בשקט. אור הפנס שטף את חזית הבניין מצד לצד, ותוך דקה או שתיים נעלם יחד עם השומר. הידנורי שחרר את האוויר מריאותיו בנשיפה ארוכה ושקטה.

מנעול דלת המרפסת לא היווה בעיה, והידנורי מצא את עצמו בחדר האורחים שבקומה השניה. מהיכרותו המעמיקה עם תכנית הבניין הוא ידע בדיוק לאן עליו ללכת. הוא שמע את צעדיו של השומר מרחוק, חיכה כמה שניות שיתרחק, ואז עלה במדרגות לקומה השלישית, והתקדם במסדרון אל חדר העבודה. לשמחתו, הדלת לא היתה נעולה, והוא סגר אותה אחריו בשקט.

כאן, בחדר האפל, הידנורי הרשה לעצמו להדליק פנס קטן. הוא עמד בקודש הקודשים של סוגיאמה, וקיווה בכל מאודו שהכספת שחיפש נמצאת כאן. הוא עבר על הספרים בספריה, נהנה מהמחשבה שהאצבע האחרונה שליטפה את כריכות הספרים היתה כנראה של ג'ירו סוגיאמה. הוא הזיז את התמונה המשפחתית שעל הקיר, והתאכזב לגלות מאחוריה רק שכבות של צבע קרם.

אחרי חיפוש מדוקדק של כשעה, שכלל כמובן את מגירות השולחן המעוצב, התיישב הידנורי בכסא המנהלים המפנק וגבותיו התקרבו זו אל זו. הוא עדיין לא אמר נואש, אבל חשש שייאלץ לחפש בחדרים נוספים. הוא סקר שוב באלומת הפנס את הספריה, את הקירות, את התקרה, וגם את הרצפה. במוחו עלה רעיון חדש, והוא קם מהכסא והזיז אותו.

הוא הסיט את השטיחון שמתחת לכסא עליו ישב, ושם מצא סימן מעודד. ברצפת הפרקט תחת השטיח היה מלבן נפרד, וסביבו מרווח קטן. הידנורי חש את ליבו פועם בעוצמה. הוא שלף את המלבן בזהירות ותחתיו ראה את הכספת. התחקיר שלו היה מוצלח מאוד, והוא זיהה את דגם הכספת, כך שידע כיצד לפרוץ אותה. חיוך מאוזן לאוזן נמרח על פניו, והוא הרים שני אגרופים מעלה. הוא עצר את עצמו בכח מלבצע ריקוד נצחון.

הוא נשכב על הרצפה, שם את הפנס בין שיניו והחל במלאכת הפריצה העדינה. הכספת היתה מכנית, ולכן סיבוב החוגה ימינה ושמאלה למספרים הנכונים תפתח אותה ללא בעיה. הוא נעזר בסטטוסקופ כדי להאזין למנגנון.

קליקליקליקליקליקליק-קלאק! הידנורי נשך את הפנס עד ששיניו כאבו.

קליקליקליקליקליקליקליקליקליקליקליק-קלאק! הוא מחה אגל זיעה ממצחו.

קליקליקליקליק-קלאק! הידית נעה בחופשיות בידו, ודלת הכספת נפתחה. לאושרו של הידנורי לא היה גבול.

לפתע שמע צעדים במסדרון שמחוץ לחדר העבודה. הוא כיסה את אור הפנס בידו ועצר את נשימתו. הצעדים התקרבו, והידנורי שמע צירים חורקים של דלת נפתחת מעבר לקיר. כעבור רגע שמע את אותם צירים ודלת נסגרת. הצעדים הפוסעים המשיכו הלאה, והפכו לצעדים של ירידה איטית במדרגות.

הידנורי הביט לתוך הכספת. בתוכה היתה שקית פלסטיק קטנה, והוא הוציא אותה בעדינות, משתדל שלא תרשרש. הוא תיאר לעצמו שכאן הוא ימצא את היהלומים היקרים ביותר, את המפתח לכספת הראשית, או את צוואתו האמיתית של סוגיאמה.

הוא פתח באיטיות את השקית והכניס את ידו פנימה. אצבעותיו פגשו בעצם קטן והוא הוציא אותו. לאור הפנס הוא ראה שהוא אוחז במכונית ספורט אדומה קטנה ממתכת, שחוקה משנים של משחק. לא היה שום דבר מיוחד בצעצוע, והידנורי הניח אותו על השולחן. הוא הכניס את היד בשנית, והפעם נתקל בריבועי נייר. כשהוציא אותם הוא ראה לנגד עיניו שתי תמונות בשחור-לבן, בהן אישה ושני ילדים עומדים ומחייכים למצלמה. באחת התמונות זיהה הידנורי את בית העירייה הישן של נגויה, שאיכשהו שרד את פצצות מלחמת העולם. במבט מעמיק, פניו הילד הצעיר הזכירו לו את ג'ירו סוגיאמה.

הוא שלח את ידו פנימה בשלישית, ובעומק השקית מצא מעטפה מקופלת. הוא שלף אותה, קצת פחות בזהירות ממה שהיה אמור, וכמעט הפיל את מנורת השולחן. במעטפה היו שני מכתבים. באחד מסרה ממשלת יפן לגברת יוריקו סוגיאמה על נפילתו של בעלה בקרב אוקינאווה, ושיבחה את הקרבתו למען הקיסר. השני היה מאת אביו של ג'ירו, ובו כתב בכתב-ידו המרושל על געגועיו ואהבתו לאשתו ובניו.

הידנורי פשפש בשקית בתסכול, אבל לא נותר בה דבר. לרגע ארוך הוא הביט בחפצים שמצא, וחכך בדעתו מה לעשות בהם. לבסוף הוא החזיר אותם לשקית ואת השקית לכספת, סגר את דלת המתכת וסובב את החוגה. הוא החזיר את מלבן העץ ואת השטיחון, ויצא בשקט מירבי מחדר העבודה.

לאחר שהתגנב החוצה ודילג מעל הגדר החיצונית, הוא עמד והביט באחוזה האפלה. "נוח על משכבך בשלום, סוגיאמה-סאן," הוא מלמל.



יום רביעי, 9 במרץ 2022

התוצאות הבלתי-צפויות של החזרה בזמן

ד"ר וגה חזר להווה עשר דקות אחרי שעזב, כמו שביקשה פרופסור נבארו. הוא כיבה את המכונה, יצא מהחדר הצדדי וניגש אל המעבדה שלה. היא עדיין היתה עסוקה בהקמת הניסוי שלה.

"תודה, אגתה. המכונה עבדה נהדר."

"נו, איך היה במאה החמישית בספרד?" שאלה הפיזיקאית המבוגרת באדישות.

"הייתי בסוף המאה השניה באנגליה," קורנליו תִקן, ואגתה נופפה בידה כמו אומרת שהכל אותו דבר בשביל מישהי כמוה. "היה מרתק, אני חושב שיש לי מספיק חומר למאמר חדש."

הוא ניגש אל השולחן שלה בשביל לקחת את הדברים שהשאיר לפני שחזר בזמן. הוא שם את הארנק והטלפון הסלולרי בכיסים והרים את צרור המפתחות. זה היה הצרור שלו, ללא ספק. הנה מחזיק המפתחות הישן ומפתח הבית שלו, אבל מאין יתר המפתחות?

"אגתה, למה יש על הצרור שלי את המפתח של משרד ראש החוג?"

"מה זאת אומרת? אתה ראש החוג לאנתרופולוגיה, אצל מי המפתח אמור להיות אם לא אצלך?"

קורנליו הרים גבה. יש סיכוי שהוא שינה משהו קטן בעבר שגרם לכך שהוא כעת ראש החוג. הוא תהה מה עוד השתנה.

"וזה? איפה המפתח של האוטו שלי?" הוא הצביע על מפתח עם סמל של פורד שהיה תלוי על הטבעת. השַלָט השחוק של הפיאט המתפרקת שלו היה חסר. אגתה לא ידעה על איזה רכב הוא מדבר, ומשכה בכתפיה.

