הקידמה הארורה

ראמנדיפ הביט בחלקי המכונה המקוללת וירק הצידה בחימה. לו היה אומר לו סוכן המכירות רוברטסון שהמכונה כל כך גדולה ומגושמת, לעולם לא היה רוכש אותה. ועכשיו יצטרך לשכור פועלים, לשבור את הקיר, להרחיב את הדלת, וכל זאת רק כדי שהמכונה הארורה תוכל להיכנס למפעל.

אנשי ההובלה, שנשאו את חלקי המכונה על גבם מהנמל בשמש הקופחת, הביטו בו בסבלנות, מחכים שיחליט איפה הוא רוצה שישימו את הלוחות והתיבות. ראמנדיפ פלט עוד מספר קללות והורה להם להניח הכל לצד הבניין, בסמטה. הם היו מושכים בכתפיהם אם היו יכולים, ועשו כרצונו בשוויון נפש.

הוא עשה חשבון זריז בראשו. עד שיגיע המהנדס כדי להרכיב את המכונה ייקח עוד שבוע לפחות, ועד אז כדאי שיסיים את השיפוץ הכפוי. לא חסרים פועלי בניין מיומנים ברחבי בומביי, אבל עדיף שישכור אותם עוד היום. הוא יצטרך לשלם להם ברוחב יד ולהאיץ בהם שיסיימו בזמן. 

בינתיים הפועלות בפנים ממשיכות לטוות בשיטה העתיקה כמנהג יום ביומו, כך שהמפעל לא מושבת. לפחות זה. העיסוק במכונה יפגע במהלך העבודה, זה ברור, וכדאי מאוד שהיא תפעל כשורה ותקיים את הבטחותיו מרחיקות הלכת של רוברטסון. מה תעשינה הפועלות אחרי שהמכונה תתחיל לעבוד במקומן? ובכן, יש בתי טוויה אחרים בעיר, והם ישמחו להעסיק פועלות מנוסות. הוא יכול אפילו להיות נדיב ולשלם לכל אחת מטבע כסף, אבל מבט נוסף בחלקי המכונה ובדלת הצרה הבהיר לו שהוא יצטרך כל רופי. אם האלים יכעסו וישביתו את המתקן המקולל, הוא לא רוצה למצוא את עצמו ללא פועלות וללא כסף.

השמש החלה לנטות לכיוון הים, ובעוד מספר שעות יוקל במקצת החום הנורא. ראמנדיפ נופף על עצמו במניפה והחליט ללכת לביתו. לצורך גיוס הפועלים יצטרך את עזרת בנו הבכור קִיאָן. הם ילכו ביחד לככר המרכזית בשכונת הצריפים ויצעקו שהם זקוקים לפועלים, ותוך כמה דקות ימצאו כמה גברים מקאסטת השוּדרָה שיסכימו לבוא למפעל מחר בבוקר ולעבוד בפרך יום שלם תמורת רופי או שניים. אותם כפריים, שהגיעו בהמוניהם לעיר הגדולה בחיפוש אחר פרנסה, יריבו על הזכות.

ארבעה ימים אחר כך כבר עמדה דלת עץ חדשה בפתחו הרחב של הבניין, ובתוכו נחו חלקי המכונה. הפועלות הצעירות הביטו בערימת הלוחות והתיבות בחשד כשנכנסו והתלחשו ביניהן בחשש, אבל הדבר לא הפריע יותר מדי למלאכת הטוויה. הן המשיכו וטוו את החוטים כפי שעשו אימותיהן במשך דורות, כל אחת ישובה על הרצפה החמה עם הנול הידני הקטן. בכל פעם שראה אחד המפקחים את הפועלות משוחחות ביניהן, הוא ניגש וגער בהן על בזבוז הזמן ואיים שיסטור להן אם ימשיכו לקשקש.

שבעה ימים עמדה הערימה כאבן שאין לה הופכין, והפכה לחלק מנוף המפעל. בבוקר היום השמיני הגיע בריטי חסון עם שפם רחב וכובע עגול, ובידו ארגז כלים. הוא לווה ע"י נער קטן-קומה וצנום, ושניהם ניגשו ישירות למשרדו של המנהל.

"שמי גיבונס," אמר באנגלית עם המבטא המוזר שיש לחלק מהאנגלים. "רוברטסון שלח אותי להרכיב את הנול החדש. אני יכול לעשות את זה לבד, אבל אם תעזרו לי זה ייקח הרבה פחות זמן." הנער צייץ את דבריו של הטכנאי בשפה המקומית.

מנהל העבודה תפס שני מפקחי מחלקות באקראי וציוות אותם לגיבונס. הם פתחו את התיבות והוציאו כל מיני חלקים קטנים. האנגלי הסביר לעוזריו, דרך המתורגמן ובתנועות ידיים, כיצד להעמיד את הלוחות, והחל להרכיב את המכונה. מלאכת ההרכבה לקחה יומיים שלמים, בעיקר בגלל שהאנגלי התעקש שהוא והמתורגמן שלו צריכים לסור לבית המרזח שליד הנמל, כדי לאכול שם ארוחת צהריים ממושכת. בסוף היום השני המכונה עמדה מוכנה ודוממת וחיכתה ליום המחרת.

בבוקר הגיעו שוב הטכנאי והנער. גיבונס בדק את המכונה מכל צדדיה, הזיז חלקים פה ושם, סובב גלגלי שיניים, וכשהכל היה לשביעות רצונו הוא הזמין את חברי ההנהלה לבוא וללמוד כיצד פועל הפלא ההנדסי. במפעל לא היה חשמל, כמובן, וגם לא מנוע קיטור, אבל בצד המכונה חובר גלגל עם ידית, וגיבונס הורה לאחד מעוזריו לעמוד ליד הגלגל. הוא לקח קצה חוט והעביר אותו בעדינות דרך חורים וחלקים שונים במכונה, ואז הדגים לעוזר כיצד לסובב את הגלגל עם כיוון השעון.

מפקח המחלקה לא אהב את ההורדה בדרגה, אבל ביצע את המטלה תחת עינו הפקוחה של בעל המפעל. הוא הפעיל את כל כוחו, אבל הגלגל חרק והסתובב לאט. גיבונס שלף מהארגז שלו משפך קטן ושימן שלושה מקומות בסבך הברגים והחלקים. דחיפה נוספת של הידית, והגלגל החל לנוע בחופשיות גדולה יותר, ובמהרה קל היה לסובב אותו מהר יותר.

תנועת הגלגל זרמה כמו מפל של מים דרך מספר גלגלי שיניים, אשר הניעו חלקים אחרים, העלו והורידו את המסגרות האנכיות, והניעו את הידיים המכניות, שטוו את החוט לכדי בד. כולם הביטו בתהליך בהשתאות ותדהמה. גיבונס המשיך והסביר במשך שעה ארוכה, עם הפסקות לתרגום, על תחזוקת הנול, על הדרך הבטוחה לנקות אותו, ועל המקרים המצריכים השבתה של הנול והזמנה של טכנאי כמוהו.

לאחר מספר נסיונות כושלים ועקומת למידה, הצליח צוות המפעל להפעיל את המכונה בהצלחה ולטוות יריעת בד גדולה מסליל חוט שלם. ראמנדיפ עמד והביט בעובדיו הגאים כשחצו את הסף מהעולם שהכיר, העולם של עבודת פרך ידנית, אל העולם החדש והמתועש של מכונות ואוטומציה. הוא ידע שאין מנוס מהפעלת המכונה, וזו הדרך היחידה להתחרות במפעלי הבד החדשים במזרח, ועדיין חשש להכעיס את האלים על ידי שינוי סדרי עולם.

ראמנדיפ ראה בארבעת העשורים של חייו שינויים רבים. בומביי השתנתה והתפתחה לבלי הכר. הוא זכר את ילדותו באותו בית עלוב בקצה העיר, שם רץ ושיחק בשדות, חיפש תמיד אוכל לבטנו הרעבה, והשתדל שלא להיות בהישג ידו של אביו, אשר הפליא את מכותיו בילדיו בכל הזדמנות. מעולם לא הלך לבית הספר, אך גַנֶש הטוב חנן אותו בסקרנות, והוא למד מה שהיה צריך מכאן ומשם. גם לאקשמי האירה לו פנים, אולי בגלל היותו בן למשפחה ואישיאנית. המזל שיחק לו בכל החלטה עסקית, עד שהביא אותו למעמדו המכובד כבעל מפעל בדים, המפרנס עשרות משפחות. והיום יש לו את נאנדרה, שילדה לו עשרה ילדים, ובחסדו של ברהמא שישה מהם שרדו. יש לו את חייו הטובים, את ביתו הנוח והקהילה הנהדרת סביבו.

הקהילה... אף אחד מאנשי הקהילה לא אוהב את המכונה החדשה. הוא כבר הספיק לשמוע בשבוע האחרון דיבורים על כך שהמכונה החדשה היא עלבון לדרך החיים המסורתית, שהיא תהרוס את השכונה, ושבעקבותיה יגיעו מנועים גדולים שישחירו את השמיים, ואולי אפילו אותן רכבות ארורות, עליהן דיברו הבריטים בגאווה.

המכונה עשתה בשעה אחת את עבודתן של ארבע נשים ביום שלם, וכל מה שהצריכה הוא גבר אחד שיכין את החוט ויסובב את הגלגל. כעבור חודש, לאחר שראמנדיפ השתכנע שהמכונה פועלת היטב, מגדילה את התפוקה וחוסכת לו זמן, הוא הגיע למשרדו של רוברטסון בשטח החדש של הנמל.

