אקטואליה 29/6

עדכון שלישי באותו חודש... אני מניח שזה בגלל שכרגע אני בתקופה רגועה.

לפני כשבועיים הלכנו לראות את ההצגה "בגידה" של המחזאי הבריטי הרולד פינטר. זוהי הצגה קצרה יחסית, בכיכובם של מוני מושונוב (שגם ביים), אבי קושניר וליליאן ברטו. ההצגה מספרת את סיפור בגידתה של אשה בבעלה עם חברו הטוב, ובו בזמן דנה בנושא הבגידה במובן הרחב של המילה. הסיפור מסופר בהילוך לאחור, כאשר ההצגה מתחילה לאחר סופו של הרומן והולכת אחורה בזמן עד תחילתו.
לאחר הופעות קומיות כה רבות של מושונוב וקושניר, ביחד ולחוד, מעניין לראות אותם בתפקידים רציניים, מנהלים דיאלוגים כבדי משקל בפנים רציניות. הם עושים עבודה טובה, וניכר ששניהם שחקנים מקצוענים, ולא רק קומיקאים מוכשרים.

בשבת שלאחר ההצגה נסענו אחה"צ לגשר הצבים בנחל אלכסנדר, שם פגשנו את יפעת, דורון ואביב הקטנה. השקפנו על הצבים והחיות האחרות בנחל המשוקם, וכרמל כמובן רצתה להגיע עד המים וללטף אחד מהם... לאחר מכן הלכנו בשביל הסלול לכיוון מזרח אל עבר קיבוץ מעברות, וחזרנו אל גשר הצבים באותה הדרך. בשלב זה השמש כבר עמדה לשקוע, והרעב תקף אותנו. החלטנו לאכול ארוחת ערב בבית הפנקייק בכפר-ויתקין, ולמרות הצפיפות הקלה במקום, אכלנו כולנו בהנאה, כולל הילדות. משם כבר המשכנו הביתה.

בשבוע שעבר מלאו לי 33. השלמתי עוד סיבוב סביב השמש, לגמרי בכוחות עצמי. הבאתי עוגה לעבודה, ובתמורה קיבלתי בלונים (שכרמל מאוד אוהבת), כרטיס זוגי לסרט ושקית קטנה של שוקולד. מיקה החליטה שאני רזה מדי, ושלחה לי זר מתוק עם ברכה. אנשים איחלו לי מזל טוב, מי בטלפון ומי ישירות, ובסה"כ היה יום נחמד.
אני לא מרגיש מבוגר יותר, למרות שאני מתחיל אט-אט להרגיש את ההאטה בתפקוד הגוף יחסית למצב לפני חמש שנים. קשה יותר לרדת במשקל, קשה לפתח שרירים, קשה לשמור על גמישות. הגוף כבר לא סובל הכל בשתיקה, ועם השנים הוא רק ילך ויהיה סרבן גדול עוד יותר.

בשישי האחרון הגענו לחיפה, ושוב לקחנו את כרמל לחוף הים. הפעם הגענו קצת יותר מוכנים (אם כי שכחנו כובע...) והלבשנו לה חיתול-בגד-ים חד-פעמי ובגד ים אמיתי מעליו, והיא שוב שמחה לרוץ אל תוך המים ולהשפריץ עד אינסוף. אין לה פחד מהים או מהגלים, ולכן אסור להוריד ממנה עיניים אפילו לרגע. היא אכלה קצת חול ושתתה קצת מי-ים, ולא נראה שזה הרתיע אותה בשום מובן. בפעם הבאה נבוא אפילו יותר מוכנים, ואולי גם ליותר זמן.
אכלנו ארוחת ערב אצל ההורים, וגם ניר הגיע עם פמלייתו. לאחר שקניתי לו מתנה ליום ההולדת שכבר יש לו, החלפתי את המתנה באחת אחרת - רק כדי לגלות שגם אותה יש לו. לא נורא... יש פתק החלפה. אני קיבלתי מתנות שימושיות והרבה ברכות, גם מאופיר ושקד. אגב, בשבוע הבא שקד בת 10! איך הזמן טס...

