רעות (חלק ב')

בשבוע של הלידה מיקה היתה במחלקת יולדות, רעות במחלקת ילודים, ואני עם כרמל תיזזנו בין הבית, הגן וביה"ח. השתדלתי לשמור על השגרה של כרמל כמה שיותר, והיא מצידה הפגינה בגרות מעוררת התפעלות כשקיבלה את התינוקת החדשה באיפוק מסוים ובחשדנות לא קטנה. ניכר בה שהיא לא בדיוק הבינה מי היצור החדש שמחובר לאמא שלה ומתי הוא מסתלק, ועד עכשיו היא נעה בין אהבה ללא גבולות לרעות (לפעמים יתר על המידה...) לבין הוצאת תסכולים עליה במקום עלינו. בכל מקרה, באותם ימים ראשונים היא יותר התעניינה בשאלה מתי אמא חוזרת הביתה מאשר בתינוקת החדשה. באותו שישי לקחתי את כרמל לחיפה לארוחת ערב, בעוד מיקה אוספת כוחות ומתכוננת לשחרור. שלושה ימים אחרי הלידה, מיקה כבר היתה ניידת בכוחות עצמה, והיא כבר החלה לטפל ברעות רוב שעות היממה.

במהלך ימי האשפוז הגיעו לבקר רשימה ארוכה של בני משפחה וחברים, קרובים ורחוקים, וכולם כמובן התפעלו מרעות המושלמת וכרמל שגדלה מאוד (בלי שאנחנו נשים לב, כמובן). קיבלנו מתנות נדיבות ורבות וראינו גם אנשים שלא ראינו זמן רב. הקרבה לביה"ח (200 מטר מהבית!) אפשרה לי לעשות שליחויות בשביל מיקה, לנהל את הלו"ז של כרמל ולא לדאוג לענייני חניה מיותרים - יתרון שבשבילו היה שווה לשכור את הדירה ;-)

בשבת באנו לבית החולים עם העגלה ועזרנו למיקה לארגן את הדברים ולעשות את המסע הקצר הביתה. את הבירוקרטיה של משרד הפנים ובית החולים דאגו האחיות שמיקה תבצע יום קודם, וכך השחרור היה מהיר ויעיל. כמובן שמיד נכנסנו למצב-תינוקת: חימום תמידי של הבית (שני רדיאטורים על עוצמה מירבית, 24 שעות ביממה), פינת מיבש בקבוקים-מטרנה-מחמם בקבוקים על השיש, תאורת לילה גם בחדר שלנו (בשלב זה רעות ישנה איתנו, כמובן) ומיקה ללא יום או לילה. למזלי הרב, מיקה מקבלת את התפקיד האמהי באהבה והבנה וחוסכת ממני את הקימה באמצע הלילה :-)

אגב החימום הבלתי פוסק, למחרת היום בבוקר קפץ הפקק בבית בגלל שקע דפוק שקיצר, ועם תינוקת בת חמישה ימים זה לא כיף, במיוחד שהדירה שלנו עשויה קרטון כשזה נוגע לבידוד בחורף. דיברנו עם בעל הבית, אבל לא היה לו מענה מספק לאותו רגע. הזמנו חשמלאי בעצמנו, וכאן המקום לפרגן ליוסף הירשברג, שהגיע במהירות, החליף את השקע במקצועיות ובאדיבות, ולקח מחיר סביר ביותר.

כך החלה "חופשת" הלידה של מיקה, שלושה וחצי חודשים של עייפות כרונית, התמוגגות על הפלא הקטן והמתוק, נסיון לתמרן בין הטיפול בכרמל ורעות, משברים קטנים ושמחה גדולה. כמובן שבשבועות הראשונים בקושי יצאנו מהבית, מחמת החורף הקר, וכשבכל זאת רעות נחשפה קצת לאוויר הצח היא נעטפה כמו חבילה עדינה מאוד. המשפחה באה לבקר ועזרה עד כמה שיכלה (בכל זאת, המרחק).

אמא שלי הגדילה ועשתה, ובאה אלינו במהלך חופשת הלידה פעם בשבוע-שבועיים באוטובוס באמצע השבוע ליום שלם, כדי להיות עם רעות ולשחרר את מיקה לנוח או ללכת לחדר הכושר. כמו שהיא עצמה הגדירה את המצב, זו הנכדה הראשונה שהיא באמת נהנית ממנה, עכשיו שפרשה לגמלאות.

אקטואליה 9/11

[פורסם באיחור]

שוב עבר יותר מדי זמן... אני חייב לפנות זמן ולהכריח את עצמי לעדכן, אחרת זה לא ישתפר.

בין יום כיפור לסוכות בא אביו של בעל הבית וסידר לנו את התריסים השבורים ואת המרצפת השבורה במטבח, לאחר חודשיים וחצי מאז שנכנסנו לדירה. הוא אדם מבוגר, פנסיונר שרק מחפש איפה לעזור ובמה להתעסק, כך שאני שמח לספק לו תעסוקה.

אמא ויעל נסעו לטיול מאורגן של שבוע בדרום איטליה לפני סוכות, ספציפית לאזור נאפולי. הן ביקרו באתרים ארכאולוגיים דוגמת פומפיי ובמקומות יפהפיים דוגמת האי קאפרי. התמונות שראינו אחרי שהן חזרו בהחלט עשו חשק לטייל...

בחג הסוכות עצמו, עוד כשהן היו באיטליה, אנחנו נסענו לבניאס. לאחר חודשים ללא טיולים החלטתי שחייבים לנסוע לאנשהו לטייל, ועדיף עם כרמל. אם כבר נוסעים, למה לא לבניאס? היינו שם לפני יותר מחמש שנים, עם האוטו הראשון שקיבלתי מאמדוקס, וצילמנו באותו יום במצלמה חד-פעמית (זה מה קורה כששוכחים את המצלמה האמיתית בבית...), ומאז המקום השתנה מעט. התחלנו את הסיור באזור הבריכות ומקדש פאן. טיילנו שם עם כרמל, שיותר התחברה לנוף (האביך) והמים הזורמים מאשר לעתיקות. אכלנו ארוחת צהריים באותה מסעדה על הנחל בה אכלנו גם בעבר, והיה בינוני כמו תמיד. סיימנו את הסיור במפל, שהרשים את כרמל יותר מכל היתר. השעה היתה שעת צהרים חמה ומיקה וכרמל היו עייפות, כך שהן חזרו לאוטו ואני המשכתי לבד לראות את הגשר התלוי החדש, שהיה שווה את הביקור. חזרנו הביתה לקראת ערב, והעלינו את התמונות למחשב. תוך כדי השוואה עם התמונות מ2005 שמתי לב שבשני הטיולים לבשתי את אותה חולצה...

למחרת נסענו למסעדת הכבש בדלית-אל-כרמל, מקום המפגש המיתולוגי של מיקלוש וחבורתו. הבחור הגיע לחופשת מולדת מאוסטרליה הרחוקה, ולמרות שהוא נראה בדיוק כמו אותו בחור שחלקתי איתו דירה בבאר-שבע, השיחה איתו גילתה שהוא עשה לביתו לא מעט וכעת הוא נהנה מהפירות ומטייל בעולם להנאתו. לפגישת המחזור הגיעה כמעט כל החבורה, כולל לון ודינה ועוד ספיחים, כאשר מאז הפגישה הקודמת נוספו כמעט לכולם ילד או שניים. כרמל היתה שם הגדולה ביותר, ולכן קצת השתעממה, אבל בסופו של דבר היא מצאה תעסוקה. האוכל היה כיד המלך, והשייח בא וניגן לנו בחליל כדי להנעים את הארוחה. בעקבות המפגש החלטתי שאין מנוס וחייבים לשמור על יותר קשר עם אנשים, ולכן אני טובל את רגלי בשלולית הפייסבוק כדי לפחות להיות מעודכן.

במהלך הסוכות התקיימה בגן הרמת כוסית לכבוד פתיחת השנה, שם הילדים הציגו מספר שירים (דומה למסיבת סיום השנה שהיתה בסוף יולי), וההורים התמוגגו מנחת. בשבוע שלאחר מכן התקיים יום הורים בגן, בו ההורים שהכניסו את ילדם לגן השנה הכירו את הצוות, את נהלי הגן ואת ההורים הותיקים יותר.

בשבוע השני של אוקטובר הגיעו אלינו ההורים שלי עם מתנת ראש השנה שלנו. הם קנו לנו טלויזיה LCD "32 חדשה של LG בצעד מפתיע, ועוד אחת זהה לניר. הורים לא נורמליים יש לי... את החדשה שמנו בסלון, את הLCD ישנה (גם היא "32, אבל בת 4 ועלתה פי 3) העברנו לחדר השינה, ואת המשקולת "21 של מיקה (אמנם בת 11 אבל עובדת יופי) פרסמנו ב"אגורה".

הדיסק החדש של סוזאן וגה, Close Up, Vol.2: People & Places, יצא לפני כחודש, ואני כמובן הזמנתי אותו מראש. למעשה הזמנתי אותו בחבילה שכללה גם ספל, חולצה והורדה של עוד שישה שירי בונוס. החבילה הגיעה בדואר יומיים אחרי שהדיסק יצא, ואני מאוד מרוצה. החולצה מתאימה, הספל נהדר, והמוזיקה מעולה, כמובן. מומלץ בחום!

עוד אלבום מצוין שיצא באותו זמן הוא Tiger Suit של הזמרת KT Tunstall אותה כבר הזכרתי. זהו אלבומה השלישי (תלוי איך סופרים) שיוצא אחרי הפסקה של כשלוש שנים. באלבום היא מערבת את הסגנון הישן שלה עם קצת מוזיקה אלקטרונית, והתוצאה בהחלט טובה ומומלצת. היא כרגע בעיצומו של סיבוב הופעות ותכניות אירוח בארה"ב, והסיכוי שתגיע הנה כמו סוזאן הוא אפסי, מה גם שאף אחד בארץ לא ממש מכיר אותה (חוץ מאותו שיר). נו טוף.

לון ודינה עברו לגור יחד בדירה קטנה בהרצליה, צעד מתבקש לאור מצב היחסים שלהם. לון מצא דיירים חלופיים לדירה בחיפה והעביר את הפקלאות להרצליה. עד לא מזמן הוא היה נוסע להרצליה כדי להיות עם דינה ובחזרה צפונה לעבודה, ודינה היתה נוסעת אליו מדי פעם. עכשיו דינה עובדת לא רחוק ממני בהרצליה פיתוח, ולון עושה שימוש בשירותי רכבת ישראל כדי להגיע עד הקריות. לרגל המעבר באנו עם כרמל באמצע אוקטובר להגיד מברוק על הדירה, ובשישי שלאחר מכן הם הגיעו אלינו, עם הכלבה קיארה, לארוחת ערב נחמדה.

החגים עברו עלי באופן יחסית טוב, אבל אני לא מצליח להוריד במשקל ללא פעילות גופנית, וההליכות לא מספיקות. לכן מצאתי שותף חדש לסקווש, בחור בשם אפי, והתחלנו לפני כמה שבועות לשחק באופן קבוע בימי חמישי. הוא חוזר לאט לכושר, כך שבינתיים אני מנצח אותו, אבל אני רוצה להאמין שבקרוב הוא ישתווה אלי ונוכל לשחק גם פעמיים בשבוע.

בסוף אוקטובר נערך חצי יום גיבוש לעובדי החברה שלי. אחה"צ נסענו לנגריה בת"א, שם כל צוות בנה לעצמו שולחן למשרד בשלוש שעות. צוות הנגריה הדריך אותנו בנוגע לכלים ושיטת העבודה, ובעלי החוש לדברים כאלה מבינינו הובילו את היתר. השולחנות הגיעו למשרד למחרת היום, והם משמשים אותנו.

באותו ערב התקיימה סדנת בישול צרפתי לצוות שלי, לרגל סיום פרוייקט שעליו עבדנו כמה חודשים טובים. בישול לא כל כך מדבר אלי, ולכן עזרתי במה שיכולתי לאחרים. האוכל עצמו היה נהדר: אנטריקוט עם פירה וקונפי שום, סינטה מגולגל, פטה כבד עם ריבת אגסים, קבבונים, לחם צרפתי עם ריבת בצל, וסופלה לקינוח. לאחר ההכנה ישבנו לסעוד, והאוכל היה מצוין ברמה של רוצה-לאכול-עוד-אבל-לא-יכול-להכניס-פירור. ערב חביב ביותר.

אגב עבודה, הצוות שלי כרגע שקוע בפרוייקט חדש שתאריך היעד הראשוני שלו הוא אמצע דצמבר, שזה לא רחוק. מן הסתם מורגש לחץ, שמתבטא ביותר שעות ויותר משימות. לאחר תאריך היעד יבוא חודש רגוע יחסית (חג המולד וראש השנה האזרחית) , אבל אחריו הלחץ יחזור ובגדול, לחלקו הבא של הפרוייקט.

למחרת התקיים בגן קורס החייאה שארגן הצוות. מיקה ואני הגענו כדי לשמוע מדריכת עזרה ראשונה, אשר הסבירה והדגימה לאורך כשלוש שעות על הליכי החייאה, כיצד למנוע חנק ואיבוד דם וכו'. ההסברים היו על אדם מבוגר וגם על ילדים קטנים. הנושא חשוב מאוד, אפשר להגיד שזה עניין של חיים ומוות. מיקה טוענת שברגע האמת היא לא תזכור שום דבר, אבל לפי דעתי במצב חירום אמיתי הדברים יצופו ויעלו בזכרון.

למחרת הלכנו להצגה "גיבורים" במסגרת המנוי שלנו. זו קומדיה קצרה בכיכובם של ספי ריבלין, יוסי פולק ואהרון אלמוג, אשר משוחקת לעילא, אבל קצת לוקה בחסר בתחום הכתיבה. היה חביב, אבל לא יותר.