"מיסטר ראמנדיפ, ברוך הבא," אמר סוכן המכירות בחיוך רחב. ראמנדיפ התיישב באחד הכסאות, ומיד הוגשה לו ולבריטי כוס תה מהבילה ע"י נער גלוח-שיער, שנעלם באותה מהירות שהופיע. "מה שלומך? אני מקווה שהנול שקיבלת עובד כשורה."

ראמנדיפ לגם מהתה בזמן ששמע מהמתורגמן בפינה את דבריו של הבריטי. הוא הביט בתסרוקתו המשונה של רוברטסון, בשפמו הדקיק והמטופח, בפניו האדמדמים והמיוזעים, בחליפתו הלא-נוחה בעליל. הוא חש בוז לאירופאי הזה, שנראה כמו דג מחוץ למים, שהגיע לתת-היבשת על מנת לנצל את משאביה ולשעבד את האוכלוסיה המקומית, שמתחבא כאן בנמל מאחורי כידונים ורובים, ובמקביל חש בושה על כך שהוא נזקק לו ועושה עם אדם כזה עסקים.

רוברטסון שמח לקבל הזמנה לעוד 3 נולים. המכתב לחברת האם בבריטניה יצטרך להקיף את אפריקה, וכך גם המכונות החדשות, והוא הביע תקווה שהן תגענה למפעל בתוך ארבעה חודשים, לכל היותר שישה. ראמנדיפ הכריח את עצמו לחייך וללחוץ את ידו של הזר בחביבות בטרם עזב את המשרד.

בדרך חזרה למפעל עצר ראמנדיפ במקדש של לאקשמי, הביא מנחה מכובדת, הדליק קטורת, התפלל לאלת השגשוג בתודה על מזלו הטוב, וגם ביקש פרנסה לפועלות שייאלץ לפטר, לכשיגיעו המכונות החדשות. לראשונה הוא שקל ברצינות גם את האפשרות להתקין מנוע קיטור שיניע את המכונות, במחילה מהאלים.

מתחת לגשר

מה שאני אוהב בשדרות וושינגטון זה את האורך. בנאדם יכול לנסוע ולנסוע בקו ישר, לבד עם המחשבות, במשך שעות. שני נתיבים לכל כיוון, עשרים ושבעה מייל של אספלט שחוצים את העיר מהקצה המזרחי שלה ועד חוף וניס. בסופי שבוע אני בדרך כלל עולה על ההגה ונוסע שעות, פשוט פותח חלון ומסתכל על החיים בצידי השדרה. מתחיל מהשכונה שלי, קרוב לפארק מקארתור, ונוסע לאט בנתיב הימני עד הים, יושב קצת על הטיילת, ואז חוזר לאוטו ונוסע בכיוון השני עד גבעות הסיינדה, וחוזר חלילה. אתם בטח תשאלו "אנתוני, זה לא משעמם?" והתשובה היא לא. כלומר כן, קצת, אבל זה עדיף מלשבת בבית ולהסתכל על הקירות, במיוחד כשהקירות בבית שותקים ורק ממחישים לי עד כמה אני לבד.

אני גר שם, בדירה הזו, עוד מלפני הגמילה. אחרי שהלל מת ממנת יתר, לקח לי זמן אבל בסוף חטפתי את הכאפה של החיים. הבנתי שהסמים האלה לקחו ממני כמעט הכל: החבר'ה בלהקה כמעט זרקו אותי, החברה שלי עזבה אותי, איבדתי שליטה על החיים שלי. נשבעתי להלל, כשבאתי סופסוף לראות את הקבר שלו, שאני עם הסמים גמרתי. למחרת נרשמתי למכון גמילה, וזו כנראה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים הדפוקים האלה. זה היה לפני עשרה חודשים ושנים-עשר יום.

אבל אחרי הגמילה מתחיל החלק הקשה באמת. הסימפטומים של הגמילה זה לא כיף, תאמינו לי. כאבי ראש, חולשה, רעד בשרירים, ראייה מעורפלת; בחודש הראשון הייתי חצי מהזמן במיטה. הייתי שוכב שם בלי כח לקום, מתאבל על חלק שלם בחיים שלי שזרקתי לפח, מקשיב לקולות של העיר מבחוץ, ומתנחם בעובדה שיש עוד אנשים, והקולות האלה נשמעו לי כאילו העיר שרה לי שירים בשביל להרגיע אותי.

מצד שני האנשים שם בחוץ הם לא באמת חלק מהחיים שלי. עשרה מיליון אנשים באחד המטרופולינים הכי גדולים בעולם, ועדיין אני לבד. קשה לי ליצור קשר עם אנשים מחוץ ללהקה, במיוחד אני מנסה להתרחק מהמכורים שהסתובבתי איתם, ועם החבר'ה בלהקה אני לא מרגיש ממש נוח, כי הם עדיין עושים סמים פה ושם. מצד שני, העיר תמיד היתה שם ותמיד תהיה. האספלט, הבניינים, האוויר, החוף – כל אלה הם קבועים, ואני אוהב אותם. אני אוהב כל שלט וכל רמזור. העיר יודעת מי אני, ואני לא צריך להתבייש בשום דבר. היא מעריכה אותי על כל יום שאני נשאר נקי.

עד כמה שאני אוהב את העיר, יש מקומות שאני לא מתקרב אליהם יותר. למשל קומפטון או וואטס, מקומות לא נעימים, שהייתי מגיע אליהם בשביל לקנות הרואין או אסיד. אני זוכר פעם אחת, לפני בערך שנה, כשהייתי בקריז נוראי, והגעתי לתחנת סמים מתחת לגשר של אוטוסטרדה 10. זה היה שטח של אחת הכנופיות היותר אלימות, ושיקרתי לבחור שם שאני מכיר את אחותו, ואנחנו הולכים להתחתן, ודיברתי כל מיני שטויות. בהתחלה הוא והחברים שלו צחקו ממני, כנראה שעשעתי אותם, אבל בסוף הבדיחה כבר לא הצחיקה. הוא ראה שאני מתחיל עם הרעידות, ומכר לי חמישה גרם במלא כסף, הרבה מעבר למחיר הרגיל, ואני כמעט נישקתי לו את הרגליים. היתה עלי ערכה ורציתי להזריק על המקום, אבל אז שמענו סירנה, ואני רצתי בפאניקה כל הדרך הביתה, מחפש את השוטרים מעבר לכתף. בסוף מצאתי איזו סמטה מלוכלכת בדרך וישבתי שם מאחורי פח אשפה גדול בשביל לקבל את המנה שכל כך הייתי צריך. איזה אידיוט הייתי. אני לא רוצה להרגיש ככה יותר בחיים, כמו ביום ההוא.

אז אני יוצא בסופי שבוע לנסוע, לנשום את העיר. אני מרגיש שככה אני מתקשר עם העיר, מחזיר לה את האהבה שהיא נותנת לי, מרגיש את נשיקות הרוח שלה. בסוף השבוע שעבר עליתי לגבעות מסביב לעיר, לשלט של הוליווד ולמצפה גריפית, ופשוט הסתכלתי על העיר מלמעלה. ישבתי שם לבד על הספסל, בין מאות אנשים אחרים, והזלתי דמעה כשהרגשתי את הבדידות חונקת אותי, ואז משום מקום הרגשתי טפטוף קל, והרגשתי שהעיר בודדה כמוני, והיא בוכה אתי. היא כמו מלאך ששומר עלי, אבל היא לא בדיוק מלאך... איך אני אסביר את זה? היא לא שופטת אותי, היא מקבלת אותי כמו שאני, וביחד אנחנו יכולים לנחם אחד את השניה.

אני יודע שיום אחד הלהקה שלנו תצליח בגדול, ונהיה סופרסטארים מטורפים, וכל הקטע הקשה הזה בחיים יהיה זכרון מטופש, אבל ככה זה בני אדם... אנחנו נתקעים ברגעים מסוימים וקשה לנו להשתחרר מהם. אני יודע שאני אזכר באותו ספסל שוב ושוב, וארגיש את הבדידות הזו כל פעם מחדש, גם אחרי שנים. בדיוק כמו שאני מרגיש את המועקה והפחד כשאני נזכר באותו יום מתחת לגשר.

בוקר

דמדומי השחר החלו להאיר, וחיוך עלה על פניו של דני הקטן עוד לפני שהתעורר לגמרי. הוא קפץ מהמיטה והוריד את הפיג'מה. החולצה עם ציורי הבננות הושלכה לפינה אחת של החדר, והמכנסיים לפינה אחרת. על הכסא נחה התלבושת האחידה שנקנתה וכובסה, והוא לבש אותה בקלות. החולצה הלבנה עם סמל בית הספר היתה מעט גדולה למידותיו, על מנת שתתאים לו לאורך כל שנת הלימודים, ואולי גם לזו שאחריה.

"אמא! אבא! קומוקומוקומוקומו!" דני צעק בקולו הצווחני. הוא הדליק את הרדיו והחל לקפוץ ולרקוד לצלילי השיר שהתנגן. אביו של דני נאבק לפקוח את עיניו ולהתיישב במיטה, אבל אמו כבר התרוממה לישיבה ומחאה כפיים לבנה הקטן. "כל הכבוד, דני! התלבשת לבד לבד! איזה יופי, איזה ילד גדול!"