בשבת בצהריים הגענו אל תמר לארוחת צהריים. היו שם גם דנה, וגם רביב הגיע עם אורי הקטן. גל היתה בביה"ח לצדה של אמה, שעברה טראומה רצינית בעקבות ניתוח, שממנה לא התאוששה. לאחר שבשבת היא הורדמה, נודע לנו אתמול שהיא נפטרה. לא הכרנו אותה, אבל בטח נבוא לבקר ולנחם אבלים מתישהו השבוע.

הפעם אין חדשות טובות במיוחד. התחזית: בשבת מיקה ואני נחגוג את ימי ההולדת ויום הנישואין בארוחה טובה והצגה קומית, ובעוד 20 יום סוזאן וגה תופיע בת"א, ואני מחכה לה בכליון עיניים.

אקטואליה 16/6

פעמיים באותו החודש... אבל לא הייתי מתרגל לזה כל כך מהר.

בתחילת החודש היינו עם כרמל בטיפת חלב. מעבר לבדיקה פיזית רגילה ומדידות (גובה 81 ס"מ, משקל 12 ק"ג), רופאה התפתחותית בדקה את ההתנהגות של כרמל ואת דרגת ההתפתחות המנטלית שלה, ושמחה לבשר לנו את מה שרצינו לשמוע - שכרמל היא ילדה נהדרת שמתפתחת בקצב נורמלי לחלוטין. מבחינת האחוזונים, כרמל קצת כבדה ביחס לגובה שלה, ואנחנו צריכים טיפה להקפיד עם העוגיות והממתקים שאנחנו נותנים לה.

באותו יום מיקה היתה אצל מומחית ריאות, שבדקה אותה והעלתה השערה שדלקת הריאות החוזרת ונשנית נובעת מאיזה כשל חיסוני או אלרגיה. מיקה עשתה בדיקת דם והשבוע היא תגיע לרופאת המשפחה כדי לקבל את התוצאה. אני מקווה שזו לא בעיה רצינית.

כמעט בלית ברירה החלטתי ללכת עם הזרם ופתחתי חשבון טוויטר. לא שיש לי הרבה מה לתרום לעולם הגדול בפורמט הזה, אבל זו עוד פלטפורמה לתקשורת, וכזו שבה ישנם עדכונים שאין בפלטפורמות אחרות. יש משהו כמעט צ'אטי בעדכונים קצרצרים, וזה מעניין לראות אנשים שמציפים את אלה שעוקבים אחריהם בשטף של קישורים מיותרים והערות אגב שלא מעניינות חצי מהם, ומצד שני אנשים שמפיקים פנינים של ממש בפחות מ-140 תווים. בכל מקרה, למשועממים במיוחד - עקבו אחרי!

בעקבות הודעה של ישראלי ב-Undertow קיבלתי לינק לאתר שהתחיל למכור כרטיסים למופע של סוזאן וגה עוד לפני קסטל. נתקלתי בהודעה בשעת לילה מאוחרת, ובו במקום שלפתי כרטיס אשראי והבטחתי את מקומי בשורה הראשונה באמצע, מול סוזאן, מייק וג'רי. אגב, קניתי לסוזאן מתנה צנועה ליום ההולדת ה-50 שלה שחל שמונה ימים לפני ההופעה - עט נובע. אני מקווה שהיא תאהב את זה.

באותו שבוע מיקה שלחה אימייל בתגובה למודעת דרושים של משרד עו"ד ברעננה, הגיעה לשם לראיון ומיד התקבלה. היא התחילה לעבוד שם בים ראשון שעבר, ולפי מה שהיא מתארת, האנשים במשרד נחמדים מאוד (חגגו לה יום הולדת ביום הרביעי לעבודה, ואפילו הביאו לה פרחים ומתנה) והעבודה לא קשה מדי. נראה שהיא מתמקמת לא רע, ואנחנו מחזיקים אצבעות שמקרה המשרד הקודם לא יחזור על עצמו. אגב, המשרד ממוקם מעל סניף של רשת מכוני הכושר שבו למיקה יש מנוי... היא מיהרה והעבירה את המנוי מכפ"ס לרעננה, מתוך כוונה ללכת ולהתאמן לפני העבודה. זה עובד ככה: קמים מוקדם מאוד, מיקה מתארגנת ולוקחת את האוטו לרעננה, אני לוקח את כרמל לגן אחרי 7:00, ואחרי מקלחת וארוחת בוקר בבית לוקח אוטובוס לרעננה, ולוקח את האוטו לעבודה בהרצליה. עד עכשיו הסידור עובד ונראה מבטיח.

בשבת לפני 10 ימים יצאנו לטייל אחרי הרבה מאוד זמן בלי טיולים. חיפשתי באינטרנט ומצאתי אתר נחמד שמציע טיולים למשפחות. מצאתי מסלול טיול בנחל ספונים, שהוגדר כ"בינוני". גייסתי גם את אמא ויעל לטיול, וכך יצאנו לטיול עם כרמל במנשא החדש, שמחים וטובי לבב.
בחלקו הראשון של הטיול, בשביל הכחול, טיפסנו בעלייה לא קשה ממרגלות ההר לראש הצוק בדרך ארוכה אבל לא קשה. עם העלייה נגלה לנו הנוף היפהפה של החוף, מחיפה בצפון ועד חדרה בדרום, כשמולנו נמצאת עתלית. מראש המצוק הנוף יפה מאוד, ומזג האוויר הנוח והרוח הקרירה בהחלט הפכו את המקום לנעים.
לאחר המצוק המשכנו בשביל הכחול, שהתפתל בעליות קטנות וירידות קטנות, אל עבר מערת ספונים. המרחק שעברנו לא היה גדול (כל המסלול כולו הוא 4 ק"מ בערך) אבל מיקה החליטה שהיא לא מסוגלת, ולאמא כאבו הרגליים, ולכן התקדמנו בקצב מאוד איטי. בסופו של דבר הגענו למערה, אבל רק ליעל ולי היה כח להיכנס אליה. המערה היא מערה קרסטית (מה שאומר נטיפים), בה נמצאו שרידים של אנשי מערות. בחודשים מסוימים בשנה חיה במערה להקה גדולה של עטלפים, אבל אנחנו לא ראינו אפילו אחד.
המשכנו במורד הנחל עד לכביש 4 והרכב שחיכה לנו בסבלנות. ללא ספק הטיול היה קשה מדי עבורנו (לקח לנו 5 שעות!) ולא לקחנו איתנו מספיק מים. מיקה נשבעה שהיא לא באה איתנו לטיולים יותר, אבל יותר מאוחר התרככה ואמרה שלטיולים קלים היא תבוא. אם היא תתמיד בכושר, אני מאמין שגם לטיולים כאלה היא תבוא שוב.

בשישי האחרון הגענו אחה"צ לחיפה כדי להפגש עם המשפוחה על חוף הים. פגשנו את ההורים שלי, ולקחנו את כרמל לשחק בחול. היא מבחינתה רצתה רק למים, ונהנתה עד לב השמיים כשאמא נכנסה איתה עד גובה הברכיים. היא עשתה פרצוף כשיצא לה לטעום בפעם הראשונה מי-ים, אבל זה לא הרתיע אותה; אדרבא, גם אחרי שהחלפנו לה בגדים היא רצתה לחזור למים.
יעל הגיעה עם הרכש החדש - דייהטסו שרייד שאבא עזר לה לקנות ולהשמיש. הילדה כבר בת 28.5, גרה לבד ויש לה רכב משלה... אני לא יודע איך היא תממן אותו, אבל אני בטוח שיש לה חסכונות. ניר ומיכל הגיעו יותר מאוחר בהרכב מלא, ויחד ישבנו לאכול במסעדה על החוף. אני, שהייתי רעב מאוד, אכלתי קצת יותר מדי בקצת פחות מדי זמן, ומהר מאוד הרגשתי את ההשפעה. למזלי מיקה נהגה הביתה.

במוצאי שבת הלכתי לסרט Star Trek החדש עם יפעת ודורון בסינמה-סיטי, על המסך הענק בסינמקס. הסרט חביב, מצחיק בנקודות מסוימות, וכמובן מלא אפקטים מיוחדים. הסיפור מספר את סיפור פגישתן של דמויות הסדרה המקורית והאירועים שהובילו למצב ההתחלתי אותו מכיר כל חובב מד"ב., בקיצור, נחמד מאוד, אבל נדיר לראות יצירות מופת בז'אנר הזה.

למיקה היה יום הולדת בשבוע שעבר, ולי יש יום הולדת בשבוע הבא. בשבוע שאחרי יש לנו יום נישואין, ואני מקווה שיצא לנו ללכת לאיזו ארוחה טובה וסרט כדי לחגוג את האירועים, אם תמר תוכל לשמור על כרמל לערב שלם. אנחנו זקוקים לבילוי כזה, רק שנינו.

22/9/07 - קטמנדו

[הקודם]

לון הצליח, בעזרתם של יותר מדי כדורי אדוויל ואקמול, לעבור את הלילה איכשהו. ב 6:30 היינו כבר על הרגליים (יום עבודה רגיל?), ארגנו את התיקים והלכנו לאכול ארוחת בוקר מוקדמת במסעדה של המלון. לארוחת הבוקר הגיעו גם מאהש וגם נילס ואילונה כדי להפרד מאיתנו (מאהש חוזר לקטמנדו בדרך היבשה, וכאמור ההולנדים ממשיכים ברכבת לבייג'ינג). אני מקווה שנתראה כולנו שוב מתישהו. ההולנדים כנראה יבואו לארץ לקראת יום העצמאות.

עלינו על האוטובוס החצי-מלא ונסענו איתו כשעה לכיוון שדה"ת של להסה, שנמצא כ-50 ק"מ ממנה (LP טוען 90, אבל מאז בנו מנהרה שמאוד מקצרת את המרחק). בשדה"ת הכל עבר חלק, חוץ מהקטע של בקשת המקומות על המטוס. לון ביקש מדיילת הקרקע שני מקומות צמודים, בצד ימין של המטוס, כשלפחות אחד עם חלון. היא עשתה "כן" עם הראש ונתנה לנו שני מקומות מרוחקים זה מזה, שניהם במעבר. נו טוף. הטיסה יצאה קצת באיחור, אבל זה בסדר. בגלל ההבדל באזורי הזמן המראנו ב11:30 שעון להסה ונחתנו ב10:15 שעון קטמנדו, כלומר הרווחנו בנטו שעה.

מיהרנו דרך הנוסעים העושים דרכם לכיוון ביקורת הדרכונים, כי ידענו מה הולך להיות שם. בקשתנו לקבל אשרה במקום זו שהוצאנו בטעות בפעם שעברה נדחתה על הסף, ונאלצנו לשלם עוד $30 לראש, עם הטופס המלא, מן הסתם. הפעם היינו בראש התור וסיימנו את תהליך שדה"ת תוך פחות מחצי שעה.

יצאנו החוצה, דרך שורת נהגי המוניות המתחננים, והתקשרנו לרם, סוכן הנסיעות, מהטלפון הלוויני. קבענו איתו שיגיע למלון Blue Horizon יותר מאוחר כדי שניתן לו את הכרטיסים לפוקארה, והוא יחליף אותם לטיסה של מחר. תפסנו את אחד החאפרים ונסענו למרפאה המערבית שמול השגרירות הבריטית, שם נמצאת מרפאת השיניים של ד"ר בריאן הולנדר. לון התקשר כבר אתמול וסידר איתם טיפול חירום (הם בד"כ סגורים בשבת). הגענו למרפאה קצת מוקדם מדי, והמתנו קצת. הטכנאי הגיע ופתח לנו את המרפאה, וגם צילם את הפה של לון. הרופא, ד"ר בריאן, אמריקאי מאורגון, הגיע אחרי זמן קצר והחל בטיפול, שארך כשעתיים. אני העברתי את הזמן בשיחה קולחת עם אשתו של הרופא, ג'ודי, שסיפרה לי בין היתר שהם חיים בקטמנדו כבר כמעט 30 שנה.

הטיפול נמשך כשעתיים, אבל עבר בהצלחה יתרה, ולון שב למצב רוח אופטימי, במיוחד אחרי שהרופא אמר לו שהוא יכול לאכול הכל ומיד. כמו שהוא אמר, הטיפול הזה הציל לנו את הטיול. הטיפול עלה קצת ביוקר, אבל בדיוק בשביל הדברים האלה יש ביטוח נסיעות. יצאנו מהמרפאה ולון הרגיש מספיק טוב כדי ללכת את הק"מ עד הטאמל. הגענו למלון ולקחנו חדר קצת פחות טוב ממה שלקחנו בשבוע שעבר, אבל גם פחות יקר. רם הגיע למלון ונתנו לו את הכרטיסים, ובאותה הזדמנות גם סגרנו איתו על טיסה בשמי ההימלאיה ועל פורטר לטרק (עשה עלינו קופה, אבל אולי עדיף ככה).

תפסנו מונית למקדש Swayambunath, הנמצא על גבעה בחלקה במערבי של העיר. זהו מקדש בודהיסטי בעקרון, אך יש בו גם מקדשים הינדים קטנים, ולכן ישנו שם ערב-רב של אוכלוסיה. המקדש ידוע גם בתור "מקדש הקופים", בגלל מושבת הקופים הגדולה שחיה על ראש הגבעה. האטרקציה העיקרית במתחם היא הסטופה הענקית, שמעליה עיניו של בודהה הצופות לכל הכיוונים, והמקדשים הקטנים המקיפים אותה. הסטופה נמצאת ממש בראש הגבעה, וצופה על העיר כולה. כשהגענו למעלה ראינו ענן גשם חונה מעל העיר (כשמעלינו עוד היתה שמש) והזווית של השמש יצרה קשת יפהפיה מעל העיר (שהיא, איך נאמר, פחות יפה).

ירדנו בגרם המדרגות הארוך אל תחתית הגבעה, ושם תפסנו מונית ממש בזול (NR100) בחזרה לטאמל. אנחנו משערים שנהגי המוניות מוכנים לנסוע לטאמל בזול כדי להחזיר את ההוצאות שלהם. התהלכנו בטאמל, ונכנסנו לאחד המקומות שמוכר שיחות בינ"ל בזול (דרך האינטרנט) כדי להתקשר לארץ. לאחר מכן שוטטנו בטאמל, לון השווה מחירים של חליפה (ובסוף ירד מהעניין), ובשלב מסויים הגענו למסקנה שהלכנו לאיבוד. שלפנו את LP ומצאנו את עצמנו לפי שמות של מלונות. בסופו של דבר אכלנו ארוחת ערב במסעדה בפינת הסמטה של המלון והרחוב הראשי.

[הבא]

אקטואליה 1/6

הפעם זה לקח פחות מחודש... נראה אם אני אצליח לדבוק בזה.

בסופ"ש אחרי שחזרנו מאילת חגגנו בחיפה יומולדת 38 לניר, וכרגיל היה מאוד נחמד. פער הגילאים בין כרמל ויהלי הולך ומצטמצם, והן כבר יכולות לשחק יחד בצעצועים ולראות ביחד את אותן תכניות טלויזיה, ואני מקווה שהן יהיו חברות טובות כשיגדלו.

בעקבות שבירתה של אחת משיני הבינה שלי באילת קבעתי תור לרופא שיניים בהרצליה בשבוע שאחרי. צילומי הרנטגן הראו לרופא שגם אחרי שנים שלא נבדקתי, אין צורך בסתימות חדשות אלא רק בעקירת מה שנשאר מהשן השבורה וקצת ניקוי אבן. לאחר שלושה ימים הגעתי לאותה מרפאה, ורופא אחר נתן לי שלוש זריקות הרדמה ממוקדות, ובעזרת סוג של צבת פשוט משך את השן החוצה. כל ההליך לקח פחות מחמש דקות. ההרדמה פגה לאחר כמה שעות והתחלתי להרגיש כאבים כאילו מישהו קדח לי בלסת. כדורים נגד כאבים עזרו לי, אבל הכאב בלסת נמשך אחר כך כמה ימים. מה שכן, מוזרה לי ההרגשה ללא השן בתוך הפה...

מיקה, שנאלצה לפנות את מקומה אצל אותו עו"ד לטובת המזכירה שחזרה מחופשת לידה, מצאה אחרי אילת בקלות עבודה במשרד עו"ד בבניין ממול, לאחר שחילקה קו"ח בתיבות הדואר של המשרדים באזור. דובר על משרה חלקית קבועה, בשכר מכובד. בסוף השבוע הראשון לעבודה מיקה חזרה הביתה עם חום ושיעולים, ביום שבו עברתי את העקירה , ולמחרת כבר נשארה בבית. הרופאה נתנה לה מראש מרשם לאנטיביוטיקה למקרה שהמחלה תחזור, ומיקה התחילה בלית ברירה עוד סבב של תרופות, כאשר הפעם היא הרגישה יותר טוב כמעט מיד, אבל לשיעולים לקח יותר משבועיים לעבור. השבוע יש לה תור למומחית ריאות, שאולי תוכל לתת לנו הסבר למחלה הארורה הזו.
ברביעי שעבר, רגע לפני חג השבועות, מיקה פוטרה במפתיע, אחרי פחות משבועיים במשרד שם. היא לקחה את זה קצת קשה, אבל התאוששה מהר. לא נתנו לה סיבה, ואני אומר שזה הפסד של אותן שותפות במשרד, שלא נתנו למיקה צ'אנס להוכיח את עצמה. אולי השיעולים הבהילו אותן.

בשישי שלפני שבועות היינו בקיבוץ עם דנה ותמר. הסבים של מיקה הולכים ומזדקנים, ונראים קצת יותר חלשים כל פעם שאנחנו רואים אותם. שניהם כבר לא צעירים (אלידע כבר בן 85, ופרידה גם היא כבר חצתה את גיל ה-80), ואני שמח שהם רואים את כרמל מדי פעם. זה משמח אותם כל פעם מחדש.

בחמישי האחרון, ערב שבועות, עבדתי חצי יום ואחרי הצהריים נסנעו עם כרמל לחיפה. אחרי פקקים של שעה וחצי, הגענו בסביבות 18:00. עד שניר ופמלייתו הגיעו, וגם אולגה ואנטון, ועד שישבנו לאכול, השעה היתה כבר כמעט 20:30 וכרמל היתה עייפה והתחילה לבכות ולכעוס. נאלצנו לברוח עוד לפני הקינוח, ואולי טוב שכך... שנינו לא ממש זקוקים לעוד חתיכת עוגת גבינה בימים אלה.

למחרת בצהריים נסענו למושב גאליה כדי להפגש שם עם המשפחה של אהרל'ה בחורשה קטנה אצל חברה טובה של שרון, לארוחה על-האש. חווה ואריה הגיעו, וכמובן ששרון והילדים היו שם. חמי ואיילת הגיעו עם הבטן הגדולה של סוף חודש שביעי והלידה צפויה לסוף יולי, ובינתיים יעל כבר אוטוטו בת שלוש. כרמל הסתובבה בחורשה ובחנה ברוב עניין את העלים והענפים שנשרו מהעצים, ומאוחר יותר השתעשעה בלהאכיל את הכלבים שם בחתיכות אוכל. היה מאוד נחמד, אם כי אמיתי לא הגיעה בגלל שאילנה עברה אירוע לב קל בלילה שלפני.

בפינת החדשות הטובות: לון מצא סופסוף דירה בחיפה, לאחר שבועות של חיפושים, ומתחילת יולי נוכל להתראות יותר בקלות כשנגיע לחיפה. אגב, אנחנו הודענו לבעלי הבית שלנו שנשאר עוד שנה בדירה באותו שכ"ד.

חדשות מצוינות נוספות הן שסוזאן וגה מגיעה לארץ!! היא תופיע ב-19 ביולי בהיכל התרבות, ואני בודק מדי יום אם קסטל התחילו למכור כבר כרטיסים. אני מתכוון להיות שם, בשורה שניה באמצע, בדיוק כמו לפני עשר שנים. אם יצא לי לפגוש אותה אחרי המופע, אני אשמח לדבר איתה, שלא כמו אז כשרעדתי מרוב התרגשות ולא הצלחתי להוציא מילה. אני מניח שאני אפרסם כאן (ובעוד מקומות) את אירועי אותו ערב.

כרמל, שעכשיו בת שנה וחצי, אמורה לקבל מחר חיסונים בטיפת חלב. היא כבר אומרת חצאי מילים ("תול" = חיתול, "דור" = כדור, וכו'), עושה קולות של חיות (פרה, כלב, חתול, כבשה, ברווז, ציפור ואפילו ינשוף) ויודעת להצביע על חלקי הפנים שלה. היא מתפתחת לפי הספר, וכל מה שנשאר לנו לעשות זה להודות על כך שהיא ילדה נורמלית, בלי יותר מדי בעיות, עם סימני סקרנות ואינטלגנציה. שרק תמשיך ככה.