בשבת האחרונה הגענו עם כרמל למסיבת יום ההולדת של זוהר, חברתה הטובה מהגן. המסיבה (רובה ככולה בנושא פו הדב) היתה נחמדה ונערכה על מדשאה בקרבת הגן. היו בה מספר ילדים מהגן ועוד כמה מכרים של ההורים, ואנחנו קיבלנו כמה רעיונות למסיבת יום ההולדת הקרבה של כרמל. כמובן שנערכה גם המסיבה הסטנדרטית בגן לכל הילדים, אבל זה כבר משהו אחר.

בפינת החדשות הטובות הפעם מנה כפולה: בתחילת אוקטובר יפעת ילדה בן בשם ניצן בשעה טובה, ובסוף אוקטובר נולדה בת לגל ורביב ושמה בישראל שירה. ביקרנו את שני התינוקות, שנולדו בריאים ומושלמים. אביב של יפעת ודורון מקבלת את האח החדש בסדר גמור, וגם אורי של גל ורביב מתחיל לקלוט שהוא כבר לא לבד, אם כי הוא פחות מתייחס לאחות הטרייה. בכל מקרה, מזל טוב לשני הזוגות ובהצלחה בגידול הילד השני!

זהו בערך. העתיד טומן בחובו ימי הולדת, הרבה עבודה, אבל גם טיול גדול באופק... אבל זה מצדיק רשומה נפרדת.

אקטואליה 28/7

שישה שבועות עמוסים עברו על כוחותינו... הבה.

ניר, שהיה מועמד למשרת שופט שלום, לא הצליח בנסיון הראשון שלו. ישנם כאלה שמגיעים למעמד הזה פעמים רבות ללא הצלחה, כך שזה לא סוף העולם, והוא עצמו היה מוכן לאפשרות הזו. אולי בפעם הבאה.

ביום שישי שלאחר רשומת האקטואליה הקודמת, נסענו לחיפה כדי לבקר את יעל בדירתה החדשה בנווה-שאנן. ללא ספק, היא עלתה ברמת החיים: דירת 2.5 חדרים במקום טוב יותר (מרחק יריקה מהדירה הראשונה של ההורים באותו רחוב), עם ריהוט חדש (ברובו), עם נוף נהדר לאחד הואדיות של חיפה. כשהיינו שם הדירה עדיין לא היתה מאורגנת עד הסוף, אז אני מניח שבפעם הבאה שנבוא נתפעל עוד יותר.

השגתי מדחס משומש עבור האוטו של מיקה ממחסן חלפים בהוד השרון. הבאתי את האוטו בשישי בבוקר למוסך והלכתי לשתות משהו. אחרי שעתיים וחצי חזרתי באופטימיות יתר, רק כדי לגלות שהמוסכניק פירק את המדחס הישן ולא הצליח להרכיב את החדש, כי הוא לא מתאים... המדחס שקיבלתי הוא כנראה של דגם אחר, והוא אכן קצת יותר קטן. בלית ברירה חזרתי אל מחסן החלפים עם המדחס שפורק, והבחור יצא לסיבוב שני של חיפושים. לאחר ימים ספורים הוא חזר אלי עם מדחס אחר, הפעם תואם במדויק לזה שהראיתי לו. עוד בוקר שישי במוסך, הפעם ארבע שעות של המתנה, ולאחר שההרכבה הסתיימה בהצלחה התברר שהמדחס החדש דפוק גם הוא.

נתתי לעניין ליפול בין הכסאות בגלל המעבר, אבל היום הסתיימה הסאגה. לאחר כמה חיפושים נרחבים אחר מדחס טוב, כבר לא היה נעים לבחור ממני, והוא הציע לעזור לי עם התיקון. במקרה הוא מכיר איש מזגנים מצוין בכוכב יאיר, והוא התנדב לקחת עבורי את האוטו לטיפול ולהחזיר אותו, וזה קרה היום. כמובן שהטיפול כלל יותר מאשר החלפת מדחס, ולכן הסכום אותו נאלצתי לשלם היה גבוה ממה שתכננתי, אבל זה כבר באמת היה בלתי אפשרי לנסוע באוטו הזה בלי מזגן, ולכן הסכמתי בלית ברירה.

בינתיים בעבודה הגיע מפתח חדש לצוות בסוף יוני, ואני איבדתי את תואר "החדש", ובמקביל הגיעו אורחים משיקאגו לצורך דיונים מרתוניים לגבי פרוייקט עתידי. הישיבות הארוכות אמנם היו חשובות והניבו מסקנות, אבל באותם ימים הפרודוקטיביות ירדה כמעט לאפס והתשישות ניכרה בכל המעורבים בדבר. לאחר שהאורחים עזבו אותנו העבודה חזרה לסדרה, ואני עסוק במשימות אמיתיות. יש הרבה מאוד משימות, יותר ממה שהצוות מסוגל לבצע כרגע, אבל עודף עבודה זה תמיד טוב; עדיף על האלטרנטיבה!

לקראת סוף יוני ראינו את ההצגה "לרקוד ולעוף" של "הבימה" במסגרת המנוי שלנו. זוהי דרמה קומית מאת רשף לוי, ולכן הכתיבה היא ללא ספק נקודת האור הבולטת של ההצגה. השחקנים לא נדרשו ליכולות משחק מרחיקות לכת במיוחד, אבל ההצגה קולחת ומהנה, עם רגעים מרגשים ורגעים קומיים. ההצגה עוסקת בנושא השחוק של דינמיקה משפחתית דפוקה בצל ארוע טראומטי מהעבר, אבל מצליחה בכל זאת להציג סיטואציה מעניינת.

לקראת המעבר החלטנו להפטר מכמה דברים שפשוט לא רצינו שיעברו איתנו. פרסמנו באתר "אגורה" באחד הערבים את שולחן האוכל הישן שקיבלנו מההורים שלי לפני ארבע שנים וגם את מערכת הסטריאו הישנה של מיקה, שכבר מזמן התחילה לגלות סימני גריאטריה מתקדמים. תוך שעה וחצי מרגע הפרסום שני הדברים לא היו בדירה... מדהים.

ביום חמישי שלפני המעבר, בעל הבית האילתי קפץ לבקר בדירה. הוא לקח את ההמחאה שהשארנו לו עבור הימים שמעבר לחוזה, והוא השאיר לנו את שטר החוב שלנו. אחד השכנים מלמטה פגש אותו והסב את תשומת ליבו לעובדה שכנראה יש דליפה מצינור המים הראשי שלנו. בעל הבית הזמין שרברב בו ברגע, וזה בא והחליף את קטע הצינור הבעייתי.

בערב באנו הביתה, פתחנו את השיבר, ואין מים. טלפון בהול לבעל הבית הוביל להתייצבותו של השרברב למחרת בבוקר לסיבוב שני של תיקון. כנראה שהצנרת נסתמה מחתיכות חלודה (כל הצנרת בבניין הזה ישנה ומוזנחת... אני שמח שעברנו משם), ולקח לו שלוש שעות לרוקן את הצנרת מהפרעות ולהשיבה למצב תקין. ייאמר לזכותו שלחץ המים בדירה עלה בעקבות הניקיון היסודי שלו.

את סוף השבוע האחרון שלפני המעבר העברנו באריזות, מן הסתם. ביום האחרון שלפני המעבר ארזנו את כל מה שלא נחוץ ללילה ולבוקר האחרון, ואת אלה ארזנו בבוקר המעבר. ההורים שלי באו מוקדם בבוקר כדי לעזור לנו לפרק דברים בדירה ולסגור ארגזים אחרונים. המובילים הגיעו בשעה 9:00, ועד הצהריים כבר לא נותר בדירה שום דבר שלנו.

בדירה החדשה התחלנו לפתוח ארגזים ולפרוק את הציוד, אבל בשלב מסוים בערב נשברנו ונפלנו על המיטה. מפאת כמות הארגזים הסגורים, החלטתי לקחת יום חופש נוסף ביום שאחרי המעבר כדי לסיים לפרוק ולסלק את הארגזים הרבים. לאחר עזרה מתמר בסידור הבגדים והמטבח, בסוף אותו שבוע הדירה היתה כבר מסודרת, לרווחתנו הרבה. האזור היחיד שעדיין מבולגן הוא המרפסת, בה נמצאים חלקי ארון הבגדים. מכיוון שבדירה החדשה יש ארון אפילו יותר גדול, אין לנו צורך בו, ולכן ביקשנו מהמובילים שלא ירכיבו אותו, ואנחנו מנסים למצוא מישהו שיקנה אותו במחיר הוגן.

כרמל קיבלה את המעבר יחסית בקלות. דיברנו איתה מראש על כך שאנחנו עוברים לבית חדש בקרוב, והיא עקבה אחרי תהליך האריזה הארוך בעניין. בבוקר המעבר הבאנו אותה לגן כרגיל ולקחנו אותה אחה"צ כרגיל, כדי לתת לה כמה שיותר תחושה של שגרה. החדר הראשון שסידרנו אחרי המעבר הוא החדר של כרמל, כדי שתתרגל כמה שיותר מהר, והיא חזרה באותו יום מהגן אל חדר משלה, למרות שיתר הבית היה מבולגן ומלא ארגזים. היא ילדה סתגלנית ומאושרת (כמו שהגננת טורחת ומזכירה לנו, היא ילדה בריאה בנפשה, ללא כל תסביכים) ולמעט תסמינים קלים של חוסר בטחון המעבר עבר עבורה בטבעיות.

הדירה קטנה יותר מהקודמת, אבל יש בה שפע של שטחי אחסון, מה שמאפשר לנו לגור בנוחיות במטראז' קטן יותר ועדיין להכניס את כל מה שיש לנו, כולל מה שהיה במחסן. הבניין נמצא באזור נחמד מאוד, קרוב לבית חולים "מאיר" ובמרחק יריקה מקניון ערים, אזור שקט וירוק. יש לנו חניה אחת מתחת לבית והוצאנו תווי חניה אזוריים כדי להחנות ברחוב את הרכב השני. דמי ועד הבית ירדו במעט ממה ששילמנו בהוד השרון, אבל פתאום יש לנו גם מעלית והבניין מטופח. בעל הבית סידר לנו פלדלת כפי שהתחייב ותיקונים נוספים וכמובן, שכר הדירה נמוך במאות שקלים לחודש! כבר הזכרתי שאני מרוצה מהמעבר?

בסוף השבוע שלאחר המעבר נסענו לחיפה כדי להיות אצל ההורים שלי. בשישי בערב הלכנו עם יעל לסרט "שרק 4" בתלת-מימד, שהציג בלב המפרץ. אני חייב לציין שהסרט חביב, אבל ה-3D לא באמת הוסיף לו, בטח לא כמו שהוסיף ל"אווטאר" שראינו בינואר. אין הצדקה למחיר המופקע גם כך של כרטיסי הקולנוע, ועל אחת כמה וכמה המחיר המיוחד של סרטי תלת-מימד.

למחרת הלכנו לים עם כרמל. מיקה ויעל נסעו לים, בעוד אמא ואני הלכנו ברגל, ותוך כדי גלגלנו שיחה על ענייני דיומא. כרמל התלהבה מהגלים ורצה אליהם ללא פחד פעם אחר פעם, ואנחנו ניסינו לרסן אותה שלא תכנס עמוק מדי לים הגלי (היה דגל אדום). למחרת היא סיפרה בגן איך "עשינו פלאץ' בגלים" לכל מי שהקשיב.

אחרי המעבר ניסינו לעשות כביסה, אבל מכונת הכביסה סירבה לשתף פעולה. המכונה פעלה, התוף הסתובב, אבל מים לא נכנסו. בדקתי את החיבורים וראיתי שאין איתם בעיה, וגם לא עם ברז המים. החלטנו שלהזמין טכנאי למכונה קשישה כזו (זו מכונת הכביסה הישנה של תמר, שהגיעה לגיל מצוות השנה) פשוט לא חכם. במוצ"ש נסענו לשתי חנויות חשמל כדי להסתכל על מכונות חדשות, ולאחר השוואת מחירים זריזה עם האינטרנט גילינו פערים עצומים. הזמנו מכונה של Bellers דרך האינטרנט ופרסמנו את המכונה הישנה, איך לא, באתר "אגורה". כמעט מיותר לציין ששלוש שעות לאחר הפרסום המכונה נעלמה.

המכונה החדשה הגיעה יומיים וחצי אחרי ההזמנה, דהיינו שלישי בשעות הבוקר. התקשרתי לקבלן המשנה שאמור לספק את השירות למכונה כדי לתאם הגעה של טכנאי, לצורך הפעלה ראשונית של המכונה, ו"תיאמו" איתי בין 8-12 למחרת (האלטרנטיבה היתה בשבוע שאחרי). בלית ברירה שרפתי עוד בוקר בהמתנה, אבל הטכנאי בושש לבוא. לבסוף הוא הגיע בשעה 12:30, הפטיר משהו על עיכוב וניגש לעבודה. רבע שעה של עבודה הספיקה, מה שלא מנע ממנו לנסות למכור לי במחירי מציאה עגלה למכונה, פילטר מיותר ואפילו בר מים... מכיוון שהאיחור שלו מהווה עברה על "חוק הטכנאי", מגיע לי פיצוי, אותו אני מתכוון לדרוש בהקדם. חצי יום התבזבז לי על כלום, ואח"כ עוד חצי יום בעבודה בנסיון לפצות על כך. BAH.

באמצע החודש הלכתי לראות את סוזאן וגה בחוות רונית, אבל על זה כבר כתבתי...

ביום רביעי שעבר עבדתי חצי יום מהבית, ובצהריים לקחתי את כרמל מהגן ונסענו לחיפה. מיקה הגיעה ברכבת מהעבודה בת"א. ביחד עם אבא, ניר, שקד ויעל הגענו לאלביט כדי להיות במסיבת הפרישה של אמא מהעבודה. אחרי 42 שנות עבודה עבור אלביט, אמא הגיעה לסוף הקריירה המפוארת שלה, שהעבירה אותה בין המחלקות השונות באלביט לאורך השנים, בין מגוון מיקומים פיזיים ומגוון תפקידים. כשאמא התחילה לעבוד שם, אלביט ייצרה את "אלביט 100", אחד מראשוני המיני-מחשבים בעולם. כיום אלביט היא תאגיד שידו בכל, אשר מעסיק אלפי עובדים ברחבי העולם.

במסיבה היו אנשים שעבדו עם אמא לאורך השנים, ורבים מהם כתבו לה דברי ברכה והביאו מתנות יפות לרגל המאורע. אנחנו, בני המשפחה, התקבלנו שם כמכרים ותיקים, בגלל שאמא תמיד הראתה תמונות וסיפרה סיפורים על כל אחד מאיתנו. אמא מאוד התרגשה (בדרכה המופנמת), בעיקר מעצם המעמד וההכרה שפרק משמעותי בחייה מסתיים ופרק חדש נפתח. כעת יהיה לה זמן לנוח, לקרוא, להקדיש יותר זמן לנכדות, ולעשות מה שהיא באמת רוצה. שיהיה לה בהצלחה!

יומיים אחר כך הגיעו ההורים עם יעל אלינו לכפ"ס. אבא הביא איתו את כלי העבודה לצורך התקנת מאוורר התקרה ומדף. הוא נסע עם יעל לבקר את אחותו בפ"ת, ואח"כ חזרו אלינו כדי לאסוף את אמא ולנוח לפני הנסיעה בחזרה צפונה.

ביום ראשון נסעתי לעבודה, עבדתי כל היום, ובערב התכוונתי לעשות קניות ולהגיע הביתה. ביציאה מהעבודה, עוד לפני שהגעתי למחלף הסירה, נכנסתי לצומת, כנראה באור אדום, ומימיני הגיע רכב שפנה שמאלה. בלמתי בחוזקה, אבל ההתנגשות היתה בלתי נמנעת. התאונה היתה במהירות נמוכה, ולכן אין נזקי גוף לי או לנהג השני, אבל נזק לרכבים יש בהחלט - הפגוש הקדמי אצלי ספג את המכה והעביר אותה לכנפיים ולמכסה המנוע, וברכב השני (מאזדה 3) נפגע הצד השמאלי הקדמי. מה שכן, אצלי לא היה נזק למנוע, והרכב המשיך לנסוע כרגיל. החלפנו פרטים וטלפונים, ואני המשכתי לקניות והביתה, במצב רוח מדוכדך ועצבני. למחרת הכנסתי את הרכב למוסך לטיפול של כמה ימים, וקיבלתי תמורתו רכב חלופי, נחות בהרבה. בתחילת השבוע הבא אני כנראה אקבל את הרכב בחזרה, אשלם במיטב כספי על התיקון ואתחיל את הפרוצדורה של קבלת ההחזר מחברת הביטוח.

כמו שכולם חזרו ואמרו לי, כל עוד זה רק כסף - ניחא. העיקר שיצאתי מהעסק בלי שריטה וגם הנהג השני. ועדיין, ההרגשה היא גרועה, ואני כועס על עצמי. שום דבר לא הסיח את דעתי, לא היתה תקלה ברכב, פשוט הייתי משוכנע ב100% שיש לי ירוק. בדרך כלל אני נהג רגוע וזהיר, ואם לי קרה משהו כזה, זה יכול לקרות לכל אחד. מפחיד.

אתמול היתה בגן מסיבת סוף השנה. אמנם השנה נגמרת רק באמצע אוגוסט, אבל כבר עכשיו הופיעו ילדי הגן (בניצוחה של המורה למוזיקה) במחרוזת שירים בנושא "קיץ וכיף", והתוצאה היתה מקסימה. חלקם של הילדים כבר מעל גיל 3, וכרמל לא הרחק מאחוריהם, והם כבר מדברים שוטף, שרים ורוקדים, זוכרים בע"פ מילות שירים ומשתפים פעולה עם הוראות בימוי. צילמתי הרבה תמונות וסרטונים, וכרמל מאוד אוהבת לראות את עצמה על מסך המחשב, שרה ורוקדת.

זהו, ארוך מאוד אבל סיימתי. העתיד צופן בחובו טסט לשני הרכבים, חופש לכרמל ובאופק שוב חגים...

אקטואליה 16/6

כמות הזמן הפנוי שלי ירדה כמעט לאפס, עם העבודה החדשה מצד אחד ואלף דברים קטנים וגדולים מהצד השני. אני מקווה לעלות חזרה אל פני המים בעוד שלושה שבועות, אחרי שנעבור דירה. בינתיים מצאתי שעה פנויה, אז הנה עדכון.

לפני שבועיים נסענו לחיפה לסופ"ש מלא, שהיה מאוד נחמד. התכנון היה לקחת את כרמל לים, אבל היא היתה קצת מקוררת (היא עדיין משתעלת קצת) ולכן שונתה התכנית ונשארנו בבית. קיוינו לפגוש את לון ודינה, אבל גם זה לא יצא אל הפועל.

בשעה טובה, כרמל התחילה את הגמילה מחיתולים. במהלך היום היא מסתובבת עם תחתונים (היא מאוד גאה בהם) ואנחנו שואלים אותה פעם בשעה-שעתיים אם היא צריכה לשירותים. מיקה קנתה לה מתקן לאסלה עם מדרגה, כך שהיא יכולה לשבת על האסלה הרגילה, ואין צורך בסיר (לפחות בבית). בלילה היא עדיין ישנה עם חיתול, וכשהיא תרגיש מוכנה היא תבקש גם בלילה להיות בלעדיו.

ישנם פספוסים פה ושם, אבל בסך הכל כרמל רואה את הילדים היותר גדולים בגן, שכבר נגמלו והולכים לשירותים, וגם היא רוצה. בהדרגה מספר הפספוסים ילך ויקטן ובסופו של דבר נוכל להפטר גם ממעט החיתולים שיש לנו.

ביום רביעי שעבר חזרתי הביתה אחרי העבודה כרגיל, וכשכיביתי את הפריוס הבהבו כמה נורות והמערכת החשמלית עברה איפוס. בדקתי שהאוטו נדלק חזרה וגם נוסע, ועליתי הביתה. למחרת בבוקר, לעומת זאת, כשרציתי לקחת את כרמל לגן, המערכת החשמלית כולה מתה. הנעילה המרכזית, האימובילייזר, וכמובן ההדלקה של הרכב - הכל מת. בלית ברירה (ולשמחתה של כרמל) נסענו לגן באוטובוס, ואני חזרתי הביתה ברגל. הזמנתי מכונאי של "שגריר" שהגיע (תוך זמן קצר ביותר!) והניע לי את הרכב עם כבלים. ההערכה שלו היתה שהמצבר גמור.

נסעתי למוסך המורשה, בו הרכב טופל עד היום, והם בדקו את העניין לעומק. אכן, המצבר הקטן (להבדיל מהמצבר הגדול, שאחראי להנעה החשמלית של הרכב) מת בשיבה טובה - הרכב כבר כמעט 4 שנים על הכביש - ומצבר מקורי חלופי עולה יותר מ-1100 ש"ח. בעצתו של אבא שלי הלכתי למוסך קרוב כדי לברר האם יש אפשרות למצוא מצבר דומה לא-מקורי, שיעשה את העבודה כמעט אותו דבר, ובמחיר נמוך בהרבה. בסוף הם הפנו אותי לחשמלאי רכב שאצלו היה מצבר מקורי תקין, שהוצא מרכב שהושבת. המחיר זול בהרבה: 200 ש"ח בלבד. כעת הרכב נוסע ומתפקד מצוין, אבל אין לדעת כמה זמן יחזיק מעמד המצבר החלופי.

למחרת, שישי, לקחתי את האפלאוז למוסך כדי למלא גז למזגן. הקיץ הישראלי והרכב הכהה לא רואים עין בעין ללא תיווך של מזגן מתפקד, וזה האחרון דולף גז באופן קבוע, ולכן מילוי הגז הוא ריטואל חצי-שנתי. המוסכניק ניסה למלא גז, אך גילה שלא חסר גז כלל וכלל, ושלח אותי לחשמלאי סמוך כדי לבדוק מה הבעיה. אותו חשמלאי הציע לי להחליף מדחס תמורת סכום פעוט של כ-2000 ש"ח. ביקשתי שיבדוק לעומק אם אכן המדחס הוא הבעיה. הוא פשפש בקרבי המנוע והגיע למסקנה שהאשם הוא שסתום בתוך המדחס, והתיקון יעלה "רק" 900 ש"ח. אין לי כוונה לזרוק סכומים כאלה על רכב כזה, שמחיר המחירון שלו מגרד את אזור ה6000 ש"ח (כלומר עלות התיקון היא 15% מעלות הרכב!), ולכן שילמתי את עלות הבדיקה ונסעתי הביתה עם חלונות פתוחים. השבוע קניתי מדחס משומש תמורת 400 ש"ח ואני מקווה למצוא מוסך שלא יפשוט את עורי כדי להתקין אותו.

בשבת האחרונה נסענו לקיבוץ לארוחת צהריים עם כלל המשפחה של מיקה, כדי לציין את ימי ההולדת של מיקה ודנה שהיו בשבוע שעבר. רביב הגיע עם אורי הקטן, ועם גל ההריונית, אשר צפויה ללדת בת מתישהו באוקטובר. רביב עסוק בימים אלה במונדיאל ולכן לא יכול היה להשאר הרבה, והם נסעו, יחד עם דנה וליאור, די מוקדם. אנחנו נשארנו אצל פרידה עוד כמה שעות, בהן מיקה וכרמל נחו ואני פתרתי עם תמר תשבצי הגיון. לצערי הרשת האלחוטית בקיבוץ לא אפשרה לי להתחבר לאינטרנט בחיבור מספק, ולכן התכנון שלי לעבוד קצת במהלך הסופ"ש בעזרת המחשב הנייד לא יצאו לפועל.

בערב יום שני השבוע הגענו אל בעל הבית החדש כדי לחתום על החוזה. סיכמנו את כל התנאים האחרונים, ומיקה ישבה וכתבה 24 המחאות חודשיות לשנתיים הקרובות, בסכום כולל של 78000 ש"ח, ואני עברתי על ניסוח החוזה. בסופו של דבר חתמנו וברכנו על המוגמר, ואנחנו עוברים ביום שלישי 6/7, בתקווה שלא ישתנה משהו. מצאנו מוביל שנראה רציני וגם נתן לנו מחיר סביר (וארגזים), ואנחנו כרגע בעיצומן של האריזות. ביום שלישי יעל עברה לדירה החדשה שלה בנווה-שאנן בחיפה, ובסוף השבוע כנראה נקפוץ כדי לראות את הפלא ולחגוג את חנוכת הבית. אחרי ימים של אריזות היא עכשיו מפרקת ארגזים ומסדרת - במהרה בקרוב אצלנו!

אגב, בעל הבית הנוכחי שלנו אופטימי, ומבקש שכר דירה אפילו גבוה יותר ממה שאנחנו שילמנו. אמנם לדירה יש חנייה מקורה ומחסן, אבל היא נמצאת בקומה שנייה ללא מעלית בלב מגדיאל, ולא בגבעתיים או רמת גן. בינתיים אין קופצים מבין האנשים שבאו לראות, ולעניות דעתי הוא יתקשה למצוא שוכרים שיסכימו לסכום שהוא מבקש.

ומה בעתיד הקרוב? אחרי המעבר נוכל לנשום קצת, ומיקה רוצה שנצא לצימר כדי לחגוג את ימי ההולדת וננוח כמו שצריך, ואני נוטה להסכים. אחרי הכל, באוגוסט מחכה לנו החופש של כרמל, ואחר כך עוד שנה ארוכה.

כמו כן, באמצע יולי, ליתר דיוק בעוד 30 יום וכמה שעות, אני אהיה בחוות רונית להופעה של סוזאן וגה, מה שצפוי להיות הארוע של הקיץ עבורי! מזלי שמיקה סובלת את השגעון שלי בשקט, ולכן אני אוהב אותה כל כך.

וזהו הפעם.

אקטואליה 2/6

שוב חלף לו חודש שלם. הזמן טס לא רק מיום ליום, אלא גם (ואולי בעיקר) משבוע לשבוע.

אתחיל ואומר שהתחלתי לעבוד בשעה טובה, אבל לסיפור כולו אקדיש פוסט נפרד. בקרוב על מסך זה.

אחרי יום העצמאות החלה דליפה של מים מהשכנה שמעלינו לתקרת השירותים שלנו, ומה שהתחיל כטיפות שנשרו לרצפה הפך לכתם רטיבות קבוע ועובש שהחל לפורר את הצבע בחתיכות קטנות. אחת לכמה שעות נושרת חתיכה לבנה קטנה מהתקרה, והשירותים שלנו נראים כאילו מישהו התיז צבע לבן לכל עבר. בעל הבית דיבר עם השכנה שמעל, שהזמינה אינסטלטור, שראה את העניין ובמהרה בימינו יטפל בנושא.

בתחילת החודש לקחתי את כרמל לתור נוסף אצל רופא התפתחותי בטיפת חלב. כצפוי, כרמל עברה את הבדיקה בהצלחה, והיא ילדה בריאה ונבונה, כמו שצריך. התור הבא, בעוד כשנה, יבדוק את הראייה שלה וגם יכולות שכליות מתקדמות יותר.