"כן," אמר אביו והתמתח, "ילד גדול שהולך היום לכיתה אל"ף. התיק שלך מוכן?" דני רץ לחדרו והביא את התיק הכחול עם דמותו של ספיידרמן. הוא שם אותו על שתי כתפיו בחיוך של נצחון. "נהדר," אמר האב הגאה וחייך, כשפרע את שערותיו של הילד בדרכו לשירותים.

בזמן ארוחת הבוקר דני בקושי הצליח לשבת בשקט. הוא בלס את המלפפון והפרוסה, ושתה את השוקו כמעט בשלוק אחד, רק כדי שהארוחה תסתיים כמה שיותר מהר. אביו ואמו לגמו את הקפה שלהם בעצלתיים, הרבה יותר מדי לאט לטעמו. "נו!!!" הוא אמר להם תוך כדי קפיצות קטנות.

"תירגע, דני, בית הספר עוד סגור. נצא עוד מעט. קצת סבלנות!" אמר אביו בלי להתרגש. אמו לקחה את הזמן ובחרה שמלה ונעליים, בעוד אביו לבש ג'ינס וחולצה פשוטה.

"כובעים וקרם הגנה!" אמו של דני הזכירה, ודני רטן על העיכוב הנוסף. אמנם אוגוסט הסתיים רשמית, אבל הקיץ לא הראה סימנים של היחלשות, וכבר בשעה מוקדמת שכזו השמש צרבה את העור. הבעה של תסכול וכעס עלתה על פניו של דני, אבל כדי למנוע מריבה ועיכוב עוד יותר גדול הוא נתן לאמו למרוח את עורפו ואת זרועותיו.

כמה רגעים אחרי שיצאו מהבית הממוזג, חולצתו של דני כבר נדבקה אל גבו, אבל זה לא הסיח את דעתו. הוא הלך בין הוריו, אוחז בידם ומנדנד אותן קדימה ואחורה לסירוגין. הם הגיעו לשערי המוסד החינוכי, ושם עצרו. אמו של דני השתופפה ושאלה אותו בפעם המאה אם העפרונות והמחברות בתיק, אם יש לו את מספרי הטלפון של אבא ואמא, ואם הוא זוכר איפה לחכות בסוף יום הלימודים. דני זרק את ראשו מעלה ומטה בהנהון מוגזם ומשך את הוריו פנימה, דרך החצר, לעבר הכיתה החדשה שלו.

*

כשדני פקח את עיניו, האור הבהיר סינוור אותו מאוד, והוא חש כאב עז בראשו. קולה המוכר של אמו זעק "דוקטור, הוא מתעורר!" דני כיסה את עיניו בידו, וקצות אצבעותיו הרגישו את התחבושת העבה על מצחו. האצבעות עקבו אחרי התחבושת שהקיפה את הראש בכמה שכבות, בעוד אישוניו של הנער התרגלו לתאורה החזקה.

"אמא?" הוא שאל בתמהון. "איפה אני?"

"מתוק שלי!" אמו התנפלה על לחייו והרטיבה אותן בנשיקות ודמעות. דני ניסה להסיט את ראשו ולהתנגד, אבל אחיזתה של האם בצידי ראשו הפכה לחיבוק אשר לכד אותו ללא אפשרות תנועה. ברגע הבא היא תפסה בשתי כתפיו, התרחקה ממנו כחצי מטר ואמרה ברצינות שניסתה לדמות כעס "שלא תעז לעשות עוד פעם דבר כזה!"

"אבל מה עשיתי?" שאל דני, שבאמת לא זכר מה קרה.

"אני אמרתי לך לא לצאת עם ארז לטיול הזה, אבל לא הקשבת לי. מי הולך לטייל במדבר יהודה בחום הזה?! אבל לא, אתה חושב שאם אתה בן שבע-עשרה אז מותר לך הכל."

מצחו של דני התכווץ. תמונות צפו במוחו והתחברו לקטעי זכרונות: הצחוקים באוטו של אחיו הגדול של ארז, היופי של המדבר, ההליכה בנחל אשלים, גבי המים הריקים. אבל הוא לא הצליח לזכור את סוף הטיול.

"מה קרה שם, אמא?" הוא שאל מודאג. "ארז בסדר?"

"זה לא נדיר במקרים כאלה," אמרה הרופאה שעמדה לצד המיטה. "הזכרון המלא אמור לחזור תוך יום או יומיים. מעבר לזה היה לך הרבה מזל, בחורצ'יק," היא פנתה אל דני והניחה יד על כתפו, "היית מאוד קרוב לאבד את הראש."

פניו של דני הרצינו והוא נתן באמו מבט חודר. "על מה היא מדברת, אמא?"

אמו התיישבה על המיטה לצידו, לקחה את ידו בידה וסיפרה לו. "לא לקחתם מספיק מים, ושניכם חטפתם מכת חום. ארז עוד יצא מזה בסדר, אבל אתה התעלפת ונפלת על סלע. קיבלת מכה חזקה בראש, והיית מעולף עד עכשיו. מזל! מזל גדול! שהייתם באזור עם טיפה קליטה, וארז הצליח להזעיק עזרה. אוי, אני כל כך שמחה שאתה בסדר!" החיבוק חזר, ואיתו הנשיקות.

"סליחה אמא," אמר דני בדיוק כשאביו נכנס לחדר. כשהאב ראה את דני מחובק ומנושק כהלכה, הוא חייך ונאנח לרווחה.

*

הלמות הטיפות על זגוגיות החלון היו יכולות להיות באותה מידה אגרופים שניטחים ברקתו של דני. ראשו הלם עם כל פעימה של לבו, והרעש תרם מנה גדושה של כאב. חצי מפניו של דני היו מעוכים אל תוך הכרית, והוא פתח באיטיות את עינו החופשית. התאורה העמומה לא הסגירה את שעת הבוקר המאוחרת, ודני החזיק את ראשו הכואב, מנסה לאטום את אוזנו למתקפה הקולית.

אירועי ליל אמש החלו לחזור אליו בחלקים קטנים, שהלכו והצטרפו לתמונה יותר ויותר גדולה. הוא זכר את הכניסה למועדון, אבל לא את היציאה ממנו. הוא זכר ששתה שוטים של ויסקי גרוע ופחיות של משקאות אנרגיה, אבל לא בדיוק כמה. הוא זכר שיואב נתן לו כדור, אבל לא ידע אם זה היה בשביל להמשיך לחגוג או סתם נגד כאב ראש. הוא זכר שיער בלונדיני מתנפנף וחולצה צמודה, אבל לא הצליח להיזכר בפנים שביניהם.

עינו הסתגלה לאור, והוא ראה את השעון על השידה. שני המחוגים הצביעו על אחת-עשרה, ולמוחו של דני, שבשלב זה של היום היה חד כמו פודינג, לקחו לא מעט שניות כדי להבין מה זה אומר. ברגע שהבין, דני נבהל וקם בבת אחת. הוא מיהר לקפוץ מהמיטה, עדיין לבוש בבגדים בהם יצא לבלות, ורץ לשירותים. טריקת הדלת סימנה ליואב, שישב בסלון, שדני קם. "בוקר טוב!" הוא צעק, אבל דני רק מלמל לעצמו "שיט-שיט-שיט-שיט-שיט" והזדרז בלי להתייחס.

כשדני יצא מהשירותים, דקה וחצי מאוחר יותר, הוא פגש את יואב במסדרון, אוחז בקערית. "מה קרה? מלחמה?" יואב הביט בו משועשע. דני הוריד חולצה וזרק אותה לפינת החדר. הוא לקח חולצה אחרת מהערימה שחזרה מהמכבסה ודחף את ידו לאחד השרוולים.

"היתה לי הרצאה בעשר ופספסתי אותה! אני חייב להגיע לזו של שתים-עשרה!" הוא צעק ליואב מעל הרעש מבחוץ. האדרנלין שיכך מעט את כאב הראש, ודני קיווה שכמות רצינית של מים וקפה יעזרו לו להתגבר על החמרמורת ולשרוד את היום הזה באוניברסיטה.

"תירגע, אין לך מה למהר," הרגיע יואב, וגרף עוד כף של דגני בוקר לפיו.

"אתה לא מבין, שבוע הבא מועד א' ואני לא יודע כלום!"

דני חטף את התיק, זרק פנימה את המחשב הנייד, הבקבוק והארנק. הוא הספיק לקטוף את המטריה והכובע מהמדף שליד הדלת, בטרם רץ החוצה לתפוס את האוטובוס. הוא כבר יקנה משהו לאכול באחת המכונות בקמפוס.

הוא ירד במדרגות שתיים-שתיים, ועצר את עצמו ברגע האחרון לפני שנפל למים בקומת הקרקע. החצר ורחבת הכניסה לבניין היו שקועות תחת כחצי מטר של מים, וגשם הזלעפות ניתך וניתך. דני עמד במקומו על המדרגה היבשה הראשונה, הביט ימינה ושמאלה במרחבים המוצפים, והבין שהוא לא יגיע רחוק. הוא עלה בחזרה, נכנס לדירה ונפל אל תוך הכורסה.

"אמרתי לך שאין מה למהר," אמר יואב, עדיין לועס. "הגשם הזה לא מפסיק משתיים בלילה, כל האזור מוצף. גם הקמפוס סגור, העבירו את כל הלימודים היום לזום."