קורנליו חשב לרגע. אם עכשיו הוא ראש החוג, הוא כנראה מרוויח קצת יותר, אז סביר שקנה רכב יותר יקר. אפשר להתרגל לזה.

"אגב, בזמן שלא היית, היתה לך שיחה שלא נענתה מלוסיה," אמרה הפיזיקאית כלאחר יד. ליבו של קורנליו החסיר פעימה, ופניו החווירו מעט. הוא בלע את הרוק בפיו ושאל "לוסיה? לוסיה שלי?"

"בוודאי. שוב הרגזת אותה?" אגתה הביטה בו מבעד למשקפי המגן שלה בדאגה קלה.

"לוסיה..." לחש קורנליו, ושפתו התחתונה רעדה. גל של רגשות שטף אותו בעוצמה. דמעה חמקה מעינו והתגלגלה במורד לחיו. עיניו נצצו בהתרגשות. גם אחרי שנתיים, הוא זכר כל פרט ופרט בתאונה כאילו היתה אתמול. הוא ראה בעיני רוחו את הרכב המעוך, את פניו של הנהג השיכור שקטע את פתיל חייה של לוסיה, ואת הלוויה. הוא נזכר בכאב בשבועות הארוכים של האבל, איך חרב עליו עולמו ורק האמונה מנעה ממנו ליטול את נפשו בכפו. ועכשיו, אם לוסיה לא מתה...

הוא שלף את הטלפון בידיים רועדות והתקשר אליה. תמונתה ניבטה אליו מהמסך, מחייכת כתמיד, בשמלת הכלה היפהפיה. התליון לצווארה זהר באור השמש דרך תלתיה השחורים. כעבור שני צלצולים היא ענתה לו. קולה היה צלול ועליז בדיוק כמו שזכר. "הוֹלָה קָריניו, יש לך אולי את הטלפון של המסעדה שאכלנו בה בשבת? אני רוצה לשאול אותם אם הם מצאו את העגיל שלי."

"לוסיה... מִי אַמוֹר..." הוא אמר, אבל לא הצליח להמשיך, כי דמעותיו חנקו את גרונו.

"קורנליו, אתה בסדר?" שאלה אשתו, והתמהון בקולה היה ברור.

"הכל... מצוין. אני כל כך שמח לשמוע את הקול שלך! אני עוד מעט אחזור הביתה."

"יופי. אני מאוד אשמח. אני גם צריכה שתפרק את הכנפיים של מאוורר התקרה . טוב, קריניו, נתראה בבית. אדיוס!"

אגתה הביטה בפניו וניסתה להבין את סערת הרגשות. בלי להוסיף מילה הוא יצא, רץ למגרש החניה והחל לחפש את הפורד. היא היתה, מן הסתם, במקום השמור לראש החוג לאנתרופולוגיה.

כל הדרך הביתה, דרך השדרות הרחבות של לה-פז, הוא חייך כמו בן טיפש-עשרה מאוהב.

יום רביעי, 2 במרץ 2022

כשל מדורג

היחידה האוטונומית לניטור ביולוגי יאני"ב-1 יצאה לסיור מבצעי ראשון, לאחר חודשים של ניסוי בליווי אנושי. היא סיירה בפארק וסרקה את העוברים והשבים במטרה לזהות נשאים של נגיפים וחיידקים מתוך רשימות הזנים המסוכנים. היחידה סימנה אזרחים נגועים כנשאים, ואלה החלו לקבל הודעות, שקוראות להם להתייצב ללא דיחוי באחת המרפאות הקרובות, או להסתכן בהפרת הסעיף הרלוונטי בחוק.

יאני"ב-1 עצרה ליד הספסל עליו ישב יניב, וסרקה אותו. המערכת זיהתה נגיף בדרגת סיכון 3, אבל נתקלה בבעיה כאשר ניסתה לסמן את יניב כנגוע, משום שהסריקה העלתה דבר לא צפוי. מצד אחד, יניב זוהה כאזרח, אבל בכל תא בגופו של יניב התגלו 47 כרומוזומים, ועל כן המערכת התקשתה לסווג אותו כאדם נשא. הסתירה הובילה לחריגת תוכנה, אשר הובילה לקריסת מערכת ההפעלה והשבתת היחידה.