למחרת הגעתי ליום מילואים יחיד בצפון. תפסתי טרמפ עם אחד האנשים ביחידת המילואים שלי, שגר במרכז ועוסק בתחום הסיסטם. גלגלנו שיחה על הא ועל דא לאורך היום, בעיקר בנושאי עבודה, מה שהפך את היום המיותר לנסבל.

באותו שבוע קיבלתי משכורת על השבועיים של אפריל בהם ישבתי וחיכיתי, ולכן הייתי חייב להודיע לשירות התעסוקה שאני מועסק ומקבל שכר, מה שאומר שאני כבר לא מובטל רטרואקטיבית מאמצע אפריל. בכל זאת צברתי כמעט חודש של דמי אבטלה, אותם קיבלתי (בניכוי מסים כמובן) לקראת אמצע מאי. נחמד לקבל לפעמים כסף מביטוח לאומי, במיוחד לאור הסכומים ששילמתי לו עד היום. מה שכן, בימים האחרונים קיבלתי מהם מכתב שאומר שהם שילמו לי על יותר מדי ימים, ולכן עליי להשיב להם חלק מהכסף. חובות כאלה עדיף לשלם מאשר לתת להם לצבור רביות וקנסות, ולכן שילמתי כמו ילד טוב.

ביום שישי שאחרי יום ההולדת של ניר התכנסנו כולנו אצל ההורים בחיפה לחגוג. הגענו עם כרמל, וניר הגיע עם מיכל והבנות, והקלוריות זרמו כמים... ניר היה עדיין קצת חולה (הוא תפס מחלה דווקא בטיול לאילת בשבוע שלפני כן... תזמון גרוע) אבל כבר לא נורא. אמא, לעומת זאת, משתעלת כבר שלושה שבועות ולא מצליחה להשתחרר מזה.

באמצע החודש חל חג השבועות. התכנון המקורי היה לבלות את ערב החג בבית ובחג עצמו לנסוע לקיבוץ. בבוקר של ערב החג אמא התקשרה ושאלה "אולי בכל זאת תבואו, שלא נהיה לבד בחג?". אמרנו "למה לא" ונסענו. מסתבר שאמא שאלה גם את ניר וכך יצא שנפגשנו שוב. אז נודע לנו גם שניר הגיע לשלב מתקדם בתהליך מועמדות למשרת שופט שלום! ישיבה של הועדה לבחירת שופטים באמצע החודש הזה אמורה להכריע בעניינו, וכולנו מחזיקים לו אצבעות.
לאחר ארוחת ערב משופעת בפשטידות, ולאחר שכרמל נרדמה, יצאנו ברגל לכיוון מרכז הכרמל כדי לפגוש את לון ודינה (וכדי להוריד את האוכל). ישבנו איתם בבית קפה חביב והתעדכנו. בין היתר למדנו שלאחר חיפושים נרחבים, לון קנה דירה ברב-קומות שמוקם בימים אלה לא רחוק מהדירה שהוא שוכר כרגע בחיפה. הוא דיבר על זה כבר מזמן, והנה עכשיו זה סופסוף קורה. כמובן שהדרך עוד ארוכה עד לקבלת המפתח המיוחל, אבל בהחלט אפשר לברך "בשעה טובה".
למחרת נסענו לקיבוץ כדי לבקר את המשפחה של מיקה ולהיות בטקס שבועות המסורתי של הקיבוץ. אכלנו ארוחת צהריים חלבית עצומה אצל הדודים של מיקה (שאירחו עוד אנשים) ונחנו. אחה"צ הלכנו לטקס, שהיה מאוד נחמד, עם שירים וריקודים שניכר שהשקיעו בהם זמן ומחשבה. בטקס חוגגים חברי הקיבוץ יותר את הביכורים והקציר מאשר את מתן התורה, באופן מובן. התינוקות שנולדו בשנה החולפת מוצגים לקהילה, וכל אחד מענפי המשק מביא "ביכורים".

אם כבר נגענו בנושא, בפינת החדשות הטובות (אם לא היו מספיק עד עכשיו), צפויה לנו אחיינית חדשה מתישהו בסתיו! גל ורביב שוב בהריון, והפעם יש להם בת. האמת היא שההריונות של גל ושל יפעת מאוד קרובים, אז קשה לדעת מי תלד קודם.

מיקה ואני כבר הגענו מזמן למסקנה ששכר הדירה שאנחנו משלמים הוא מוגזם, והגיע הזמן למצוא דירה זולה יותר. כבודו של בעל הבית במקומו מונח, אבל אין הצדקה לשלם 3700 ש"ח לחודש על דירת 3 חדרים במגדיאל, למרות המחסן והחנייה, במיוחד כשיש מבחר דירות בשפע. בשבועות האחרונים עקבנו אחרי לוחות המודעות באינטרנט והלכנו לראות דירות בהוד השרון ובכפר סבא. לכל דירה חסרונות משלה, וחלקן נשללו על הסף מפאת השכונה.
בדרך לעבודה מיקה פגשה מישהו שהיא עבדה איתו בעבר, ומסתבר שהוא משכיר דירת 3 חדרים בכפ"ס. באנו, ראינו את הדירה והיא מאוד מצאה חן בעינינו. דיברנו עם הבחור לגבי תיקונים בדירה (פלדלת, מרצפות שבורות) והוא הסכים, ובימים הקרובים אנחנו אמורים לחתום על חוזה ולברך על המוגמר. מה שכן, הדירה מתפנה רק ב-6/7 ולכן נאלץ בלית ברירה להאריך את החוזה הקיים שלנו בעוד מספר ימים (תמורת סכום סמלי). עכשיו נותר להזמין הובלה ולהתחיל לארוז...

עדכון:
אחרי פסח, ולאחר כשלוש שנות עבדות, יעל קיבלה סופסוף את התקן המיוחל באוניברסיטת חיפה. משמעות הדבר היא שהיא ממשיכה לעשות בדיוק את אותה עבודה, אבל כבר לא עובדת לפי שעות אלא בשכר חודשי, ומן הסתם גבוה יותר. פועל יוצא מהעלייה בשכר הוא כמובן שדרוג רמת החיים, קרי דירה גדולה יותר. חיפוש דירות הוביל אותה למצוא דירת 2.5 חדרים בנווה שאנן, לא רחוק מהדירה ההיא של ההורים, והיא עוברת באמצע החודש.

אקטואליה 29/4

קצת פחות מחודש הפעם... למרות הזמן הפנוי אני לא מצליח להביא את עצמי לכתוב כאן כמו שצריך.

את החג השני של פסח עשינו בחיפה. בערב החג הגענו אל ההורים, ופגשנו שם את ניר, מיכל ויהלי (שחגגה יומולדת 3... איך הזמן טס), וגם הדוד שלי אביב הגיע עם אשתו איילה ושתי הבנות. היה ערב נחמד מאוד, וכמובן משביע מאוד. מיקה ואני ישנו על המיטה הישנה שלי, וכרמל ישנה על מיטת הנוער, כאשר צפינו בעיות מצידה באשר לשינה במיטה זרה, אבל התבדינו. היא שיחקה מספיק באותו יום כדי להיות תשושה בערב.
למחרת בבוקר נשארנו בחיפה, והגיעו לביקור ברוריה, ניב וספיר מרמות מנשה. היה מאוד נחמד לראות אותם לאחר מספר חודשים. אנחנו נמצאים בדליה הרבה (במיוחד עכשיו שתמר גרה שם), ואנחנו צריכים לקפוץ לבקר גם ברמות מנשה יותר.

לפני יותר מחודש הלכתי לראיון בחברת HOT מטעם חברת אאוטסורסינג בשם אלונה (בשורוק). הראיון היה למחלקת תשתיות תוכנה, תחום שאני מאוד אשמח לנדוד אליו. לפני הפסח קיבלתי מאלונה טיוטת חוזה, שנראתה לי מעט מעליבה, ולא הסתרתי את זה. במהלך החג העניין לא התקדם הרבה, ואחריו התנהל מו"מ קצר, בו הם באו לקראתי בחלק מנקודות המחלוקת, ואני עשיתי את החשבון שעבור משרה בכיוון הנכון אני צריך להיות גמיש.
הייתי אמור להתחיל לעבוד ב-HOT ביום ראשון שעבר, 18/4, אבל מפאת ביורוקרטיה פנימית העניין עדיין לא זכה לאישור סופי בתוך HOT. לכן אני יושב בבית ומחכה. בינתיים אני עדיין חותם אבטלה, אבל הפסקתי את החיפושים. אם בקרוב מאוד המצב הזה לא ישתנה, אני אחזור לחפש עבודה, עם כל הצער שבדבר.

בפינת החדשות הטובות: יפעת בהריון, והפעם יהיה בן! במהלך החודשים הראשונים היא הסתירה את העניין מכולם, אבל עכשיו אפשר כבר לספר בראש חוצות. הלידה צפויה לסוף ספטמבר, לא רחוק מיום ההולדת של אביב הקטנה. אני מקווה שהכל ילך בסדר והלידה תעבור בשלום.

לפני כשבועיים מכונת הכביסה שלנו התחילה לעשות קולות לא בריאים בזמן הסחיטה. דיברתי עם טכנאי בטלפון והוא שיער שהבעיה היא במיסבים של התוף, ושלא בטוח אם שווה לתקן את המכונה (אחרי הכל, היא בת 8). החלטנו שעדיף לנו לקחת את מכונת הכביסה של תמר, שהיא אמנם ישנה יותר, אבל טובה בהרבה ופועלת ללא דופי. המכונה, שנשארה בדירה שתמר פינתה כאן בהוד השרון, כבדה וגדולה מכדי שנוכל להוביל אותה בכוחות עצמנו, ולכן שכרנו מוביל שהביא אותה אלינו ואף הוריד את המכונה הישנה לכניסה לבית, והכל תמורת סכום סמלי. פרסמנו את המכונה הישנה באתר אגורה, והיא נלקחה לאחר ימים אחדים ללא שאלות.

לאחר כמה ימים נטולי-סלולר, מצאתי עבור מיקה טלפון משומש באינטרנט, נפגשתי עם המוכר במוצאי שבת, ואחרי בדיקת קשר קצרה לקחתי את הטלפון. הגעתי הביתה, ומיקה ניסתה להתקשר לתמר, אבל תמר לא שמעה אותה. בדיקה קצרה העלתה שהמיקרופון כנראה לא תקין. התקשרתי למוכר והסברתי לו את המצב, והוא הסכים לקחת את המכשיר ולהשיב לי את הכסף. לאחר כמה ימים הוא התקשר אלי ואמר שיש לו מכשיר נוסף מאותו סוג, אם אני עדיין מעוניין. נפגשנו בשנית, והפעם ביצעתי שיחה אמיתית כדי לבדוק היטב את המכשיר. לקחתי את המכשיר השני, שילמתי שוב, וכעת למיקה יש טלפון כמו חדש. מה שכן, לפני יום העצמאות רמקול האוזן של המכשיר לפתע נאלם, והדרך היחידה לשוחח במכשיר היתה בעזרת הדיבורית. ביקור קצר במעבדת תיקונים סמוכה לבית פתרה את הבעיה (בעבור חופן שקלים כמובן) ועכשיו המכשיר באמת עובד טוב.
זהו מכשיר דור 3, קצת יותר ממה שמיקה באמת צריכה (במיוחד כשאין לה גישה לאינטרנט) ויש בו כמה דברים מוזרים קטנים (למשל, אין נעילת מקשים אוטומטית...), אבל אני בטוח שנמצא פתרון לכל אלה.

בשבוע שלפני יום העצמאות, מפאת הזמן הפנוי שנפל עלי, לקחתי את הפריוס לטיפול 60000 במוסך בו היא טופלה עד היום. מכיוון שזהו מוסך בהרצליה פיתוח, אשר שייך לסוכנות גדולה, המחיר לא זול. מצד שני אני יודע שהמוסך מקצועי והרכב מקבל את הטיפול הטוב ביותר. לעומת זאת, למחרת לקחתי את האפלאוז לטיפול חצי שנתי במוסך בו היא טופלה עד היום, מוסך קטן בכפ"ס, והמחיר נמוך בהרבה.

בערב יום העצמאות נסענו שוב לחיפה, לאחר שאמא שלי ביקרה אצלנו באחד הימים בשבוע שלפני כן. אולי זה המקום לספר שאמא שלי עומדת לצאת לפנסיה בקיץ, וכעת היא מנצלת את ימי החופש שנותרו לה כדי להסתגל לחיים ללא העבודה. הדענו לחיפה אחרי הצהריים, ולאחר ארוחת ערב קלה עלינו למרכז הכרמל על מנת לצפות בזיקוקים המסורתיים. כרמל, שבפעם שעברה שהיינו שם היתה בת חצי שנה, גילתה עניין רב בצעצועים הזוהרים שנמכרו שם, ומאוד נהנתה מהזיקוקים עצמם. מנקודת התצפית ניתן לראות את הזיקוקים בכל ערי המפרץ ובעוד יישובים בגליל המערבי, ותנאי מזג האוויר נתנו לנו ערב מהנה.
אחרי הזיקוקים כרמל היתה עייפה ונסענו אל ההורים כדי להשכיב אותה לישון שם. לאור ההצלחה של תמר ושלנו עם אתר אגורה, גם ההורים שלי עשו בו שימוש ונפטרו מהמיטה הישנה שלי, ולכן כרמל ישנה על מזרן מתנפח, שהיה לה מאוד נוח.
כשכרמל נרדמה סופית, נסענו מיקה ואני לדירה של לון ודינה. הם חזרו אחרי הפסח מטיול של 3 שבועות בתאילנד (רגע לפני המהומות הנוכחיות) ולכן לא התראינו כמה שבועות טובים. שתינו לחיים לכבוד החג וראינו תמונות מהטיול, והיה מאוד נחמד.
ביום העצמאות עצמו, נסענו לדליה כדי להנות, כמו בשנה שעברה, מהמנגל המסורתי של דורון. בדרך קנינו פיתות טריות, חומוס וסלטים בעיר התחתית. היה יום מאוד נחמד, והאוכל היה טעים מאוד, ואחרי הצהריים נסענו בחזרה הביתה.
בחודשים האחרונים הורדתי כ-7 ק"ג, בלי להתאמץ הרבה. זה נובע בעיקר מכך שאני אוכל הרבה פחות בבית. פועל יוצא מכך הוא צמצום נפח הקיבה, ועד כמה שרציתי לבלוס אצל דורון, פשוט לא יכולתי. הרגשתי את הקיבה שלי מתפוצצת בשלב די מוקדם, רחוק מאוד מהנקודה שבה הייתי מתחיל להרגיש אותה בשנים קודמות. אני מניח שכשאתחיל שוב לעבוד, הקיבה תתרחב שוב, ואיתה גם הכרס.