"מזג אוויר משוגע... כל פעם שיורד גשם יש שטפונות כאלה. זו פעם שנייה בחורף הזה!" אמר דני בתסכול. "מה הבעיה לסדר ניקוז נורמלי בעיר הזאת?!"

יואב משך בכתפיו, והגשם המשיך להכות ללא רחם בחלונות.

*

נורית ודני התעוררו יחד קצת אחרי זריחת השמש, כי החום של הבוקר לא איפשר להם להמשיך לישון. האוויר בפארק הירדן היה לח בצורה בלתי נסבלת, אירוני משהו בהתחשב בזרזיף הירדן הדליל. זה לא הפריע לכל עם ישראל וגיסתו להציף את המקום באוהלים, שולחנות מתקפלים, ובידוריות שהשמיעו את כל סוגי המוזיקה הפופולרית. נורית ליטפה את ראשו של דני, התקרבה אליו ונישקה אותו, אבל מצב רוחו לא היה רומנטי במיוחד.

"אני לא רוצָה שנחזור הביתה בהרגשה רעה. אולי ניקח את האוהל ונרד לאילת? אני יכולה לארגן עוד יום-יומיים חופש מהעבודה. אולי שם המצב שונה..."

דני הביט בה במבט מאשים, כאילו שהיא אחראית לאכזבה שלו. "עזבי, שונית האלמוגים שם כבר לא תתאושש. הים התחמם, האלמוגים הלבינו, הכל מת. אפשר לצלול שם, אבל זה סתם עצוב. אילת בעצמה מתה, זו כבר לא אותה עיר כמו פעם," הוא אמר והסתובב בשק השינה הזוגי, מפנה אליה את הגב. נורית נצמדה אליו וחיבקה אותו.

"ומה לגבי סיני? פעם אמרת שאתה נורא רוצה לצלול שם, אולי שם המצב יותר טוב?" היא שאלה.

"אם היו שם עוד אלמוגים, היית רואה את התיירים רצים לשם. לא, עזבי, גם שם לא נשאר כלום. חוץ מזה, אפילו דגים על האש אי אפשר לאכול שם יותר. אני לא סומך על הבדואים שהם יודעים לנקות את הדגים מכל הפלסטיק. מעדיף כבר לאכול את העט שלי."

נורית חיפשה את הדבר המתאים שיעודד את דני. "אולי ניסע לטייל ברמה? שמעתי שיש עדיין קצת מים בחלק העליון של נחל יהודיה."

"לא יודע," אמר דני המיואש, "אולי פשוט נקפל הכל וניסע הביתה."

"עד שהגענו הנה? לא חבל?"

"אני רק רוצה לחזור למזגן," דני אמר בשקט.

*

"אבא? אמא?"

דותן בא למיטה של הוריו וניער את כתפו של דני.

"מה קרה, חמוד?" דני שאל, חצי מתוך שינה. הוא פקח את עיניו בצמצום, אבל ראה רק צלליות עמומות בחשכה.

"אני לא יכול לישון. חם לי אבא," אמר הילד. "המאוורר לא עובד, וגם המנורה הקטנה שלי."

דני שם לב שגם המאוורר בחדר שלהם לא פועל. הוא התיישב, שפשף את פניו מעט ונעל כפכפים. הוא הרגיש את הזיעה ניגרת מכל חלק בגופו. על פי השעון האלקטרוני שעל השידה, שהפיץ אור אדמדם רך, השעה היתה כמעט שלוש בלילה, והטמפרטורה היתה 33 מעלות.

"בוא נבדוק מה קרה. ניתן לאמא לישון," הוא אמר, למרות שראה שנורית מתהפכת במיטה באי-נחת. הוא הלך עם דותן לסלון וניסה את מתג האור. כשהמתג לא עשה דבר מלבד 'קליק', דני הוציא ממגירת הארון את הפנס הגדול, ואלומת האור הרחבה שלו הדפה את העלטה לצדדים. את הפנס הקטן הוא נתן לדותן.

"שב כאן רגע עם המניפה, אני אבדוק מה קורה," הוא הורה לילדון ויצא לחדר המדרגות.

האפלה מעבר לדלת אימתה את חששותיו. חברת החשמל הרי הזהירה שהיא מתקרבת לקצה גבול יכולת אספקת החשמל שלה בגלל השימוש במזגנים גם בלילות, ולא יהיה מנוס מהפסקות יזומות. למען הסדר הטוב הוא פתח את ארון החשמל ווידא שכל הפקקים למעלה, ואין בעיה אצלם. הוא נכנס בחזרה לדירה, מצא את הטלפון שלו וחייג למוקד חברת החשמל. מספרו בתור היה 361, והוא ויתר וניתק.

הוא הדליק את הנר בפמוט שליד מיטתו של דותן. "אתה יודע," הוא אמר לדותן בזמן שהשכיב אותו בחזרה במיטה, "פעם לא היו מאווררים ולא מזגנים. אתה יודע איך לאנשים היה נעים בקיץ?"

"לא," ענה הילדון.

"ככה," אמר דני והחל מנופף עליו עם המניפה בתנועות קצובות. "היו אנשים שכל התפקיד שלהם היה לנופף על אנשים עשירים וחשובים כמוך." הוא המשיך לנופף ביד אחת, ולהבת הנר רקדה.

"תודה אבא," אמר דותן, ועיניו החלו להעצם. דני נשאר שם עוד דקות ארוכות, מנופף על בנו הקטן עד שיירדם ויישן שינה עמוקה.

*

"דני. דני! דני!!!"

ידה של נורית ניערה את כתפו בחוזקה. הוא נקרע מהחלום והוטח אל קרקע המציאות.

"מממ... מה קרה?"

"אני חושבת שהשריפות הגיעו הנה. מהר!"

ריח עשן קל עלה באפו של דני, והוא נכנס לפעולה. הוא התלבש בזריזות, סורק במבטו את חדר השינה, עובר על כל חפץ וחפץ. נורית והוא כבר ישבו וחשבו על התסריט הזה, והכינו רשימת פעולות הכרחיות לביצוע, ורכוש שחייבים להציל. דני הוציא מהארון את התיקים לשעת חירום, שהיו מלאים חלקית בבגדים וחפצים, והחל להכניס לתיק את הדברים האחרונים ברשימה. הוא ידע שנורית דאגה לעצמה וכעת היא מארגנת את דותן.

דני התאמץ לשמוע סירנות של מכבי אש, אבל לשווא. מצד שני, ריח העשן הלך והחריף, ומבעד לחלון הוא ראה את הבניין הסמוך עולה בלהבות. ברחוב למטה כבר רצו אנשים עם תיקים, מנסים להימלט מהתופת. "קדימה, אנחנו צריכים לזוז!" הוא נבח.

נורית הביאה את דותן לסלון עם תיק הגב שלו, ודני חיבק את שניהם. "אתם יודעים מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו, נכון? עברנו על הרשימות שלנו כבר כמה פעמים. דותן, אתה ילד גדול, אני סומך עליך."

"אני מפחד," אמר דותן, משך באפו ואחז באביו ואמו. דני הניח יד על כתפו והביט בו בדאגה.

"זה בסדר לפחד, אבל הכי חשוב זה לדעת להתגבר על הפחד. אנחנו אתך, ולא ניתן לשום דבר רע לקרות לך."

השלושה שמו את התיקים על שתי כתפיים וירדו במדרגות. הם יצאו מהבניין והחלו ללכת במעלה הרחוב, הרחק מהאש המשתוללת. כשהגיעו לפינת הרחוב, דני עצר והביט אחורה בלהבות המלחכות את ביתם האבוד.

"בוא כבר דני! אין לנו זמן!" נורית משכה את זרועו, והוא הנהן והמשיך אחריה ואחרי דותן. כל רכושם עלי אדמות היה כעת על גבם.

*

דמדומי השחר החלו להאיר, ודני פקח לאט את עיניו. לרגע אחד של בלבול מבורך הוא חשב שימצא את נורית ודותן לידו, אבל הרגע חלף. גבו כאב, ולא רק מפני שנרדם בישיבה כשהוא שעון על קיר. הוא הביט בידיו מלאות היבלות, בבגדיו הבלויים והמלוכלכים, בנעליו המרופטות. הוא השתעל בחוזקה וירק מעט ליחה ודם הצידה.

דני עשה מאמץ והצליח לקום. עבר זמן רב מאז אכל משהו, וראשו היה סחרחר. הוא נשען על הקיר והתנשם. רגלו השמאלית היתה פצועה מאז שנפל, כשרדף אחרי כלב משוטט, בתקווה לארוחה. צלעות בית החזה עדיין כאבו מאז שאותם שלושה היכו אותו ולקחו את מעט הרכוש שעוד היה לו. בטנו התלוננה על רעב כל הזמן.

הוא חשב על מצבו העגום, ואיך הגיע עד הלום. עד לנקודה מסוימת, הכל היה בסדר. הוא נזכר בילדותו המאושרת, איך שיחק והשתעשע עם חבריו באוויר הפתוח. הוא נזכר בגיל ההתבגרות, שגילה לו את העולם, שלימד אותו על החיים ועל אהבה. הוא חשב על צעירותו, אותה תקופה בה הרשה לעצמו לעשות כל דבר שרק אפשר, כשגופו ספג את כל הקשיים ונפשו היתה חופשית לספוג חוויות חדשות. הוא סקר בעיני רוחו את הקריירה שניהל, שהיתה מוצלחת והביאה לו סיפוק ופרנסה, עד שנקטעה בבת אחת.

הוא חשב על הוריו, שלשמחתו לא האריכו שנים כדי לחוות את ההתמוטטות והחורבן. מחשבותיו הגיעו, כמו תמיד, אל נורית, אהבת חייו, ודותן שכל כך אהב, והוא שלף מכיסו בפעם המיליון את התמונה בו נראים שלושתם מאושרים. היו אלה חיים טובים, גם אם מדי פעם לא הכל הצליח.

ואז הגיעו גלי החום הקטלניים והבצורת האינסופית, ובעקבותיהם שריפות הענק, שכילו אזורים שלמים. דני זכר כיצד עמד וצפה בטלוויזיה בלסת שמוטה, כאשר סופת האש טרפה את בית שמש ואת היערות שסביבה במהלך יממה אחת. שלוש מאות וששה-עשר הרוגים ונעדרים, ששים אלף דונם שהפכו לאפר, ומאה וחמישים אלף אישה ואיש שנותרו ללא קורת גג.

שירותי הכיבוי וההצלה, שהתריעו עוד לפני כן על כך שאינם מתוקצבים ומצוידים כראוי, קרסו עד מהרה. כשהשריפות הגיעו לאזור השרון והתקדמו באין מפריע, יישובים שלמים עשו את ההכנות הדרושות כדי להציל מה שאפשר. זה עזר במקומות מסוימים, אבל שיבוש כל כך עוצמתי בדרך החיים הביא לקריסה של מה שנותר מהכלכלה הישראלית, והרשויות הרימו ידיים וחדלו לתפקד.

בלית ברירה, דני ומשפחתו פעלו כמו רבים אחרים. הם הקימו אוהל וחיו על חוף הים, מנסים להשיג מזון ומים, מנסים להמשיך ולחיות. דותן נפצע ממסמר חלוד, הפצע הזדהם והם לא הצליחו למצוא אף רופא שיעזור להם. זה לקח שבוע מהרגע שנפצע ועד שנפטר בידיה של נורית. אחרי זה, נורית כנראה איבדה את הרצון לחיות. היא שקעה בדכאון תהומי שממנו לא שבה, ויום אחד פשוט נעלמה. דני חיפש אחריה בכל מקום, אך לשווא.

כל חייו דני שמע מדענים שהזהירו מפני נזקי משבר האקלים, אבל כמו כולם הוא היה בטוח שזו בעיה שהדור הבא יידרש לה. גם כשכולם הפנימו שהבעיה חמורה ומתדפקת על הדלת, דני עדיין סבר שמישהו כבר יטפל בזה, מישהו יותר מוכשר, מישהו בעמדת כח.

דני הביט באופק המזרח האפוף בערפילים, שהלך והתבהר. העננים נקרעו לצעיפים ארוכים, נמשכו לצדדים וגילו אט-אט את קו הרכס הרחוק. ברגע מסוים בקעה השמש מתוך הערפילים, כתומה וביישנית בתחילה, אבל עד מהרה הצהיבה והלבינה, והחלה לשטוף את העולם בחום ואור. דני הביט במופע הקוסמי היומי בהשתאות, ולבו נחמץ בקרבו. מחשבה אחת קיננה בראשו.

"לו רק הייתי מתעורר מוקדם יותר..."

מקצה העולם

"גיא, שמעת מה אמרתי?" הקול של מיה הגיע אלי ממרחקים, הרבה מעבר לאלפי הקילומטרים שהפרידו בינינו. ישבתי ובהיתי במקלדת שמולי, מנסה לעכל את מה ששמעתי.

"נראה לי שהחיבור נפל, התמונה שלו קפואה," היא אמרה למישהו שהיה שם לצידה. היא כבר כמעט ניתקה, כשהרמתי את עיניי והכרחתי את עצמי להגיד משהו.

"איך זה קרה?"

"היא פשוט הלכה לישון ולא קמה. היא לא היתה בריאה, אתה יודע. אפשר להבין, בגיל כזה."

"מה, סתם ככה? שכבה לישון חיה וקמה מתה?"

"הלו, גיא, לא שמעתי את המשפט האחרון שלך."

"לא משנה, מיה. מתי הלוויה?"

"מחר בארבע. אין מצב שתגיע, הא?"

"אין סיכוי. ייקח לי יום שלם רק להגיע מכאן לבואנוס-איירס, ומשם בטח עוד יום וחצי לארץ. אבל אני אגיע לשבעה, תודיעי לכולם!"

"בסדר. תשמור על עצמך שם! התמונות ששמת באינסטה נראות סוף הדרך!"

יצאתי מהאינטרנט-קפה אל האוויר הקר. אמנם ינואר זה שיא הקיץ כאן, אבל עדיין קר כמו מה שאני רגיל בחורף הישראלי. השמש אף פעם לא שוקעת, אבל גם אף פעם לא עולה גבוה מדי בשמיים, וגם בצהרי היום, כאמור, קריר.

חציתי את הרחוב והלכתי כמה עשרות מטרים אל סוכנות הנסיעות. הסוכנת מאוד הופתעה לראות אותי שוב אחרי פחות מעשרים וארבע שעות.

"סניור בן-דוב, קומו אסטה? יש בעיה?"

"הולה," אמרתי והתיישבתי מולה. "אני צריך לבטל את השייט לאנטארקטיקה בבקשה."

"אבל למה? זה שייט נהדר, חוויה של פעם בחיים! אני יודעת שזה לא זול, אבל אתה לא תצטער, זה שווה כל פסו!"

"אני בטוח שאת צודקת, וזה חלום של המון שנים, אבל אין לי ברירה. אני צריך לבטל ולהזמין טיסה לבואנוס-איירס, ומשם לכיוון אירופה."

היא בחנה את פניי. לא הרגשתי מאוד שונה, אבל כנראה שהייתי חיוור ונראיתי מודאג, כי היא סיננה בין שיניה "דיוס מיו", והחיוך הנצחי שלה כמעט ונעלם. "לאן אתה צריך להגיע?"

"ישראל, תל-אביב."

היא הנהנה אלי והחלה לעבוד. כעבור עשרים דקות היה לי במייל כרטיס לטיסה של עשר בלילה לבואנוס-איירס, ועוד אחד משם הביתה דרך רומא. הכסף ששילמתי לשייט כיסה רק חלק, ואת היתר שילמתי בהרבה מזומן ועוד הרבה יותר תשלומים עם ריבית.

הטיסה מכאן יוצאת רק בעוד תשע שעות, ולא ייקחו לי יותר משעתיים לארוז הכל ולהגיע לשדה התעופה הקטן. התעטפתי במעיל והתחלתי ללכת, מנצל את ההזדמנות האחרונה שלי ליהנות מהעיר הדרומית ביותר בעולם. נתתי לרגליים לשוטט, והן משכו אותי לכיוון הנמל. עמדתי מול המים וחשבתי על סבתא נחמה.

אי אפשר להגיד שהיא גידלה אותי ואת מיה ואת טל, אבל היא תמיד היתה הורה שלישי. שמרה עלינו כשההורים היו עסוקים, נתנה לנו עצות ואהבה, וסיפקה לנו מקלט כשהבית רעש וגעש. נזכרתי בשבוע שגרתי אצלה אחרי שרבתי עם ההורים לגבי ההחלטה שלי לעשות שנת שירות.

את סבא יואל אף אחד מאיתנו לא הכיר, וזה כולל את אמא. הוא מת כשהיתה תינוקת, וסבתא נחמה מעולם לא התחתנה שוב. מצד שני, כולנו שמענו עליו כל כך הרבה סיפורים עד שהרגשנו שהיינו שם בפגישה הראשונה שלהם אצל החברה שלה פאני, או באותו בית קפה כשהוא הציע לה נישואין, או כמובן באותו טיול מיתולוגי לנגב שבו כמעט נהרגו.

הבטתי סביבי. במימיו הצלולים של המפרץ הרגוע עגנו כמה עשרות יאכטות. מאחוריי ניצב מלון-קזינו חדיש, ולפי כמות המכוניות בחניה הוא היה מלא עד אפס מקום. כמעט בכל כיוון התנשאו ההרים המדהימים של ארץ האש, הזרוע הדרומית של רכס האנדים. האם אי פעם אחזור הנה בכדי להשלים את הטיול שתכננתי? אני מאוד רוצה להאמין שכן, אבל הסיכוי נמוך. ברגע שאחזור לארץ, כנראה כבר ארשם ללימודים באוקטובר, ועד אז אני אנסה להרוויח כמה גרושים כדי שאצטרך לקחת מההורים כמה שפחות. החיים האמיתיים, שעד עכשיו חיכו לי בסבלנות שאחזור, יקבלו מעכשיו את קדמת הבמה.

שלפתי את המצלמה וצילמתי בפעם האלף את ההרים המתנשאים, שבעוד כמה שבועות יוכתרו שוב בכתר של שלג. צילמתי סלפי עם הקזינו וההרים, משתדל לחייך. כשבדקתי את התמונה ראיתי שהחיוך שלי נראה עגום.

בערב, אחרי שארזתי את התיק וביטלתי את שני הלילות הנוספים במלון, נפרדתי מפטגוניה עם סטייק טוב וכוס בירה מקומית. הייתי רעב והסטייק היה מצוין, ועדיין לא הצלחתי לסיים אותו. ממש כמו דרום-אמריקה כולה.

