הייתי כל כך עסוק עם המאזנים של "א.ש. מיזוג בע"מ", שבקושי שמתי לב מה קורה סביבי. בחצי אוזן שמעתי את הדלת החיצונית נפתחת ונסגרת, ושיחה קצרה ליד דלפק הקבלה. הופתעתי לשמוע שמישהו נכנס למשרד שלי.
"עוד רגע
אחד..." אמרתי. רק אסיים עם החשבונית הזו, ואז ארים את הראש מהמחשב.
"כן, מה אני יכול לעשות בשביל-"
ראיתי מולי את
האדם האחרון שרציתי לראות אי-פעם. פניי כנראה החווירו, ופי הפעור התייבש בן-רגע.
"מר קקון,
מה אתה עושה פה?" שאלתי, והקפיצות הקטנות בקולי ודאי הסגירו את האימה שנפלה
עלי. הוא נראה מבוגר יותר ממה שזכרתי. השיבה החלה להפציע בשיערו, ופניו היו גרומים
יותר. מן הסתם הרבה דברים קרו לו בחמש השנים האחרונות, דברים שחרשו קמטים חדשים
בפניו.
"אתה לא
נראה שמח לראות אותי," הוא אמר והתיישב מולי. הוא הניח את האקדח על השולחן
בינינו בתנועה מרושלת, באותה הקלות בה הניח גם את צרור המפתחות ואת משקפי השמש.
בלעתי את מעט הרוק שהצלחתי לאסוף.
"אה, מה
פתאום, אני תמיד שמח לראות לקוחות חוזרים, שב בבקשה, תרצה קפה?" עיניי
התרוצצו סביבו, וידי נשלחה אל האינטרקום. מצאתי את הכפתור בלי להסתכל ולחצתי.
זמזום קצר, וקול נשי ענה.
"אמממ,
עליזה, אההה, תביאי לי בבקשה קפה שחור עם שני סוכר. שניים, נכון?" ראשו לא נד
ולא הנהן.
"עוד רגע,
מר נחמני," עליזה אמרה בקולה המאנפף.
"ובכן, מר
קקון, אה, אני מבין ששוחררת לאחרונה, ברכותיי!" ניסיתי כמיטב יכולתי לחייך,
ולפי הצמצום בעיניו זה רק גרם לו לתעב אותי יותר. אני לא מאשים אותו, אחרי הכל
העדות שלי היתה הגורם המכריע ששלח אותו לכלא.
עליזה נכנסה עם
ספל קפה מהביל על צלוחית והניחה אותו על השולחן. "תודה עליזה," אמרתי,
והיא יצאה כלעומת שבאה. היא לא נתנה שום רמז לכך שראתה את האקדח, או שמה לב לפניו
המוכרים של הלקוח, שהתנוססו מעל כותרות רועשות ופתחו מהדורות חדשות רק לפני כמה
שנים.
קקון לא הסיר
ממני את מבטו ולא התייחס לספל שלפניו. "נחמני, אני יש לי איתך חשבון ארוך,"
הוא אמר בשקט מאיים. "ואתה יודע שאני אף פעם לא משאיר חשבון פתוח."
"רגע, מר
קקון, אני מבקש שלא תעשה מעשים נמהרים, אחרי הכל לא היתה לי ברירה, אתה מבין,
הפרקליטות איימה עלי, אתה מכיר את השיטות שלהם, שהם יהרסו לי את החיים, שהם ידאגו
שאף אחד לא ירצה לעבוד אתי, שהם ידרדרו אותי לפת לחם, ואני עם אישה ושלושה ילדים
ברוך השם, אני לא יכול להרשות לעצמי..." בתחילה הרגשתי שהפה מפיק מילים
בעצמו, וכל נסיונותיי להשתלט על שטף המלל היו לזרא. מצד שני הרגשתי שהאנרגיה שלי
הולכת ונשאבת אל תוך מבטו הנוקב, והשטף הלך ודעך עד שהפך לטפטוף, והמילים האחרונות
יצאו הרבה יותר לאט והרבה פחות אופטימיות. הוא חיכה בסבלנות שאסיים.