השבוע דיברתי עם בעל הבית שלנו לגבי סיום החוזה הקרב. סיפרתי לו שאני כרגע מובטל, והמשכורת של מיקה לא גבוהה, ולכן לא נוכל לחדש את החוזה בתנאים הקיימים. הוא מבחינתו יעץ לי לבדוק את המחירים בהוד השרון ולראות שהשכירות הגבוהה שאנחנו משלמים היא לא חריגה. ייתכן והוא צודק, אבל אין לנו עוגן כאן בהוד השרון (במיוחד כעת כשתמר עזבה) ואנחנו צריכים לשקול את האופציות שלנו בשבועות הקרובים. יש לנו כעת 2 רכבים, ולכן גם מקומות נטולי תחבורה ציבורית עומדים על הפרק, כמו גם מושבים שאינם בקרבת העיר. נחיה ונראה...

אקטואליה 1/6

הפעם זה לקח פחות מחודש... נראה אם אני אצליח לדבוק בזה.

בסופ"ש אחרי שחזרנו מאילת חגגנו בחיפה יומולדת 38 לניר, וכרגיל היה מאוד נחמד. פער הגילאים בין כרמל ויהלי הולך ומצטמצם, והן כבר יכולות לשחק יחד בצעצועים ולראות ביחד את אותן תכניות טלויזיה, ואני מקווה שהן יהיו חברות טובות כשיגדלו.

בעקבות שבירתה של אחת משיני הבינה שלי באילת קבעתי תור לרופא שיניים בהרצליה בשבוע שאחרי. צילומי הרנטגן הראו לרופא שגם אחרי שנים שלא נבדקתי, אין צורך בסתימות חדשות אלא רק בעקירת מה שנשאר מהשן השבורה וקצת ניקוי אבן. לאחר שלושה ימים הגעתי לאותה מרפאה, ורופא אחר נתן לי שלוש זריקות הרדמה ממוקדות, ובעזרת סוג של צבת פשוט משך את השן החוצה. כל ההליך לקח פחות מחמש דקות. ההרדמה פגה לאחר כמה שעות והתחלתי להרגיש כאבים כאילו מישהו קדח לי בלסת. כדורים נגד כאבים עזרו לי, אבל הכאב בלסת נמשך אחר כך כמה ימים. מה שכן, מוזרה לי ההרגשה ללא השן בתוך הפה...

מיקה, שנאלצה לפנות את מקומה אצל אותו עו"ד לטובת המזכירה שחזרה מחופשת לידה, מצאה אחרי אילת בקלות עבודה במשרד עו"ד בבניין ממול, לאחר שחילקה קו"ח בתיבות הדואר של המשרדים באזור. דובר על משרה חלקית קבועה, בשכר מכובד. בסוף השבוע הראשון לעבודה מיקה חזרה הביתה עם חום ושיעולים, ביום שבו עברתי את העקירה , ולמחרת כבר נשארה בבית. הרופאה נתנה לה מראש מרשם לאנטיביוטיקה למקרה שהמחלה תחזור, ומיקה התחילה בלית ברירה עוד סבב של תרופות, כאשר הפעם היא הרגישה יותר טוב כמעט מיד, אבל לשיעולים לקח יותר משבועיים לעבור. השבוע יש לה תור למומחית ריאות, שאולי תוכל לתת לנו הסבר למחלה הארורה הזו.
ברביעי שעבר, רגע לפני חג השבועות, מיקה פוטרה במפתיע, אחרי פחות משבועיים במשרד שם. היא לקחה את זה קצת קשה, אבל התאוששה מהר. לא נתנו לה סיבה, ואני אומר שזה הפסד של אותן שותפות במשרד, שלא נתנו למיקה צ'אנס להוכיח את עצמה. אולי השיעולים הבהילו אותן.

בשישי שלפני שבועות היינו בקיבוץ עם דנה ותמר. הסבים של מיקה הולכים ומזדקנים, ונראים קצת יותר חלשים כל פעם שאנחנו רואים אותם. שניהם כבר לא צעירים (אלידע כבר בן 85, ופרידה גם היא כבר חצתה את גיל ה-80), ואני שמח שהם רואים את כרמל מדי פעם. זה משמח אותם כל פעם מחדש.

בחמישי האחרון, ערב שבועות, עבדתי חצי יום ואחרי הצהריים נסנעו עם כרמל לחיפה. אחרי פקקים של שעה וחצי, הגענו בסביבות 18:00. עד שניר ופמלייתו הגיעו, וגם אולגה ואנטון, ועד שישבנו לאכול, השעה היתה כבר כמעט 20:30 וכרמל היתה עייפה והתחילה לבכות ולכעוס. נאלצנו לברוח עוד לפני הקינוח, ואולי טוב שכך... שנינו לא ממש זקוקים לעוד חתיכת עוגת גבינה בימים אלה.

למחרת בצהריים נסענו למושב גאליה כדי להפגש שם עם המשפחה של אהרל'ה בחורשה קטנה אצל חברה טובה של שרון, לארוחה על-האש. חווה ואריה הגיעו, וכמובן ששרון והילדים היו שם. חמי ואיילת הגיעו עם הבטן הגדולה של סוף חודש שביעי והלידה צפויה לסוף יולי, ובינתיים יעל כבר אוטוטו בת שלוש. כרמל הסתובבה בחורשה ובחנה ברוב עניין את העלים והענפים שנשרו מהעצים, ומאוחר יותר השתעשעה בלהאכיל את הכלבים שם בחתיכות אוכל. היה מאוד נחמד, אם כי אמיתי לא הגיעה בגלל שאילנה עברה אירוע לב קל בלילה שלפני.

בפינת החדשות הטובות: לון מצא סופסוף דירה בחיפה, לאחר שבועות של חיפושים, ומתחילת יולי נוכל להתראות יותר בקלות כשנגיע לחיפה. אגב, אנחנו הודענו לבעלי הבית שלנו שנשאר עוד שנה בדירה באותו שכ"ד.

חדשות מצוינות נוספות הן שסוזאן וגה מגיעה לארץ!! היא תופיע ב-19 ביולי בהיכל התרבות, ואני בודק מדי יום אם קסטל התחילו למכור כבר כרטיסים. אני מתכוון להיות שם, בשורה שניה באמצע, בדיוק כמו לפני עשר שנים. אם יצא לי לפגוש אותה אחרי המופע, אני אשמח לדבר איתה, שלא כמו אז כשרעדתי מרוב התרגשות ולא הצלחתי להוציא מילה. אני מניח שאני אפרסם כאן (ובעוד מקומות) את אירועי אותו ערב.

כרמל, שעכשיו בת שנה וחצי, אמורה לקבל מחר חיסונים בטיפת חלב. היא כבר אומרת חצאי מילים ("תול" = חיתול, "דור" = כדור, וכו'), עושה קולות של חיות (פרה, כלב, חתול, כבשה, ברווז, ציפור ואפילו ינשוף) ויודעת להצביע על חלקי הפנים שלה. היא מתפתחת לפי הספר, וכל מה שנשאר לנו לעשות זה להודות על כך שהיא ילדה נורמלית, בלי יותר מדי בעיות, עם סימני סקרנות ואינטלגנציה. שרק תמשיך ככה.

אקטואליה 24/2

עבר קצת זמן מאז שכתבתי כאן משהו אישי... יותר מדי זמן. חודש ינואר עבר חלף לו, וגם פברואר בדרכו החוצה. רוב הזמן עובר בעבודה, כשמדי פעם ישנו קצת זמן איכות, אבל לא יותר מדי. השגרה שוחקת, ובקרוב לא יהיה מנוס מלקחת את מיקה לאיזה סופ"ש רומנטי (אולי ים המלח?) בשביל השפיות והבריאות.

בסוף דצמבר התקשרה אשת מכירות של "הבימה" והצליחה לשכנע אותי לעשות מנוי. נכון שאנחנו כרגע במצב כלכלי לא מושלם, אבל הגעתי למסקנה שאם יהיה לנו מנוי אז נצטרך לצאת קצת מהבית ולשבור את השגרה. וחוץ מזה, זה טוב לנשמה. בתחילת ינואר ראינו את "39 המדרגות" המצחיקה עם קושניר ומושונוב הנהדרים (וגם נתי רביץ וסיון ששון לא רעים בכלל!), עדיין לא במסגרת המנוי (הזמנתי דרך מבצע בעבודה), ולפני כשבועיים ראינו את הצגת הבונוס של המנוי "שעה יפה ליוגה", דרמה קומית מהנה עם עידית טפרסון, אלי דנקר, אפרת בוימולד ועוד. זה נחמד לצאת פעם בחודש ולהתאוורר.

בין לבין, בסוף ינואר מיקה התחילה לעבוד באופן זמני אצל עו"ד בת"א, לא רחוק מהמשרד של טייטלר בו היא עבדה. אגב, היא קפצה לטייטלר כדי לעזור להם ליום אחד כשהמזכירה שלהם חלתה, והיא קיבלה תשלום עבור היום הזה ועוד יומיים דומים שהיו בקיץ. המשרה הנוכחית היא 3/4 משרה, והיא מחליפה מזכירה שיצאה לחופשת לידה. אנחנו מקווים שהיא לא תחזור, ממש כמו מיקה, ומיקה תוכל להמשיך לעבוד שם (אנחנו צריכים עוד משכורת). בינתיים מיקה מקבלת שם מחמאות על הרמה המקצועית שלה והיא מבחינתה מרוצה.

עוד דבר שמיקה מצאה זה חדר כושר. היא נרשמה ל-18 חודש ל"גרייט שייפ" בכפ"ס, וכשהיא בריאה היא משתדלת ללכת בקביעות. יאמר לזכותה שהיא מוטרדת מהמשקל שלה והיא מנסה לשפר את המצב.

אם כבר הזכרנו בריאות... החורף הזה מתאפיין בבצורת קשה וטמפרטורות גבוהות מהממוצע, מה שתורם לפריחתן של מחלות חוזרות ונשנות. מיקה, כרמל ואני עושים תורנות מחלות, כשאצלי זה בדר"כ קצר, אצל מיקה זה כרוני, ואצל כרמל זה בא והולך. מיקה נזקקה לסבב נוסף של אנטיביוטיקה כדי להתגבר על צינון קשה, אבל כרמל עברה שני סבבים של דלקת ריאות, שהצריכה אינהלציות ואנטיביוטיקה במשך מספר ימים. למזלנו מיקה שמעה את כרמל מחרחרת וקבעה תור לרופאת הילדים מספיק מוקדם כדי שזה לא ידרדר. כרגע כולם בריאים, כרמל בגן ומיקה בעבודה, אבל היו לנו ימים בזמן האחרון שכרמל היתה בבית (גם דלקות עיניים חוזרות בהן היא נדבקת בגן לא תורמות לעסק) ואני נאלצתי להשאר לטפל בה, מפני שמיקה היתה מושבתת.

ובתפנית חדה, הקוראים ודאי יצאו מגדרם מרוב אושר (אני מבקש, קצת איפוק!) כשאספר שגיליתי זמרת סקוטית נהדרת בשם KT Tunstall, ששרה פופ-רוק משובח. למעשה, במשך עשרה ימים בינואר הקשבתי אך ורק לה, מתענג על כל שיר שאני מגלה ביוטיוב. מסתבר שהיא פעילה כבר לא מעט זמן, ואפילו הספיקה להוציא שני אלבומי אולפן מצוינים, ועוד אלבום אקוסטי וספיחים לא פחות טובים. לאחרונה השתמשה חברת פלאפון בשירה Suddenly I See לטובת פרסומת, ומשם התוודעתי אליה. אגב, היא הקליטה קולות רקע לאלבומה המשובח של סוזאן וגה לפני שנתיים, כך שהשם שלה היה לי מוכר עוד מקודם, רק לא יצא לי לשמוע חומר מקורי שלה.

אם כבר נגענו במוזיקה, הבלוג השני שלי קיבל דחיפה אדירה כאשר הוא הופיע במדור "עלו ברשת" של ידיעות אחרונות באחד בפברואר. כמות המבקרים היומית, שגירדה את הדו-ספרתי ביום טוב, זינקה ביום הפרסום ל-1500 מבקרים יחודיים, שצפו בכ-4000 דפים! מן הסתם המספרים האסטרונומיים האלה, מהם נהנים פורטלים על בסיס יומי, הלכו והדלדלו בצורה דרסטית, אבל כמות המבקרים התייצבה מאז על 20-30 ביום, עם כ-50 דפים נצפים, וזה בהחלט שיפור משמעותי. בעקבות הפרסום קיבלתי כמה תגובות, בבלוג ובאימייל, והכי חשוב - הצעות מהקוראים. אנשים התחילו להגיע אל הבלוג מכל מיני קישורים שונים ומשונים שאני לא קשור אליהם, ויכול להיות שיש עתיד לבלוג הזה...

נעבור נושא. יפעת ודורון עברו להוד השרון, ועכשיו הם גרים במרחק עשר דקות הליכה מאיתנו. דורון התחיל לעבוד בראש העין, וזמני הנסיעה שלו התקצרו מאוד יחסית לזמנים מרמת גן וחזרה. בעודי כותב שורות אלו מיקה הולכת עם כרמל להפגש עם יפעת בגן משחקים קרוב לבית, וזה מאוד נחמד שיש חברים קרובים.

אה, כן, היה גם יום בחירות איפשהו באמצע. כתבתי כבר מספיק על התנועה הירוקה, ואני רק אוסיף שהתנדבתי לעמוד מחוץ לאחת הקלפיות קרוב לבית ביום הבחירות ולנסות לשכנע אנשים להצביע "ה", מה שבדיעבד היה מיותר לחלוטין. לא רק שהתנועה הירוקה-מימד לא קיבלה ולו קול בודד בקלפי הזה, אותו יום היה יום סוער ואני הצטננתי ברמות שלא זכורות לי מזה שנים רבות. לאחר הבחירות נשארתי חולה בבית יומיים, ולמעשה עד עכשיו אני סוחב את השאריות של אותה מחלה.

מעבר לכל אלה, כמו תמיד יש לחץ בעבודה, כאשר באמצע החודש הבא צריך לשחרר גרסא, מה שאומר שעכשיו הצוות שלי באטרף של סגירת קצוות וכתיבת מסמכים. זה הצד הפחות נחמד של פיתוח תוכנה, אבל אי אפשר בלעדיו.

וכעת לתחזית. התחזית בחסות משרד הבטחון, המביא אליכם עודפי תקציבים לשירות מילואים! התקשרו עוד היום למשרד הקישור שלכם, וקצינת הקישור תשמח לסדר לכם חופשה קצרה על חשבון המדינה! כן, קיבלתי עוד צו מילואים, הפעם לשלושה ימים בסוף מרץ. לא ברור לי מה הם מקווים להפיק מכל האימונים האלה, חוץ מעוד תקציבים.

זהו, אני חושב. אני מקווה שלא ייקח לי עוד חודשיים לעדכן שוב.

אקטואליה 23/9

כבודה של ספרד במקומה מונח, אבל צריך לעדכן גם בענייני דיומא. בסדר כרונולוגי, עדיף.

לקראת סוף אוגוסט המזגן בדירה, שהראה סימני מרדנות כבר ביום שעברנו לדירה, החליט שגם לו מגיעה חופשה, והפסיק לקרר. המשיך לאוורר, אבל אוויר בטמפרטורת החדר, כמו שנאמר. בקיצור, שביתה איטלקית נוסח מכשירי חשמל. זה מזגן "אלקטרה פנטהאוס", מזגן ישן שלפי דעתי כבר מעל 10 שנים לא נמכר בארץ, והמערכות שלו כבר קרובות לסוף דרכן. הטכנאי שסידר את המזגן ביום אחרי שעברנו (ולקח 200 שקל כמובן) הגיע שוב, עשה הוקוס-פוקוס כמו בפעם הראשונה, הבטיח שזה יקרה שוב מתישהו ואין מה לעשות, לקח עוד 200 שקל והלך. למחרת היום המזגן חזר לסורו, והטכנאי בא שוב לנופף במטה הקסם שלו. הפעם זה החזיק מעמד שבוע.
הבאנו טכנאי של אלקטרה, שעולה טיפה יותר אבל בא עם אחריות של 3 חודשים לתיקון. הגיע הטכנאי, עשה אברה-קדברה משלו, והמזגן עבד לעוד שבוע. בנקודה הזו ערבנו את בעל הבית, כי נמאס לנו מהמצב. בחוזה אמנם כתוב וחתום שתחזוקת המזגן היא עלינו, אבל זה כבר בלתי נסבל ולא מתקבל על הדעת. להפתעתנו, בעל הבית הבין לליבנו ושלח טכנאי משלו כדי לתקן, ומאז (טפו טפו חמסה חמסה) המזגן ממושמע. עם זאת, בעל הבית הבין שהמזגן חי על זמן שאול וכל שעה של קירור היא שעה בונוס, ולכן כרגע הוא מברר מה אפשר לעשות בנידון. יבורך האיש.

ביום אוגוסט חם נחתה בתיבת הדואר שלנו מעטפה צבאית ובתוכה צו קריאה לעבדכם הנאמן לשבוע הראשון של חודש נובמבר, חמישה ימי נופש על חשבון המדינה. התקשרתי למשרד הקישור, והם לא ידעו לתת לי הסבר על מהות הקריאה. ניחוש שלי - תרגיל פיקודי, שגם היחידה שלי אמורה לקחת בו חלק.

בסוף אוגוסט לקחתי יום חופש כדי להיות עם מיקה וכרמל. ספטמבר הביא את סוף החופש של כולם, ואצלי בעבודה פתאום עברתי מרגיעה לכוננות ספיגה. לפתע יש המון עבודה, ואני מרגיש את הלחץ היטב. זה אומר, בין היתר, הגדלת מספר השעות הממוצע, ואני כמעט ולא רואה את מיקה וכרמל במהלך השבוע. לפחות יש יומיים של סופ"ש, אבל הם עוברים כל כך מהר...

באחד בספטמבר כרמל התחילה ללכת למעון. בכל בוקר מביאים אותה עם העגלה (זה במרחק 5 דקות הליכה מהבית), אומרים לה שלום ושמים אותה ליד הצעצועים. בגיל הזה היא לא באמת שמה לב כשמישהו נעלם משדה הראייה שלה, לכן אין לה חרדת נטישה (עוד כמה חודשים גם זה יגיע...) וזה מקל על המצב. בגן היא מאושרת, והגננות מרעיפות עליה שבחים - הילדה מקסימה, חייכנית, אכלנית טובה, משחקת יפה, "מדברת" המון... טוב, אנחנו כבר יודעים הרבה זמן שיש לנו ילדה מושלמת, עכשיו יתר העולם מגלה את זה ;-)
אגב, לכרמל בקעה שן ראשונה מבעד לחניכיים... בשעה טובה. מצד שני כרגע היא לא במיטבה, עם וירוס שלשולים והקאות שמסתובב בין הילדים והמבוגרים, אבל המצב לא נורא. אנחנו בהיכון למקרה שהיא תתחיל להראות סימני מחלה בגן (הביתה ומיד, כדי לא להדביק את מעט הילדים שעדיין בריאים).

בשלושת השבועות הראשונים של החודש מיקה הביאה את כרמל בבוקר למעון ולקחה אותה אחה"צ, ובין לבין נהנתה מחופשה בבית, שמגיעה לה בצדק. היא גם חיפשה עבודה, ובשלב מסוים נראה היה כאילו המשרד בו היא עבדה בת"א רוצה אותה בחזרה, כולל קיצוץ בשעות, אבל בסופו של דבר זה לא יצא אל הפועל (הם לא כל כך מתקשרים בינם לבין עצמם). מה שכן קרה זה שמודעה באחד המקומונים הביא את מיקה לראיון במשרד עו"ד ברמת השרון (במרחק יריקה מעוה"ד שלי, אגב) ועם ניסיון כמו שלה היא השיגה את העבודה שם בקלות. זו משרה חלקית, ומיקה תרוויח את מה שהרוויחה עבור משרה מלאה בת"א. יש כבוד.
מיקה התחילה ביום ראשון לעבוד שם, אבל אתמול היא נאלצה להשאר בבית בגלל הוירוס הנ"ל שתפס גם אותה... לא נעים, במיוחד לא בשבוע שמתחילים עבודה חדשה. היא לא יכלה לקום מהמיטה אתמול בבוקר בגלל הבחילות, ואני עבדתי יום קצר אחרי שהבאתי את כרמל לגן ולפני שהוצאתי אותה משם אחה"צ. הבוקר היא כבר הרגישה יותר טוב והלכה לעבודה, עדיין לא לגמרי מאה אחוז.

אם כבר הזכרתי את עוה"ד שלי, הוא כבר הכין לי טיוטא ראשונה של המכתב המאיים לאינטרביט, ועכשיו הוא עובד על טיוטא נוספת. אני מאמין שהמכתב יצא כבר בין החגים.

בשבוע שעבר, בשעה טובה ומוצלחת, קיבלתי סופסוף את הרכב שהזמנתי. זה לקח להם רק חודשיים וחצי, אבל קיבלתי רכב חדש מהניילונים, עם 14 ק"מ, ובצבע הנכון. מה שכן, נדהמתי לראות עד כמה חברת הליסינג קימצה בכל מה שקשור לאבזור. ניכר שהם הלכו מעל ומעבר לכל הגיון, והורידו מהמפרט כל דבר אפשרי, דברים שאפילו לא נחשבים אבזור-יתר. הרדיו המקורי שבאוטו לדוגמא, הוא רדיו-דיסק שלא קורא דיסקים של MP3, דבר שחשבתי שהלך בדרכם של הרדיו-טייפים והטרנזיסטורים. כמובן שברכב רק 2 כריות אוויר במקום 6, ואין מחזיק למשקפי שמש או תא כפפות נוסף או כפתור קיפול מראות חשמלי, אבל לפחות יש תא מטען גדול מאוד ותא הנוסעים מרווח ונוח. בשבת כבר נסעתי איתו לנהריה וחזרה דרך דליה.
הזמנתי מהאינטרנט משדר FM לרכב, שמנגן MP3 מכרטיס זכרון. זה עובד לא רע, אבל חסרים כמה דברים בסיסיים בנגן הזה (למשל סריקה בתוך הקובץ), והוא פחות נוח מרדיו-דיסק רגיל. נו שוין, נתרגל.

לנהריה הגעתי כדי לשבת עם לון על תכנון של טיול שטח של שישבת עם הג'יפ שרצינו להוציא אל הפועל מזה הרבה זמן. ישבנו עם הספרים של ברקאי ומצאנו מסלולים ברמת הגולן, ואפילו כמה אופציות לחניוני לילה במקומות אסטרטגיים. אם הכל ילך לפי המתוכנן נצא לטיול לון, בת דודתו הילה וחברתה, יעל אחותי ואני, סך הכל חמישה. מה שכן, תחזית מזג האוויר צופה כרגע את היורה לסוף השבוע, ובוץ יכול מאוד להפריע לנו...

החגים מתקרבים, ואיתם מחויבויות משפחתיות לרוב. בערב ראה"ש אנחנו מוזמנים אל ניר ברמת ישי, למחרת בערב המשפחה של מיקה מצד אהרל'ה מגיעה אלינו, וכבר שמעתי בחצי אוזן שבסוכות אנחנו שוב בקיבוץ. בין לבין כמובן נעסוק בספורט הלאומי - אוכל, אוכל ועוד אוכל. נשתדל לשרוד את החגים השנה, ואם אפשר גם לא להעלות יותר מדי במשקל. דווקא עכשיו ששנינו קצת ירדנו...

אקטואליה 4/8

הנה הוא כאן, העדכון התקופתי. אני יודע שזה התחיל בתור עדכון שבועי, אבל לפי דעתי זה יותר בריא אם העדכון הוא חודשי (או יותר), ולא מתמקד ממש באירועי היומיום.

בפרקים הקודמים של "הפילוסופיה של מרפי", הייתי לפני עבודה חדשה ודירה חדשה. התוכניות של "אחד נגד מאה" בהן השתתפתי שודרו בשבועות האחרונים (אגב, הן צולמו ביום הצילומים האחרון, אבל שובצו הרבה לפני סוף העונה) ומתישהו בקרוב אמור להגיע מכתב ובו המחאה נחמדה על סך כמעט 1500 ש"ח. לא רע.

התחלתי את העבודה באמובי ביום כיף, כמו שתוכנן. היה לי קצת מוזר להתגבש עם אנשים שאת רובם אני לא מכיר, אבל היה נחמד. התחלנו בארוחת בוקר בזכרון יעקב, במלון "בית מימון", ומשם המשכנו ליער לביא, ליד צומת גולני, לטובת משחקי חברה מגבשים עם חבלים ועבודת צוות. זה דומה למה שהיה בטיול חברה של נקסטניין שהייתי בו לפני שנה וחצי, גם אז כמה ימים אחרי שהגעתי לחברה.
אחרי שעתיים של משחקי חברה קיבלנו בורקסים וקרטיבים (קייטנה של ממש) והתכוננו להמשיך הלאה, לטיול רגלי איפשהו באזור. האוטובוס שלנו לא הניע, ובדיקה מהירה גילתה שהמצבר פשוט גמור. הנהג עשה את מיטב יכולתו להניע, אבל ללא הועיל. נאלצנו לחכות שם כשעה וחצי עד שאוטובוס תיקונים של אגד הגיע מטבריה עם כבלים... לא נעים, אבל לא נורא. מפאת העיכוב, הטיול הרגלי בוטל והמשכנו ישירות לארוחת הצהריים המאוחרת ברמת הגולן, שם סעדנו ושבענו. משם חזרנו להרצליה שמחים וטובי לב. כיוון שזה היה יומי הראשון, לא היה לי רכב חברה, ותפסתי טרמפ עם אחד העובדים מרמת גן להרצליה, ובערב עם עובד אחר בדרך חזרה.

למחרת קיבלתי רכב, אבל לא בדיוק את הרכב שהזמנתי (חברת הליסינג מחכה למשלוח... ואין להם מושג מתי יגיע). התחלתי לעבוד, ונכנסתי לעניינים תוך כמה ימים. אני גוייסתי לטובת הקמת צוות חדש, שאמור לכתוב משהו ישן מחדש, מה שנותן הזדמנות לבנות אותו יותר טוב ויותר יציב. לשמחתי, אני עובד יותר על הצד שמאחורי הקלעים, על התשתית, מאשר על הצד הגרפי. האנשים באמובי נחמדים, ויש כאן אווירה של תכליתיות, לצד רוח שטות שמלווה כל סטארט-אפ. אהבתי. אה, וחוץ מזה מגוון המסעדות בהרצליה פיתוח פשוט מדהים. הכל יקר, אבל איזה מבחר!

כעבור 10 ימים לקחתי יום חופש לטובת המעבר. בערב שלפני השארנו את כרמל אצל תמר וארזנו עד 11 בלילה. ביום המעבר קמנו ב-6 והמשכנו, ממש עד שהגיעו המובילים. אלה העמיסו את כל החיים שלנו על המשאית שלהם, ובצהריים כבר יצאו להוד השרון. אחה"צ הם עזבו, כאשר כל הרהיטים והקרטונים במקומם. תמר הגיעה עם כרמל ועזרה לנו קצת, ולמחרת הגיעו גם ההורים שלי וביחד פירקנו קרטון אחרי קרטון. בשישי בערב כבר פחות או יותר היינו מסודרים בדירה, מוכנים לשגרה. סה"כ המעבר היה חלק, ללא בעיות מיוחדות, ואפילו יותר פשוט מהמעבר הקודם, על אף העליה במספר הפריטים. למרות זאת, הבטחתי למיקה (והנה, זה גם בכתב) שבפעם הבאה לוקחים גם חברת אריזה.

לקראת סוף יולי הלכתי לשלושה ימי מילואים בבסיס מחסנים קרוב לצומת גולני. פעם בשלוש שנים קוראים לי לשלושה ימי תרגיל רענון, וזה מתאים לי יופי. על פי הלו"ז המתוכנן כל יום היה אמור להתחיל מוקדם ולהסתיים מאוד מאוחר, וכבר הייתי בטוח שאני אאלץ להשאר לישון שם בבסיס (אני לא אסע שעה וחצי לכל כיוון בשביל 6 שעות בבית...), אבל בסופו של דבר הימים הסתיימו מוקדם ונסעתי הביתה לראות את מיקה וכרמל. מה שכן, הם גם התחילו מוקדם, כך שנאלצתי לקום בסביבות 4:30 לפנות בוקר כדי להתקלח, להתארגן ולהגיע לשם עד 7:00. לא כיף. העיקר שעבר ונגמר, עד 2011 בשאיפה.

בסופ"ש האחרון חגגנו לתמר יומולדת 60. בחמישי מיקה ודנה לקחו את תמר לארוחת בוקר, ושיא החגיגה היה ארוחת ערב שבת בקיבוץ עם כל המשפחה שם. היה נחמד, טעים, ומהנה. מזל טוב, תמר! וכמו שנאמר, "בת שישים על פי הלוח,
אך בשאר המובנים - היא בת שש עשרה בקושי, או בת שש שנים..."

פינת ההודעות המשמחות:

1. יעל עוברת בסופ"ש הקרוב לדירה משלה, בשעה טובה ומוצלחת. היא הגיעה לגיל שאפשר להתחיל (לשלם חשבונות, להתלונן על הארנונה, לסחוב שקיות לבד, לריב עם בעל הבית...)
2. מיקה ואני עומדים להיות דודים, והפעם מצידה! רביב וחברתו לחיים גל בהריון עם בן זכר, ואם הכל ילך כשורה בדצמבר יהיה לכרמל שלנו בן-דוד חדש מהניילונים.

זהו להפעם... אני אשתדל לעדכן שוב לפני החגים.

אקטואליה 24/6

עבר חודש וחצי מאז העדכון האחרון שלי. יש לי תירוצים טובים, אל דאגה.
אז ככה...

אחרי שקיבלתי את המכתב התמוה מהבוס שלי, עשיתי מה שכל עובד במצבי היה עושה - פניתי לחברת השמה והתחלתי לחפש עבודה אחרת. בשני בערב שלחתי קו"ח באימייל, בשלישי הטלפון לא הפסיק לצלצל, וברביעי כבר הלכתי לראיון הראשון. במהלך החודש שאחר כך הלכתי לעשרות ראיונות, ונאלצתי לתאם ראיונות בעזרת היומן של גוגל לעשרה ימים או שבועיים קדימה. אין ספק, השוק חם.
חיפשתי עבודה מכוונת יותר לצד השרת, כלומר עבודה אלגוריתמית או תשתיתית, יותר מאשר עבודה גראפית בצד הלקוח. היו כמה חברות שבאמת רציתי להתקבל אליהן, רק מפני שנושא העבודה ריתק אותי. מדובר בנושאים כמו עיבוד שפה טבעית (תת-תחום של בינה מלאכותית), עיסוק בתשתיות מורכבות ומאתגרות או אפילו פיתוח אפליקציות פיננסיות. רוב החברות שהגעתי אליהן עוסקות בפיתוח אתר אינטרנט כזה או אחר, והציעו לי במקרה הטוב עבודה שווה בצד השרת ובצד הלקוח, ובמקרה הפחות טוב החברות מחפשות סתם עוד מפתח דפי אינטרנט.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה חשובה. אני כנראה עדיין לא בשל לעבודת צד-שרת אמיתית, ולראיה באותן חברות אליהן באמת רציתי להתקבל לא הצלחתי לעבור את הראיון הראשון (אם הגעתי אליו בכלל). לעומת זאת, בראיונות אצל חברות שחיפשו משהו לא מוגדר הצלחתי כמעט בכל פעם. אחרי הכל, חלק מהתפקיד שלי באינטרביט היה לעבור ראיונות...
בסופו של דבר קיבלתי שתי הצעות קונקרטיות משתי חברות סטארט-אפ. הראשונה מת"א (משמע פקקים אינסופיים כל בוקר בנסיעה מהוד השרון), נתנה לי הצעה יפה אבל משהו נראה לי קצת לא בסדר אצלם. לא יודע מה, לא יכול לשים אצבע על משהו ספציפי. אולי בגלל שהמוצר שלהם הוא צעצוע. החברה השניה נראתה לי הרבה יותר רצינית, מכל הבחינות, וגם נתנה לי הצעה טובה יותר. להצעה הזו הסכמתי, וחתמתי איתם על חוזה. אני מתחיל לעבוד אצלם ביום ראשון הקרוב.

בינתיים סיימתי את הפרוייקט אצל מוביילאקסס בלוד, שבועיים מאוחר מהצפוי, ונפרדתי בצער מהאנשים הנחמדים שם. אפילו קיבלתי מהם מתנת פרידה יפה - ספר מדריך מקצועי לצילום. באמצע היה שבועות (סופ"ש ארוך מאוד שישי-שני) וגם יום צילומים של "אחד נגד מאה" (עוד רגע נגיע גם לזה) ולכן גם תוספת הזמן של השבועיים לא הספיקו והשארתי לדפנה עבודה חצי-גמורה. לא נורא, אני חושב שהעבודה שעשיתי שם מספיק מסודרת כדי שהיא לא תלך לאיבוד.

ביום שני שעבר, יום לפני פקיעת הדד-ליין של מכתב הפיטורין, באתי לאינטרביט ודיברתי עם יורם, הבוס שלי, שהתחננן שאני אתן לו עוד כמה ימים, למרות שלא ראיתי מה הוא יכול להספיק לשלוף מהשרוול בפרק זמן קצר. הוא שלח לי באימייל הארכה של תוקף מכתב הפיטורין, למרות שאמרתי לו מפורשות שאני הולך לחתום על חוזה אצל אותה חברה, מה שאכן עשיתי באותו יום.
למחרת, 17/6, הלכתי לעוד ראיון מטעם אינטרביט, כדי לצאת ידי חובתי, וכדי לסיים את העבודה שלי שם תוך מילוי כל החובות. זה למעשה היה יום העבודה האחרון שלי באינטרביט. ביום רביעי בצהריים הודיע לי יורם שעברתי את הראיון והם רוצים אותי. מאוד הופתעתי, וקבענו פגישה ליום חמישי בצהריים.
בחמישי בבוקר שוחחתי עם עו"ד שעופר הפנה אותי אליו, וזה האחרון הבהיר לי שאם אני רוצה את פיצויי הפיטורין המגיעים לי, עלי להעלות דברים על הכתב בצורה חד משמעית, על מנת להסיר ספקות שאני אכן פוטרתי. שלחתי ליורם אימייל שהבהיר את העמדה שלי, והוא הבין את הדברים בדרכו שלו. כשבאתי להפגש איתו (והחזרתי את תג העובד ומפתחות הרכב), הוא דיבר איתי בצורה קורקטית והגיש לי תדפיס של התכתובת בינינו. הוא הסביר לי שהוא מצידו מצא לי פרוייקט ולכן הפיטורין מבוטלים, וצר לו שאני מתפטר. אני פוטרתי כמובן, ומגיעים לי פיצויים, אותם אני מתכוון לדרוש בכל דרך אפשרית. אני לא רוצה להגיע לבית דין לעבודה, ואני בטוח שגם יורם, אבל כנראה שלא יהיה מנוס.

כאמור, הייתי גם בצילומים של "אחד נגד מאה". בתחילת החודש קיבלתי טלפון מאיש ההפקה, שהודיע לי שביום רביעי 11/6 יתקיים יום הצילומים האחרון לעונה הנוכחית, ושאל אם אני מעוניין לבוא כדי להיות חלק מהנבחרת. עניתי מיד שכן, וידעתי שאצטרך לדחות את הראיונות שקבעתי לאותו יום.
ביום הצילומים הגעתי לחניון של רכבת מרכז בשעה 6:30 כדי לעלות על ההסעה של ההפקה. פגשתי שם בחור בשם גיורא שהיה איתי במיונים המוקדמים, והתחלנו לדבר על התוכנית ובכלל. בחור נחמד. הגענו לאולפנים בנווה אילן, שם צוות איפור עבד על כל אחד ואחד מאיתנו. הכל התנהל בעצלתיים, עד שהכניסו אותנו לאולפן הצילום כדי להתחיל בצילום התוכנית עצמה.
מנהלת ההפקה עשתה טעות פטאלית והכריזה באזנינו שזה יום צילום אחרון, והם כבר מתורגלים, והכל אמור לדפוק כמו שעון, ושסביר להניח שבעסק יסתיים עד 4 אחה"צ. מרפי האזין גם הוא, ובאמצע המשחק הראשון קרתה תקלה טכנית שאילצה את הצוות הטכני להחליף את מערכת ההצבעה בחלקה, תהליך שלקח כמעט שעה. בסופו של דבר הכל עבד, וצילמו שם שתי תכניות, עם הפסקת צהריים ביניהן. בסופו של דבר השתתפתי בכל המשחקים, והצלחתי אפילו להרוויח קצת כסף - 1500 שקל. גיורא ידידי הצליח קצת יותר - הוא הרוויח 35,000 שקל. כל הכבוד. את הכסף נקבל 60 יום אחרי שהתוכנית תשודר - כנראה באחד מסופי השבוע הקרובים. בסופו של דבר היתה חוויה מאוד נחמדה, ולא אתנגד לחזור עליה. נראה, אולי בעונה הבאה.

חיפוש הדירה בהוד השרון נשא פרי. אמנם ההיצע קטן מאוד, ובעלי הדירות עברו מהרבה דולרים להרבה מאוד שקלים (ללא כל פרופורציה, אבל ניחא), אבל בסופו של דבר מצאנו דירה ברחוב פדויים, בלב מגדיאל. הדירה בקומה שניה ללא מעלית, מיושנת בעיצובה, אבל נראית מתאימה לצרכינו. בעל הבית, שגר באילת, בחר בנו מכל אלה שרצו את הדירה, וסגרנו על שכ"ד של 3700 ש"ח לחודש. לא מעט (עשרות אחוזים יותר ממה שאנחנו משלמים היום!) אבל זה מה יש. לפחות העבודה החדשה שלי נושאת בצידה עליה של 25% בשכר...
עכישו מתחיל החלק הקשה. מצאנו חברת הובלות שלא תפשוט לנו את העור, ואפילו קיבלנו ממנה ארגזים. ההורים שלי הגיעו כבר בסופ"ש האחרון ועזרו לנו להתחיל לארוז. את היתר אנחנו צריכים לארוז במשורה, כאשר את הדברים האחרונים נצטרך לארוז ביום שלפני המעבר. המעבר עצמו הוא ב 10/7, כך שיש לנו בערך שבועיים לחיות על קרטונים. תמר תיקח את כרמל בלילה שלפני המעבר, כדי שנוכל לעבוד בשקט, וצפויה לנו הרבה עבודה.
דיברנו עם פנחס ואילנה, בעלי הבית הנוכחים שלנו, ששמחו לשחרר אותנו מהחוזה מוקדם ולמצוא דיירת חדשה לדירה כאן ברמת-גן, במחיר של 3300 ש"ח (אנחנו, כזכור, שילמנו 640$). היא נכנסת ב 15/7, מה שייתן להם זמן להכין את הדירה. אנחנו עוד צריכים להתחשבן איתם על ההפרשים העצומים בשער הדולר לטובתנו. אגב, השכנים הותיקים שלנו מאוד מצטערים לראות אותנו עוזבים, אבל השכנים הטריים שלנו נראים כמשפחה רועשת, ואנחנו שלמים עם ההחלטה שלנו.

בשבוע שעבר עזבתי את העבודה באינטרביט, ואת העבודה החדשה אני מתחיל רק ביום ראשון הבא (אגב, המשימה הראשונה שלי: יום כיף...), וכרגע אני בשבוע חופש בבית עם מיקה וכרמל. הלחץ צנח אצלי לאפס, ופתאום יש לי זמן לעשות ספורט (באותו חודש של ראיונות בקושי הגעתי לפארק) ולראות קצת טלויזיה. אני גם מנצל את הזמן כדי ללמוד Hibernate, טכנולוגיה שאני אזדקק לה בעבודה החדשה. יום ההולדת שלי בא והלך, וכרגע אני די מאושר לבלות בבית (מה גם שאי אפשר לנסוע רחוק... אין רכב). זה לא יימשך הרבה, וזה כנראה השקט שלפני הסערה. לפחות יצא לי קצת לכתוב על זה.

אקטואליה 19/5

גם השבוע יש עדכון. העתיד שלי מלא בסימני שאלה, והפרוייקט הבא בטח ידרוש ממני יותר השקעה, אז אני לא יודע אם יהיה לי זמן להמשיך לעדכן על בסיס שבועי. נחיה ונראה.

שישי היה סיוט מתמשך. לאחר שבחמישי בערב הביאו לדירה המשתפצת מולנו ארונות מטבח חדשים בשעה מאוחרת, הגיעו אנשים בשישי בבוקר והחלו להתקין אותם, תוך קדיחות וניסורים בקולי קולות. ניחא, אמרתי לעצמי, יעבדו עד הצהריים. אפילו הסכמתי שיחברו כבל מאריך אצלנו בדירה. מיקה הלכה לחדר כושר וחזרה, אכלנו צהריים ורצינו להשכיב את כרמל לישון, אבל הרעש לא הפסיק. ניגשתי אליהם שלוש פעמים כדי לבקש שיסיימו, והם תירצו תירוצים שונים והבטיחו לשווא שזה ייקח "עשר דקות רבע שעה". בסופו של דבר אנחנו יצאנו מהבית בשעה 16:00 והם עדיין לא סיימו, כלומר הם עבדו כל הצהריים. חוצפה שאין כדוגמתה, ואני מאושר מהעובדה שלא נצטרך לגור ליד האנשים האלה יותר מחודשיים.

הגענו באותו יום לחיפה, ופגשנו שם גם את ניר ומשפחתו. חגגנו לניר יומולדת 37 באיחור של כמה ימים (הבאנו לו דיסק משולש עם שיר מכל שנה מאז 1948, אוסף לא רע). כרמל היתה שקטה וסקרנית כתמיד, והבנות של ניר, אופיר בעיקר, היו קצת יותר רועשות. יהלי הוכיחה את עצמה שוב כתחליף ראוי לשפן של אנרג'ייזר. בדרך הביתה מיקה נהגה ואני הייתי כל כך עייף שנרדמתי מאחור עם כרמל.

בשבת מיקה נתנה לי לישון עד מאוחר, ולקראת הצהריים יצאנו עם כרמל לפארק, כדי לטייל קצת. לקחתי את מיקה עד החניון של המימדיון וחזרה בדרך אחרת, ומה שלוקח לי פחות משעה בבוקר לקח מעל שעתיים, בהליכה נינוחה עם העגלה דרך המוני בית ישראל. חזרנו הביתה עייפים ומיקה התחילה להרגיש לא טוב מרוב רעב. בכל זאת, היה טיול נחמד.

אתמול לקחתי יום חופש, ובבוקר הגיע אלי יוסי, החבר שלי משיקאגו, שמטייל עכשיו בארץ. הוא בא לראות את הדירה, ובעיקר את מיקה וכרמל. יש לו תינוק בן 10 חודשים (בבית; אשתו לא הגיעה איתו), כך שהשיחה נסובה בעיקר על ילדים. יצאנו לאזור הבורסה לאכול משהו, וחזרנו הביתה. בסופו של דבר הוא נשאר עד אחה"צ, והיה מאוד נחמד. בפעם הבאה אנחנו צריכים להגיע אליו לשיקאגו. אולי כשכרמל תגדל קצת.

אחרי שיוסי הלך הגיעו אלינו לון, יחד עם נילס ואילונה, שחזרו מהטיול שלהם בירדן דרך אילת. הם היו עייפים מהנסיעה הארוכה, אבל לא יותר מדי. צרבתי להם את התמונות שהם צילמו בטיול וגם ראינו אותן כולנו ביחד. הם היו רעבים, ולון ואני הזמנו אותם לאכול במסעדה איטלקית מצוינת בת"א. לאחר מכן נפרדו דרכינו, הם נשארו בהוסטל שלהם, אני חזרתי הביתה ולון המשיך לנהריה. היה טעים ומאוד נחמד לאכול שוב ארוחת ערב, ממש כמו אז בלהסה.

בענייני עבודה עדיין אין חדש, חוץ מסירוב של אותה חברת סטארט-אפ בהוד השרון. הם צריכים מישהו מהוקצע בתחום מסדי הנתונים, ואני לא עומד בדרישות. נו טוב. מה שכן, קיבלתי אתמול אימייל מטריד מהבוס שלי, ובו הודעה על הפסקת עבודה ב-17 ביוני, במידה ולא יימצא לי פרוייקט עד אז. אני מתחיל לחשוב שהצעד המתבקש הוא להתחיל לחפש לעצמי מקום אחר. אחרי הכל, אני פחות או יותר העכבר האחרון על הספינה הטובעת של אינטרביט. אני צריך לשקול היטב את צעדיי הבאים.

אקטואליה 7/5

שמש או גשם, שרב או כפור, בלה בלה בלה. אני והפה הגדול שלי. אבל השבוע יש עדכון, ויש חדשות.

בחול המועד פסח עבדתי כרגיל, חוץ מיום חמישי, בו לקחתי יום חופש מרצוני ה"חופשי" (החברה שאני עובד אצלה היתה סגורה באותו יום). באותו יום הגיעו פועלי בניין והתחילו לעשות שיפוץ בדירה שלידנו. הדייר שגר שם נפטר בחודש אוקטובר, ועכשיו כנראה שהדירה נמכרה. בעלת הבית החדשה החליטה שצריך לבנות את הדירה מחדש (אני לא יכול להאשים אותה) ולכן השיפוץ החל בהריסת כל הקירות הפנימיים. מן הסתם זו פעולה קשה, שמצריכה פטישים כבדים ופינוי ההריסות. הרעש היה בלתי נסבל, וכולנו סבלנו ממנו. הרעש נמשך כל השבוע שעבר ולתוך השבוע הזה. מיקה הגיעה למצב שהיא היתה חייבת לברוח מהבית עם כרמל. פעם לאמא שלה, פעם למשרד (אגב, היא קיבלה את הפיצויים שלה), פעם לפארק. רעש, אבק, נזקים לקירות אצלנו בדירה (קירות של נייר, בניה בת 50-60 כמו כלום) וגם בחדר המדרגות... טוב שאנחנו עוברים תוך 3 חודשים. לאחר הריסת הקירות עקרו את כל הצנרת והחשמל, הקימו קירות חדשים, והתחילו לקדוח כדי לשים צנרת וחיווט חשמל חדשים. אתמול הם כנראה סיימו את החלק הרועש ועברו לצבע, אז נהיה קצת שקט. הקטע המעצבן הוא שהדיירת החדשה לא טרחה אפילו לשים שלט "בין התאריכים אלה-ואלה אני משפצת, יהיה רעש ולכלוך, עמכם הסליחה".

בשישי של פסח אכלנו ארוחת ערב אצל תמר עם דנה ובשבת נסענו לחיפה. אמא שלי חזרה לעבודה אחרי 6 שבועות של חופשה מאולצת, אל הבלגן הרגיל של אלביט, והחיים חזרו למסלולם. בשישי האחרון אכלנו שוב אצל תמר, הפעם רק אנחנו והיא.

בשבוע שעבר הודיעה לי האחראית עלי כאן שהחוזה של מוביילאקסס עם אינטרביט עומד לפוג בסוף מאי, והוא לא יחודש. אין מספיק עבודה לשני אנשי ג'אווה, ולכן אני לא אמשיך, ואעביר הכל לאשת הג'אווה שעובדת איתי. זה לא בא כהפתעה, אלא יותר כהצטרפות מקרים משמחת. כבר לפני החג דיברתי עם הבוס הישיר שלי לגבי התחלת חיפוש של הפרוייקט הבא, מפני שכאן הרגשתי שאני קמל. קורות החיים שלי התחילו להתרוצץ, וביום שני הקרוב יש לי כבר ראיון אצל חברה בראשל"צ. קצת רחוק (מהוד השרון) אבל ניתן להם צ'אנס.

בשבת, אחרי תשעה חודשים בבית, יצאנו לטייל. הגענו לסיור בגן הלאומי עין חמד, פינת נוי קטנה בדרך לירושלים. המקום מותאם לנכים, ולכן הסתובבנו שם עם כרמל והעגלה בלי בעיות. בעקרון זה מקום נחמד, לצד נחל כסלון, שבו שטח לפיקניקים (ואכן אנשים ערכו שם חזרות גנרליות לקראת יום העצמאות) וגם שרידי מבצר צלבני מהמאה ה-12. היה נחמד, לא יותר מדי חם, ובפעם הראשונה כרמל גם שתתה מים מהבקבוק. אגב, היא כבר מתהפכת חופשי מהגב לבטן, ובימים האחרונים גם הצליהח כמה פעמים להתהפך מהבטן לגב. אוטוטו היא מתגלגלת לנו בבית, ואז זוחלת, ואז הולכת ורצה.
לון הצטרף אלינו לסיור (הוא ישן אצל עופר, סוזן חזרה לארץ רק אתמול לפנות בוקר), ואחריו הוא נסע לשדה"ת כדי לאסוף את נילס ואילונה, הזוג ההולנדי הנחמד שטייל איתנו בטיבט בספטמבר. הם הגיעו לארץ לחופשה של שבועיים, בין היתר כדי להיות כאן בחגיגות ה-60 למדינה וגם לטייל בנופי ארץ הקודש. נילס כבר היה כאן מספר פעמים, אבל בשביל אילונה זו פעם ראשונה. לון הגיע איתם לעין חמד, שם חיכינו לו, ונסענו לכפר הסמוך אבו-גוש בשביל לאכול צהריים. מן הסתם הלכנו איתם לאכול אצל אבו שוקרי המקורי. הזמנו מגוון של מנות, והם טעמו חומוס, טחינה, פלאפל, ולקינוח כנאפה ובקלאווה. כמובן שלימדנו אותם מה עושים עם הפיתות...

ביום ראשון מיקה באה איתי לעבודה, כדי לברוח מהרעש וגם כדי להכיר לאנשים שאני עובד איתם את מיקה וכרמל. כולם התמוגגו מכרמל (ובצדק) ובצהריים הן באו לאכול איתי. אח"כ הסעתי אותן להוד השרון וחזרתי לעבודה.

היום חצי יום, מחר סופ"ש ארוך, ביום ראשון חוזרים לשגרה.

אקטואליה 22/4

שמש או גשם, שרב או כפור, כל שבוע יש עדכון אקטואליה. האח, הידד. החג הגיע והלך, והשאיר אותנו עייפים מאוד. התרוצצנו קצת יותר מדי, אכלנו יותר מדי וישנו מעט מדי.

ברביעי הלכנו לראות דירה בהוד השרון, אבל הדירה גדולה מדי בשבילנו (4 חדרים) וכנראה גם יקרה מדי. חבל, זו דירה עם מעלית, חנייה ומטבח חדש, ובמיקום מצוין בלב הוד השרון.

בשישי נסענו לחיפה, להורים שלי. אמא שלי כבר בשלבי החלמה מתקדמים, אבל עדיין כואב לה. באופן לא צפוי החלטנו להשאר לישון שם, ולחזור הביתה רק בשבת בצהריים. בערב חשבנו להפגש עם לון, שחזר מאוסטריה בגפו, אבל נהיה מאוחר מדי (22:00 זה די מאוחר למי שקם ב6:00 בבוקר) אז ויתרנו.

בשבת בצהריים נסענו הביתה, נחנו מעט, ואחה"צ כבר יצאנו שוב, הפעם להוד השרון, דרך רביב בת"א (אהרל'ה כבר היה אצל תמר, ודנה עבדה באותו ערב). לא ערכנו סדר כהלכתו. אפשר לומר שהתחלנו בשולחן עורך ואחרי האוכל לא קראנו. ארוחת הערב כללה פיתות וחומוס, כך שזה מתקזז. אכלנו קצת יותר מדי (היה באמת טעים) ובקושי יכולנו לזוז אחרי האוכל. חזרנו הביתה עוד לפני הפקקים של 12:00 בלילה, וצנחנו על המיטה.

בראשון בבוקר נסענו להוד השרון שוב, אספנו את תמר ודנה ונסענו לקיבוץ. הסבים של מיקה נראים טוב לגילם, והם שמחו מאוד לראות את כרמל (וגם אותנו). זה נותן להם אנרגיה, לבלות זמן עם המשפחה הצעירה. שוב אכלנו (בכל זאת, מסורת) ואחרי האוכל השכבנו את כרמל לישון והלכנו (מיקה ואני) לטיול רגלי של שעה בקיבוץ, להוריד את האוכל וסתם לדבר. אחה"צ הגיעו ההורים שלי עם ברוריה לדליה כדי לאחל לסבים חג שמח, ואחר כך חזרנו איתם לרמות מנשה, כדי לאחל בעצמנו למשפחת צור. כולם התמוגגו מכרמל, שהיתה כבר על סף התהפכות ספונטנית. הבוקר, אגב, מיקה הניחה את כרמל על הגב ומצאה אותה כעבור כמה דקות על הבטן. הגיע הזמן :-)

אתמול בבוקר אהרל'ה טס חזרה, והטיסה שלו התעכבה הכמה שעות, מה שגרם לו לפספס את טיסת ההמשך בניו-יורק. לא נורא, סידרו לו שם מלון וארוחת ערב ועכשיו הוא בדרך הביתה. הוא מאוד לא רצה לחזור, אבל מה לעשות שהחיים שלו שם... בספטמבר הוא מקווה לחזור לביקור נוסף.