כעבור ארבעים ושבע וחצי שעות הגעתי הביתה. הגעתי לשם במונית ישר מנתב"ג, תשוש ומטושטש מהג'ט-לג והטיסות, נאחז בצ'ימידן כאילו הוא מה שמחזיק אותי על הרגליים. עליתי במדרגות והגעתי לדלת הכניסה. במוחי הרצוץ עברה המחשבה האם לדפוק בדלת או פשוט להיכנס, ולרגע הבטתי סביבי כדי לוודא שאני באמת בבית הנכון.

עוד לפני שהחלטתי, הדלת נפתחה. אמא עמדה שם והביטה בי לחצי שניה, ואז התנפלה עלי בחיבוק. גם היום, כשאני גבוה ממנה בעשרים סנטימטר, החיבוקים שלה עדיין גורמים לי להרגיש כמו ילד בבר-מצווה. החיבוק שלה היה ארוך, מספיק בשביל כל החודשים שלא התראינו. אחרי שהיא שחררה אותי היא תפסה את הפנים שלי בשתי הידיים שלה ואמרה "גיאצ'וק, אתה נראה גמור. בוא."

נכנסתי אחריה, זרקתי את הצ'ימידן באיזו פינה והתכוונתי להתרסק על אחת הספות. עוד לפני שהספקתי, באו אלי טל ומיה וחיבקו אותי גם הן. כמעט נרדמתי עליהן. אחרי כמה דקות של "מה נשמע" ו"איך היו הטיסות" ביקשתי סליחה מכולן והלכתי לחדר שלי.

בבוקר, כשקמתי מתרדמת החורף שלי, הנעליים שלי נחו מסודרות ליד המיטה, כנראה אמא הורידה לי אותן בלילה. הראש שלי התפוצץ, ולשמחתי ציוץ הציפורים היה חזק יותר מהרדיו במטבח. על השידה היתה מונחת בובה של פינגווין ובידה פתק, עליו נכתב "בואנוס דיאס, מצטערת על אנטארקטיקה" בכתב ידה של מיה.

אחרי כמה ימים, אחרי שהתאפסתי על עצמי, ואחרי שדיברתי עם כולם על הטיול והטיסות וסבתא נחמה והתכניות שלי לעתיד, עלינו כולנו לקבר בתום השבעה. טל הקריאה משהו שהיא כתבה, מיה חיבקה את אמא, שעמדה שם עם משקפי שמש כהים ומדי פעם ניגבה דמעה, ואני עמדתי ליד אבא, הבטתי בשלט של חברה קדישא על רגבי העפר וחשבתי על הטרק שעשיתי לפני שלושה שבועות בטורס דל פיינה עם שני האוסטרלים המגניבים. סבתא היתה אוהבת את התמונות משם.

עוד שבוע עבר, ועוד אחד, ואני התחלתי לעבוד באחד המלונות על הטיילת. אחרי משמרת מתישה הלכתי קצת על הטיילת, מנסה לנקות את הראש. עצרתי בנקודה מסוימת והבטתי סביבי. במימיה המלוכלכים של הכנרת עגנו מספר סירות דייגים. מאחוריי ניצב מלון ישן, ולפי כמות המכוניות שסביבו הוא היה די פנוי. מולי התנשאה רמת הגולן הירקרקה, נוף ילדותי.

שלפתי את הטלפון וצילמתי סלפי עם הכנרת והגולן. כשבדקתי את התמונה ראיתי שהיא קצת מזכירה את הסלפי ההוא משם, עם אותו חיוך עגום.

סופו של חשבון

הייתי כל כך עסוק עם המאזנים של "א.ש. מיזוג בע"מ", שבקושי שמתי לב מה קורה סביבי. בחצי אוזן שמעתי את הדלת החיצונית נפתחת ונסגרת, ושיחה קצרה ליד דלפק הקבלה. הופתעתי לשמוע שמישהו נכנס למשרד שלי.

"עוד רגע אחד..." אמרתי. רק אסיים עם החשבונית הזו, ואז ארים את הראש מהמחשב. "כן, מה אני יכול לעשות בשביל-"

ראיתי מולי את האדם האחרון שרציתי לראות אי-פעם. פניי כנראה החווירו, ופי הפעור התייבש בן-רגע.

"מר קקון, מה אתה עושה פה?" שאלתי, והקפיצות הקטנות בקולי ודאי הסגירו את האימה שנפלה עלי. הוא נראה מבוגר יותר ממה שזכרתי. השיבה החלה להפציע בשיערו, ופניו היו גרומים יותר. מן הסתם הרבה דברים קרו לו בחמש השנים האחרונות, דברים שחרשו קמטים חדשים בפניו.

"אתה לא נראה שמח לראות אותי," הוא אמר והתיישב מולי. הוא הניח את האקדח על השולחן בינינו בתנועה מרושלת, באותה הקלות בה הניח גם את צרור המפתחות ואת משקפי השמש. בלעתי את מעט הרוק שהצלחתי לאסוף.

"אה, מה פתאום, אני תמיד שמח לראות לקוחות חוזרים, שב בבקשה, תרצה קפה?" עיניי התרוצצו סביבו, וידי נשלחה אל האינטרקום. מצאתי את הכפתור בלי להסתכל ולחצתי. זמזום קצר, וקול נשי ענה.

"אמממ, עליזה, אההה, תביאי לי בבקשה קפה שחור עם שני סוכר. שניים, נכון?" ראשו לא נד ולא הנהן.

"עוד רגע, מר נחמני," עליזה אמרה בקולה המאנפף.

"ובכן, מר קקון, אה, אני מבין ששוחררת לאחרונה, ברכותיי!" ניסיתי כמיטב יכולתי לחייך, ולפי הצמצום בעיניו זה רק גרם לו לתעב אותי יותר. אני לא מאשים אותו, אחרי הכל העדות שלי היתה הגורם המכריע ששלח אותו לכלא.

עליזה נכנסה עם ספל קפה מהביל על צלוחית והניחה אותו על השולחן. "תודה עליזה," אמרתי, והיא יצאה כלעומת שבאה. היא לא נתנה שום רמז לכך שראתה את האקדח, או שמה לב לפניו המוכרים של הלקוח, שהתנוססו מעל כותרות רועשות ופתחו מהדורות חדשות רק לפני כמה שנים.

קקון לא הסיר ממני את מבטו ולא התייחס לספל שלפניו. "נחמני, אני יש לי איתך חשבון ארוך," הוא אמר בשקט מאיים. "ואתה יודע שאני אף פעם לא משאיר חשבון פתוח."

"רגע, מר קקון, אני מבקש שלא תעשה מעשים נמהרים, אחרי הכל לא היתה לי ברירה, אתה מבין, הפרקליטות איימה עלי, אתה מכיר את השיטות שלהם, שהם יהרסו לי את החיים, שהם ידאגו שאף אחד לא ירצה לעבוד אתי, שהם ידרדרו אותי לפת לחם, ואני עם אישה ושלושה ילדים ברוך השם, אני לא יכול להרשות לעצמי..." בתחילה הרגשתי שהפה מפיק מילים בעצמו, וכל נסיונותיי להשתלט על שטף המלל היו לזרא. מצד שני הרגשתי שהאנרגיה שלי הולכת ונשאבת אל תוך מבטו הנוקב, והשטף הלך ודעך עד שהפך לטפטוף, והמילים האחרונות יצאו הרבה יותר לאט והרבה פחות אופטימיות. הוא חיכה בסבלנות שאסיים.

"אתה יודע, אף פעם לא סבלתי אותך. תמיד נראית לי כמו עכבר קטן ומסריח, עם העיגולדים האלה והחשבונות שלך. אבל פעם עוד היה לך שימוש, כשהיינו צריכים להראות להם שהכסף נקי. עכשיו? עכשיו אתה כבר לא עכבר, עכשיו אתה סתם ג'וק קטן ומגעיל, שאף אחד לא צריך. אז תסביר לי עכשיו למה שאני לא אמעך אותך כאן ועכשיו."

הדופק שלי האיץ, והרגשתי את הזיעה ניגרת. המח שלי עבד בהילוך שביעי. הוא הרים את האקדח, בחן אותו משני צדדיו, וכיוון אותו אלי.

"החשבון! באיי הבתולה!" פלטתי מבלי להבין מה אני אומר. ארשת פניו, שהיתה קבועה ויוקדת, השתנתה לפתע. גבה אחת הורמה, ועיניו אמרו תמהון. שוב הרגשתי את פי לוקח פיקוד ואומר מילים שאת מקורם לעולם לא אדע. "יש שם הרבה כסף שלך, כסף ששמרתי ליום סגריר, אני יכול לארגן העברה של הכסף לחשבונות בארץ במנות קטנות כדי שלא יעורר חשד, אבל זה ייקח קצת זמן."

"איי הבתולה? אף פעם לא אמרתי לך לפתוח שם חשבון." הוא אמר בחשד, אבל הוריד את קנה האקדח.

"אני יודע, זו היתה יוזמה שלי, למעשה העברתי חלק מהכספים שלך לשם בלי ידיעתך אחרי המעצר, כדי להציל מה שאפשר, אני מתנצל שלא אמרתי לך עד היום, פשוט עבר זמן ולא היינו בקשר, ורק כרגע נזכרתי." חייכתי חיוך מפוחד.

