יום ראשון, 5 ביוני 2022

הזחל המאושר

כשהגעתי לשער, ירון כבר חיכה לי על הספסל מצידו השני. הוא חבש את כובע הפטריה שלו, התיק עם בקבוק המים והחולצה להחלפה היה כבר על שתי כתפיו, וברכיו קיפצו בהתלהבות. נכנסתי דרך הבוטקה, וירון קפץ על רגליו ורץ אלי בריצה המוזרה שלו, שבה כל יד ורגל מתנהגת כאילו היא שייכת לגוף נפרד. על פניו היה מרוח החיוך התמים וחסר הגבולות שלו, ועיניו זרחו.

הושטתי את זרועותיי קדימה, והוא התנגש בי וחיבק אותי. סגרתי את זרועותיי סביבו ואחזתי בו בחוזקה, אחרי שלא ראיתי אותו כמעט חודש. החיבוק נמשך זמן רב, עד ששחררתי אותו והפרדתי את זרועותיו כדי שאוכל להביט בפניו.

"מה שלומך, ירון?" שאלתי, והוא השיב לי בחיוך מאושר. "אתה שמח?" הוא הנהן נמרצות, ואז לקח את פרק ידי ומשך אותי בכח, מוביל אותי פנימה, לכיוון החדר שלו. ידעתי מה הוא רוצה להראות לי, אבל בכל זאת שאלתי "מה, יש לך משהו חדש בחדר? תראה לי!"

נכנסנו לחדר הקטן. בצד אחד היתה המיטה של ירון עם החפצים שלו, ובצד השני הדברים של שותפו לחדר. על השידה שליד המיטה נחו כעשרים צעצועים עשויים פלסטיק, עץ, זכוכית ואפילו קיפולי נייר, ולכולם אותה צורה. לכולם היו ארבע כנפיים קטנות צבעוניות. ירון הצביע על הקיר, מעל המיטה שלו, שם הוצג לראווה פוסטר של פרפר נוסף. היתה זו הגדלה של תמונת תקריב של פרפר אמיתי, וירון הביט בה וקרן מְאוֹשר.

לא ברור לי או לצוות כאן במוסד למה פרפרים גורמים לירון כזו שמחה, אבל העובדה שדבר כזה פעוט מצליח להסב לו כל כך הרבה נחת היא בבחינת נס, שאיש לא מעוניין לקלקל על ידי בחינה לעומק. מאז ומעולם הוא אהב פרפרים, גם כשהיה קטן, וכשראה אחד הוא תמיד עמד מוקסם.

"איזה יופי! זה פרפר!" הצבעתי גם אני על הפוסטר וחייכתי אליו, נהנה מההנאה שלו. "מאיפה יש לך את התמונה? גם אני רוצה!" אמרתי לו בצחוק, אבל פניו לפתע הרצינו והוא לפתע נגע בפוסטר ואז בחזהו מספר פעמים. מבטו הבהיר שזה שלו, והוא לא מתכוון לוותר על האוצר החדש. "טוב, אני בטח לא אקח את שלך," אמרתי.

היה שווה לחפש את הפוסטר הזה באינטרנט, להזמין אותו במחיר מופקע ולחכות חודשיים וחצי שיגיע לארץ. החיוך על פניו של ירון שווה כל שקל. אני צריך להודות למנהלת המוסד ששיתפה איתי פעולה ודאגה שהפוסטר יופיע ביום ההולדת שלו בדיוק מעל המיטה.

"יאללה, ירון, בוא נלך לטייל," אמרתי. התגובה שלו היתה צפויה, ועדיין היא הצחיקה אותי כמו כל פעם. הוא החל לנתר לכיוון הדלת והמסדרון בקפיצות ארנב, משמיע את הנהמות השמחות שלו, ואני אחריו. כשהגענו לשער הוא התנשם והתנשף מהמאמץ, אבל החיוך לא סר מפניו.

עזרתי לו להיכנס למושב הקדמי ברכב ולחגור, והתיישבתי בעצמי מאחורי ההגה. התחלנו בנסיעה לכיוון יערות הכרמל, למקום שהוא כל כך אוהב. הנסיעה לא היתה ארוכה, ובדרך שמתי לו את הפלייליסט החביב עליו, שמתחיל בביצוע המקורי של "פרפר נחמד". ירון מחא כפיים, כמעט לפי הקצב, בעודו מביט בעולם החולף מחוץ לחלון המכונית בפה מעט פעור.

כשהגענו, חניתי את הרכב בחניון העפר, שבו היו עוד מספר רכבים ואוהל קטן, בו ישבה אישה דרוזית מבוגרת מאחורי שולחן מתקפל, עמוס בצנצנות של זיתים. לפני שיצאנו לדרך, קניתי ממנה כמה פיתות זעתר וקצת לָבָּנה, וישבנו על שולחן פיקניק. טבלתי חתיכת פיתה בלבנה והגשתי לפיו הפתוח של ירון. הוא לעס בהנאה, מתרכז במלאכת הלעיסה ומפיק ממנה את המירב. בין ביסים שלו אכלתי קצת בעצמי.

יחסית לשבת אביבית, לא עברו שם הרבה מטיילים, והשקט איפשר לנו להקשיב לציוץ הציפורים ולרחש הענפים המתנדנדים ברוח. לא היה חם מדי וגם לא קר מדי, והייתי נשאר איתו שם עוד שעה או שעתיים, לולא הייתי צריך להחזיר אותו למוסד עד שבע.

שתינו קצת מים והתכוננו לצאת לדרך, אבל רגע לפני שלפתי מהתיק שלי הפתעה, והגשתי לירון. עיניו התרחבו בהתלהבות, וחיוכו הגיע מאוזן לאוזן. הוא אחז בידית השחורה והביט דרך העדשה הגדולה בהשתאות אין קץ. "מזל טוב, ירון, זו מתנה ליומולדת שלך," אמרתי וטפחתי על גבו באהבה. הוא פנה אלי וחיבק אותי שוב, אותו חיבוק טוטאלי שמבקש למחוץ אותי או למזג אותי אל תוכו.

שוטטנו יחד במשך שעות ארוכות, הולכים בעצלתיים בשבילים הלא-מסומנים כאילו אור היום יימשך לנצח ולעולם לא נצטרך לחזור לעולם האמיתי. אני אחזתי בספר הבלוי, בעוד ירון אוחז היטב-היטב בידית זכוכית המגדלת השחורה, כמו חושש שמא היא מלאת הליום ותמריא לשמיים אם רק ירפה את אחיזתו.

כל כמה דקות הוא נעצר ליד אחד הפרחים הסגולים והביט בו בריכוז רב דרך העדשה המגדילה. גם מהזווית שלי יכולתי לראות דרך שולי העדשה את הקווים החיוורים שמעטרים כל עלה כותרת, ואת השוליים הפרוותיים שלו. אותו לא עניינו העלים כמו ליבו של הפרח. הוא בחן כל אבקן ואבקן, מחפש אחר חרקים אותם יוכל לזהות. בכל פעם שראה חרק קטנטן עלה חיוך של נצחון על פניו.

לקראת סוף הטיול, לאחר שבחן פרח מסוים לשביעות רצונו, ירון הרים את מבטו כדי להמשיך בהליכה, ופתאום עיניו גדלו בתדהמה ואושר. הוא הצביע על שיח שניצב כשלושה מטרים מאיתנו, שעליו ישב חרק מכונף. החרק פתח וסגר את כנפיו לאט, לא מתכוון לעוף אבל גם לא נח לגמרי. פתחתי את מדריך החרקים שבידי בתנועה מיומנת וחיפשתי באינדקס. לאחר מספר שניות של דפדוף מצאתי את מה שחיפשתי. השוליים השחורים של הכנפיים הצהובות לא הותירו מקום לספק, ופניתי אליו כדי להראות לו.

הצבעתי על התמונה במדריך והוא הנהן, למרות שלא הסיר את מבטו מהפרפר. "זנב סנונית... בלטינית פפיליו. יפה, נכון?" לא ציפיתי לתשובה, ונראה שהוא לא שמע בכלל את השאלה. ברגע הבא הפרפר המריא ובתוך שניות נעלם. הוא עמד שם והביט לאופק בפנים משתאות, חיפש את החרק היפהפה לשווא. שמתי יד מסביב לכתפו ואימצתי אותו אלי באהבה.

חזרנו אל המוסד באותה הדרך, וירון העייף כמעט נרדם ברכב. כשהגענו, עזרתי לו להשתחרר מהחגורה והבאתי אותו לשער, שם חיכה לו איש צוות סבלני בשם ניסים. נפרדנו בחיבוק אדיר והבטחתי לו, כמו בכל פעם, שגם בפעם הבאה אביא לו הפתעה. נתתי לו נשיקה על הלחי והוא נתן גם לי אחת. עודדתי אותו ללכת לאכול ארוחת ערב, והוא הלך עם ניסים יד ביד פנימה, אל חדר האוכל. בכניסה הוא הסתובב אלי ונופף לי בידו הגדולה עוד פעם אחת.

היום היה יום מאושר עבורו. אמנם אחי הגדול ירון יישאר זחל ולעולם לא יהפוך לפרפר, אבל אני שמח מאוד שיש לו גם ימים כאלה.



מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים