מקצה העולם

"גיא, שמעת מה אמרתי?" הקול של מיה הגיע אלי ממרחקים, הרבה מעבר לאלפי הקילומטרים שהפרידו בינינו. ישבתי ובהיתי במקלדת שמולי, מנסה לעכל את מה ששמעתי.

"נראה לי שהחיבור נפל, התמונה שלו קפואה," היא אמרה למישהו שהיה שם לצידה. היא כבר כמעט ניתקה, כשהרמתי את עיניי והכרחתי את עצמי להגיד משהו.

"איך זה קרה?"

"היא פשוט הלכה לישון ולא קמה. היא לא היתה בריאה, אתה יודע. אפשר להבין, בגיל כזה."

"מה, סתם ככה? שכבה לישון חיה וקמה מתה?"

"הלו, גיא, לא שמעתי את המשפט האחרון שלך."

"לא משנה, מיה. מתי הלוויה?"

"מחר בארבע. אין מצב שתגיע, הא?"

"אין סיכוי. ייקח לי יום שלם רק להגיע מכאן לבואנוס-איירס, ומשם בטח עוד יום וחצי לארץ. אבל אני אגיע לשבעה, תודיעי לכולם!"

"בסדר. תשמור על עצמך שם! התמונות ששמת באינסטה נראות סוף הדרך!"

יצאתי מהאינטרנט-קפה אל האוויר הקר. אמנם ינואר זה שיא הקיץ כאן, אבל עדיין קר כמו מה שאני רגיל בחורף הישראלי. השמש אף פעם לא שוקעת, אבל גם אף פעם לא עולה גבוה מדי בשמיים, וגם בצהרי היום, כאמור, קריר.

חציתי את הרחוב והלכתי כמה עשרות מטרים אל סוכנות הנסיעות. הסוכנת מאוד הופתעה לראות אותי שוב אחרי פחות מעשרים וארבע שעות.

"סניור בן-דוב, קומו אסטה? יש בעיה?"

"הולה," אמרתי והתיישבתי מולה. "אני צריך לבטל את השייט לאנטארקטיקה בבקשה."

"אבל למה? זה שייט נהדר, חוויה של פעם בחיים! אני יודעת שזה לא זול, אבל אתה לא תצטער, זה שווה כל פסו!"

"אני בטוח שאת צודקת, וזה חלום של המון שנים, אבל אין לי ברירה. אני צריך לבטל ולהזמין טיסה לבואנוס-איירס, ומשם לכיוון אירופה."

היא בחנה את פניי. לא הרגשתי מאוד שונה, אבל כנראה שהייתי חיוור ונראיתי מודאג, כי היא סיננה בין שיניה "דיוס מיו", והחיוך הנצחי שלה כמעט ונעלם. "לאן אתה צריך להגיע?"

"ישראל, תל-אביב."

היא הנהנה אלי והחלה לעבוד. כעבור עשרים דקות היה לי במייל כרטיס לטיסה של עשר בלילה לבואנוס-איירס, ועוד אחד משם הביתה דרך רומא. הכסף ששילמתי לשייט כיסה רק חלק, ואת היתר שילמתי בהרבה מזומן ועוד הרבה יותר תשלומים עם ריבית.

הטיסה מכאן יוצאת רק בעוד תשע שעות, ולא ייקחו לי יותר משעתיים לארוז הכל ולהגיע לשדה התעופה הקטן. התעטפתי במעיל והתחלתי ללכת, מנצל את ההזדמנות האחרונה שלי ליהנות מהעיר הדרומית ביותר בעולם. נתתי לרגליים לשוטט, והן משכו אותי לכיוון הנמל. עמדתי מול המים וחשבתי על סבתא נחמה.

אי אפשר להגיד שהיא גידלה אותי ואת מיה ואת טל, אבל היא תמיד היתה הורה שלישי. שמרה עלינו כשההורים היו עסוקים, נתנה לנו עצות ואהבה, וסיפקה לנו מקלט כשהבית רעש וגעש. נזכרתי בשבוע שגרתי אצלה אחרי שרבתי עם ההורים לגבי ההחלטה שלי לעשות שנת שירות.

את סבא יואל אף אחד מאיתנו לא הכיר, וזה כולל את אמא. הוא מת כשהיתה תינוקת, וסבתא נחמה מעולם לא התחתנה שוב. מצד שני, כולנו שמענו עליו כל כך הרבה סיפורים עד שהרגשנו שהיינו שם בפגישה הראשונה שלהם אצל החברה שלה פאני, או באותו בית קפה כשהוא הציע לה נישואין, או כמובן באותו טיול מיתולוגי לנגב שבו כמעט נהרגו.

הבטתי סביבי. במימיו הצלולים של המפרץ הרגוע עגנו כמה עשרות יאכטות. מאחוריי ניצב מלון-קזינו חדיש, ולפי כמות המכוניות בחניה הוא היה מלא עד אפס מקום. כמעט בכל כיוון התנשאו ההרים המדהימים של ארץ האש, הזרוע הדרומית של רכס האנדים. האם אי פעם אחזור הנה בכדי להשלים את הטיול שתכננתי? אני מאוד רוצה להאמין שכן, אבל הסיכוי נמוך. ברגע שאחזור לארץ, כנראה כבר ארשם ללימודים באוקטובר, ועד אז אני אנסה להרוויח כמה גרושים כדי שאצטרך לקחת מההורים כמה שפחות. החיים האמיתיים, שעד עכשיו חיכו לי בסבלנות שאחזור, יקבלו מעכשיו את קדמת הבמה.

שלפתי את המצלמה וצילמתי בפעם האלף את ההרים המתנשאים, שבעוד כמה שבועות יוכתרו שוב בכתר של שלג. צילמתי סלפי עם הקזינו וההרים, משתדל לחייך. כשבדקתי את התמונה ראיתי שהחיוך שלי נראה עגום.

בערב, אחרי שארזתי את התיק וביטלתי את שני הלילות הנוספים במלון, נפרדתי מפטגוניה עם סטייק טוב וכוס בירה מקומית. הייתי רעב והסטייק היה מצוין, ועדיין לא הצלחתי לסיים אותו. ממש כמו דרום-אמריקה כולה.

כעבור ארבעים ושבע וחצי שעות הגעתי הביתה. הגעתי לשם במונית ישר מנתב"ג, תשוש ומטושטש מהג'ט-לג והטיסות, נאחז בצ'ימידן כאילו הוא מה שמחזיק אותי על הרגליים. עליתי במדרגות והגעתי לדלת הכניסה. במוחי הרצוץ עברה המחשבה האם לדפוק בדלת או פשוט להיכנס, ולרגע הבטתי סביבי כדי לוודא שאני באמת בבית הנכון.

עוד לפני שהחלטתי, הדלת נפתחה. אמא עמדה שם והביטה בי לחצי שניה, ואז התנפלה עלי בחיבוק. גם היום, כשאני גבוה ממנה בעשרים סנטימטר, החיבוקים שלה עדיין גורמים לי להרגיש כמו ילד בבר-מצווה. החיבוק שלה היה ארוך, מספיק בשביל כל החודשים שלא התראינו. אחרי שהיא שחררה אותי היא תפסה את הפנים שלי בשתי הידיים שלה ואמרה "גיאצ'וק, אתה נראה גמור. בוא."

נכנסתי אחריה, זרקתי את הצ'ימידן באיזו פינה והתכוונתי להתרסק על אחת הספות. עוד לפני שהספקתי, באו אלי טל ומיה וחיבקו אותי גם הן. כמעט נרדמתי עליהן. אחרי כמה דקות של "מה נשמע" ו"איך היו הטיסות" ביקשתי סליחה מכולן והלכתי לחדר שלי.

בבוקר, כשקמתי מתרדמת החורף שלי, הנעליים שלי נחו מסודרות ליד המיטה, כנראה אמא הורידה לי אותן בלילה. הראש שלי התפוצץ, ולשמחתי ציוץ הציפורים היה חזק יותר מהרדיו במטבח. על השידה היתה מונחת בובה של פינגווין ובידה פתק, עליו נכתב "בואנוס דיאס, מצטערת על אנטארקטיקה" בכתב ידה של מיה.

אחרי כמה ימים, אחרי שהתאפסתי על עצמי, ואחרי שדיברתי עם כולם על הטיול והטיסות וסבתא נחמה והתכניות שלי לעתיד, עלינו כולנו לקבר בתום השבעה. טל הקריאה משהו שהיא כתבה, מיה חיבקה את אמא, שעמדה שם עם משקפי שמש כהים ומדי פעם ניגבה דמעה, ואני עמדתי ליד אבא, הבטתי בשלט של חברה קדישא על רגבי העפר וחשבתי על הטרק שעשיתי לפני שלושה שבועות בטורס דל פיינה עם שני האוסטרלים המגניבים. סבתא היתה אוהבת את התמונות משם.

עוד שבוע עבר, ועוד אחד, ואני התחלתי לעבוד באחד המלונות על הטיילת. אחרי משמרת מתישה הלכתי קצת על הטיילת, מנסה לנקות את הראש. עצרתי בנקודה מסוימת והבטתי סביבי. במימיה המלוכלכים של הכנרת עגנו מספר סירות דייגים. מאחוריי ניצב מלון ישן, ולפי כמות המכוניות שסביבו הוא היה די פנוי. מולי התנשאה רמת הגולן הירקרקה, נוף ילדותי.

שלפתי את הטלפון וצילמתי סלפי עם הכנרת והגולן. כשבדקתי את התמונה ראיתי שהיא קצת מזכירה את הסלפי ההוא משם, עם אותו חיוך עגום.