"כמה?"

"לפחות חצי מיליון, כנראה יותר עם הריבית שהכסף צבר בשנים האחרונות."

האקדח הונח בחזרה על השולחן, וקקון לקח סופסוף את הספל ולגם. "מתאים לי עכשיו חצי מיליון. איך אתה מעביר לי את הכסף הזה?" נרגעתי קצת, אבל ידעתי שהסכנה עדיין מרחפת מעל ראשי.

"תראה, זה ייקח קצת זמן, בכל זאת צריך להעביר סכומים מתחת לעשרת אלפים, ועדיף להעביר אותם בנתיב שיקשה על הרשויות לזהות את המקור, כלומר עדיף להעביר את הכסף דרך שתיים או שלוש חברות קש וחשבונות פיקטיביים. אני מעריך שייקחו שמונה חודשים להעביר את הסכום המלא."

"יש לך שלושה חודשים."

לרגע שכחתי מי יושב מולי ופתחתי את הפה כדי למחות, אבל סגרתי אותו מיד. "אוקיי, אני אמצא דרך לגרום לזה לקרות, אתה יכול לסמוך עלי, הנה, על החשבון," שלפתי את הארנק, הוצאתי ממנו ערימת שטרות והגשתי לו.

הוא לקח את השטרות והכניס אותם לכיס בלי לספור. הוא קם, הכניס את האקדח לנרתיק מאחורי גבו והלך לדלת. "שלושה חודשים," הוא אמר לי ויצא.

ישבתי במשרד ובהיתי בדלת, מנסה להירגע. כשנתתי עדות ושלחתי אותו לכלא לא הייתי צריך לעשות חשבון נפש, כי ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. עכשיו, לעומת זאת, עמדתי בפני החלטה קשה, אולי הקשה ביותר של חיי.

מצד אחד הרווחתי לעצמי לפחות עוד שלושה חודשים, ומי יודע מה יקרה עד אז. מצד שני המצאתי חצי מיליון שקל בחשבון דמיוני והבטחתי אותם לעבריין מסוכן שרוצה לבוא חשבון אתי על מה שכבר עשיתי לו. כדי לשלם לו אני אצטרך כנראה למעול פה ושם, ולכסות את העקבות שלי טוב טוב. זה ידרוש המון עבודה, ואם לא אהיה זהיר אני עלול למצוא את עצמי במים רותחים משני צדי החוק.

בפעם הראשונה בחיי שאלתי את עצמי אם טעיתי כשהלכתי ללמוד ראיית חשבון.

לא לזוז

שומר הלילה עבר בין טורי החיילים האדמדמים בסיבוב הקבוע שלו, ואפילו לא הביט בהם. המשמרת שלו תסתיים בעוד שעה ועשר דקות, והוא יוכל לנסוע הביתה ולאכול ארוחת בוקר עם אשתו והילדה. בינתיים, כמו בכל לילה, הוא עושה סיבובים במוזיאון הענק, מפהק ומשתעמם.

יִי-צֶ'ן עקב אחרי השומר, וכשזה יצא מטווח הראייה ההיקפית שלו, הוא הציץ ימינה לכיוונו של ז'י-האן, מבלי להזיז את ראשו. "פסססט," הוא סינן בין שיניו, אבל לא זכה לתשובה. "פסססט!!" הוא ניסה שוב, הפעם כמעט בצעקה.

מבלי להזיז אף איבר אחר בגופו, ז'י-האן הזיז מעט את פרק ידו השמאלית, ובסיס החנית שלו נתן לידידו מכה קטנה ברגל. החנית ופרק היד חזרו למקומם המקורי כהרף עין. הוא סינן לעבר יי-צ'ן בלחישה "שתוק ואל תזוז!" כשעיניו ממשיכות לבהות באותה נקודה על עורפו של החייל בשורה שלפניהם.

במשך יותר מאלפיים שנה הם עמדו ולא זזו, כפי שציווה אדונם. לא הניעו אף איבר, לא השמיעו אף קול, ובהו קדימה בצייתנות. רוב השנים הם היו שרויים בחושך מוחלט, מוקפים עפר ואדמה, עד שהגיעו כל אותן קבוצות של אנשים. בתחילה חשבו חלק מהחיילים כי אלה אויביו של הקיסר צ'ין, אבל בלא הוראה מפורשת מהקיסר, ירום הודו, הם לא הנידו ולו את קצה אצבעם. האנשים חפרו סביבם בזהירות, הסירו את עשרות אלפי הקילוגרמים של האדמה והאבנים, ניקו כל חייל וחייל בעדינות וביסודיות, ואף הקימו גג עצום מעל ראשם. 

אבל כעת יי-צ'ן החליט שנמאס לו. מצד אחד, ברור היה לו שאדונו, הקיסר השמיימי, זקוק לזמן על מנת לעבור לעולם הבא, ולהעביר גם אותם, על מנת שיוכלו לשרת אותו. מצד שני סבלנותו פקעה, והגירוי בצווארו היה בלתי נסבל. הוא לקח עוד רגע לחשוב על השלכות מעשיו, ואז חלפה בראשו מחשבה מסוכנת, כזו שהביאה לכל האסונות הגדולים ביותר: "מה כבר יקרה?"

יי-צ'ן הזיז את ראשו ימינה, וראה בפעם הראשונה מזה אלפיים ומאתיים שנים את פניו של ז'י-האן. פני החרס של ידידו, כמו אלה של יתר החיילים, היו קפואים, והוא עמד כמו פסל. קל להבין מדוע כל האנשים שבאים לראות את הצבא מדי יום מאמינים שאלה פסלים חסרי חיים. למעשה, לאחר שסקר במבטו את סביבתו, גם יי-צ'ן היה משתכנע בכך אם לא היה יודע אחרת.

הוא ראה את שומר הלילה מתרחק, מרוכז במשהו קטן בידו שמאיר את פניו, תוך כדי פיהוק. השמשות הקטנות בתקרה הגבוהה האירו כתמיד. יי-צ'ן תהה שמא הם כבר בעולם הבא, ורק לא שמו לב למעבר. מצד שני הוא לא שמע את קולו של אדונו, ומשמעות הדבר היא שתהליך המעבר, גם אם התחיל, עדיין לא הסתיים בהצלחה.

ידו הימנית, שהיתה מונחת מאז ומתמיד לצד גופו, התרוממה באיטיות כואבת, ואצבעו נשלחה לצווארו. הגירוד שלח בגופו גל של עונג, והוא נאנח לרווחה קצת יותר מדי חזק. החנית של ז'י-האן היכתה בו שוב, הפעם בעוצמה חזקה יותר.

"איי! תיזהר עם זה!" אמר יי-צ'ן, משתדל שלא להרים את קולו.

"טיפש! אתה תהרוס הכל!" סינן ז'י-האן בזעם. "אתה זוכר מה קרה בפעם שעברה שמישהו זז?"

"תירגע, זה בסך הכל לכמה דקות, ואז אני חוזר לעמוד כמוכם. אני חייב טיפה לזוז, אחרת אני אתפורר." יי-צ'ן הרים מעט את רגלו השמאלית, ואז את הימנית, מנסה את האיברים הקשיחים והמאובנים. הוא הניע בזהירות את פלג גופו העליון ימינה ושמאלה, כשלפתע שמע "קנאק" רציני, וחתיכת חרס קטנה נפלה מהשריון שלו לרצפה. "זה הולך להשאיר סימן," הוא אמר בהלצה.

ברגע הבא מילא קול גדול את החלל העצום בו עמדו החיילים. שומר הלילה לא שמע כלום ולא הבחין בשום שינוי, אבל טורי החיילים המאובקים שמעו היטב את שאגתו של מפקדם, הגנרל וונג, ממרומי הכרכרה.

"סו יי-צ'ן! חזור לעמדתך אחת ומיד!"

פחד גדול נפל על יי-צ'ן, והוא ציית ללא דיחוי. רגליו שבו לעמוד ללא ניע, ידיו נשמטו לצד גופו, ומבטו ננעץ שוב בחייל שלפניו. מלבד חתיכת החרס שאיבד, נראה כאילו מעולם לא זז.

חלפה שעה קלה, ויי-צ'ן חשש מהגרוע מכל. האם באמת כל תנועה קטנה אסורה? גם לאחר כל כך הרבה מאות שנים? חששותיו התאמתו כאשר קולו העוצמתי של וונג הדהד שוב בראשו.

"צר לי לבשר לכם שתנועותיו של סו יי-צ'ן הפרו את ההרמוניה השמיימית הדרושה לאדוננו הקיסר הנצחי, ולכן יצטרך להתחיל את תהליך המעבר לעולם הבא מההתחלה. סו, בעולם הבא אתה תיענש כהוגן!"

אף חייל לא זז, אבל מכמה מהם נשמעו אנחות של ייאוש וזעם. יי-צ'ן החל לדמיין את העונש שמחכה לו לאחר עוד כמה מאות שנים של עמידה ללא תזוזה, כאשר ז'י-האן סינן בין שיניו "אידיוט." הוא הרים את ידו והחטיף ליי-צ'ן צ'פחה רצינית בעורף. ראשו הכבד של יי-צ'ן עף ממקומו ונחת לרגליו, כשמחצית פניו סדוקים.

עינו האחת נשברה, ודרך עינו האחרת הוא ראה את עקבו של החייל שלפניו. הוא שקל לצעוק לעזרה, אבל נמלך בדעתו, כשחשב על תגובתו של הגנרל. לפחות הוא כבר לא הרגיש את הגירוי בעורף. 

הזחל המאושר

כשהגעתי לשער, ירון כבר חיכה לי על הספסל מצידו השני. הוא חבש את כובע הפטריה שלו, התיק עם בקבוק המים והחולצה להחלפה היה כבר על שתי כתפיו, וברכיו קיפצו בהתלהבות. נכנסתי דרך הבוטקה, וירון קפץ על רגליו ורץ אלי בריצה המוזרה שלו, שבה כל יד ורגל מתנהגת כאילו היא שייכת לגוף נפרד. על פניו היה מרוח החיוך התמים וחסר הגבולות שלו, ועיניו זרחו.

הושטתי את זרועותיי קדימה, והוא התנגש בי וחיבק אותי. סגרתי את זרועותיי סביבו ואחזתי בו בחוזקה, אחרי שלא ראיתי אותו כמעט חודש. החיבוק נמשך זמן רב, עד ששחררתי אותו והפרדתי את זרועותיו כדי שאוכל להביט בפניו.

"מה שלומך, ירון?" שאלתי, והוא השיב לי בחיוך מאושר. "אתה שמח?" הוא הנהן נמרצות, ואז לקח את פרק ידי ומשך אותי בכח, מוביל אותי פנימה, לכיוון החדר שלו. ידעתי מה הוא רוצה להראות לי, אבל בכל זאת שאלתי "מה, יש לך משהו חדש בחדר? תראה לי!"

נכנסנו לחדר הקטן. בצד אחד היתה המיטה של ירון עם החפצים שלו, ובצד השני הדברים של שותפו לחדר. על השידה שליד המיטה נחו כעשרים צעצועים עשויים פלסטיק, עץ, זכוכית ואפילו קיפולי נייר, ולכולם אותה צורה. לכולם היו ארבע כנפיים קטנות צבעוניות. ירון הצביע על הקיר, מעל המיטה שלו, שם הוצג לראווה פוסטר של פרפר נוסף. היתה זו הגדלה של תמונת תקריב של פרפר אמיתי, וירון הביט בה וקרן מְאוֹשר.

לא ברור לי או לצוות כאן במוסד למה פרפרים גורמים לירון כזו שמחה, אבל העובדה שדבר כזה פעוט מצליח להסב לו כל כך הרבה נחת היא בבחינת נס, שאיש לא מעוניין לקלקל על ידי בחינה לעומק. מאז ומעולם הוא אהב פרפרים, גם כשהיה קטן, וכשראה אחד הוא תמיד עמד מוקסם.

"איזה יופי! זה פרפר!" הצבעתי גם אני על הפוסטר וחייכתי אליו, נהנה מההנאה שלו. "מאיפה יש לך את התמונה? גם אני רוצה!" אמרתי לו בצחוק, אבל פניו לפתע הרצינו והוא לפתע נגע בפוסטר ואז בחזהו מספר פעמים. מבטו הבהיר שזה שלו, והוא לא מתכוון לוותר על האוצר החדש. "טוב, אני בטח לא אקח את שלך," אמרתי.

היה שווה לחפש את הפוסטר הזה באינטרנט, להזמין אותו במחיר מופקע ולחכות חודשיים וחצי שיגיע לארץ. החיוך על פניו של ירון שווה כל שקל. אני צריך להודות למנהלת המוסד ששיתפה איתי פעולה ודאגה שהפוסטר יופיע ביום ההולדת שלו בדיוק מעל המיטה.

"יאללה, ירון, בוא נלך לטייל," אמרתי. התגובה שלו היתה צפויה, ועדיין היא הצחיקה אותי כמו כל פעם. הוא החל לנתר לכיוון הדלת והמסדרון בקפיצות ארנב, משמיע את הנהמות השמחות שלו, ואני אחריו. כשהגענו לשער הוא התנשם והתנשף מהמאמץ, אבל החיוך לא סר מפניו.

עזרתי לו להיכנס למושב הקדמי ברכב ולחגור, והתיישבתי בעצמי מאחורי ההגה. התחלנו בנסיעה לכיוון יערות הכרמל, למקום שהוא כל כך אוהב. הנסיעה לא היתה ארוכה, ובדרך שמתי לו את הפלייליסט החביב עליו, שמתחיל בביצוע המקורי של "פרפר נחמד". ירון מחא כפיים, כמעט לפי הקצב, בעודו מביט בעולם החולף מחוץ לחלון המכונית בפה מעט פעור.

כשהגענו, חניתי את הרכב בחניון העפר, שבו היו עוד מספר רכבים ואוהל קטן, בו ישבה אישה דרוזית מבוגרת מאחורי שולחן מתקפל, עמוס בצנצנות של זיתים. לפני שיצאנו לדרך, קניתי ממנה כמה פיתות זעתר וקצת לָבָּנה, וישבנו על שולחן פיקניק. טבלתי חתיכת פיתה בלבנה והגשתי לפיו הפתוח של ירון. הוא לעס בהנאה, מתרכז במלאכת הלעיסה ומפיק ממנה את המירב. בין ביסים שלו אכלתי קצת בעצמי.

יחסית לשבת אביבית, לא עברו שם הרבה מטיילים, והשקט איפשר לנו להקשיב לציוץ הציפורים ולרחש הענפים המתנדנדים ברוח. לא היה חם מדי וגם לא קר מדי, והייתי נשאר איתו שם עוד שעה או שעתיים, לולא הייתי צריך להחזיר אותו למוסד עד שבע.

שתינו קצת מים והתכוננו לצאת לדרך, אבל רגע לפני שלפתי מהתיק שלי הפתעה, והגשתי לירון. עיניו התרחבו בהתלהבות, וחיוכו הגיע מאוזן לאוזן. הוא אחז בידית השחורה והביט דרך העדשה הגדולה בהשתאות אין קץ. "מזל טוב, ירון, זו מתנה ליומולדת שלך," אמרתי וטפחתי על גבו באהבה. הוא פנה אלי וחיבק אותי שוב, אותו חיבוק טוטאלי שמבקש למחוץ אותי או למזג אותי אל תוכו.

שוטטנו יחד במשך שעות ארוכות, הולכים בעצלתיים בשבילים הלא-מסומנים כאילו אור היום יימשך לנצח ולעולם לא נצטרך לחזור לעולם האמיתי. אני אחזתי בספר הבלוי, בעוד ירון אוחז היטב-היטב בידית זכוכית המגדלת השחורה, כמו חושש שמא היא מלאת הליום ותמריא לשמיים אם רק ירפה את אחיזתו.

כל כמה דקות הוא נעצר ליד אחד הפרחים הסגולים והביט בו בריכוז רב דרך העדשה המגדילה. גם מהזווית שלי יכולתי לראות דרך שולי העדשה את הקווים החיוורים שמעטרים כל עלה כותרת, ואת השוליים הפרוותיים שלו. אותו לא עניינו העלים כמו ליבו של הפרח. הוא בחן כל אבקן ואבקן, מחפש אחר חרקים אותם יוכל לזהות. בכל פעם שראה חרק קטנטן עלה חיוך של נצחון על פניו.

לקראת סוף הטיול, לאחר שבחן פרח מסוים לשביעות רצונו, ירון הרים את מבטו כדי להמשיך בהליכה, ופתאום עיניו גדלו בתדהמה ואושר. הוא הצביע על שיח שניצב כשלושה מטרים מאיתנו, שעליו ישב חרק מכונף. החרק פתח וסגר את כנפיו לאט, לא מתכוון לעוף אבל גם לא נח לגמרי. פתחתי את מדריך החרקים שבידי בתנועה מיומנת וחיפשתי באינדקס. לאחר מספר שניות של דפדוף מצאתי את מה שחיפשתי. השוליים השחורים של הכנפיים הצהובות לא הותירו מקום לספק, ופניתי אליו כדי להראות לו.

הצבעתי על התמונה במדריך והוא הנהן, למרות שלא הסיר את מבטו מהפרפר. "זנב סנונית... בלטינית פפיליו. יפה, נכון?" לא ציפיתי לתשובה, ונראה שהוא לא שמע בכלל את השאלה. ברגע הבא הפרפר המריא ובתוך שניות נעלם. הוא עמד שם והביט לאופק בפנים משתאות, חיפש את החרק היפהפה לשווא. שמתי יד מסביב לכתפו ואימצתי אותו אלי באהבה.

חזרנו אל המוסד באותה הדרך, וירון העייף כמעט נרדם ברכב. כשהגענו, עזרתי לו להשתחרר מהחגורה והבאתי אותו לשער, שם חיכה לו איש צוות סבלני בשם ניסים. נפרדנו בחיבוק אדיר והבטחתי לו, כמו בכל פעם, שגם בפעם הבאה אביא לו הפתעה. נתתי לו נשיקה על הלחי והוא נתן גם לי אחת. עודדתי אותו ללכת לאכול ארוחת ערב, והוא הלך עם ניסים יד ביד פנימה, אל חדר האוכל. בכניסה הוא הסתובב אלי ונופף לי בידו הגדולה עוד פעם אחת.

היום היה יום מאושר עבורו. אמנם אחי הגדול ירון יישאר זחל ולעולם לא יהפוך לפרפר, אבל אני שמח מאוד שיש לו גם ימים כאלה.