"אתה
יודע, אף פעם לא סבלתי אותך. תמיד נראית לי כמו עכבר קטן ומסריח, עם העיגולדים
האלה והחשבונות שלך. אבל פעם עוד היה לך שימוש, כשהיינו צריכים להראות להם שהכסף
נקי. עכשיו? עכשיו אתה כבר לא עכבר, עכשיו אתה סתם ג'וק קטן ומגעיל, שאף אחד לא
צריך. אז תסביר לי עכשיו למה שאני לא אמעך אותך כאן ועכשיו."
הדופק שלי
האיץ, והרגשתי את הזיעה ניגרת. המח שלי עבד בהילוך שביעי. הוא הרים את האקדח, בחן
אותו משני צדדיו, וכיוון אותו אלי.
"החשבון!
באיי הבתולה!" פלטתי מבלי להבין מה אני אומר. ארשת פניו, שהיתה קבועה ויוקדת,
השתנתה לפתע. גבה אחת הורמה, ועיניו אמרו תמהון. שוב הרגשתי את פי לוקח פיקוד
ואומר מילים שאת מקורם לעולם לא אדע. "יש שם הרבה כסף שלך, כסף ששמרתי ליום
סגריר, אני יכול לארגן העברה של הכסף לחשבונות בארץ במנות קטנות כדי שלא יעורר
חשד, אבל זה ייקח קצת זמן."
"איי
הבתולה? אף פעם לא אמרתי לך לפתוח שם חשבון." הוא אמר בחשד, אבל הוריד את קנה
האקדח.
"אני
יודע, זו היתה יוזמה שלי, למעשה העברתי חלק מהכספים שלך לשם בלי ידיעתך אחרי
המעצר, כדי להציל מה שאפשר, אני מתנצל שלא אמרתי לך עד היום, פשוט עבר זמן ולא
היינו בקשר, ורק כרגע נזכרתי." חייכתי חיוך מפוחד.
"כמה?"
"לפחות
חצי מיליון, כנראה יותר עם הריבית שהכסף צבר בשנים האחרונות."
האקדח הונח
בחזרה על השולחן, וקקון לקח סופסוף את הספל ולגם. "מתאים לי עכשיו חצי
מיליון. איך אתה מעביר לי את הכסף הזה?" נרגעתי קצת, אבל ידעתי שהסכנה עדיין
מרחפת מעל ראשי.
"תראה, זה
ייקח קצת זמן, בכל זאת צריך להעביר סכומים מתחת לעשרת אלפים, ועדיף להעביר אותם
בנתיב שיקשה על הרשויות לזהות את המקור, כלומר עדיף להעביר את הכסף דרך שתיים או
שלוש חברות קש וחשבונות פיקטיביים. אני מעריך שייקחו שמונה חודשים להעביר את הסכום
המלא."
"יש לך
שלושה חודשים."
לרגע שכחתי מי
יושב מולי ופתחתי את הפה כדי למחות, אבל סגרתי אותו מיד. "אוקיי, אני אמצא
דרך לגרום לזה לקרות, אתה יכול לסמוך עלי, הנה, על החשבון," שלפתי את הארנק,
הוצאתי ממנו ערימת שטרות והגשתי לו.
הוא לקח את
השטרות והכניס אותם לכיס בלי לספור. הוא קם, הכניס את האקדח לנרתיק מאחורי גבו
והלך לדלת. "שלושה חודשים," הוא אמר לי ויצא.
ישבתי במשרד
ובהיתי בדלת, מנסה להירגע. כשנתתי עדות ושלחתי אותו לכלא לא הייתי צריך לעשות
חשבון נפש, כי ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. עכשיו, לעומת זאת, עמדתי בפני החלטה
קשה, אולי הקשה ביותר של חיי.
מצד אחד
הרווחתי לעצמי לפחות עוד שלושה חודשים, ומי יודע מה יקרה עד אז. מצד שני המצאתי
חצי מיליון שקל בחשבון דמיוני והבטחתי אותם לעבריין מסוכן שרוצה לבוא חשבון אתי על
מה שכבר עשיתי לו. כדי לשלם לו אני אצטרך כנראה למעול פה ושם, ולכסות את העקבות
שלי טוב טוב. זה ידרוש המון עבודה, ואם לא אהיה זהיר אני עלול למצוא את עצמי במים
רותחים משני צדי החוק.