יניב הביט ביחידה שעצרה לידו, ונראתה כעת כמו מכונת כביסה מקולקלת שמישהו השאיר באמצע הפארק. עיניו המלוכסנות בחנו את המכונה המוזרה בנסיון להבין מה פשר המאורע.

ניתוק התקשורת ליאני"ב-1 הדליק במערכת העירונית התראה. כעבור פחות משתי דקות הגיעה למקום יחידת שיטור מכנית ר-5518. יניב הסתכל בשוטרת בחיוך מאושר וצעק בקולו הילדותי "יאאא.... שוטרת רובוטית!" השוטרת המכנית סרקה את המכונה המתה ואת יניב וחישוב קל הוביל אותה למסקנה.

"אזרח 14998108-3 יניב חיים דואניס, פגעת ביחידת בקרה עירונית יאני"ב-1. זוהי הפרה של חוק 484024 סעיף 7 סעיף קטן ב'. הקנס על הפרה ראשונה של סעיף בדרג ד' עומד על מאה וחמישים שקלים."

השוטרת המכנית הדפיסה את פרטי האירוע והגישה את הדוח ליניב. השוטרת שלפה כבל תקשורת והתחברה פיזית ליאני"ב-1 כדי להבין כיצד הושבתה. בנסיון לשחזר את הבעיה, יאני"ב-1 אותחלה, חזרה על פעולתה האחרונה, והושבתה בשנית, הפעם לוקחת איתה את השוטרת המכנית.

יניב עדיין התלהב מכך שיחידת שיטור אמיתית הגיעה עד אליו והחל למחוא כפיים. כשראה שהשוטרת לא זזה ולא מדברת, הוא התעצב. "שוטרת, את בסדר?" הוא שאל בדאגה.

פחות מדקה לאחר השבתת השוטרת הגיעה יחידת שיטור מכנית ר-3136 כדי לבדוק מדוע ר-5518 אינה מגיבה. יניב לא ידע את נפשו מרוב אושר; שתי שוטרות באותו היום! סריקה זריזה, וגם ר-3136 הגיעה למסקנה של קודמתה.

"אזרח 14998108-3 יניב חיים דואניס, פגעת ביחידת בקרה עירונית ר-5518. זוהי הפרה של חוק 484024 סעיף 7 סעיף קטן ב'. הקנס על הפרה שניה של סעיף בדרג ד' עומד על חמישה עשר אלף שקלים."

דוח נוסף הודפס והוגש ליניב. ר-3136 ניתקה את ר-5518 מיאני"ב-1 והתחברה בעצמה עם כבל משלה. כלקח מהנסיון הקודם, המחשב המרכזי פקד על ר-3136 להעביר את עצמה למצב ממסר, כדי שהמחשב המרכזי יבצע את הדיאגנוסטיקה. יאני"ב-1 עברה אתחול מחדש, ביצעה בשלישית את פעולתה האחרונה, וקרסה באופן צפוי. הפעם היא לקחה איתה את המחשב המרכזי.

בהמתנה להוראות נוספות, ר-3136 נותרה מחוברת ליאני"ב-1. בכל רחבי העיר, יחידות השיטור המכניות עצרו במקומן וחיכו לחידוש התקשורת. הרמזורים הפסיקו להתחלף, ופקקי ענק החלו להיווצר. פרוטוקול אבטחה קפדני נכנס לפעולה, ודלתות רבות ננעלו, לוכדות אנשים רבים במשרדים ובמוסדות.

יניב קם מהספסל ונגע בשוטרת ר-5518. כשראה שהיא לא מגיבה הוא ניסה לדחוף מעט גם את ר-3136, והחל להבין שיש בעיה רצינית עם המכונות. מצד אחד שוטרות אמיתיות זה ממש מגניב, אבל אלו החלו לשעמם אותו.

"ביי ביי שוטרות!" הוא נופף לשלום בשתי ידיו ליחידות השיטור המכניות ועשה את דרכו בשבילי הפארק, בחזרה הביתה.

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים