אקטואליה 18/6 (חלק ב')

[חלק א']
ערב יום האישה הבינלאומי נפל באופן סימבולי על 7/3 ערב פורים (הזכרו בסיפורה של ושתי, הפמיניסטית הראשונה). באותו בוקר אמא שלי הגיעה אלינו ולקחה איתה את כרמל בחזרה לחיפה (הגן היה בחופש, כמו כל מערכת החינוך), במטרה שכרמל תישן שם באותו ערב. כאמור בחלק א', באותו ערב הלכתי להופעה, ולמחרת לקחתי יום בחירה ונסענו עם רעות לחיפה. כרמל (עם התחפושת של אורורה) ביקרה באירועי פורים בחיפה, למרות הקור ששרר, ומאוד נהנתה.
כשבועיים מאוחר יותר, ב 21/3, הלכתי להופעת ההשקה המיוחדת של אלבומו החדש והמצוין של איתי פרל, "מסע בלוז", שנערכה ב"בארבי" בת"א. לפני ההופעה קניתי את אלבום הבכורה שלו וכמובן גם את האלבום החדש (את "מים מתחת לגשר" והאלבום המשותף עם דנה ברגר הצלחתי לקנות בפורים בחיפה, כשבמקרה עברתי דרך חנות של "התו השמיני"). באלבום תשעה שירים, ובכל אחד משתתף גיטריסט סולן אורח, ביניהם אדם בן-אמיתי, תמר אייזנמן, עוזי "רמירז" פיינרמן, אביב בן-עזרא, דויד פרץ ועוד. חוט השני שעובר דרך האלבום כולו הוא כמובן רוח הבלוז, והמילים לשירים בהתאם, מבטאים נאמנה את רוח המיאוס והמחאה של הקיץ שעבר. ההופעה היתה בהרכב מלא: איתי עם גיטרה, איתמר גרוס על הקלידים, שתי זמרות ליווי, גיא תובל על הבס, מתן אפרת על התופים, יאיר סלוצקי עם הטרומבון מדי פעם, וכמובן הסולנים האורחים בכל שיר. הם ביצעו את כל שירי האלבום, ועוד שירים מהאלבומים הקודמים של איתי, והם נתנו בראש במלוא מובן המילה. היו שם אנרגיות מטורפות על הבמה, כאלה שלא רואים הרבה בהופעות של אמני אינדי, וזו ללא ספק אחת ההופעות היותר מהנות שראיתי. אפילו דנה ברגר הפציעה בהדרן כדי לשיר שיר אחד עם כולם. כרגיל, מי שרוצה לקרוא ולראות עוד, מוזמן לסור לבלוג של יובל אראל.
בשבת 31/3 נסענו לחגוג יום הולדת 5 ליהלי באותה חורשה בה חגגנו לה (ולשקד) בעבר. היו שם כל המכרים והקרובים, וכמובן שהתפריט המוכר והאהוב לא אכזב. כרמל מצאה תעסוקה ליד שולחן היצירה ובגן השעשועים, ומיקה ישבה עם רעות הקטנטונת. היה נחמד, ואחרי הבלגן המשכנו לחיפה כדי לנוח קצת, ואז הביתה.
בשישי 6/4, ערב פסח, נסענו שוב לחיפה. הקפדנו להגיע בצהרים, כדי להקדים את הפקקים המסורתיים, וטוב עשינו. לקראת ערב הגיע הדוד שלי אביב עם אשתו איילה והבנות דניאל ונוגה, וקיימנו את מילות השיר - "אביב הגיע, פסח בא". ערכנו סדר פסח כהלכתנו (קוראים בהילוך רביעי עד האוכל, ואחרי האוכל לאף אחד אין כח אפילו להרים את ההגדה), והיה ערב די נחמד.
כרמל נשארה לישון בחיפה, ולמחרת אבא שלי הביא אותה לדליה, להתארח אצל תמר, שהביאה אותה ביום ראשון בחזרה הביתה (חופש פסח, הזדמנות לכרמל לבלות זמן איכות עם הסבים). מיקה ואני, יחד עם רעות, עשינו שטות ויצאנו הביתה בסביבות השעה 23:00, יחד עם כל עם ישראל. לא אכביר במילים, אבל הגענו הביתה רק אחרי 1:00, עייפים ומרוטים. לקח לבאות: לא לנסוע הביתה אחרי הסדר, בשום מצב. עדיף לישון בתעלת ניקוז בצד הדרך מאשר להתקדם ב-8 קמ"ש כדי לעבור את ה-10 ק"מ שלפני צומת בני-דרור.
בשבת, בהיותנו זוג עם תינוקת אחת (לפחות באופן זמני), הרשנו לעצמנו קצת זמן איכות. הזמנו את הילה לעשות בייביסיטר לרעות, ויצאנו לראות סרט בקולנוע. ראינו את הגרסא החדשה והתלת-מימדית של "טיטאניק", סרט שנועד למסך הגדול. מיקה ראתה את הסרט עשרות פעמים עד היום, ועדיין נהנית ממנו. עבורי זו היתה פעם ראשונה שראיתי אותו בקולנוע, ואני נהניתי מהאספקט הויזואלי המרשים שלו. עד כמה שהיה לנו דייט מהנה, אין באפשרותנו לחזור עליו לעתים תכופות. חישוב זריז מראה שהעלות של יציאה כזו מגיע בקלות ל-250 ש"ח, עם העלות של הבייביסיטר, הדלק, הכרטיסים היקרים וכמובן הפופקורן. אאוץ'.

אקטואליה 28/12 (חלק א')

חודשיים וחצי הזנחתי את הבלוג... חוסר אחריות משווע. הרבה דברים מיוחדים קרו, וכולם טבעו בים של עבודה.

בין יום כיפור לסוכות נסעו אמא ויעל עם שקד לטיול של 9 ימים בלונדון. הן עלו על הלונדון איי, ביקרו בגריניץ', באזור הארמון וכיו"ב. עבור שקד זה היה טיול בת-מצווה, ונראה שעיניה נפתחו לעולם הגדול. במהלך הטיול היא הלכה עם יעל לראות הופעה של הזמרת קייטי פרי במקום אינטימי וקטן שנקרא O2 Arena, יחד עם עוד 23,000 איש. זו כנראה חוויה מדהימה, במיוחד עם הופעה ססגונית כמו זו. בכל מקרה, השלוש חזרו עם סיפורים ומאות תמונות, כמו שצריך.

בחג הסוכות, 13/10, נסענו לרמת ישי לערב אצל ניר ומיכל. היו שם ההורים ויעל, כמו גם הוריה של מיכל וסבתה. ניר צלה בשר על מנגל הגז וכמובן שלא נשאר שם אף אחד רעב. אם כבר היינו שם, סידרתי לניר קצת מהבלאגן במחשב, ויהלי שמחה להראות לכרמל את הצעצועים שלה. בכלל, ככל שהפער בין כרמל ויהלי הולך וקטן הן נעשות חברות טובות יותר ויותר, וזה נהדר.

בשבת שבין החגים הוזמנו למסיבת יום ההולדת של אביב וניצן. המסיבה נערכה שוב בפארק הרצליה, ממש באותו מקום בו חגגנו בשנה שעברה. השנה אביב קצת יותר גדולה ולמרות הפער בינה (ובין חבריה) לבין כרמל, כולם נהנו מאוד. ניצן, מצד שני, רק בן שנה, כך שיש זמן עד שיתחבר עם ילדים גדולים יותר.

באותו יום גילינו שהמצבר בגרוטאה של מיקה מת, שנה וקצת לאחר שהותקן (כבר אז היה משומש, כזכור). שירות התיקונים של חברת הביטוח הגיע בראשון בבוקר והניע את הרכב עם כבלים בקלות, ואני נסעתי איתו לאזור התעשיה של כפ"ס כדי להחליף מצבר. לא הייתי צריך לנסוע רחוק, ואצל אחד מחשמלאי הרכב הרבים ראיתי שלט מאיר עיניים שהבטיח מצברים משומשים עם אחריות ובזול. נכנסתי, השארתי את האוטו וחזרתי על עקבותיי במונית, כאשר מיקה אספה את הרכב אחרי העבודה, עם מצבר תקין. למצבר שלושה חודשי אחריות, ואני מאוד מקווה שלא נצטרך לחזור על התרגיל הזה שוב בקרוב.

[חלק ב']

אקטואליה 9/10

אני חי בזמנים מעניינים, ובניגוד לקללה הסינית העתיקה, לא הכל שחור. רק הרוב.

ב-1/9 התחילה שנת לימודים חדשה, ומיקה ואני לקחנו את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק 7 דקות הליכה מהבית. זהו גן עירייה, והוא שונה מהגן הפרטי אותו עזבנו. אני מכין לכרמל ארוחת בוקר כל יום, ישנם פחות אנשי צוות לטיפול בילדים, ובכלל הנהלים קצת יותר קשוחים. מצד שני, הגן גדול מאוד ומלא בצעצועים חדשים ומלהיבים (כולל פאזלים ענקיים, בובות, ספרים ועוד) וחצר נחמדה. צוות של גננת וסייעת אחראי על כ-30 ילדים, ועל פי עדותם של הורים ותיקים בגן, ניתן לסמוך על הצוות בעיניים עצומות.

בבוקר הראשון היו שם הרבה הורים מתוחים וילדים צורחים. כרמל הסתכלה סביבה, מקפידה לא להתרחק מאיתנו יותר מדי, וחקרה את נפלאות הגן החדש. מצאנו את פינת הפאזלים, ולקחנו את הגדול ביותר פחות או יותר כדי להרכיב אותו יחד, וכך העברנו שעה בכיף. מיקה נשארה איתה עוד קצת, ואני הלכתי לעבודה כשכרמל בקושי שמה לב שאני כבר לא שם.

השינוי בשגרה הביא איתו מעט בעיות. כרמל, שבדרך כלל היא ילדה נהדרת וממושמעת, התחילה להפגין סרבנות עקשנית בהזדמנויות שונות. ישנם בקרים וערבים בהם היא מתנהגת למופת ומקשיבה לנו, ומהצד השני ישנם כאלה בהם היא מסרבת בכל תוקף להתלבש ולהתכונן לגן או לצחצח שיניים ולהתקלח. זה מגיע לצעקות רמות ועונשים (כאשר כמובן שמרעיפים עליה אהבה כשהיא ילדה טובה) ואפילו אותי היא מצליחה לפעמים להוציא מהכלים. מי שמכיר אותי היטב יודע עד כמה זה קשה.

בשישי 2/9 נסעתי בערב להרצליה, והלכתי עם לון ודינה לפאב ליד הדירה שלהם. השירות בפאב היה על הפנים, ולכן שתינו בירה אחת והתחפפנו. העברנו את יתר הערב בדיון על המחאה החברתית ועל התועלת בהפגנת המיליון, ושכנעתי אותם שחשוב שהם יגיעו להפגנה, ולו רק כדי שיספרו אותם.

במוצ"ש 3/9 נסעתי לאסף בת"א בשעת ערב מוקדמת. מצאתי מקום חניה ליד הדירה שלו (קרוב לבית מעריב) ובשלב מסוים גלית, חברתו, הצטרפה אלינו. יחדיו יצאנו ברגל כדי להצטרף להמונים שצעדו מכיכר הבימה לכיוון כיכר המדינה. צעדנו עם נהר של אנשים על רחוב אבן-גבירול לכיוון צפון, מוקסמים מהיצירתיות והלהט. היתה שם אווירת קרנבל של ממש, עם תופים וחצוצרות, מגאפונים ובובת על חוט, תחפושות ואיפור. רובם של האנשים באו כמונו, כדי להזדהות. חלקם באו עם שלטים שהכינו בבית, חלקם נשאו שלטים מודפסים עם לוגואים של תנועות או מפלגות כאלו ואחרות.
עבורי זו היתה חוויה מדהימה, למרות שהנאומים והשירים, הססמאות והזעקות היו כמו בהפגנות הקודמות, אבל באלו לא הייתי ובזו כן. לראות את זה בטלויזיה ריגש אותי; לחוות את זה בלייב היה הרבה יותר מרשים.

לאחר חודשיים של חופש גדול, ועוד סופשבוע של התעוררות מנומנמת, חזר עמישראל לשגרה בהמוניו. זה ניכר בעיקר בפקקים אדירי מימדים, ללא שום סיבה נראית לעין, שהופיעו בבקרים והצליחו להפתיע אפילו את למודי הנסיון והקרבות. בעבודה, לעומת זאת, מעט השתנה. עומס העבודה אמנם לא גבר, אבל חזרתם של אנשים מחופשתם גם לא הקלה אותו.

בשבוע הראשון של ספטמבר קיבלנו את תוצאות בדיקת מי השפיר, והכל תקין כפי שציפינו. עוד משוכה בדרך ללידה של גברת פלפלת שלנו, אשר לאחרונה מראה סימני חיים מוגברים, ובועטת בחדווה בכל שעות היממה.

לאחר סופ"ש עייף ביותר בחיפה ובקיבוץ, הגיע יום ראשון 11/9. עבור רוב האנשים היה זה יום השנה העשירי לפיגועים במגדלי התאומים והפנטגון, אבל עבורי היה זה יום עבודה שבסופו חיכה הממתק האמיתי - הופעה של איה כורם בפאב בפתח-תקווה. על ההופעה הזו, וגם על ההופעה של אדם בן אמיתי ומפגש פורום איה כורם - ברשומה נפרדת.

בשבוע של 18/9 יצאתי לארבעה ימי מילואים, שהיו כחוט השערה פחות מיותרים מהפעם שעברה. הפעם זה היה תרגיל גדול שהיחידה שלי לקחה בו חלק קטן, אבל אינטנסיבי לפרקים. כרגיל במצבים כאלה, הכאוס השתלט על כל חלקה טובה, לוחות זמנים הפכו משעה לשעה לקווים מנחים בלבד, והלוגיסטיקה הצה"לית התגלתה שוב במערומיה. מבלי להכנס לפרטים מיותרים, אומר שטיילתי לא מעט בארבעה ימים האלה, בין הבית, צומת גולני, בית שאן, באר שבע וצריפין. הנסיעות היו ארוכות ומתישות, בעיקר כאשר נוסעים במשאית ישנה ולא-ממוזגת, שהדרך היחידה שלה לעבור את ה-80 קמ"ש היא ליפול מצוק.

כבר בזמן המילואים דיברתי עם הבוס שלי והודעתי שאני אצטרך יום חופש לאחר המילואים, כדי לנוח. חזרתי מהמילואים אחרי יום מתיש במיוחד, שבא אחרי לילה מועט שינה (ישנתי בחדר עם שני חבר'ה שעשו ביניהם תחרות נחירות "מנוע סילון נולד"), ובקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פתוחות. נרדמתי בערך עם כרמל וישנתי 9 שעות ברוכות, שאפשרו לי לקום ליום החופש כמו חדש.

החזרה לשגרה לא היתה לזמן רב, והגענו שוב לתקופת החגים. בערב ראש השנה עבדנו שנינו חצי יום, והבאנו שמרטפית שתהיה עם כרמל עד הצהריים. מיקה נסעה לעבודה עם האוטו ואני באוטובוס, כדי שבצהריים היא תוכל לבוא עם כרמל ולאסוף אותי מהרצליה, וזאת כדי שנצפין לפני הפקקים המסורתיים. מכיוון שבערב שלפני הייתי בהופעה של אדם בן אמיתי (להלן) הייתי הרוס מעייפות, וכל אותו יום הייתי לא מפוקס. לאחר ארוחת החג עם יעל וההורים נרדמתי עוד לפני כרמל.

בתום כ-11 שעות שינה התעוררתי אדם חדש. בבוקר החג נסענו לקיבוץ, שם אכלנו ארוחת חג נוספת עם דנה וליאור, תמר ופרידה. את הארוחה שדרגנו עם חומוס מאבו-יוסוף המיתולוגי. בערב חזרנו הביתה עייפים אך שבעים, ליומיים של מנוחה בבית (חוץ מההופעה הנוספת של איה, להלן).

השבוע שאחרי ראש השנה היה שבוע כמעט סטנדרטי. בתחילתו מיקה עברה בדיקת העמסת סוכר שלא עלתה יפה, ולכן הבוקר היא נאלצה לעבור את הבדיקה החוזרת. בסוף השבוע חל יום כיפור. בתחילה חשבנו לבלות את החג/שבת בבית במנוחה, אבל אז צץ במוחי הרעיון להחזיר למיקה טובה תחת הטובה שהיא עשתה לי בשנה שעברה, והצעתי לקחת את כרמל לחיפה ולתת לה לנוח בבית. בבוקר שישי, אחרי תספורת והתארגנות זריזה, נסעתי עם כרמל לחיפה, שם בילינו עם ההורים סופ"ש רגוע ונטול אירועים. התכנון שלי לראות כמה תכניות וסרטים נגוזה, אבל לפחות הצלחתי לרוקן כמעט לחלוטין את הפריטים שהצטברו אצל גוגל רידר.

לפנינו חג הסוכות, שבת, שמחת תורה ועוד שבת אחרי. אחר כך מגיעה שממת השגרה עד פסח. הרבה זמן... במצבה הנוכחי של מיקה היא לא כשירה לטיולים בחגים, אבל חייבים איכשהו לנפוש. אולי צימר אחרי החגים, אולי איזה דייט... נראה כבר.

אקטואליה 28/6 (חלק ב')

[חלק א']

בערב שבועות הגענו אל שרון למפגש משפחתי, שהפעם כלל גם את אהרל'ה. דיברנו, צחקנו, התעדכנו ואכלנו, והיה ערב מהנה. הילדות שיחקו, אבל בשלב מסוים העייפות השתלטה על כרמל, שלא ישנה צהריים באותו יום. היא נשכבה על פוף גדול בסלון ונרדמה, עם כל ההמולה שסביבה.

ביום שאחרי החג, בו אגב חל יום הולדתה ה-30 של דנה בהצטלבות של התאריך העברי והלועזי, נסענו לאולם אירועים בעפולה על מנת לחגוג את בת-המצווה של שקד. התינוקת הקטנה ההיא גדלה והפכה לילדה והיום היא נערה על סף הבגרות. איך שהזמן רץ... החגיגה היתה קטנה ומאופקת (יחסית להפקות הענק המזעזעות הנהוגות במקומותינו בימים אלה), ודמתה יותר לערב כיתה מושקע מאוד. היו ריקודים, ברכות וצוות צילום, ואפילו כרמל רקדה ונהנתה. אחרי שהיא ישנה בדרך צפונה היא היתה טעונה באנרגיה, ועדיין הוציאה מספיק מרץ כדי להרדם ברגע שהתחלנו לנסוע משם.

נסענו לישון בחיפה אצל ההורים, ולמחרת בבוקר ירדנו לחוף הים כדי לאכול בראנץ' לכבוד יום הולדתה של מיקה. אחרי ארוחה קלה, טיילנו קצת על החוף, ובשעת צהריים חמה נסענו הביתה.

אגב, באותו יום יפעת ודורון עברו דירה, לאחר שבעלי הבית שלהם פינו אותם לפני תום החוזה, על מנת למכור את הדירה. הם חיפשו דירה סבירה בקדחתנות במשך מספר שבועות, ולבסוף מצאו את מבוקשם באזור פולג בנתניה. קצת רחוק, אבל לא בקצה השני של העולם.

ביום ראשון לפני שבועיים נפטרה חנה, אשתו של סבי משה, לאחר מאבק ארוך במחלה קשה. לפני המחלה היא היתה פולניה עקשנית, שסירבה להודות בקשיי החיים וחייתה את חייה בעצמאות מופגנת. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא היתה מאושפזת בבי"ח כרמל, לאחר ניתוח שלא ממש שיפר את מצבה. מוחה החריף וההומור הציני שלה לא נפגמו, והיא התבדחה על המחלה ועל סיכויי ההישרדות שלה, אבל היא כבר נראתה צל של עצמה. לאחר הניתוח היא נאלצה לעבור לבית אבות, על מנת שתוכל להעזר בסיוע רפואי צמוד, אבל ניכר עליה שאיבדה את רצונה לחיות. הסבל היה קשה מנשוא, והיא אמרה לא פעם שהיא רוצה לסיים את הכל ולהצטרף לסבא שלי, שנפטר לפני שתים עשרה שנים. לפחות עכשיו היא הגיעה אל מנוחתה. יהי זכרה ברוך.

מיקה מסרה לי את ההודעה על דבר מותה כשחזרתי ממשחק סקווש בראשון בלילה, ולמחרת שוחחתי עם אמא שלי, שהודיעה לי שהלוויה תתקיים באותו יום. עבדתי חצי יום ולקחתי רכבת לחיפה כדי להיות שם עם המשפחה כולה. מזג האוויר היה מעונן וקודר, ומרגע שמסע הלוויה החל נפתחו ארובות השמיים וירד גשם זלעפות, שנמשך עד שטקס הלוויה הסתיים. אם לא הייתי אתאיסט מושבע, הייתי עוד מתפתה לראות בזה איזשהו סימן קוסמי.

בשלישי האחרון דנה באה לשמור על כרמל, ואנחנו נסענו מרחק קצר מהבית לרמת-הכובש לחתונתה של גלי, חברתה של מיקה מימיה במשרד עורכי הדין בת"א. למיקה יצא לפגוש את החתן בהזדמנות זו או אחרת, ושנינו מכירים את גלי, אבל זהו. אירחנו חברה האחד לשניה, אכלנו מהאוכל וראינו את טקס החופה, אבל די מוקדם חתכנו הביתה כדי להספיק לישון.

למחרת חל יום ההולדת שלי. שלושים וחמש זה כבר לא ילד... רוב היום עבר בעבודה שגרתית, מופרעת לפרקים בשיחות טלפון מבני המשפחה. בהצטרפות מקרים נדירה אכלתי צהריים עם עופר ושוחחנו על הטיול שלי באפריל וזה שלו שמתוכנן לספטמבר, וכמובן על עבודה וכו'.

באותו יום היה ארוע עפיפונים של הגן בחוף הנכים בהרצליה, שני מטר מהעבודה שלי. הצטרפתי לארוע לקראת סופו, אחרי שהילדים העיפו את העפיפונים ושכשכו בים. היה נחמד, וכמובן שכרמל נהנתה עד אפיסת כוחות.

בבוקר המחרת לקחתי את כרמל לטיפול שיניים. לאחר שצילומי השיניים הראו רווחים ותחילתם של חורים בשיניה של כרמל, למרות ההקפדה על צחצוח בוקר וערב, קבענו מועד לטיפול, ולקחנו בחשבון שיכול להיות שנצטרך לסיים את הטיפול בשתי פגישות. הגעתי עם כרמל למרפאה, מרחק הליכה מהבית, והיא היתה פשוט נהדרת. גז הצחוק גרם לה למצב של סוטול קל ומנע ממנה להרגיש את הכאב, והיא שיתפה פעולה עם הרופאה הנחמדה, פתחה את הפה רחב-רחב וישבה בשקט. מכיוון שכך, הטיפול הסתיים בפגישה אחת, מה שגם חסך לנו קצת כסף על עוד מנת גז צחוק. כרמל קיבלה הפתעה, מדבקה ותעודת הצטיינות מהרופאה, והיתה במצב נורמאלי לחלוטין. הבאתי אותה לגן כעבור שעה, ויתר היום שלה היה רגיל לחלוטין.

בשישי יעל הגיעה לאזור שלנו בבוקר, ומיקה נסעה איתה לקפה וקניות. לאחר שהן חזרו, אני הלכתי להסתפר ולתרום דם, ואחה"צ לקחנו את כרמל לגן השעשועים. בשבת לקראת הצהריים הגיעו ההורים וגם ניר, מיכל ושלושת הילדות, וגם את לון ודינה הזמנו. בסה"כ היינו 13 איש, ונאלצתי ללוות כמה כסאות מהשכנים כדי שנוכל כולנו לשבת לאכול. הרמנו כוסית לרגל יום ההולדת שלי, והיה נחמד לראות את כולם ביחד. בשעת צהריים מאוחרת הקהל התפזר איש איש לביתו, ואנחנו נשארנו לנוח את שארית השבת.

השבוע נטול אירועים מיוחדים, חוץ מיום שישי שהוא יום הנישואין השביעי שלי ושל מיקה. באותו ערב אני אהיה בהופעה של סוויד עם לון ודינה, כך שאת המאורע הפרטי נחגוג בהזדמנות אחרת. בשבוע הבא יש לי שלושה ימי מילואים, שהפעם אמורים להיות קצת יותר משמעותיים מהפעם שעברה. כל זאת ועוד בפרקים הבאים...

אקטואליה 27/6 (חלק א')

חודשיים עברו מאז העדכון האחרון, והרבה קרה בתקופה הזו. ימי הולדת וביקורי מולדת, כינוסים משפחתיים ומעשי פלילים, חתונה ולוויה, ועוד ועוד. נתחיל?

בשישי שאחרי החזרה מהטיול לשגרה נסענו לחיפה כדי להפגש עם ההורים, יעל והמשפחה של ניר. חגגנו לניר יום הולדת 40 כמה ימים מוקדם מדי, מכיוון שביום ההולדת עצמו הוא ומיכל טסו לטיול של 10 ימים בניו-יורק. בתור הטיילים הותיקים (בכל זאת, היינו שם כבר פעמיים), נתנו להם טיפים על מה כדאי לראות ולעשות (ולא פחות חשוב - מתי) בעיר האורות.

למחרת בבוקר נסענו לבקר את אמא וסבתא של מיקה בקיבוץ, ואחה"צ חזרנו הביתה כדי להספיק לנוח קצת אחרי שבוע קשה.

למזלנו השבוע הבא כלל את יום העצמאות, והשנה ניצלנו אותו כדי לנוח בבית. לא זיקוקים, לא על האש, ובטח לא פטישים וספריי קצף. מילאנו מצברים כמו שצריך ובילינו זמן איכות עם כרמל.

בשבוע שאחרי יום העצמאות, אהרל'ה הגיע לארץ לביקור מולדת של חודש, לאחר כמעט שנתיים בהן דיברנו איתו ממרחק של מעל 12000 ק"מ בעזרת המחשב. הוא הגיע כדי לראות את המשפחה והחברים, ובעיקר את הנכדים, שגדלו מאוד (זו פעם ראשונה שהוא פגש את שירה). הוא לן אצל אחיו אמיתי בגבעתיים לאורך התקופה, אבל עשה גיחות לכל חלקי הארץ. לפני שבוע וחצי הוא חזר ללוס-אנג'לס בלית ברירה, בחזרה אל חייו שם, למרות שהוא מודה שהיה מעדיף להשאר כאן איתנו.

באמצע מאי הגעתי אל אוניברסיטת בר-אילן לצורך יום פתוח שהתקיים שם לקראת שנת הלימודים הבאה. התעניינתי במה שיש למחלקה למדעי המחשב להציע בנוגע למסלולי תואר שני, במיוחד בנושא בינה מלאכותית. אני כנראה לא ארשם לשנה הקרובה, אבל אולי בשנה הבאה. בכל מקרה, התרשמתי שהסגל הוא רציני ביותר והלימודים תובעניים, ויכול להיות שאאלץ לקצץ באחוזי המשרה שלי על מנת להיות מסוגל לסיים תואר שני בהצלחה. מה שכן, הקמפוס הוא קטנטן (אפילו יחסית לאונ' חיפה) ובניין מדעי המחשב עשה לי פלאשבקים לבניין הפקולטה למדעי הטבע בבן-גוריון - מבנה שנבנה בתחילת שנות ה-70 ולא שופץ מעולם, הרבה בטון חשוף וריח עובש באוויר. לא מלבב.

בשישי שלפני ל"ג בעומר נסענו שוב לחיפה, ובהתאם למזג האוויר האביבי-שרבי ביקרנו גם בחוף הים. כרמל התלהבה כמו שרק ילדים יכולים להתלהב מהים, ובקושי רב גררנו אותה משם. בשלב כלשהו הצטרפו אלינו גם יהלי ואופיר, שהגיעו כדי לבלות את סוף השבוע עם ההורים (ניר ומיכל היו עדיין בניו-יורק), והשמחה היתה גדולה.

באותו ערב הגיעו לארוחת ערב הדוד שלי אביב והמשפחה שלו, אותם לא ראינו זמן רב. שוחחנו עלינו, עליהם ועל הטיול, וכמובן אכלנו.

במוצאי ל"ג בעומר התאספו כל ילדי הגן וההורים לחגוג בחווה בהוד השרון, עם מדורה קטנה ואוכל לרוב, כולל קרטושקעס כמובן. אני הגעתי קצת באיחור מהעבודה, והפכתי לאטרקציה המרכזית בגלל הגיטרה שלי, שמיקה הביאה. קבוצת ילדים התגודדה סביבי וניסתה את כוחה בפריטה על מיתרי הגיטרה האקוסטית, בעוד אני מספק את האקורדים, והילדים נהנו מאוד.

ב30/5, יום שני רגיל לחלוטין, אבא שלי קם בבוקר וגילה שהרכב שלו איננו. הרכב, בן פחות מ-8 חודשים, נפרץ באישון לילה, ובכך הצטרפו ההורים שלי לסטטיסטיקה של גניבות הרכבים בישראל. אבא שלי לקח את זה קצת קשה, ונאלץ להתנייד בתחבורה ציבורית בפעם הראשונה מזה שנים. תלונה הוגשה במשטרה וטפסי ביטוח מולאו, אבל אבא שלי מאוד התעצבן על כך שחברת הביטוח לא מוכנה להעמיד לרשותו רכב חלופי במקרה גניבה (רק בתאונה).

במהלך השבועות שחלפו מאז, ההורים נעזרים ברכב של יעל, ולמשך שבוע הם אף שכרו רכב על חשבונם (בשאיפה לקבל איזשהו החזר מהביטוח), ואבא חזר לסוכנות כדי להזמין רכב חדש דומה, למרות שזה אומר הוספה של כמה אלפי שקלים על הכסף שהביטוח ישלם.

באותו שבוע קיבלנו מכתב ממחלקת הגנים באגף החינוך של עיריית כפ"ס, ובו שיבוץ לגן של כרמל לשנת הלימודים הבאה. כרמל שובצה לגן קרוב לבית, ובו שנתוני 2007 ו-2006, דהיינו שנתוני טרום-חובה וטרום-טרום-חובה. משמעות הדבר היא שכרמל לא תהיה עם שנתון חובה, כפי שרצינו, ולמעשה היא שוב תהיה בין הגדולים בגן. בנוסף, בשנה הבאה היא תאלץ לעבור גן שוב, מכיוון שהגן אליו שובצה אינו גן חובה.

כתבנו מכתב ערעור על ההחלטה ובתחילת השבוע לאחר מכן ניגשתי לאגף החינוך על מנת לנסות לדבר על ליבה של מנהלת המחלקה. היא מבחינתה הסבירה לי ששיבוצה של כרמל עם שנתון חובה פשוט אינו אפשרי. גני החובה מלאים כולם, ולו היה מקום ישנם ילידי אוגוסט וספטמבר 2007 שנמצאים בתור לפני כרמל, ובכל מקרה באופן עקרוני מחלקת הגנים אינה משבצת ילידי נובמבר עם שנתון גבוה יותר, מכיוון שהפער גדול. היה וניווכח שכרמל באמת בוגרת ומתקדמת מעבר לילדים האחרים בגן החדש, אפשר יהיה לשקול להעביר אותה לגן אחר, אבל זמנים יגידו.

[חלק ב' - מחר]

אקטואליה 1/3 (חלק א')

טוב, זה כבר מוגזם... שלושה חודשים הם שיא שלילי חדש. כתבתי קצת מאז העדכון האחרון, אבל את פוסט האקטואליה הזה דחיתי ודחיתי. לחץ בעבודה ועוד מיני הסחות דעת משכו אותי הרחק מכאן, אבל לא עוד. אני חייב לפנות זמן לכתיבה בכח, אחרת העדכון הבא יהיה מתישהו באמצע 2011.

בתחילת דצמבר אסון השריפה בכרמל עוד ריחף באוויר, אבל כמו כל אירוע גדול במדינה הזו, הוא נשאר בתודעה אבל פינה את מקומו מכותרות העיתונים. הפוליטיקאים הבטיחו הבטחות, השמאים באו והלכו, והחיים נמשכים. ביום בו פרסמתי את העדכון האחרון חגגנו בגן של כרמל את חג החנוכה עם סופגניות ותכנית אמנותית של ריקודים ושירים, והילדים נהנו מאוד (במיוחד הגדולים יותר).

באותו שבוע בזבזתי כמות שעות בלתי מבוטלת בהמתנה טלפונית לנטויז'ן, ודיברתי עם נציגי שירות ושימור לקוחות, מהם ביקשתי לנתק את מנוי האינטרנט. יכולתי להטיח בפניהם את הבקשה בבוטות, לשלוח להם פקס עם בקשה מפורשת ואיומים בתביעה אם לא יבצעו את בקשתי, אבל ניסיתי להיות נחמד אליהם. הסברתי להם שרמת השירות שלהם אינה לרוחי, שאני מרגיש שאני משלם יותר מדי ומקבל שירות לקוי, ושזמני ההמתנה הטלפונית אצלם לא סבירים בשום קנה מידה (לא המתנתי פחות מ-10 דקות לנציג, ובמקרה הגרוע חיכיתי חצי שעה על הקו למענה). הופניתי מנציג לנציג, בדרגות שירות שונות, שניסו כנראה להתיש אותי כדי שאוותר. שטחתי את טענותיי בפני הנציגה הראשונה, לנציג השני נתתי תקציר, ואת האחרים הפניתי לסיכום השיחות במחשב. הפתרון של נטויז'ן לטענות שלי היה להציע לי את מה שהתלוננתי עליו, אבל בחצי המחיר.

לאחר ארבעה ימים הגעתי סופסוף לנציגה בכירה, שהבטיחה לי שהיא התחנה האחרונה. הצבעתי בפניה על רצף הכשלים של הטיפול בבקשה שלי, ולה נותר רק להתנצל ולנתק אותי. לקחו שלושה ימים נוספים עד שנותקתי בפועל, אבל ייאמר לזכותם של נטויז'ן שהם לא חייבו אותי על כל אותם ימים של מו"מ טלפוני, מהשיחה הראשונה ועד הניתוק הסופי. ברגע שנותקתי סופית, התחברתי לאקספון 018, ספק קטן שעד עכשיו מוכיח את עצמו כאיכותי, ומספק את השירות במחירי רצפה.

אגב, זה המקום לתת ח"ח דווקא לחברת הוט. במלאת שנה לחיבור שלנו דרך הכבלים, התקשרתי כדי לברר האם המחיר עומד לעלות, ולהפתעתי הרבה התפרצתי לדלת פתוחה. נציגת השירות של הוט הודיעה לי שהם לא תומכים יותר בחיבור 1.5 מגה לשניה, ולכן הם משדרגים לנו אוטומטית את מהירות החיבור ל-2.5 מגה לשניה, ומורידים לנו קצת את המחיר. לא נותר לי אלא להסכים.

מאז קם אתר חדש באינטרנט, "נתק" שמו, שאמור להקל על תלאות כאלו. לא שמעתי על מישהו שהשתמש באתר החדש, אבל אני מקווה שהוא יעזור לאחרים להמנע ממה שאני נאלצתי לעבור.

השנה מסתמנת כשנה שחונה במיוחד, ובהתאם לנתוני ההתחממות הגלובלית החורף מגיע בסערות נקודתיות. בשלושת החודשים האחרונים היו סערות ספורות של כמה ימים קרים וגשומים, ויתר הימים שמשיים או מעוננים. בשורה התחתונה, מצב משק המים בכי רע, ואם להאמין לפרסומות, רק כרבע מממוצע הגשמים ירד עד כה, והחורף אוטוטו נגמר. ואפילו במצב כזה, כשמים הופכים למצרך יקר מציאות, אף אחד לא שוקל לנקות את מקורות המים המזוהמים באקוויפר החוף. מדהים.

בשבת של תחילת דצמבר, בזמן אחת הסופות הבודדות, הלכתי עם מיקה לראות את החלק הראשון של "הארי פוטר ואוצרות המוות" (חלק ראשון) בקולנוע. ניצלנו את העובדה שתמר היתה עם כרמל, והלכנו לפני כן לבית קפה סמוך וגם לקנות בגד או שניים לכרמל. היה מאוד נחמד לבלות זמן איכות לבדנו, וגם הסרט היה חביב.

באמצע דצמבר קראו לי לחצי יום מילואים, מפני שמפקד היחידה החדש רצה להכיר אישית את אנשי המילואים. עבדתי חצי יום, ובצהריים אסף אותי איתן מהיחידה ונסענו צפונה. כמו שציפיתי, המתנו שם שלוש שעות לראיון של 7 דקות, ואחריו התחפפנו משם כמה שיותר מהר. יש שיגידו שהצבא מנצל את זמנם של אנשי המילואים באופן מחפיר, אבל זה היה דווקא נחמד לצאת לחופשה של חצי יום מהשגרה. אני מניח שזה היה נסיון לנצל את יתרת ימי המילואים לשנת 2010.

אגב, לפני כמה שבועות קיבלתי מכתב מהיחידה, שהצחיק אותי יותר מכל דבר דואר אחר שאני זוכר: קודמתי לדרגת רס"ר...

דבר טוב שיצא מהשיחה עם איתן בדרך, הוא המלצה שלו לראות סדרה נהדרת של הBBC בשם "The Private Life Of A Masterpiece". כל פרק של 45 דקות סוקר יצירת מופת מעולם הציור החל מקורותיו של הצייר, הנסיבות שהביאו ליצירה, חשיבותה לאמנות הציור וגלגוליה במהלך השנים. אני, הדיוט גמור בענייני אמנות, מצאתי את עצמי מתלהב מהאיכויות, מהסיפורים ומהעושר באותן יצירות מופת, הכל תודות לכשרון הרב שהושקע בתחקיר המעמיק ובהכנת התכניות ע"י BBC. כאן גם המקום לציין יוזמה חדשה של גוגל בשם "Google Art Project", אשר מאפשרת "לטייל" במוזיאונים מהשורה הראשונה ולצפות ביצירות אמנות ברזולוציה מדהימה.

באותו שבוע ביקרתי מטעם העבודה בכנס JavaEdge השנתי של חברת AlphaCSP הזכורה לטוב. מעבר לאוכל הטעים ומפגש עם אנשים מעברי המקצועי, שמעתי כמה הרצאות מעניינות בנושאים שנמצאים בחוד החנית הטכנולוגי של עולם הג'אווה. במיוחד עניינו אותי שתי הרצאות על שפת סקאלה, שאחת מהן אף העברתי בעצמי למפתחים במשרד באמצע ינואר, ואת השנייה אני אעביר מתישהו בקרוב.

באמצע דצמבר הגענו בעבודה לקו הגמר בפיתוח של פיצ'ר משמעותי, עליו עבדנו באינטנסיביות כחודשיים. הדבר גרר לחץ גבוה מהרגיל, והתבטא בהרבה שעות ובבלת"מים של הרגע האחרון, כרגיל במקרים כאלה. לאחר מכן יצאו אנשי המשרד האמריקאי לחופשת חג המולד, והלחץ ירד קצת, רק כדי לחזור עם תגבורות בינואר. יעדי השנה הקרובה אינם מגובשים לחלוטין, וכך ישנה הרגשה של חוסר מיקוד. בעתיד הקרוב המצב אמור להשתנות, ואז נוכל להתקדם בקצב טוב יותר.

יום הולדתה השלושים של יעל חלף ללא ארועים מיוחדים, ואפילו התכנונים להביא ליעל מתנה מושקעת התמוססו להם. היא, במיטב המסורת הפולנית, אמרה שהיא לא רוצה כלום, לא צריכה כלום, ובכלל שנעזוב אותה לשבת לבד בפינה בחושך. לבסוף ניר הביא לה מתנה משלו, ואנחנו עזרנו לה בקניית מצלמה חדשה. אמא, לעומת זאת, נסעה איתה שוב לאיטליה ל-4 ימים בשבוע שעבר, הפעם לרומא ופירנצה. יחי ההבדל הדק.

2010 באה והלכה. חוץ ממעבר הדירה והעבודה החדשה שלי ושל מיקה, שינויים משמעותיים בחלקם, עיקר השינוי אצלנו הוא כרמל, שגדלה ומתפתחת אל מול עינינו, וכבר אי אפשר לקרוא לה תינוקת, אלא ילדה קטנה, חמודה וחכמה, שמנצחת אותנו במשחק הזכרון, זוכרת שירים בע"פ, רואה סרטי דיסני ובוחרת לעצמה את הבגדים כל בוקר. לפעמים יש לה התקפי בכי ויללות, אבל אנחנו משתדלים לקחת דברים בפרופורציות ולהבין מתי כואב לה משהו ומתי היא עושה לנו הצגות.

לאחר יום ההולדת של כרמל התחלנו לדבר איתה על כך שהנה, היא ילדה גדולה, והגיע הזמן לוותר על המוצצים וחיתולי הבד. היא לא ששה לוותר עליהם, אבל כשהגננת טלי נכנסה לתמונה ושכנעה אותה, היא הבינה שזה הולך לקרות. הגננת ביצעה יחד עם כרמל (ויתר הילדים) טקס גזירת מוצצים, ומאותו יום כרמל לא מסתובבת עם מוצץ. היא הבינה ש"מוצץ זה לקטנים" והיא כבר גדולה. באותו אופן, היא הפסיקה לישון צהריים בגן ועכשיו היא מגיעה לקו הגמר של היום ומתמוטטת על הכרית בערב, לפעמים באמצע הסיפור הראשון.

המשך יבוא בקרוב מאוד. מבטיח.

אקטואליה 18/9

שוב עבר יותר מדי זמן מאז הרשומה האחרונה. הפעם התעצלתי לכתוב כי היה לי עודף זמן ואפס חשק. חודש אוגוסט, החם ביותר מזה שמונה שנים ואחד החמים ביותר בהיסטוריה, חלף עבר לו ופינה את מקומו לספטמבר ולחגים, ועם השינוי באווירה הגיע הזמן גם לכתוב קצת.

בשבת האחרונה של יולי חגגנו יום הולדת לתמר (ולא ננקוב במספרים, זה לא מכובד) יחד עם דנה ורביב-גל-אורי במסעדה בתל אביב. זוהי מסעדת טאפאס, והמנות הקטנות נותנות תחושה של טעימות, למרות שבלי לשים לב הקיבה מתפוצצת (והכיס מתרוקן).

לאחר שבוע בו הרכב חנה במוסך ואני נסעתי ברכב חלופי, קיבלתי אותו בחזרה כמו חדש. ואכן, כל התיקונים ברכב נעשו בעזרת חלקי חילוף מקוריים, והרכב באמת חדש בחלקו. מחיר התיקון בהתאם: כמעט 23,000 ש"ח! אם לא היה לי ביטוח שמכסה אותי עד השקל האחרון (לא כולל השתתפות עצמית, כמובן), אני לא יודע אם הייתי מסכים לסכום שערורייתי כזה, אבל המצב שונה. שילמתי בכרטיס אשראי (שהצריך אישור מסניף הבנק עקב הסכום החריג) ושלחתי את הניירת לסוכן הביטוח שלי בחיפה.

כעבור עשרה ימים קיבלתי טלפון מהמוסך. ביקשו ממני להגיע לבדיקת תקינות נוספת שהביטוח דורש. לא ברור לי מדוע לא בוצעה הבדיקה כאשר הרכב היה במוסך, למה היא נחוצה במקרה כזה, ולמה לכל הרוחות הייתי צריך לשלם עליה כ-900 ש"ח נוספים (אותם אני אמור לקבל בחזרה מהביטוח). האוטו עבר את הבדיקה בהצלחה, באופן לא מפתיע, בדיוק כפי שעבר בלי בעיות את הטסט השנתי כמה ימים לפני כן.

באותו שבוע הרכב של מיקה הכריז על שביתה וסירב להניע. בדיקה קצרה של איש שירות הדרכים מטעם הביטוח גילתה שהמצבר, אשר מבוגר מכרמל בשנה, שבק חיים. הצעתו של איש השירות לקנות ממנו מצבר חדש בסכום מופרע נתקלה בסירוב מנומס מצידי, והנעה עם כבלים עזרה לי להגיע לחשמלאי רכב באזור התעשיה, שהציע לי מצבר קצת פחות טוב אבל בחצי מחיר, ואפילו פחות אם אשלם במזומן. יצאתי לחפש כספומט באזור. הכספומט אליו הלכתי לא פעל; שירות משיכת המזומנים בתחנת הדלק הקרובה לא עזר לי, בגלל שבקופה לא היו מספיק מזומנים; מכשיר משיכת מזומן בסופרמרקט הקרוב הציע לי למשוך 500 ש"ח בלבד תמורת עמלה של 6 ש"ח. לבסוף הקפתי את כל אזור התעשיה עד שהגעתי למתחם G, שם מצאתי מכשיר עם שפע מזומנים ועמלה סבירה. חזרתי, שילמתי ונסעתי. גם זו דרך לעשות ספורט על הבוקר.

באחד הימים בתחילת החודש הזה לקחתי את הרכב של מיקה לבדיקה-לפני-טסט במוסך הקבוע. הבדיקה כללה החלפה של פילטרים, מילוי שמנים ותיקון ליקויים קטנים - ועלתה בהתאם. השבוע לקחתי את האוטו לטסט, בו הוא נכשל בגלל לוחיות הרישוי שלו... הבעיה תוקנה על המקום (ממש במקרה יש להם שם סדנת רכב שמטפלת בליקויים שהם מכשילים עליהם) והאוטו קיבל אישור ומדבקה לשנה הקרובה. אחרי כל כך הרבה ענייני רכבים, אני מקווה לקצת שקט בתחום הזה בחודשים הקרובים.

לאחר כמעט חודשיים של העדרות מקבוצת הדיאטה, וקפאון של המשקל, מיקה החליטה שהיא זקוקה לפורמט של הקבוצה כדי להמשיך לרדת (בשנה האחרונה היא הצליחה להוריד יותר מ-15 ק"ג!), ולכן היא חזרה לפגישות השבועיות. המשקל שלה נשאר במקום בגלל מחסור בפעילות גופנית מאז התחילה לעבוד, ולכן היא החליטה לחזור לצעידות. אני, שבחודשי האבטלה הורדתי משמעותית במשקל, העליתי את כל המשקל עם ריבית מאז התחלתי לעבוד, ולאחרונה החלטתי גם אני לחזור לפעילות. יוצא שאנחנו יוצאים לצעידות ברחובות כפ"ס בתורות, ואני מקווה שנתחיל לראות תוצאות בקרוב, למרות החגים.

באמצע אוגוסט הציע לי מישהו בעבודה כרטיסים מוזלים לפארק המים "נחשונית" בקיבוץ נחשונים, וקניתי דרכו חמישה כרטיסים (שלושה לנו, ועוד שניים ליפעת ודורון. אביב נכנסה בחינם). נסענו באחת השבתות מוקדם בבוקר, והגענו כשרק פתחו את המקום. כצפוי, לא היינו לבד... כרמל כבר מנוסה בענייני בריכות, וכדרכם של ילדים מאוד אוהבת את המשחק במים. אביב, לעומת זאת, מעולם לא היתה קודם בבריכה, מה שלא ממש הפריע לה. היא מהר מאוד גילתה שזה כיף ורצתה לחזור לבריכה שוב ושוב. בסה"כ היה חצי יום מאוד נחמד, ובצהריים כשהילדות נהיו עייפות ארזנו את עצמנו וחזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים.

הגן של כרמל יצא לחופש באמצע אוגוסט, וכדי למנוע את המצב הלא-נוח של שנה שעברה, הגענו להסדר עם אורלי, אחת הסייעות בגן, ביחד עם הוריה של זוהר, חברה של כרמל מהגן. כל יום אמא של זוהר הביאה אותה ואת אורלי אלינו הביתה בבוקר, ואורלי טיפלה בשתיהן עד אחה"צ. הדבר איפשר לי ולמיקה לעבוד ימים מלאים ולכרמל להמשיך איכשהו את שגרת הגן. מיקה לקחה יום חופש (ביום שאורלי היתה עסוקה בהכנות לשנה החדשה) כדי לבלות עם כרמל, ואמא שלי הגיעה אלינו ליום אחד כדי להיות עם כרמל גם היא. בסה"כ אותם שבועיים וחצי של חופש עברו חלק, והשירות של אורלי היה שווה כל אגורה.

לאחר שבחודש דצמבר האחרון ביטלנו את קו הטלפון הביתי של בזק, כדי לחסוך בהוצאות, חשבון הסלולרי שלנו זינק מעבר לצפוי. בתחילה חשבתי שזה בגלל השינוי בנסיבות (בתקופת חיפוש העבודה התקשרתי הרבה יותר, ובאין קו של המעסיק הכל יצא מהסלולרי) וחיכיתי שנחזור לשגרה רגילה. עכשיו, כשאותה שגרה הגיעה, החשבונות ירדו אך במעט, והגענו למסקנה שצריך קו בבית. התקשרתי ל"הוט" והזמנתי קו, שיצטרף לתשתית האינטרנט שאנחנו קונים מהם, וכעת יש לנו קו טלפון ביתי חדש, שבא עם 1000 דקות שיחה לנייחים בחודש חינם. אני מקווה שזה ישנה את חשבונות הסלולר לטובה ויצדיק את דמי השימוש של הקו החדש.

נגן המוזיקה הותיק שלי, שנקנה לפני כ-5 שנים ויותר, נשבר לאחרונה. כרגע הוא שמיש בתור זכרון נייד של 1GB ותו לא. ניתן להדביק אותו, אבל החלטתי לנצל את ההזדמנות ולקנות נגן מדיה אחר תחתיו, מדגם iriver E30, ששמתי עליו עין כבר לפני כמה חודשים. הזמנתי את הנגן החדש, בעל נפח של 8GB, ואחרי תקופת הסתגלות קצרה, אני מאוד מרוצה ממנו. איכות השמע מצוינת, נוחות השימוש גבוהה, ואורך חיי הסוללה מרשים ביותר. שני חסרונות יש לנגן הזה: הוא אינו יודע לנגן וידאו בפורמטים נפוצים (אך ורק פורמט SMV), והוא קצת עדין מדי, כך שנפילה חזקה מדי יכולה להיות קטלנית. שורה תחתונה: 8.2 בסולם מישורי.

כרמל התחילה את שנת הלימודים באותו גן, רק שהפעם היא כבר לא הקטנה ביותר. רוב הילדים מהשנה שעברה חזרו וכעת הם "הגדולים", ואליהם הצטרפו "הקטנים", בגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי. כרמל מפיקה את המיטב מהסיטואציה, ומרגישה בוגרת ובטוחה בעצמה. היא מגיעה כל בוקר לגן בחדווה, משחקת עם הילדים והצעצועים שהיא כבר מכירה, ולא נותנת לאותם קטנים שעדיין לא התרגלו לזה שאמא לא לידם להפריע לה.

בתחילת החודש, בשבת שלפני ראש השנה, נסענו לתל-אביב כדי לפגוש את דנה בפארק הירקון. הדבר לא צלח, ולכן בשינוי תכניות ספונטאני נסענו לנווה צדק כדי לפגוש את נינה, חברת ילדות של מיקה מהקיבוץ. באותה הזדמנות פגשנו גם את החבר החדש שלה, והלכנו יחד לאכול בבית קפה נחמד בשכונה. נווה צדק היא למעשה חלק מיפו, והרחובות בה ישנים וצרים, ונקראים על שמם של אנשים שחיו ומתו הרבה לפני המערכה המרכזית בתולדות הציונות. יש ניגוד מאוד חריף בין הרחובות הקטנים והשקטים הללו, שרכבים מועטים נוסעים בהם וחזיתות הבתים בהם מזכירות את האימפריה העותמאנית, לבין תל-אביב הסואנת, אפילו בשבת, שנמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים בכל כיוון. מדהים.

בערב ראש השנה הגן היה בחופש (השנה החגים יצאו מוקדם מאוד), ואני לקחתי את כרמל לחיפה על הבוקר. מיקה, שעבדה כמה שעות באותו בוקר, הגיעה ברכבת לחיפה מאוחר יותר. במהלך אותו יום התחלתי לסבול מוירוס כלשהו, שהראה את אותותיו כבר ביום שלפני, ועד הערב כבר הרגשתי באמת לא-משהו. את ארוחת ערב החג אכלנו אצל אתי, בתם של בתיה וישראל, חברים טובים של ההורים שלי מזה עשרות שנים. בתחילת הערב לקחתי תרופה שטשטשה אותי למשך רוב הערב (אבל עזרה לא מעט) וכך כל הארוע מבחינתי היה די מעורפל. למחרת הגיעו ניר, מיכל והבנות אל ההורים לארוחת צהריים, ובילינו יום נחמד נוסף בחיפה. בערב כבר החלפתי עם מיקה בתפקידים: אני הרגשתי יותר טוב, אבל היא התחילה להרגיש שהיא נדבקה ממני. ביומיים הבאים היינו בבית, כאשר מיקה מרגישה לא-משהו ואני כבר בסדר. חשבנו לטייל קצת, לנסוע לאנשהו, אבל במצב בריאותי כזה לא היה צ'אנס.

כשעברנו דירה, ארון הקיר, שהובלנו מהדירה הקודמת, נותר מפורק במרפסת בדירה החדשה (מחמת ארון הקיר הקיים). שמתי מודעה באתר יד2 כדי לנסות ולמכור אותו. הוספתי הסברים ואפילו תמונה של אחת הדלתות, וחיכיתי לקונה. במשך חודשיים היו מספר טלפונים, בעיקר כדי לברר פרטים, ואפילו בא מישהו לראות, אבל לא יותר. בשבוע שעבר, בשעה טובה, בא מישהו, ראה, התמקח על המחיר ובסופו של דבר לקח את הארון במחיר סביר. כעת המרפסת שלנו פנויה, או לפחות יותר פנויה... עכשיו היא משמשת כחדר צעצועים של כרמל.

אתמול בבוקר מיקה עבדה כמה שעות וחזרה הביתה בצהריים. היא לקחה את כרמל ושתיהן נסעו לקיבוץ למשך יום הכיפורים, והשאירו אותי לבדי בבית. כרמל קצת חולה ומרוב שיעולים כמעט ואין לה קול (הייתי איתה אצל הרופאה, שרשמה לה סירופ נגד שיעול), אבל מצב הרוח שלה מעודד והיא מתלוצצת עם הוריה, כמו שנאמר. היא מאוד אוהבת לבקר בקיבוץ, גם בגלל סבתא תמר וסבתא-גדולה פרידה, וגם בגלל שהיא יכולה לרוץ ולהשתולל שם, בעיקר בבריכה.

אני מבחינתי מנצל את ההזדמנות כדי לרוקן את הפריטים-שלא-נקראו בגוגל רידר, צפייה בתכניות שחיכו לי בסבלנות שבועות רבים ביס-מקס, וכמובן כתיבה. בחוץ שקט, חוץ מאמבולנסים שעוברים פעם בכמה שעות ורחש המזגנים, ואפילו חבורות הילדים לא עושות יותר מדי רעש. זה מאוד נחמד, וגם מאוד אקולוגי. מפצה על ל"ג בעומר.

בשבוע הבא מגיע סוכות, ואמא ויעל טסות לטיול של שבוע בדרום איטליה. יש סיכוי שאני אפגוש את מיקלוש (שהגיע לביקור מולדת אחרי ארבע שנים) ואולי אפילו נטייל... בכל מקרה אני מאוד לא רוצה להתקע בבית. כמה אפשר?

אחרי סוכות ושמחת תורה חוזרים לשגרה של כמה חודשים טובים, אבל יכול להיות שהשגרה הזו לא תמשך עד פסח... מיקה ואני בררנו במקומות העבודה שלנו לגבי חופשה ללא תשלום לפרק זמן של חודש, וייתכן שניסע לטיול בחו"ל עם כרמל באמצע החורף או לקראת האביב. היעד ייקבע על פי התקופה, וממנו ייגזר הטיול כולו. הטיול האחרון שלי היה עם לון לנפאל, ועם מיקה טיילתי לאחרונה רק בספרד, כך שהגיע הזמן, והעקצוץ הזה של לצאת ולראות עולם שוב מדגדג לי. פרטים נוספים יבואו... עד אז, גמר חתימה טובה!

אקטואליה 2/6

שוב חלף לו חודש שלם. הזמן טס לא רק מיום ליום, אלא גם (ואולי בעיקר) משבוע לשבוע.

אתחיל ואומר שהתחלתי לעבוד בשעה טובה, אבל לסיפור כולו אקדיש פוסט נפרד. בקרוב על מסך זה.

אחרי יום העצמאות החלה דליפה של מים מהשכנה שמעלינו לתקרת השירותים שלנו, ומה שהתחיל כטיפות שנשרו לרצפה הפך לכתם רטיבות קבוע ועובש שהחל לפורר את הצבע בחתיכות קטנות. אחת לכמה שעות נושרת חתיכה לבנה קטנה מהתקרה, והשירותים שלנו נראים כאילו מישהו התיז צבע לבן לכל עבר. בעל הבית דיבר עם השכנה שמעל, שהזמינה אינסטלטור, שראה את העניין ובמהרה בימינו יטפל בנושא.

בתחילת החודש לקחתי את כרמל לתור נוסף אצל רופא התפתחותי בטיפת חלב. כצפוי, כרמל עברה את הבדיקה בהצלחה, והיא ילדה בריאה ונבונה, כמו שצריך. התור הבא, בעוד כשנה, יבדוק את הראייה שלה וגם יכולות שכליות מתקדמות יותר.

למחרת הגעתי ליום מילואים יחיד בצפון. תפסתי טרמפ עם אחד האנשים ביחידת המילואים שלי, שגר במרכז ועוסק בתחום הסיסטם. גלגלנו שיחה על הא ועל דא לאורך היום, בעיקר בנושאי עבודה, מה שהפך את היום המיותר לנסבל.

באותו שבוע קיבלתי משכורת על השבועיים של אפריל בהם ישבתי וחיכיתי, ולכן הייתי חייב להודיע לשירות התעסוקה שאני מועסק ומקבל שכר, מה שאומר שאני כבר לא מובטל רטרואקטיבית מאמצע אפריל. בכל זאת צברתי כמעט חודש של דמי אבטלה, אותם קיבלתי (בניכוי מסים כמובן) לקראת אמצע מאי. נחמד לקבל לפעמים כסף מביטוח לאומי, במיוחד לאור הסכומים ששילמתי לו עד היום. מה שכן, בימים האחרונים קיבלתי מהם מכתב שאומר שהם שילמו לי על יותר מדי ימים, ולכן עליי להשיב להם חלק מהכסף. חובות כאלה עדיף לשלם מאשר לתת להם לצבור רביות וקנסות, ולכן שילמתי כמו ילד טוב.

ביום שישי שאחרי יום ההולדת של ניר התכנסנו כולנו אצל ההורים בחיפה לחגוג. הגענו עם כרמל, וניר הגיע עם מיכל והבנות, והקלוריות זרמו כמים... ניר היה עדיין קצת חולה (הוא תפס מחלה דווקא בטיול לאילת בשבוע שלפני כן... תזמון גרוע) אבל כבר לא נורא. אמא, לעומת זאת, משתעלת כבר שלושה שבועות ולא מצליחה להשתחרר מזה.

באמצע החודש חל חג השבועות. התכנון המקורי היה לבלות את ערב החג בבית ובחג עצמו לנסוע לקיבוץ. בבוקר של ערב החג אמא התקשרה ושאלה "אולי בכל זאת תבואו, שלא נהיה לבד בחג?". אמרנו "למה לא" ונסענו. מסתבר שאמא שאלה גם את ניר וכך יצא שנפגשנו שוב. אז נודע לנו גם שניר הגיע לשלב מתקדם בתהליך מועמדות למשרת שופט שלום! ישיבה של הועדה לבחירת שופטים באמצע החודש הזה אמורה להכריע בעניינו, וכולנו מחזיקים לו אצבעות.
לאחר ארוחת ערב משופעת בפשטידות, ולאחר שכרמל נרדמה, יצאנו ברגל לכיוון מרכז הכרמל כדי לפגוש את לון ודינה (וכדי להוריד את האוכל). ישבנו איתם בבית קפה חביב והתעדכנו. בין היתר למדנו שלאחר חיפושים נרחבים, לון קנה דירה ברב-קומות שמוקם בימים אלה לא רחוק מהדירה שהוא שוכר כרגע בחיפה. הוא דיבר על זה כבר מזמן, והנה עכשיו זה סופסוף קורה. כמובן שהדרך עוד ארוכה עד לקבלת המפתח המיוחל, אבל בהחלט אפשר לברך "בשעה טובה".
למחרת נסענו לקיבוץ כדי לבקר את המשפחה של מיקה ולהיות בטקס שבועות המסורתי של הקיבוץ. אכלנו ארוחת צהריים חלבית עצומה אצל הדודים של מיקה (שאירחו עוד אנשים) ונחנו. אחה"צ הלכנו לטקס, שהיה מאוד נחמד, עם שירים וריקודים שניכר שהשקיעו בהם זמן ומחשבה. בטקס חוגגים חברי הקיבוץ יותר את הביכורים והקציר מאשר את מתן התורה, באופן מובן. התינוקות שנולדו בשנה החולפת מוצגים לקהילה, וכל אחד מענפי המשק מביא "ביכורים".

אם כבר נגענו בנושא, בפינת החדשות הטובות (אם לא היו מספיק עד עכשיו), צפויה לנו אחיינית חדשה מתישהו בסתיו! גל ורביב שוב בהריון, והפעם יש להם בת. האמת היא שההריונות של גל ושל יפעת מאוד קרובים, אז קשה לדעת מי תלד קודם.

מיקה ואני כבר הגענו מזמן למסקנה ששכר הדירה שאנחנו משלמים הוא מוגזם, והגיע הזמן למצוא דירה זולה יותר. כבודו של בעל הבית במקומו מונח, אבל אין הצדקה לשלם 3700 ש"ח לחודש על דירת 3 חדרים במגדיאל, למרות המחסן והחנייה, במיוחד כשיש מבחר דירות בשפע. בשבועות האחרונים עקבנו אחרי לוחות המודעות באינטרנט והלכנו לראות דירות בהוד השרון ובכפר סבא. לכל דירה חסרונות משלה, וחלקן נשללו על הסף מפאת השכונה.
בדרך לעבודה מיקה פגשה מישהו שהיא עבדה איתו בעבר, ומסתבר שהוא משכיר דירת 3 חדרים בכפ"ס. באנו, ראינו את הדירה והיא מאוד מצאה חן בעינינו. דיברנו עם הבחור לגבי תיקונים בדירה (פלדלת, מרצפות שבורות) והוא הסכים, ובימים הקרובים אנחנו אמורים לחתום על חוזה ולברך על המוגמר. מה שכן, הדירה מתפנה רק ב-6/7 ולכן נאלץ בלית ברירה להאריך את החוזה הקיים שלנו בעוד מספר ימים (תמורת סכום סמלי). עכשיו נותר להזמין הובלה ולהתחיל לארוז...

עדכון:
אחרי פסח, ולאחר כשלוש שנות עבדות, יעל קיבלה סופסוף את התקן המיוחל באוניברסיטת חיפה. משמעות הדבר היא שהיא ממשיכה לעשות בדיוק את אותה עבודה, אבל כבר לא עובדת לפי שעות אלא בשכר חודשי, ומן הסתם גבוה יותר. פועל יוצא מהעלייה בשכר הוא כמובן שדרוג רמת החיים, קרי דירה גדולה יותר. חיפוש דירות הוביל אותה למצוא דירת 2.5 חדרים בנווה שאנן, לא רחוק מהדירה ההיא של ההורים, והיא עוברת באמצע החודש.

אקטואליה 29/4

קצת פחות מחודש הפעם... למרות הזמן הפנוי אני לא מצליח להביא את עצמי לכתוב כאן כמו שצריך.

את החג השני של פסח עשינו בחיפה. בערב החג הגענו אל ההורים, ופגשנו שם את ניר, מיכל ויהלי (שחגגה יומולדת 3... איך הזמן טס), וגם הדוד שלי אביב הגיע עם אשתו איילה ושתי הבנות. היה ערב נחמד מאוד, וכמובן משביע מאוד. מיקה ואני ישנו על המיטה הישנה שלי, וכרמל ישנה על מיטת הנוער, כאשר צפינו בעיות מצידה באשר לשינה במיטה זרה, אבל התבדינו. היא שיחקה מספיק באותו יום כדי להיות תשושה בערב.
למחרת בבוקר נשארנו בחיפה, והגיעו לביקור ברוריה, ניב וספיר מרמות מנשה. היה מאוד נחמד לראות אותם לאחר מספר חודשים. אנחנו נמצאים בדליה הרבה (במיוחד עכשיו שתמר גרה שם), ואנחנו צריכים לקפוץ לבקר גם ברמות מנשה יותר.

לפני יותר מחודש הלכתי לראיון בחברת HOT מטעם חברת אאוטסורסינג בשם אלונה (בשורוק). הראיון היה למחלקת תשתיות תוכנה, תחום שאני מאוד אשמח לנדוד אליו. לפני הפסח קיבלתי מאלונה טיוטת חוזה, שנראתה לי מעט מעליבה, ולא הסתרתי את זה. במהלך החג העניין לא התקדם הרבה, ואחריו התנהל מו"מ קצר, בו הם באו לקראתי בחלק מנקודות המחלוקת, ואני עשיתי את החשבון שעבור משרה בכיוון הנכון אני צריך להיות גמיש.
הייתי אמור להתחיל לעבוד ב-HOT ביום ראשון שעבר, 18/4, אבל מפאת ביורוקרטיה פנימית העניין עדיין לא זכה לאישור סופי בתוך HOT. לכן אני יושב בבית ומחכה. בינתיים אני עדיין חותם אבטלה, אבל הפסקתי את החיפושים. אם בקרוב מאוד המצב הזה לא ישתנה, אני אחזור לחפש עבודה, עם כל הצער שבדבר.

בפינת החדשות הטובות: יפעת בהריון, והפעם יהיה בן! במהלך החודשים הראשונים היא הסתירה את העניין מכולם, אבל עכשיו אפשר כבר לספר בראש חוצות. הלידה צפויה לסוף ספטמבר, לא רחוק מיום ההולדת של אביב הקטנה. אני מקווה שהכל ילך בסדר והלידה תעבור בשלום.

לפני כשבועיים מכונת הכביסה שלנו התחילה לעשות קולות לא בריאים בזמן הסחיטה. דיברתי עם טכנאי בטלפון והוא שיער שהבעיה היא במיסבים של התוף, ושלא בטוח אם שווה לתקן את המכונה (אחרי הכל, היא בת 8). החלטנו שעדיף לנו לקחת את מכונת הכביסה של תמר, שהיא אמנם ישנה יותר, אבל טובה בהרבה ופועלת ללא דופי. המכונה, שנשארה בדירה שתמר פינתה כאן בהוד השרון, כבדה וגדולה מכדי שנוכל להוביל אותה בכוחות עצמנו, ולכן שכרנו מוביל שהביא אותה אלינו ואף הוריד את המכונה הישנה לכניסה לבית, והכל תמורת סכום סמלי. פרסמנו את המכונה הישנה באתר אגורה, והיא נלקחה לאחר ימים אחדים ללא שאלות.

לאחר כמה ימים נטולי-סלולר, מצאתי עבור מיקה טלפון משומש באינטרנט, נפגשתי עם המוכר במוצאי שבת, ואחרי בדיקת קשר קצרה לקחתי את הטלפון. הגעתי הביתה, ומיקה ניסתה להתקשר לתמר, אבל תמר לא שמעה אותה. בדיקה קצרה העלתה שהמיקרופון כנראה לא תקין. התקשרתי למוכר והסברתי לו את המצב, והוא הסכים לקחת את המכשיר ולהשיב לי את הכסף. לאחר כמה ימים הוא התקשר אלי ואמר שיש לו מכשיר נוסף מאותו סוג, אם אני עדיין מעוניין. נפגשנו בשנית, והפעם ביצעתי שיחה אמיתית כדי לבדוק היטב את המכשיר. לקחתי את המכשיר השני, שילמתי שוב, וכעת למיקה יש טלפון כמו חדש. מה שכן, לפני יום העצמאות רמקול האוזן של המכשיר לפתע נאלם, והדרך היחידה לשוחח במכשיר היתה בעזרת הדיבורית. ביקור קצר במעבדת תיקונים סמוכה לבית פתרה את הבעיה (בעבור חופן שקלים כמובן) ועכשיו המכשיר באמת עובד טוב.
זהו מכשיר דור 3, קצת יותר ממה שמיקה באמת צריכה (במיוחד כשאין לה גישה לאינטרנט) ויש בו כמה דברים מוזרים קטנים (למשל, אין נעילת מקשים אוטומטית...), אבל אני בטוח שנמצא פתרון לכל אלה.

בשבוע שלפני יום העצמאות, מפאת הזמן הפנוי שנפל עלי, לקחתי את הפריוס לטיפול 60000 במוסך בו היא טופלה עד היום. מכיוון שזהו מוסך בהרצליה פיתוח, אשר שייך לסוכנות גדולה, המחיר לא זול. מצד שני אני יודע שהמוסך מקצועי והרכב מקבל את הטיפול הטוב ביותר. לעומת זאת, למחרת לקחתי את האפלאוז לטיפול חצי שנתי במוסך בו היא טופלה עד היום, מוסך קטן בכפ"ס, והמחיר נמוך בהרבה.

בערב יום העצמאות נסענו שוב לחיפה, לאחר שאמא שלי ביקרה אצלנו באחד הימים בשבוע שלפני כן. אולי זה המקום לספר שאמא שלי עומדת לצאת לפנסיה בקיץ, וכעת היא מנצלת את ימי החופש שנותרו לה כדי להסתגל לחיים ללא העבודה. הדענו לחיפה אחרי הצהריים, ולאחר ארוחת ערב קלה עלינו למרכז הכרמל על מנת לצפות בזיקוקים המסורתיים. כרמל, שבפעם שעברה שהיינו שם היתה בת חצי שנה, גילתה עניין רב בצעצועים הזוהרים שנמכרו שם, ומאוד נהנתה מהזיקוקים עצמם. מנקודת התצפית ניתן לראות את הזיקוקים בכל ערי המפרץ ובעוד יישובים בגליל המערבי, ותנאי מזג האוויר נתנו לנו ערב מהנה.
אחרי הזיקוקים כרמל היתה עייפה ונסענו אל ההורים כדי להשכיב אותה לישון שם. לאור ההצלחה של תמר ושלנו עם אתר אגורה, גם ההורים שלי עשו בו שימוש ונפטרו מהמיטה הישנה שלי, ולכן כרמל ישנה על מזרן מתנפח, שהיה לה מאוד נוח.
כשכרמל נרדמה סופית, נסענו מיקה ואני לדירה של לון ודינה. הם חזרו אחרי הפסח מטיול של 3 שבועות בתאילנד (רגע לפני המהומות הנוכחיות) ולכן לא התראינו כמה שבועות טובים. שתינו לחיים לכבוד החג וראינו תמונות מהטיול, והיה מאוד נחמד.
ביום העצמאות עצמו, נסענו לדליה כדי להנות, כמו בשנה שעברה, מהמנגל המסורתי של דורון. בדרך קנינו פיתות טריות, חומוס וסלטים בעיר התחתית. היה יום מאוד נחמד, והאוכל היה טעים מאוד, ואחרי הצהריים נסענו בחזרה הביתה.
בחודשים האחרונים הורדתי כ-7 ק"ג, בלי להתאמץ הרבה. זה נובע בעיקר מכך שאני אוכל הרבה פחות בבית. פועל יוצא מכך הוא צמצום נפח הקיבה, ועד כמה שרציתי לבלוס אצל דורון, פשוט לא יכולתי. הרגשתי את הקיבה שלי מתפוצצת בשלב די מוקדם, רחוק מאוד מהנקודה שבה הייתי מתחיל להרגיש אותה בשנים קודמות. אני מניח שכשאתחיל שוב לעבוד, הקיבה תתרחב שוב, ואיתה גם הכרס.

השבוע דיברתי עם בעל הבית שלנו לגבי סיום החוזה הקרב. סיפרתי לו שאני כרגע מובטל, והמשכורת של מיקה לא גבוהה, ולכן לא נוכל לחדש את החוזה בתנאים הקיימים. הוא מבחינתו יעץ לי לבדוק את המחירים בהוד השרון ולראות שהשכירות הגבוהה שאנחנו משלמים היא לא חריגה. ייתכן והוא צודק, אבל אין לנו עוגן כאן בהוד השרון (במיוחד כעת כשתמר עזבה) ואנחנו צריכים לשקול את האופציות שלנו בשבועות הקרובים. יש לנו כעת 2 רכבים, ולכן גם מקומות נטולי תחבורה ציבורית עומדים על הפרק, כמו גם מושבים שאינם בקרבת העיר. נחיה ונראה...

אקטואליה 3/4

כבר עברו כמעט חודשיים מאז העדכון האחרון... איך הזמן טס, גם כשנהנים.

ב-14 בפברואר, יום ולנטיין, חל גם יום המשפחה (ל' בשבט). באותו שבוע נערכה בגן מסיבת יום המשפחה, ובה ההורים הצטרפו לילדי הגן לפעילות משעשעת אחה"צ. לאחר השתוללות הגונה, הילדים נהנו מחטיפים ומיץ, וכולם הלכו הביתה מאושרים. אגב, באותו שבוע היה גל חום של למעלה מ-30 מעלות, ופברואר היה החם ביותר בעשרות השנים האחרונות. מצד שני ירדו גשמי זלעפות, והכנרת חצתה את הקו האדום התחתון בכיוון מעלה, לראשונה מאז קיץ 2008.

באותה שבת נסענו לחיפה במטרה לטייל קצת. הלכנו עם יעל, אמא שלי, אופיר ויהלי לעשות את נחל שיח - מסלול של 2 ק"מ שיורד מהרחוב בו יעל גרה לכיוון בית הקברות בכפר סמיר. רצינו לקחת את כרמל על הגב עם המנשא, אבל בשלב מוקדם מאוד היא גילתה סרבנות עיקשת, ומיקה נלחצה וחזרה לאוטו עם המנשא.
את הדרך ירדנו לאט ובזהירות, כשחלק מהדרך נשאתי את כרמל על הידיים וחלק היא הלכה לבד (תוך הקפדה לבחון כל אבן ועלה מקרוב). בסופו של דבר המסלול הקצר לקח לנו כמעט 3 שעות וכרמל היתה עייפה נורא ועצבנית. יהלי, שגדולה ממנה ב-8 חודשים, מנוסה יותר בטיולים והלכה יפה מאוד בכוחות עצמה, ואופיר היתה החלוץ לפני המחנה והיינו צריכים לעצור אותה שלא תרוץ מהר מדי.
המסקנה שלי היא שכרמל עדיין לא בנויה לטיולים כאלה, לצערי. לו היתה מסכימה לשבת במנשא, ניחא. אבל מצד אחד היא דורשת עצמאות, ומצד שני אין לה את הכוח לממש את מה שהיא רוצה. נמתין עוד כמה חודשים כדי לנסות שוב...

למחרת, יום ראשון, תמר הודיעה למיקה שסבא שלה לא הרגיש טוב ופינו אותו לבי"ח כרמל. כעבור כמה שעות כבר קיבלנו את הידיעה המרה - אלידע נפטר בבית החולים.
מיקה נסעה ללוויה, שנערכה בדיוק ביום הולדתו ה-86 של אלידע, ואני נשארתי בבית עם כרמל. תמר נסעה לקיבוץ כדי לעזור לפרידה ושהתה שם שבוע ימים, בהם באו אנשים רבים לנחם. בסוף אותו שבוע באנו גם אנחנו, ועלי לציין שפרידה נראית חלשה יותר, תשושה יותר, עכשיו שאין לה את אלידע.
אמנם מצבו הדרדר במהלך החודשים האחרונים, והוא עצמו דיבר על רצונו להשתחרר מהכאב, אבל זה עדיין הכה בכולנו חזק. כתבתי כאן בעבר על מצבו הבריאותי, ולאחרונה גם המנטלי, שהלך ונשחק, וזה עצוב לראות אדם כזה קמל ומת. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא שכב על מיטה במרכז הסיעודי של הקיבוץ, מחובר לצינור חמצן. כשנפרדנו אמרתי לו שבפעם הבאה נשחק שש-בש, כמו אז. זה כבר לא יקרה. יהי זכרו ברוך.

סוף אותו שבוע היה גם חג פורים, וכרמל התחפשה למיקי מאוס. השנה היא כבר הבינה את עניין התחפושת, ושיתפה פעולה בשמחה. ביום ראשון, חג פורים עצמו, נסענו לחיפה ונפגשנו עם אמא ויעל בקניו קסטרא כדי לראות הופעה לילדים (אמנם חלטורה לא מושקעת, אבל ניחא) המחופשים והצווחים. למזלנו בשלב מסוים גם לכרמל נמאס והלכנו למוזיאון דיאורמות של סיפורי התנ"ך ותולדות עם ישראל, כמו גם אגדות ילדים. לאחר מכן נסענו אל ההורים עד הערב.

חדשות טובות! מיקה התחילה לעבוד בתחילת מרץ בחברת "יפעת" בתור קלדנית. המשרה היא מ-7 עד 3 ועוד שני ימי שישי בחודש, ובסה"כ זו משרה מלאה. זו משרה של ראש קטן, הקלדת תוכן של תכניות רדיו וטלוויזיה, וזה מה שמיקה חיפשה. מה שכן, השכר הוא שכר מינימום... אם לא אמצא משהו בקרוב, לא נוכל לחיות ממשכורת כזו, ונצטרך לשחרר כסף מהחסכונות.

בשבוע שלאחר פורים גויסתי לסייע בגן לפיקניק אליו יצאו הילדים. מכיוון שהלו"ז שלי כרגע גמיש, לא היתה לי בעיה לבוא ולתרום בוקר אחד לטובת זמן איכות עם ילדי הגן. לאחר מאמצים לוגיסטיים מסוימים, הוצאנו את הילדים לשדה פרחים סמוך לגן, שם הגננת טלי סיפרה ושרה על הפרחים, על החיפושיות ועל האביב. הילדים אכלו ארוחת בוקר בשטח וחזרנו לגן עמוסי חוויות. הילדים, וכרמל ביניהם, היו מאושרים וטלי מתכננת עוד אירועים כאלה, בשיתוף ההורים. אירוע אחד שכבר נקבע הוא פיקניק בשישי שלפני יום העצמאות, עם כל ההורים.

בין לבין אני עדיין עסוק בחיפושי עבודה. כיוון שכבר הייתי אצל המון מראיינים, ונרשמתי אצל כמעט כל חברות ההשמה ואפילו אאוטסורסינג, מגוון האפשרויות שלי הצטמצם משהו. לקראת הפסח ירדה כמות השיחות משמעותית, וכרגע אני בהמתנה. ישנן משרות מעניינות יותר ומעניינות פחות, אבל בשלב זה אני לא פוסל שום משרה, ולו רק כי אני נמצא בבית כבר מעל חודשיים והמצב חייב להשתנות בקרוב, ויהי מה. ישנה הצעה ממשית פה ושם, אבל עדיין לא הגיעה אחת שלא ניסתה לקנות אותי בזול. בינתיים אני עוקב בדריכות אחרי לוחות מודעות ושולח קו"ח פה ושם. החזיקו לי אצבעות.

באמצע מרץ תמר קנתה רכב חדש (יד שניה) בעזרת הכסף שהשאיר לה אלידע. היא העבירה את הדייהטסו אפלאוז ששימש אותה נאמנה בשנים האחרונות לידינו, וכעת למיקה יש רכב שמשמש אותה בנסיעות לרכבת וחזרה. לצורך השימוש ברכב זה כמובן שעשינו ביטוח חובה וצד ג' (שעלותו מגיעה לשליש מערך הרכב!) וקנינו מושב נוסף לכרמל (יד שניה). הרכב זקוק לטיפול שוטף, אבל בסה"כ הוא נוסע יפה, יחסית לגילו ומצבו. בינתיים תמר עברה סופית לקיבוץ, והיא תהיה יומיים-שלושה כל שבוע באזור שלנו לצורך עבודה.

באותו שבוע לקחתי את כרמל לטיפת חלב, שם היא עברה אבחון התפתחותי אצל האחות וקיבלה חיסון. מן הסתם, היא לא אהבה את הרעיון ונכנסה ללחץ, במיוחד לאור העובדה שהוצאתי אותה מהגן לצורך העניין ושברתי לה את השגרה. היא בכתה ואפילו הקיאה קצת מרוב לחץ, אבל בעזרת הצעצועים שם היא נרגעה וחזרה לעצמה. מה שכן, הבכי והלחץ כל כך עייפו אותה, שהיא נרדמה בדרך הקצרה מטיפת חלב הביתה. אגב, האחות מדדה את כרמל, והיא כבר 89 ס"מ בגובה ו-13.5 ק"ג במשקל - בדיוק לפי הספר. מה עוד אפשר לבקש?

לקראת סוף מרץ היה בגן יום הורים, והגננת טלי בישרה לנו את מה שידענו כל הזמן: כרמל ילדה נבונה, בעלת זכרון נהדר, מדברת שוטף ובעלת אוצר מילים גדול לגילה, עצמאית (ועם זאת מחפשת כל הזמן את קרבת הגדולים) ולא מפחדת משום דבר ואף אחד. היא קצת חסרת סבלנות ואוהבת יותר לשחק בחצר מאשר לעבוד ליד שולחן, אבל בסופו של דבר ההתפתחות שלה יפה מאוד, וכנראה שאחרי הפסח נתחיל בגמילה מחיתולים. אנחנו מרוצים.

בהמשך אותו שבוע פורסמה ידיעה משמחת על כך שסוזאן וגה חוזרת לארץ! היא תגיע לשתי הופעות בחודש יולי, כאשר הפעם ההופעות נקבעו מראש לשני ימים שונים. בחמישי 15/7 היא תופיע בקיסריה (אותו מקום בו הופיעה לראשונה ב-1989) ולמחרת היא תופיע באמפי בחוות רונית. כמובן שבאותו יום כבר רכשתי כרטיס לחוות רונית (הייתי הולך לשתי ההופעות, אבל אני אסתפק באחת) והספירה לאחור החלה.
עוד לגבי סוזאן, בסוף פברואר אתר האינטרנט שלה עבר שדרוג ועימו אנדרטואו. העבודה נעשתה לאחר יד, והמעריצים נאלצו להרשם מחדש וללמוד ממשק חדש. היסטוריית הדיונים הארוכה נעלמה, ועדיין לא ידוע אם תחזור. מה שכן, יצרתי קשר עם בחור בשם וויל, שמנהל את האתר, והתחלתי לעבוד איתו על תיקון הבאגים באתר. זה מאוד נחמד שיש מישהו קשוב בצד השני, ואני מקווה שהשת"פ יימשך. אגב, שלחתי לסוזאן הודעה בטוויטר, ובתגובה היא החלה לעקוב אחרי... אני מניח שזה מחייב אותי לסטנדרט מסוים, הא?

בערב פסח מיקה עבדה ואני הייתי בבוקר עם כרמל בבית (הגן בחופש עד אחרי החג). בצהריים מיקה חזרה, התארגנו ונסענו עם דנה לקיבוץ. ביקרנו בדירה החדשה של תמר וגם אצל פרידה. את הסדר עשינו אצל דורון ומירי, כאשר היו שם גם הוריה של מירי ומשפחתו של אחיה - סה"כ 18 איש יחד איתנו. את חלקו הראשון של הסדר עשינו כהלכתו, והאוכל היה מצוין כרגיל. לאחר הקינוח השעה היתה כבר מאוחרת, וכרמל היתה עייפה מאוד (למרות שישנה בצהריים) ונסענו הביתה. במהלך הסדר כרמל התנהגה למופת, ומאוד נהנתה מהשירים, במיוחד מארבעת הקושיות, לאחר שהיא דרשה לשמוע אותן בבית שוב ושוב.

לאחר מנוחה הכרחית בבית ביום החג, כרמל ואני נסענו עם יפעת ודורון (מיקה עבדה) לחוות התוכים בכפר הס בחול המועד. אלינו הצטרפה יעל, שהגיעה לבלות איתנו את היום. האתר פתוח בחינם, תודות לבנק הפועלים, והמוני בית ישראל גדשו אותו כבר בשעות הבוקר. עם זאת, לא הרגשנו שם לחץ מוגזם, והחוויה היתה נחמדה. היינו בפינת ליטוף, בה ליטפנו ארנבות ושרקנים (כרמל קצת חוששת לגעת בהם), ואחר כך באזור התוכים המאולפים, שם ישב לי תוכי על הכתף. בנוסף, יש שם גן חיות שלם, אבל הדגש הוא על עשרות ומאות זני התוכים, בשלל צבעי הקשת.
לקראת צהריים כרמל התעייפה והחלטנו לנטוש. יפעת ודורון יצאו עוד לפנינו, ואנחנו עשינו את דרכנו לכיוון הרכבים בניחותא, בידיעה שאין לחץ. יעל הגיעה לאוטו ונסעה לכיוון הוד השרון בקלות, אבל אני נתקעתי בטור שזז בקושי בגלל רכב שנתקע, ולקח לי חצי שעה לצאת מכפר הס... כרמל כמובן נרדמה באוטו והתעוררה בבית. יעל ישנה אצלנו באותו ערב, לשמחתה של כרמל ושלנו.

היום יום שרבי, ומיקה החליטה שיהיה נחמד לנסוע לפארק הירקון כדי לטייל קצת לאורך הנחל. לקחנו איתנו כל מיני צעצועים, עגלה ותיק עם אוכל ובגדים להחלפה. נסענו לת"א וחנינו באזור הפארק, ואז גילינו לחרדתנו שהתיק איננו! מיקה נזכרה שהורידה את התיק מהבית, אבל כשהכניסה את כרמל לאוטו השאירה אותו לצד האוטו, עם הטלפון שלה והארנק בפנים. מיקה נשארה עם כרמל בפארק ואני נסעתי חזרה הביתה כדי לחפש את התיק. כשהגעתי הביתה מצאתי את התיק בחניה, אך ללא הטלפון. הארנק היה בתוך התיק, עם פנקס השיקים וכרטיס האשראי, אך המזומן שהיה בו, מעל 1000 ש"ח, נעלם. בלית ברירה התקשרתי למיקה (שהחזיקה בטלפון שלי) דרך סקייפ, ותיאמנו איפה להפגש. מיקה חסמה כמובן את הקו הגנוב, וכעת תצטרך לקנות SIM חדש ומכשיר חלופי... לא נעים, אבל כמו שמיקה ציינה, יצאנו יחסית בזול. לא נעלמו שיקים, לא נגנבו כרטיסים חשובים או ת"ז, כך שאין הרבה ביורוקרטיה. ועדיין, יצא לנו בילוי משפחתי מאוד יקר...

מוזר שדווקא כשיש לי זמן בבית, לא יוצא לי לעדכן את הבלוג... אני מניח שככל שאני יותר עסוק, כך יש לי יותר זמן פנוי לבצע את המשימות הקטנות. אני מקווה לעדכן שוב עוד החודש, אבל בלי נדר.

אקטואליה 14/10

החגים באו והלכו, וגם השנה שרדנו אותם. לפחות השנה הם נפלו ברובם על שבתות.

בערב ראש השנה, יום שישי, נסענו עם תמר ודנה לדליה. אנשי הקיבוץ עשו "קבלת שנה", טקס אמנותי קצר לקראת השקיעה, עם קטע שירה, מחול ונגינה, תקיעה בשופר ונסיון להפריח כדור פורח, וכל זה בגן הפסלים בצידו המערבי של הקיבוץ. היה נחמד, וכרמל נהנתה לרוץ על הדשא ולקטוף פרחים קטנים. מאוחר יותר אכלנו ארוחת ערב אצל דורון ומירי, בנציגות כמעט מלאה. כמובן שהיה אוכל מצוין, והרבה ממנו.
חזרנו הביתה באותו ערב, ולמחרת נסענו לחיפה, לבקר את ההורים שלי. הביקור אצל ההורים היה רגוע יותר, אבל גם שם נחתה עלינו כמות אוכל לא קטנה. כרמלי כבר מזהה את סבא דורון וסבתא רחל ולא מתביישת מהם או מהדירה שם. אמא שלי ואני לקחנו את כרמל לגן שעשועים קרוב, ואמא שלי התפעלה מהיכולות של כרמל בתחום הטיפוס והגלישה, כמו גם בתחום הדיבור.
ביום ראשון של ראה"ש נסענו לת"א לבקר את אסף לוי והמשפחה. עידן הקטן כמובן לא שם לב אלינו והמשיך לאכול ולישון, ואנחנו גלגלנו שיחה על הא ועל דא - בעיקר על ילדים. כרמל התעניינה מאוד בכל מיני דברים שידה משגת, ואסף ונורית למדה ממקור ראשון על הצורך לעבור "לחיות ברמה גבוהה" ברגע שהילד מתחיל לעמוד וללכת... בין היתר דיברתי עם אסף על המיזם החדש של יוצרי StackOverflow, שבעצם לוקח את קוד הבסיס של האתר ומשכפל אותו לכל דורש (תמורת סכום סמלי). אסף, שכבר הרבה זמן מתלהב מ-SO, ראה הזדמנות והחליט להקים אתר משלו. כשהאתר יהיה מוכן, אני אקשר אליו.

ביום שאחרי ראה"ש הבאתי את רכב הליסינג לעבודה בידיעה שאני לא חוזר איתו הביתה. הכוונה היתה להחזיר את הרכב לחברת הליסינג ולספוג את הקנס השערורייתי על ההחזרה המוקדמת, אבל המזל האיר לי פנים. באותו יום הגיע לחברה עובד חדש, שהיה מעוניין ברכב ליסינג. הוא ראה את הרכב שלי, והסכים לקחת אותו. שנינו יצאנו נשכרים מההעברה הזו: אני נמנעתי מהקנס והוא נוסע עכשיו על רכב זול יחסית (הוא משלם את המחיר הישן) עם התחייבות מקוצרת. כנראה שחוק מרפי לא תמיד עובד אצלי, על אף הראיות הסטטיסטיות המדהימות.
הפריוס שלנו משביע רצון, בינתיים. הרכב נוח, סוחב יפה מאוד, וצריכת הדלק שלו עומדת בינתיים על 5.1 ליטר ל-100 ק"מ (אחרי כמעט 1500 ק"מ), או בעברית קצת יותר מליטר לכל 20 ק"מ. החסכון ניכר, ואנחנו מרוצים. כרמל, אגב, לא שמה לב בכלל שהחלפנו רכב, ומדי פעם עדיין ניגשת לרכב שדומה לזה שהיה לנו ואומרת "אוטו"...

בין ראה"ש ליו"כ דנה טסה עם ליאור לטיול של שלושה שבועות בארה"ב, בו הם ביקרו אצל אהרל'ה בלוס-אנג'לס, וכרגע הם בניו-יורק. הם חוזרים ארצה ביום רביעי בלילה, ובשישי הם אמורים לעבור דירה... אין לי מושג איך הם יעשו את זה ויישארו שפויים.

בשבת שבין כסה לעשור נסענו עם כרמל לגן לאומי קיסריה, שם ראינו את עתיקות נמל קיסריה וראינו סרטון נחמד על ההיסטוריה של קיסריה לאורך ההיסטוריה הקצרה (יחסית) שלה, החל בימי הרומאים, דרך שנות החורבן בימי הממלוכים והעותמאנים, ועד קיסריה של ימינו. הלכנו בין העתיקות הרבות שם, חצינו את ההיפודרום לאורכו, ובדרך חזרה אכלנו משהו קטן באחת ממלכודות התיירים. עשינו בחכמה והגענו על הבוקר, וכך בשעת צהריים מוקדמת כבר היינו בבית, וכרמל יכלה לישון שנת צהריים נורמאלית. בסך הכל היה חצי יום מאוד נחמד, ואנחנו צריכים לעשות דברים כאלה יותר.

את יום הכיפורים העברנו בעיקר עם יפעת, דורון, אביב ואמא של יפעת. בערב החג הלכנו עם כרמל לגן השעשועים, שהיה מלא בהורים וילדים לעייפה. רחובות הוד השרון הפכו למדרחובים הומי אדם, וקשה היה ללכת על הכביש מרוב אופניים וסקייטבורדים. חבורות של ילדים התווכחו בקולי קולות בכל פינה לאן לנסוע, וזה לא ממש נשמע כמו יום כיפור.
למחרת הגענו לדירה של יפעת ודורון, שם אכלנו ארוחת צהריים (אנחנו צמים בעיקר בין ביס לביס...), ונשארנו אצלם כמעט עד צאת החג. היה מאוד נחמד, במיוחד לראות את כרמל ואביב משחקות ביחד. אביב מסתכלת על כרמל כמו שכרמל מסתכלת על ילדים יותר גדולים ממנה - בוחנת, לומדת ומחקה.

החל ביום כיפור כרמל החלה לגלות סימנים של חרדת הנטישה מוגברת, וסירבה בכל תוקף ללכת לישון לבד במיטה שלה בלילה. הדבר התבטא בדקות ארוכות של צרחות קורעות לב, בכי והשתוללות. נדמה כי היא רצתה ללכת לסלון ולהרדם שם, מה שכמובן לא מקובל עלינו. בלילות הראשונים ניסינו להרגיע אותה בדרכים שונות (עוד חלב, חיבוק ונשיקה, ליטופים) אבל דבר לא עזר - היא נרדמה רק כשנגמר לה הכח באופן סופי, בד"כ אחרי חצי שעה של צרחות.
דיברנו עם מספר אנשים (בין היתר נרשמתי ושאלתי אנשים באתר חדש מבית StackExchange בנושא זה) וקיבלנו מספר עצות, שהטובה בהן היא לקרוא לה סיפור לפני השינה. זה עובד נהדר, וכרמל מכלה את שאריות האנרגיה שלה במיטה בנסיון לעקוב אחרי הסיפור. לפעמים היא רוצה לשמוע את הסיפור שוב ושוב, אבל בסופו של דבר זה מרדים אותה יופי.

ביום רביעי שבין כיפור לסוכות הלכנו לראות את ההצגה המשובחת "משוגעת", שרצינו כבר מזמן ללכת לראות ועד עכשיו לא הזדמן לנו. חששתי בתחילה שמיקה, לאחר יום עבודה וללא מנוחת צהריים, תירדם בהצגה. אבל ההצגה, שבעקרון היא דרמטית, משובצת בקטעים קומיים, והיא כתובה ומשוחקת לעילא ולעילא, ואי אפשר להרדם בה. מי שלא ראה - לרוץ ולראות! תשע בסולם מישורי.

בערב סוכות הגענו שוב לחיפה, הפעם עם הרכב שלנו (את כל הנסיעות בראה"ש עוד עשינו עם הליסינג), למפגש משפחתי שכלל הפעם גם את ניר והמשפחה. יהלי הקטנה גדולה מכרמל בשמונה חודשים, וההבדל עדיין ניכר מבחינת ההתפתחות. שקד התחילה בחודש שעבר את כיתה ה', וכמובן שהלימודים משעממים אותה כי הם קלים מדי... ניר ומיכל שומרים על עצמם יפה מבחינת הבריאות, אם כי העבודה גוזלת מהם המון המון שעות כל יום. אגב, מיכל עברה לתפקיד חדש וטוב יותר במחוז, אז גם הפעם ישנן חדשות טובות.

לאחר כמה מקרים לא נעימים של טעויות שמיקה עשתה במשרד בו היא עובדת, היא התחילה להרגיש לא נעים ולא נוח, והחלה לחשוב בכיוון של לעזוב את המקום. עוד בטרם היא הגיעה למסקנה סופית, הבוסית קראה לה לשיחה ביום ראשון שעבר ופיטרה אותה עם התראה של שבועיים. זה אמנם תואם את מה שמיקה רצתה, אבל זה אף פעם לא נעים להיות במצב הזה. מיקה אמורה לעבוד שם גם בשבוע הבא, כנראה עד שהמשרד ימצא לה מחליפה, ובינתיים היא שולחת פקסים ומיילים עם קו"ח, והולכת לראיון פה ושם. אני מקווה שהיא תמצא משהו במהרה, ועדיף קרוב לבית.

ברביעי שעבר, חול המועד סוכות, ההורים ויעל נסעו לבקר את מיכל ונחמן בפתח תקווה, ואנחנו הצטרפנו אליהם. העברנו אחר צהריים נעים, וכמובן שכרמל היתה מסמר הארוע. הרבה זמן לא ראינו אותם, אבל הם שומרים על עצמם יפה מאוד.

בשבת האחרונה, בחג השני של סוכות, נסענו שוב לדליה. הקיבוץ קיים כנס מחזורים ענק, אליו הוזמנו ילדי הקיבוץ לדורותיו. מיקה הוזמנה לפגישה עם חברי כיתתה הישנים, שרובם עדיין חיים בקיבוץ, וגם תמר הוזמנה לפגוש את האנשים שלמדה איתם בביה"ס. חוץ מהאיחוד ההיסטורי נערכו עוד כמה פעילויות ברחבי הקיבוץ, כולל סיורים מודרכים בענפי המשק השונים. בבוקר הלכנו עם כרמל לדיר העיזים, ומשם המשכנו לאולם הספורט הגדול, שבו היתה פעילות ספורט עצמאית. בצהריים התקיים המפגש, בו עיקר הפעילות היתה של הלסתות - דיבור ואכילה. היו שם כמה ילדות וילדים, וכולם ישבו על הדשא ושיחקו בצעצועים מהגנון הסמוך. בסה"כ היה חביב (וטעים) אבל לא יותר מזה.

אתמול נקראתי שוב לשירות מילואים, הפעם חד-יומי. הגעתי עד לבסיס אליו אני שייך, ושם העברתי את היום עם יתר היחידה שלי בסיור מודרך וכתיבת פקודות. ללא ספק, ניצול אופטימלי של זמן, משאבים וכח אדם, במיטב המסורת הצה"לית. אני מקווה שעד סוף השנה כבר לא יקראו לי, אבל בקצב הזה הם בטח ירצו שאבוא שוב בסוף החורף.

בשבת יפעת ודורון חוגגים שנה להיווסדה של אביב, ואנחנו כמובן נהיה שם...

לאחר התלבטות ודחיה, סוף סוף הזמנתי שני לילות בצימר זוגי במושב גורן לאמצע נובמבר. את כרמל נשאיר בדרך אצל ההורים שלי בחיפה ליומיים, ואני מקווה שהם יסתדרו איתה. היא ילדה טובה, אבל כאמור מתחילה לבחון את הגבולות... עדכון יבוא.

אקטואליה 2/5

קיוויתי שלא ייקח לי חודשיים לעדכן שוב... וצדקתי. לקח יותר.

בתחילת מרץ אמא שלי עברה ניתוח להקלת הגלאוקומה, זהה לזה שבשנה שעברה, הפעם בעין השניה. שוב היא שהתה בבית יותר מחודש, בכאבים ומשוללת אפשרות לקרוא או להתאמץ. בניגוד לניתוח הקודם, הפעם הלחץ בעין לא ירד מיד, וכבר חששנו שתצטרך ניתוח נוסף, אבל בסופו של דבר הלחץ החל לרדת, ועכשיו כבר הרבה יותר קל הלחץ על העין השטופה, השלופה, הקלופה, הצלופה, הדלופה, הפרופה, הטרופה, השרופה, הצרופה, הגלופה.
אגב, לפני כשבועיים החל אצלי גירוי בעיניים, שהביא אותי לרופא עיניים. הרופא איבחן מייד דלקת עיניים ורשם לי טיפות. באותה הזדמנות הוא נתן לי הפניה לבדיקת שדה ראייה, כמו זו שעברתי לפני שנה. אני לא חייב לעשות את הבדיקה כל שנה (לפחות לא עד גיל 40) אז עוד לא החלטתי אם ללכת להיבדק או לא.

בשבוע שבו אמא נותחה היה חג הפורים. אנחנו חגגנו עם ילדי הגן וההורים במסיבת פורים בגן, וכרמל הקטנה שלנו באה מחופשת לחיפושית חמודה. היה מאוד נחמד, עם כיבוד ושתיה, והילדים השתוללו ושמחו עד דלא ידע.
אגב הגן, לאחר פגישה של כמה מההורים עם צוות הגננות חל שינוי מסוים לטובה מצד הגננות לשיתוף ההורים במידע השוטף. הוקם אתר לגן, ובו תמונות, ידיעות והתפריט השבועי של הילדים. נחשף גם החדר המיוחד שהוכן לבני השנתיים, אשר ייכנס לשימוש בשנה הבאה. מיקה היתה מעורבת בתהליך הזה, והחליטה (בשביל שנינו כמובן) להשאיר את כרמל בגן גם בשנה הבאה.

כמו בשנה שעברה, גם השנה הגיע אהרל'ה לביקור לקראת הפסח. הוא הגיע לתקופה של כמעט חודש, ונהנה לבקר את הנכד והנכדה, וגם אותנו הוא שמח לראות. נפגשנו איתו כמה פעמים (מיקה ראתה אותו קצת יותר ממני באופן טבעי), והוא סיפר לנו שוב ושוב כמה הוא מתגעגע לחיים בארץ וכמה שהיה רוצה להשאר כאן, אבל אין לו את האפשרות. העבודה שלו, החיים שלו, הכל נמצא אי שם בלוס אנג'לס, וכאן חוץ מחברים ומשפחה אין לו מקום משלו או סיכוי למצוא עבודה יותר טובה. חבל, כי כרמל גדלה בלי להכיר אותו, וגם לנו הוא חסר, אפילו שמדברים איתו דרך סקייפ לעיתים קרובות.

אחרי פורים מיקה התחילה שוב לחלות, ועברה סבב קשה נוסף של דלקת ריאות. האנטיביוטיקה הרגילה שהיא קיבלה שוב לא עזרה, ובסופו של דבר הרופאה נאלצה לרשום לה שוב את האנטיביוטיקה החזקה יותר. מיקה הבריאה, והרופאה שלחה אותה לעשות צילום חזה ו-CT ריאות כדי לברר מדוע דלקת הריאות חוזרת שוב ושוב (שלוש פעמים בחורף הזה!). מיקה קבעה תור למומחית ריאות שתנסה להבין מה הולך כאן.

כפי שכבר כתבתי, באמצע מרץ הגרסא עליה עבדתי במשך חודשים ארוכים עברה לשלב הבדיקות, ושטפון של באגים נחת עלי ועל הצוות שלי. לזכותנו יאמר שכמות הבאגים וחומרתם היתה פחותה, אבל עדיין למשך תקופה של שבועיים היינו שקועים בעבודה אינטנסיבית. הסבב הראשון נגמר, ועכשיו אנחנו בעיצומו של סבב שני, רגוע הרבה יותר. זה משאיר לנו זמן לשיפורים אחרונים, שיפוצי תשתית ואופטימיזציות של הקוד. זו עבודה די משמימה, בעיקר שינויים רוחביים, אבל בתקופה כזו טוב שיש עבודה.

שירות המילואים שהייתי אמור להגיע אליו בוטל במפתיע, לאחר שקצינת הקישור התקשרה לוודא שקיבלתי את הצו, ואמרתי לה שמבחינתי שלושת הימים האלה הם עצם בגרון. היא בדקה את העניין והחליטה לשחרר אותי מהעונש הזה. במקום שלושה ימים בצומת גולני היא ביקשה ממני להגיע לחד-יומי בבת-ים, לאיזו השתלמות מיותרת. עם חד-יומי אין לי בעיה, ולשם הגעתי. היה יום מיותר, וטוב שהיה.

בליל הסדר לקחתי חצי יום חופש ונסענו על הבוקר לחיפה עם כרמל, כדי להקדים את הפקקים (והיו פקקים... עשינו בחכמה). כרמל התעוררה באותו יום ב-5 בבוקר, ישנה שעה בדרך לחיפה, ואחר-כך סירבה להרדם אצל ההורים שלי, עד כמה שהיא היתה עייפה. התחלנו את הסדר בשלב מסוים, וכרמל כבר היתה עצבנית ותשושה, אחרי יותר מ-7 שעות ערנות. באמצע הסדר, שהתנהל ע"י אבא ויעל בהילוך רביעי, מיקה הצליחה להשכיב את כרמל לישון, והמשכנו את הסדר עד הארוחה. אחרי ארוחה מכובדת אבא ויעל עוד ניסו לשיר שיר או שניים, אבל לא היה להם כבר קהל.
נשארנו לישון בחיפה, ובבוקר החג נסענו לבקר את ברוריה וניב ברמות מנשה. ההורים קנו בדרך פיתות (ששש... אל תגלו לרב הראשי), חומוס וטחינה, ופתחנו שם בקיבוץ שולחן מלא כל טוב. היה מאוד נחמד, גלגלנו שיחה על הא ועל דא, ואחה"צ אנחנו המשכנו הביתה להוד-השרון.

בחול המועד הגן לא עבד, ולכן ההורים ארגנו טיול משותף לפינת החי של קיבוץ החותרים ביום ראשון של החג. נסענו לשם מוקדם (מדי, בגלל אי הבנה קלה) ועברנו דרך חיפה כדי לאסוף את אמא שלי ויעל. הגענו לפני כולם, ונכנסנו פנימה (התשלום סמלי). בפנים ישנן חיות שכרמל ראתה עד עכשיו רק בשני מימדים, ושמעה רק בהקלטה, וזו היתה חוויה מאוד מעניינת ולימודית מבחינתה. היא נפגשה פנים אל פנים עם תרנגולות, ברווזים, ארנבות, עיזים, ציפורים וקופים, ועד כמה שהיא היתה עייפה היא מאוד נהנתה. בצהריים, כשכרמל חצתה את סף העייפות והעצבנות, נסענו לחיפה, שם נשארנו עד הערב.

באחד מימי השישי האחרונים ביקרנו אצל לון בנהריה ופגשנו את דינה, החברה החדשה שלו. מאז שלון וסוזן נפרדו וסוזן חזרה לאוסטריה, לפני חצי שנה בערך, לון התעורר לחיים והתחיל לחבק את החיים הטובים בשתי ידיים, כמו שאף פעם לא ראיתי אותו. עכשיו יש לו חברה חדשה שהוא הכיר דרך עופר ואיירין, צעירה מאיתנו בשמונה שנים, ונראה שהוא מאושר. הגיע הזמן, ואנחנו שמחים בשבילו.

בשבת שלפני יום העצמאות, ההורים שלי הגיעו לבקר אותנו, ויחד עם תמר הלכנו למסעדה נחמדה בגבעת-חן. אנחנו מגיעים לשם פעם בכמה חודשים, ותמיד יוצאים מרוצים. חשבנו לקחת את כרמל ללונה-פארק שמתקיים כל שנה בקיבוץ, אבל היא עוד קטנה מדי, ולכן ויתרנו. בשנה הבאה אולי.
ביום העצמאות ביקרנו בקיבוץ, שם פגשנו את המשפחה כולה ואכלנו על-האש במיטב המסורת. יאמר לזכותו של דורון שכמות הבשר היתה קמעונאית ולא סיטונאית, והאיכות היתה טובה מאוד.

בפינת החדשות הטובות: ניר עבר לתפקיד חדש במשטרה בחודש שעבר, בכיר קצת יותר, מה שיכול לקדם אותו לכיוון דרגת סנ"צ, אבל שום דבר לא בטוח. בינתיים נשאר לאחל לו בהצלחה ושימשיך לאזן את המשפחה והעבודה בזהירות. בפעם האחרונה שהיינו אצלו, ביום ההולדת של יהלי לפני פסח, נראה שהוא עובד 20 שעות ביממה ועדיין מצליח למצוא עוד 6 שעות לדברים אחרים...

בפעם הבאה: אילת!

אקטואליה 29/10

עברו חלפו להם החגים, חלף הלך לו הקיץ, והגיע הזמן לתת עדכון על מה שקרה בחודש האחרון.

היו חגים, ועוד איך היו. החגים נפלו השנה כולם על ימי חול, וכך נוצר מצב של מקסימום ימי חופש מהעבודה. לו רק יכולנו לנצל אותם כדי לגשר על כל אוקטובר ולטייל איפשהו... אבל עם כרמל זה לא כל כך אפשרי, אז עשינו את מה שעמישראל בדרך כלל עושה בחגים, דהיינו נסענו למשפחה, ארחנו משפחה, דיברנו עם המשפחה, ובעיקר אכלנו ואכלנו ואכלנו.

בערב ראש השנה התארחנו אצל ניר ברמת ישי, יחד עם ההורים שלנו וההורים של מיכל, עם שקד אופיר ויהלי כמובן. הנסיעה הארוכה ושלל הצעצועים הלא-מוכרים נתנו את אותותיהם על כרמל, כמו גם כמות האנשים והבית הזר, והיא התעייפה בשלב מסוים, ועזבנו קצת אחרי האוכל.

למחרת ארחנו אצלנו בדירה את המשפחה של מיקה מצד אהרל'ה: חווה ואריה, שרון והילדים, חמי ואיילת עם יעל הקטנה, שרית, וכמובן אנחנו. לארח חמישה עשר איש זה לא פשוט, ולמרות שאנחנו סופסוף גרים בדירה נורמלית שבה אפשר לארח, זה היה מבצע לוגיסטי קשה. תמר עזרה לנו בהכנות, וגם אמא שלי תרמה את חלקה, וכמובן שנשארו כמויות אוכל שהייתי בטוח שישארו עד חנוכה.

באותה שבת ארחנו אצלנו את ההורים שלי, ובמקרה גם קפצו לביקור הדודה שלי מיכל עם נחמן ונועם. היה מאוד נחמד, הרבה יותר רגוע מאותה ארוחה עם 15 איש, והם עזרו לנו להפטר משאריות. מהביקורים אצלנו כרמל הרוויחה המון בגדים ועוד יותר צעצועים חדשים, שאת חלקם היא ממש אוהבת, וחלקם כמובן נזנח בצד.

בסוף השבוע שאחר כך, אחרי יום כיפור רגוע בבית, קפצנו לקיבוץ בשישי ונחנו בשבת. יום ראשון היה יום רגיל, והנה יום שני כבר שוב ערב חג. בערבי החגים השנה עבדתי חצאי ימים, בגלל כמות העבודה שיש לי, וגם בגלל שלא רציתי לנצל ימי חופש כשאנחנו לא נוסעים לשומקום.

באותו יום דווקא נסענו אחה"צ לחיפה, לארוחת ערב חג אצל ההורים שלי. היו שם גם ניר מיכל ויהלי, אבל הפעם ללא שקד ואופיר. כמובן שהיתה ההמולה הרגילה, אבל ככה זה תמיד במפגשים משפחתיים. חזרנו באותו לילה, ולמחרת נסענו לקיבוץ שוב, הפעם לארוחה על-האש אצל דורון ומירי. הנסיעות הארוכות השפיעו על כרמל, שהשגרה שלה נשברה לחלוטין, והיא לא היתה עצמה באותם ימים - אכלה פחות, לא רצתה לישון, היתה עצבנית וכו'. בסוף השבוע של סוכות נשארנו בבית והשתדלנו לאזן לכרמל את סדר היום, וזה די עזר.

בערב החג השני אכלנו ארוחת ערב עם תמר במסעדה קרובה לבית (יותר קרוב מהבית של תמר!). הארוחה היתה לא רעה, אבל אין שום הצדקה למחירים שם (סטייק אנטריקוט 300 ג' ב-109 ש"ח!). נחזור לשם אחרי שנזכה בלוטו. למחרת, החג השני, נסענו שוב לחיפה, הפעם לביקור יותר רגוע.

אוכל, אוכל ועוד הרבה אוכל, בתוספת של הרבה שריצה בבית, והרי לכם מתכון בטוח לעלייה במשקל. ואכן עלינו במשקל, ועכשיו מיקה וגם אני מנסים לשמור על דיאטה מסודרת, שנינו משתדלים לנהל יומן אוכל ולעבוד לפי השיטה של שומרי משקל, למרות שהבעיה העיקרית של שנינו היא לאו דווקא האוכל, אלא הזמן לעשות ספורט. אני משחק סקווש פעמיים בשבוע, אבל מיקה כל כך עסוקה עם כרמל (ועכשיו גם עבודה, תכף נגיע לזה) שהיא כל הזמן עייפה.

בין לבין, כרמל התחילה לעמוד בעזרת דברים שהיא נאחזת בהם, והיא מנסה את כוחה בעמידה חופשית. בהתחלה היא עזבה ידיים ל2-3 שניות, היום היא כבר עומדת ללא תמיכה משהו כמו 10 שניות. בסוף השבוע שעבר היא פיתחה חום וחשבנו כבר שיש להם שפעת. כך חשב גם הרופא שראה אותה, אבל החום הלך כלעומת שבא והשאיר אחריו שתי שיניים חדשות, שמצטרפות לשן שכבר בקעה וגדלה. כנראה שמעכשיו זה יהיה תדיר...

יש גם עדכון לא משמח. בשבוע שעבר הלך לעולמו סטיב, בן דודו של אבא שלי, שהיה מאוד קשור למשפחה כאן בארץ למרות שחי מעל 40 שנה בארה"ב. הוא נוצח על ידי מחלת הסרטן, ומת פחות או יותר לבדו בבית החולים. לא יצא לי להתראות הרבה עם סטיב. כמובן שהיה את אותו יום, כשמיקה ואני טיילנו בארה"ב בירח הדבש שלנו, כשהוא בא לאסוף אותנו מניו-יורק בגשם שוטף והגענו לחווה שלו בפנסילבניה כדי לישון שם לילה, בדרך לוושינגטון DC. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני כשנתיים, כאשר חגגנו לו כאן בארץ יומולדת 70 עם כל המשפחה, והסיפורים עליו זרמו כמים. הוא היה איש גדול מידות, עם לב עוד יותר גדול, וחבל שלא יצא לי להכיר אותו יותר. יהי זכרו ברוך.

ועכשיו לחדשות טובות: מיקה מצאה עבודה, והפעם אני מקווה שזה יחזיק. באותו משרד עו"ד ברמת השרון זה לא הסתדר, כשמיקה לא ממש חיבבה את המשרד, והעו"ד קצת חשש מכמות הזמן שמיקה צריכה להקדיש לכרמל (שהיתה חולה בדיוק באותו שבוע שמיקה עבדה שם). לא נורא. במהלך החגים מיקה ניסתה לשלוח קו"ח לכל מיני כיוונים, אבל אוקטובר היה חודש מת ברובו (ובעוד יומיים ימות סופית) ולכן זה לא יותר מדי עזר. ברגע שנגמרו החגים וכולם חזרו לשגרה, היא הגיעה בשני האחרון לראיון אצל רואה חשבון בת"א שבמקרה מכיר את הרו"ח שאצלם היא עבדה בחיפה ב2002, והיא התקבלה מייד. המשרה היא משרה חלקית (עד 15:30), והמשרד לא רחוק מרכבת מרכז בת"א, כך שמיקה יכולה לתפוס את הרכבת ולהגיע להוד השרון בזמן כדי לאסוף את כרמל מהגן.

חדשות טובות נוספות: קיבלתי טלפון מהעו"ד שלי, לאחר שהוא דיבר עם מנכ"ל הורייזן-אינטרביט, שהודה בעובדה שמגיעים לי פיצויים, ואמר שאני אקבל אותם אחרי החגים. אני אמשיך לעדכן.

אם כבר הזכרנו את אינטרביט (אני יודע, הקישור קצת מאולץ), יפעת שמר ילדה במזל טוב תינוקת בריאה בשם אביב, בדיוק בחג הסוכות. היא ובן-זוגה דורון עברו לעת עתה מהדירה ברמת גן לבית אמא שלה בחדרה, ואנחנו בקרוב מאוד, אולי אפילו בשישי הקרוב, ניסע לבקר אותם.

היום יום הנישואין של ההורים שלי, אז מזל טוב להם. איך אומרת אמא שלי? "ארבעים ואחת שנות עבדות" והם עדיין ביחד, ולא נראה שמשהו יפריד ביניהם. ראוי להערצה.

בשעה טובה ומוצלחת, לאחר חודשים של תכנונים, סופסוף מיקה ואני יוצאים בשישי הקרוב ללילה אחד במלון, הרחק מהמשפחה ומהשגרה. 24 שעות הרחק מהחיתולים והבקבוקים, מערוץ הופ, מהמחשב והטלוויזיה, מהעבודה והפקקים. שנינו זקוקים לזה.

אנחנו חוזרים הביתה בשבת, אבל אני חוזר צפונה כבר ביום ראשון, לחמישה ימי מילואים. אני צריך את המילואים האלה כמו חור בראש, עם הלחץ שיש לי בעבודה, אבל מה נעשה... מישהו צריך להגן על המדינה, לא?

אקטואליה 23/9

כבודה של ספרד במקומה מונח, אבל צריך לעדכן גם בענייני דיומא. בסדר כרונולוגי, עדיף.

לקראת סוף אוגוסט המזגן בדירה, שהראה סימני מרדנות כבר ביום שעברנו לדירה, החליט שגם לו מגיעה חופשה, והפסיק לקרר. המשיך לאוורר, אבל אוויר בטמפרטורת החדר, כמו שנאמר. בקיצור, שביתה איטלקית נוסח מכשירי חשמל. זה מזגן "אלקטרה פנטהאוס", מזגן ישן שלפי דעתי כבר מעל 10 שנים לא נמכר בארץ, והמערכות שלו כבר קרובות לסוף דרכן. הטכנאי שסידר את המזגן ביום אחרי שעברנו (ולקח 200 שקל כמובן) הגיע שוב, עשה הוקוס-פוקוס כמו בפעם הראשונה, הבטיח שזה יקרה שוב מתישהו ואין מה לעשות, לקח עוד 200 שקל והלך. למחרת היום המזגן חזר לסורו, והטכנאי בא שוב לנופף במטה הקסם שלו. הפעם זה החזיק מעמד שבוע.
הבאנו טכנאי של אלקטרה, שעולה טיפה יותר אבל בא עם אחריות של 3 חודשים לתיקון. הגיע הטכנאי, עשה אברה-קדברה משלו, והמזגן עבד לעוד שבוע. בנקודה הזו ערבנו את בעל הבית, כי נמאס לנו מהמצב. בחוזה אמנם כתוב וחתום שתחזוקת המזגן היא עלינו, אבל זה כבר בלתי נסבל ולא מתקבל על הדעת. להפתעתנו, בעל הבית הבין לליבנו ושלח טכנאי משלו כדי לתקן, ומאז (טפו טפו חמסה חמסה) המזגן ממושמע. עם זאת, בעל הבית הבין שהמזגן חי על זמן שאול וכל שעה של קירור היא שעה בונוס, ולכן כרגע הוא מברר מה אפשר לעשות בנידון. יבורך האיש.

ביום אוגוסט חם נחתה בתיבת הדואר שלנו מעטפה צבאית ובתוכה צו קריאה לעבדכם הנאמן לשבוע הראשון של חודש נובמבר, חמישה ימי נופש על חשבון המדינה. התקשרתי למשרד הקישור, והם לא ידעו לתת לי הסבר על מהות הקריאה. ניחוש שלי - תרגיל פיקודי, שגם היחידה שלי אמורה לקחת בו חלק.

בסוף אוגוסט לקחתי יום חופש כדי להיות עם מיקה וכרמל. ספטמבר הביא את סוף החופש של כולם, ואצלי בעבודה פתאום עברתי מרגיעה לכוננות ספיגה. לפתע יש המון עבודה, ואני מרגיש את הלחץ היטב. זה אומר, בין היתר, הגדלת מספר השעות הממוצע, ואני כמעט ולא רואה את מיקה וכרמל במהלך השבוע. לפחות יש יומיים של סופ"ש, אבל הם עוברים כל כך מהר...

באחד בספטמבר כרמל התחילה ללכת למעון. בכל בוקר מביאים אותה עם העגלה (זה במרחק 5 דקות הליכה מהבית), אומרים לה שלום ושמים אותה ליד הצעצועים. בגיל הזה היא לא באמת שמה לב כשמישהו נעלם משדה הראייה שלה, לכן אין לה חרדת נטישה (עוד כמה חודשים גם זה יגיע...) וזה מקל על המצב. בגן היא מאושרת, והגננות מרעיפות עליה שבחים - הילדה מקסימה, חייכנית, אכלנית טובה, משחקת יפה, "מדברת" המון... טוב, אנחנו כבר יודעים הרבה זמן שיש לנו ילדה מושלמת, עכשיו יתר העולם מגלה את זה ;-)
אגב, לכרמל בקעה שן ראשונה מבעד לחניכיים... בשעה טובה. מצד שני כרגע היא לא במיטבה, עם וירוס שלשולים והקאות שמסתובב בין הילדים והמבוגרים, אבל המצב לא נורא. אנחנו בהיכון למקרה שהיא תתחיל להראות סימני מחלה בגן (הביתה ומיד, כדי לא להדביק את מעט הילדים שעדיין בריאים).

בשלושת השבועות הראשונים של החודש מיקה הביאה את כרמל בבוקר למעון ולקחה אותה אחה"צ, ובין לבין נהנתה מחופשה בבית, שמגיעה לה בצדק. היא גם חיפשה עבודה, ובשלב מסוים נראה היה כאילו המשרד בו היא עבדה בת"א רוצה אותה בחזרה, כולל קיצוץ בשעות, אבל בסופו של דבר זה לא יצא אל הפועל (הם לא כל כך מתקשרים בינם לבין עצמם). מה שכן קרה זה שמודעה באחד המקומונים הביא את מיקה לראיון במשרד עו"ד ברמת השרון (במרחק יריקה מעוה"ד שלי, אגב) ועם ניסיון כמו שלה היא השיגה את העבודה שם בקלות. זו משרה חלקית, ומיקה תרוויח את מה שהרוויחה עבור משרה מלאה בת"א. יש כבוד.
מיקה התחילה ביום ראשון לעבוד שם, אבל אתמול היא נאלצה להשאר בבית בגלל הוירוס הנ"ל שתפס גם אותה... לא נעים, במיוחד לא בשבוע שמתחילים עבודה חדשה. היא לא יכלה לקום מהמיטה אתמול בבוקר בגלל הבחילות, ואני עבדתי יום קצר אחרי שהבאתי את כרמל לגן ולפני שהוצאתי אותה משם אחה"צ. הבוקר היא כבר הרגישה יותר טוב והלכה לעבודה, עדיין לא לגמרי מאה אחוז.

אם כבר הזכרתי את עוה"ד שלי, הוא כבר הכין לי טיוטא ראשונה של המכתב המאיים לאינטרביט, ועכשיו הוא עובד על טיוטא נוספת. אני מאמין שהמכתב יצא כבר בין החגים.

בשבוע שעבר, בשעה טובה ומוצלחת, קיבלתי סופסוף את הרכב שהזמנתי. זה לקח להם רק חודשיים וחצי, אבל קיבלתי רכב חדש מהניילונים, עם 14 ק"מ, ובצבע הנכון. מה שכן, נדהמתי לראות עד כמה חברת הליסינג קימצה בכל מה שקשור לאבזור. ניכר שהם הלכו מעל ומעבר לכל הגיון, והורידו מהמפרט כל דבר אפשרי, דברים שאפילו לא נחשבים אבזור-יתר. הרדיו המקורי שבאוטו לדוגמא, הוא רדיו-דיסק שלא קורא דיסקים של MP3, דבר שחשבתי שהלך בדרכם של הרדיו-טייפים והטרנזיסטורים. כמובן שברכב רק 2 כריות אוויר במקום 6, ואין מחזיק למשקפי שמש או תא כפפות נוסף או כפתור קיפול מראות חשמלי, אבל לפחות יש תא מטען גדול מאוד ותא הנוסעים מרווח ונוח. בשבת כבר נסעתי איתו לנהריה וחזרה דרך דליה.
הזמנתי מהאינטרנט משדר FM לרכב, שמנגן MP3 מכרטיס זכרון. זה עובד לא רע, אבל חסרים כמה דברים בסיסיים בנגן הזה (למשל סריקה בתוך הקובץ), והוא פחות נוח מרדיו-דיסק רגיל. נו שוין, נתרגל.

לנהריה הגעתי כדי לשבת עם לון על תכנון של טיול שטח של שישבת עם הג'יפ שרצינו להוציא אל הפועל מזה הרבה זמן. ישבנו עם הספרים של ברקאי ומצאנו מסלולים ברמת הגולן, ואפילו כמה אופציות לחניוני לילה במקומות אסטרטגיים. אם הכל ילך לפי המתוכנן נצא לטיול לון, בת דודתו הילה וחברתה, יעל אחותי ואני, סך הכל חמישה. מה שכן, תחזית מזג האוויר צופה כרגע את היורה לסוף השבוע, ובוץ יכול מאוד להפריע לנו...

החגים מתקרבים, ואיתם מחויבויות משפחתיות לרוב. בערב ראה"ש אנחנו מוזמנים אל ניר ברמת ישי, למחרת בערב המשפחה של מיקה מצד אהרל'ה מגיעה אלינו, וכבר שמעתי בחצי אוזן שבסוכות אנחנו שוב בקיבוץ. בין לבין כמובן נעסוק בספורט הלאומי - אוכל, אוכל ועוד אוכל. נשתדל לשרוד את החגים השנה, ואם אפשר גם לא להעלות יותר מדי במשקל. דווקא עכשיו ששנינו קצת ירדנו...

אקטואליה 24/6

עבר חודש וחצי מאז העדכון האחרון שלי. יש לי תירוצים טובים, אל דאגה.
אז ככה...

אחרי שקיבלתי את המכתב התמוה מהבוס שלי, עשיתי מה שכל עובד במצבי היה עושה - פניתי לחברת השמה והתחלתי לחפש עבודה אחרת. בשני בערב שלחתי קו"ח באימייל, בשלישי הטלפון לא הפסיק לצלצל, וברביעי כבר הלכתי לראיון הראשון. במהלך החודש שאחר כך הלכתי לעשרות ראיונות, ונאלצתי לתאם ראיונות בעזרת היומן של גוגל לעשרה ימים או שבועיים קדימה. אין ספק, השוק חם.
חיפשתי עבודה מכוונת יותר לצד השרת, כלומר עבודה אלגוריתמית או תשתיתית, יותר מאשר עבודה גראפית בצד הלקוח. היו כמה חברות שבאמת רציתי להתקבל אליהן, רק מפני שנושא העבודה ריתק אותי. מדובר בנושאים כמו עיבוד שפה טבעית (תת-תחום של בינה מלאכותית), עיסוק בתשתיות מורכבות ומאתגרות או אפילו פיתוח אפליקציות פיננסיות. רוב החברות שהגעתי אליהן עוסקות בפיתוח אתר אינטרנט כזה או אחר, והציעו לי במקרה הטוב עבודה שווה בצד השרת ובצד הלקוח, ובמקרה הפחות טוב החברות מחפשות סתם עוד מפתח דפי אינטרנט.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה חשובה. אני כנראה עדיין לא בשל לעבודת צד-שרת אמיתית, ולראיה באותן חברות אליהן באמת רציתי להתקבל לא הצלחתי לעבור את הראיון הראשון (אם הגעתי אליו בכלל). לעומת זאת, בראיונות אצל חברות שחיפשו משהו לא מוגדר הצלחתי כמעט בכל פעם. אחרי הכל, חלק מהתפקיד שלי באינטרביט היה לעבור ראיונות...
בסופו של דבר קיבלתי שתי הצעות קונקרטיות משתי חברות סטארט-אפ. הראשונה מת"א (משמע פקקים אינסופיים כל בוקר בנסיעה מהוד השרון), נתנה לי הצעה יפה אבל משהו נראה לי קצת לא בסדר אצלם. לא יודע מה, לא יכול לשים אצבע על משהו ספציפי. אולי בגלל שהמוצר שלהם הוא צעצוע. החברה השניה נראתה לי הרבה יותר רצינית, מכל הבחינות, וגם נתנה לי הצעה טובה יותר. להצעה הזו הסכמתי, וחתמתי איתם על חוזה. אני מתחיל לעבוד אצלם ביום ראשון הקרוב.

בינתיים סיימתי את הפרוייקט אצל מוביילאקסס בלוד, שבועיים מאוחר מהצפוי, ונפרדתי בצער מהאנשים הנחמדים שם. אפילו קיבלתי מהם מתנת פרידה יפה - ספר מדריך מקצועי לצילום. באמצע היה שבועות (סופ"ש ארוך מאוד שישי-שני) וגם יום צילומים של "אחד נגד מאה" (עוד רגע נגיע גם לזה) ולכן גם תוספת הזמן של השבועיים לא הספיקו והשארתי לדפנה עבודה חצי-גמורה. לא נורא, אני חושב שהעבודה שעשיתי שם מספיק מסודרת כדי שהיא לא תלך לאיבוד.

ביום שני שעבר, יום לפני פקיעת הדד-ליין של מכתב הפיטורין, באתי לאינטרביט ודיברתי עם יורם, הבוס שלי, שהתחננן שאני אתן לו עוד כמה ימים, למרות שלא ראיתי מה הוא יכול להספיק לשלוף מהשרוול בפרק זמן קצר. הוא שלח לי באימייל הארכה של תוקף מכתב הפיטורין, למרות שאמרתי לו מפורשות שאני הולך לחתום על חוזה אצל אותה חברה, מה שאכן עשיתי באותו יום.
למחרת, 17/6, הלכתי לעוד ראיון מטעם אינטרביט, כדי לצאת ידי חובתי, וכדי לסיים את העבודה שלי שם תוך מילוי כל החובות. זה למעשה היה יום העבודה האחרון שלי באינטרביט. ביום רביעי בצהריים הודיע לי יורם שעברתי את הראיון והם רוצים אותי. מאוד הופתעתי, וקבענו פגישה ליום חמישי בצהריים.
בחמישי בבוקר שוחחתי עם עו"ד שעופר הפנה אותי אליו, וזה האחרון הבהיר לי שאם אני רוצה את פיצויי הפיטורין המגיעים לי, עלי להעלות דברים על הכתב בצורה חד משמעית, על מנת להסיר ספקות שאני אכן פוטרתי. שלחתי ליורם אימייל שהבהיר את העמדה שלי, והוא הבין את הדברים בדרכו שלו. כשבאתי להפגש איתו (והחזרתי את תג העובד ומפתחות הרכב), הוא דיבר איתי בצורה קורקטית והגיש לי תדפיס של התכתובת בינינו. הוא הסביר לי שהוא מצידו מצא לי פרוייקט ולכן הפיטורין מבוטלים, וצר לו שאני מתפטר. אני פוטרתי כמובן, ומגיעים לי פיצויים, אותם אני מתכוון לדרוש בכל דרך אפשרית. אני לא רוצה להגיע לבית דין לעבודה, ואני בטוח שגם יורם, אבל כנראה שלא יהיה מנוס.

כאמור, הייתי גם בצילומים של "אחד נגד מאה". בתחילת החודש קיבלתי טלפון מאיש ההפקה, שהודיע לי שביום רביעי 11/6 יתקיים יום הצילומים האחרון לעונה הנוכחית, ושאל אם אני מעוניין לבוא כדי להיות חלק מהנבחרת. עניתי מיד שכן, וידעתי שאצטרך לדחות את הראיונות שקבעתי לאותו יום.
ביום הצילומים הגעתי לחניון של רכבת מרכז בשעה 6:30 כדי לעלות על ההסעה של ההפקה. פגשתי שם בחור בשם גיורא שהיה איתי במיונים המוקדמים, והתחלנו לדבר על התוכנית ובכלל. בחור נחמד. הגענו לאולפנים בנווה אילן, שם צוות איפור עבד על כל אחד ואחד מאיתנו. הכל התנהל בעצלתיים, עד שהכניסו אותנו לאולפן הצילום כדי להתחיל בצילום התוכנית עצמה.
מנהלת ההפקה עשתה טעות פטאלית והכריזה באזנינו שזה יום צילום אחרון, והם כבר מתורגלים, והכל אמור לדפוק כמו שעון, ושסביר להניח שבעסק יסתיים עד 4 אחה"צ. מרפי האזין גם הוא, ובאמצע המשחק הראשון קרתה תקלה טכנית שאילצה את הצוות הטכני להחליף את מערכת ההצבעה בחלקה, תהליך שלקח כמעט שעה. בסופו של דבר הכל עבד, וצילמו שם שתי תכניות, עם הפסקת צהריים ביניהן. בסופו של דבר השתתפתי בכל המשחקים, והצלחתי אפילו להרוויח קצת כסף - 1500 שקל. גיורא ידידי הצליח קצת יותר - הוא הרוויח 35,000 שקל. כל הכבוד. את הכסף נקבל 60 יום אחרי שהתוכנית תשודר - כנראה באחד מסופי השבוע הקרובים. בסופו של דבר היתה חוויה מאוד נחמדה, ולא אתנגד לחזור עליה. נראה, אולי בעונה הבאה.

חיפוש הדירה בהוד השרון נשא פרי. אמנם ההיצע קטן מאוד, ובעלי הדירות עברו מהרבה דולרים להרבה מאוד שקלים (ללא כל פרופורציה, אבל ניחא), אבל בסופו של דבר מצאנו דירה ברחוב פדויים, בלב מגדיאל. הדירה בקומה שניה ללא מעלית, מיושנת בעיצובה, אבל נראית מתאימה לצרכינו. בעל הבית, שגר באילת, בחר בנו מכל אלה שרצו את הדירה, וסגרנו על שכ"ד של 3700 ש"ח לחודש. לא מעט (עשרות אחוזים יותר ממה שאנחנו משלמים היום!) אבל זה מה יש. לפחות העבודה החדשה שלי נושאת בצידה עליה של 25% בשכר...
עכישו מתחיל החלק הקשה. מצאנו חברת הובלות שלא תפשוט לנו את העור, ואפילו קיבלנו ממנה ארגזים. ההורים שלי הגיעו כבר בסופ"ש האחרון ועזרו לנו להתחיל לארוז. את היתר אנחנו צריכים לארוז במשורה, כאשר את הדברים האחרונים נצטרך לארוז ביום שלפני המעבר. המעבר עצמו הוא ב 10/7, כך שיש לנו בערך שבועיים לחיות על קרטונים. תמר תיקח את כרמל בלילה שלפני המעבר, כדי שנוכל לעבוד בשקט, וצפויה לנו הרבה עבודה.
דיברנו עם פנחס ואילנה, בעלי הבית הנוכחים שלנו, ששמחו לשחרר אותנו מהחוזה מוקדם ולמצוא דיירת חדשה לדירה כאן ברמת-גן, במחיר של 3300 ש"ח (אנחנו, כזכור, שילמנו 640$). היא נכנסת ב 15/7, מה שייתן להם זמן להכין את הדירה. אנחנו עוד צריכים להתחשבן איתם על ההפרשים העצומים בשער הדולר לטובתנו. אגב, השכנים הותיקים שלנו מאוד מצטערים לראות אותנו עוזבים, אבל השכנים הטריים שלנו נראים כמשפחה רועשת, ואנחנו שלמים עם ההחלטה שלנו.

בשבוע שעבר עזבתי את העבודה באינטרביט, ואת העבודה החדשה אני מתחיל רק ביום ראשון הבא (אגב, המשימה הראשונה שלי: יום כיף...), וכרגע אני בשבוע חופש בבית עם מיקה וכרמל. הלחץ צנח אצלי לאפס, ופתאום יש לי זמן לעשות ספורט (באותו חודש של ראיונות בקושי הגעתי לפארק) ולראות קצת טלויזיה. אני גם מנצל את הזמן כדי ללמוד Hibernate, טכנולוגיה שאני אזדקק לה בעבודה החדשה. יום ההולדת שלי בא והלך, וכרגע אני די מאושר לבלות בבית (מה גם שאי אפשר לנסוע רחוק... אין רכב). זה לא יימשך הרבה, וזה כנראה השקט שלפני הסערה. לפחות יצא לי קצת לכתוב על זה.

זכרון? עצמאות?

הקטע הבא נכתב ביום הזכרון 2006. שום דבר לא השתנה.

ברדיו שירים שקטים, הפלייליסט שפעם היה מוקדש לימי זכרון, זלג לימי פיגועים והגיע עד סופי שבוע ב103FM. אין פרסומות, אין דיבורים, רק מוזיקת רקע.

---

ביום הזכרון אני נזכר באדם היחיד שבאמת הכרתי, ששמו מופיע לשניה וחצי בערוץ 33. שחר קיסוס היה מש"ק מודיעין בפלס"ר גולני, קצת יותר ותיק ממני. הוא היה גבוה, שחור שיער, בעל מבט מבויש וחיוך עוד יותר מבויש. הייתי יושב איתו מדי פעם בערב ביחידה, מדברים על הא ועל דא, אני מנגן כמה שירים והוא יושב ומקשיב, מתבדחים על חשבונם של נגדי היחידה. זו לא היתה ידידות נפש, לא חברות אמיצה, אבל למדתי עליו קצת, וראיתי שיש עם מי לדבר. אני עשיתי את העבודה שלי והוא את שלו, כשמדי פעם הוא היה נעלם לכמה ימים למשימה בלבנון וחוזר. שחר נהרג באסון המסוקים בתחילת 1997, מעל השדות של שאר-ישוב. יחד איתו נהרגו עוד 72 קצינים וחיילים, שמתוכם היו עוד שני שמות מוכרים לי. ברגע אחד שחר נעלם, והוא לא יחזור. אני הגעתי עם כל היחידה לאלפי מנשה לבקר את ההורים והמשפחה בשבעה. רציתי להגיד משהו להורים שלו, אבל לא ידעתי מה. עד היום, תשע שנים אחרי, אני לא בטוח מה הייתי אומר להם. ההלם פינה את מקומו לכאב, שהלך והתעמעם עד כדי זכרון, והיום גם הזכרון מתחיל להטשטש. החיים בלי שחר נמשכו, מכח האינרציה בעיקר, כמו שהמשיכו אחרי כל אחד מאותם עשרים ומשהו אלף הרוגים שאותם אנחנו זוכרים היום.

---

המדינה שלנו, זו שמספר תושביה עבר זה מכבר את קו השבעה מיליון, קמה מתוך הריסותיה של האימפריה הבריטית (וזו העותמאנית שהיתה כאן לפניה), הישר אל תוך מצב חירום שעד היום לא הסתיים. קשה להשוות את מצבה הבטחוני של המדינה הצעירה בשנת תש"ח, שנאלצה להקים צבא מצירוף של כמה מחתרות ולשלוח ניצולי שואה עלומי שם מהאוניה הישר אל הקרב, למצבה של ישראל 2006. ובכל זאת, חיינו על חרבנו אז ואנחנו חיים על החרב גם היום.
נכון שהחלפנו חרבות בדרך (בכל זאת, קצת היגיינה), אבל בסך הכל המצב השתפר אך במעט. נכון שצה"ל הוא כיום אחד הצבאות המתוחכמים ביותר בעולם, רחוק מאותו צבא שניצח בדרך פלאית את אותה מלחמה ארוכה קשה ועקובה מדם, אבל גם אויבי ישראל למדו הרבה במהלך השנים. טוב, אז נכון שמצרים וירדן הבינו שעדיף להן להכיר בישראל ולפתח איתה קשרים דיפלומטיים, ולו בגלל ששלום עוזר לכלכלה ומלחמה ממש לא, אבל סיני זה עדיין לא המקום הבטוח ביותר בעולם, וגם ירדן קצת מפחידה אותי. נכון שהגבול הסורי שקט יותר מלוגי גרסקו, שמתחבא מאחורי הספה ועושה קולות של שטיח, אבל הרי כולנו יודעים שהסורים פשוט תוקפים אותנו דרך לבנון. נכון שהקמנו רשות פלסטינית כדי לתת לעם שיושב לצידנו איזושהי הגדרה עצמית, אבל זה לא עצר את הטרור, ויש שיאמרו שרק הגביר אותו. נכון שאיראן רחוקה, אבל היא מתקרבת אלינו במהירות מבהילה.
אין היום סכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל. גם אם הפלסטינים יכלו לחסל את ישראל, לא היו מעזים לדון את עצמם לכליה כלכלית על ידי הרס כלכלה נדיבה כמו שלנו. האיראנים עושים שרירים, אבל אני די בטוח שכל מי שמבין חצי דבר בנשק גרעיני לא יעז לעולם להפעיל אחד כזה (להזכירכם, אחרי אסון צ'רנוביל נתגלו שרידי קרינה בחלב של פרות בארה"ב... וזו היתה כמות קרינה יחסית קטנה). מה שכן, אנחנו חייבים את כושר ההשרדות שלנו בעיקר לארצות הברית ולאינטרסים של העולם המערבי במזרח התיכון. היום הסיוע האמריקאי הוא לא קריטי לכלכלה הישראלית, אבל בלעדיו חיינו היו קצת פחות נעימים. מה שיותר חשוב הן הערבויות שנתן הממשל האמריקאי לאורך השנים להלוואות המיליארדים שלקחה ממשלת ישראל למימון פרוייקטים לאומיים דחופים.
התרבות הישראלית אף היא אינה עצמאית. כור ההיתוך הישראלי הביא את המדינה בשנותיה הראשונות למצב שלא היה כדוגמתו בשום מקום מעולם: מדינה שרובם של אזרחיה לא נולדו בה. כך נקבצו ובאו התרבויות האשכנזיות, התרבויות המזרחיות, ולאחרונה גם התרבות האתיופית, כשרוח התרבות האמריקאית מרחפת על פני המים, וכל אלה הצטרפו אל התרבות הצברית-ערבית. אט אט החלה תרבות תקשורת ההמונים להשתלט על כל חלקה טובה, וכיום ישנה תרבות מעורבת, ומנגד ישנה "המסורת מבית". מעטים מאוד הדברים שמאחדים כיום את הציבור היהודי בישראל, והציבור הנוצרי-מוסלמי אפילו לא מנסה להתחבר אל אותו רוב יהודי.
אם כן, איזו עצמאות אנחנו חוגגים היום ומחר? אנחנו חוגגים את ייסודה של מדינת ישראל, שנולדה מתוך כאב וצורך בבית לאומי לעם היהודי, והפכה לבליל של תרבויות, מדינת חסות של ארה"ב מבחינה צבאית וכלכלית. מצד שני, המדינה רק בת 58... במונחים של מדינות, היא עוברת את משבר גיל הטיפשעשרה שלה. עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

יום הזכרון

בשבוע שעבר חלפנו על פני יום הזכרון לשואה ולגבורה, והיום יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. הניגוד בין הימים האלה מתבטא, לפחות עבורי, בעיקר בסיפורים, ובמי שמספר אותם.

ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, והמעטים שנותרו כולם כבר לפחות בני 63, ורבים הרבה יותר. המדינה מזניחה אותם, קרנות הפיצויים עושקות אותם, הנוער לא מתעניין במה שיש להם להגיד, והציבור הרחב כבר שמע את סיפורי הזוועות פעם אחר פעם. רק מצעד החיים בפולין הוא ארוע צעיר, וגם הוא מאופיין בידיעות על בני נוער שמזילים דמעה בטרבלינקה בבוקר והוללים ברחובות ורשה בערב.

על הנופלים בשדה הקרב ונפגעי הטרור לסוגיו מספרים בני המשפחה, לרוב מלח הארץ, משפחות שכולות מכל שכבות האוכלוסיה, אשכנזים ומזרחים, נערים וקשישים, חילוניים ושומרי מסורת, עירוניים ומושבניקים. הסיפורים עצמם מתארים את הקרבות השונים, את חיי הנופלים לפני מותם (לרוב בעזרת תמונות וסרטים), ובשנים האחרונות ישנו סנטימנט נחמד שבא לידי ביטוי בהקלטת שירים שכתבו הנופלים ע"י אמנים מהשורה הראשונה.

כל ההכללות מסוכנות, כולל זו. ועדיין, יום השואה הוא יום יהודי מאוד, מהסוג שלא מדבר אל כלל האוכלוסיה. התמונות בשחור-לבן, הסרטים המראים את האנשים הקשישים המעלים זכרונות במבטא אשכנזי ומזילים דמעות, והסיפורים שמסביב על המלחמה עצמה, כל אלה תלושים מהמציאות היומיומית שלנו, ושואבים אותנו אל בועה קפואה בזמן בכח. מאידך, יום הזכרון הוא יום ישראלי מאוד, אולי אפילו יותר מיום העצמאות שבא בעקבותיו. קבוצת בחורים בני 25 שמתקבצים סביב קבר וצוחקים כשהם נזכרים באנקדוטה על אותו בחור מקסים שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, זה מצטלם יותר טוב, זה מה שקוראים במדיום הטלויזיוני "עובר מסך". זה נוגע לכולנו, כי כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו כזה, והחדשות לא נותנות לנו לשכוח שאנחנו עדיין חיים על חרבנו, עד להודעה חדשה.

אקטואליה 7/5

שמש או גשם, שרב או כפור, בלה בלה בלה. אני והפה הגדול שלי. אבל השבוע יש עדכון, ויש חדשות.

בחול המועד פסח עבדתי כרגיל, חוץ מיום חמישי, בו לקחתי יום חופש מרצוני ה"חופשי" (החברה שאני עובד אצלה היתה סגורה באותו יום). באותו יום הגיעו פועלי בניין והתחילו לעשות שיפוץ בדירה שלידנו. הדייר שגר שם נפטר בחודש אוקטובר, ועכשיו כנראה שהדירה נמכרה. בעלת הבית החדשה החליטה שצריך לבנות את הדירה מחדש (אני לא יכול להאשים אותה) ולכן השיפוץ החל בהריסת כל הקירות הפנימיים. מן הסתם זו פעולה קשה, שמצריכה פטישים כבדים ופינוי ההריסות. הרעש היה בלתי נסבל, וכולנו סבלנו ממנו. הרעש נמשך כל השבוע שעבר ולתוך השבוע הזה. מיקה הגיעה למצב שהיא היתה חייבת לברוח מהבית עם כרמל. פעם לאמא שלה, פעם למשרד (אגב, היא קיבלה את הפיצויים שלה), פעם לפארק. רעש, אבק, נזקים לקירות אצלנו בדירה (קירות של נייר, בניה בת 50-60 כמו כלום) וגם בחדר המדרגות... טוב שאנחנו עוברים תוך 3 חודשים. לאחר הריסת הקירות עקרו את כל הצנרת והחשמל, הקימו קירות חדשים, והתחילו לקדוח כדי לשים צנרת וחיווט חשמל חדשים. אתמול הם כנראה סיימו את החלק הרועש ועברו לצבע, אז נהיה קצת שקט. הקטע המעצבן הוא שהדיירת החדשה לא טרחה אפילו לשים שלט "בין התאריכים אלה-ואלה אני משפצת, יהיה רעש ולכלוך, עמכם הסליחה".

בשישי של פסח אכלנו ארוחת ערב אצל תמר עם דנה ובשבת נסענו לחיפה. אמא שלי חזרה לעבודה אחרי 6 שבועות של חופשה מאולצת, אל הבלגן הרגיל של אלביט, והחיים חזרו למסלולם. בשישי האחרון אכלנו שוב אצל תמר, הפעם רק אנחנו והיא.

בשבוע שעבר הודיעה לי האחראית עלי כאן שהחוזה של מוביילאקסס עם אינטרביט עומד לפוג בסוף מאי, והוא לא יחודש. אין מספיק עבודה לשני אנשי ג'אווה, ולכן אני לא אמשיך, ואעביר הכל לאשת הג'אווה שעובדת איתי. זה לא בא כהפתעה, אלא יותר כהצטרפות מקרים משמחת. כבר לפני החג דיברתי עם הבוס הישיר שלי לגבי התחלת חיפוש של הפרוייקט הבא, מפני שכאן הרגשתי שאני קמל. קורות החיים שלי התחילו להתרוצץ, וביום שני הקרוב יש לי כבר ראיון אצל חברה בראשל"צ. קצת רחוק (מהוד השרון) אבל ניתן להם צ'אנס.

בשבת, אחרי תשעה חודשים בבית, יצאנו לטייל. הגענו לסיור בגן הלאומי עין חמד, פינת נוי קטנה בדרך לירושלים. המקום מותאם לנכים, ולכן הסתובבנו שם עם כרמל והעגלה בלי בעיות. בעקרון זה מקום נחמד, לצד נחל כסלון, שבו שטח לפיקניקים (ואכן אנשים ערכו שם חזרות גנרליות לקראת יום העצמאות) וגם שרידי מבצר צלבני מהמאה ה-12. היה נחמד, לא יותר מדי חם, ובפעם הראשונה כרמל גם שתתה מים מהבקבוק. אגב, היא כבר מתהפכת חופשי מהגב לבטן, ובימים האחרונים גם הצליהח כמה פעמים להתהפך מהבטן לגב. אוטוטו היא מתגלגלת לנו בבית, ואז זוחלת, ואז הולכת ורצה.
לון הצטרף אלינו לסיור (הוא ישן אצל עופר, סוזן חזרה לארץ רק אתמול לפנות בוקר), ואחריו הוא נסע לשדה"ת כדי לאסוף את נילס ואילונה, הזוג ההולנדי הנחמד שטייל איתנו בטיבט בספטמבר. הם הגיעו לארץ לחופשה של שבועיים, בין היתר כדי להיות כאן בחגיגות ה-60 למדינה וגם לטייל בנופי ארץ הקודש. נילס כבר היה כאן מספר פעמים, אבל בשביל אילונה זו פעם ראשונה. לון הגיע איתם לעין חמד, שם חיכינו לו, ונסענו לכפר הסמוך אבו-גוש בשביל לאכול צהריים. מן הסתם הלכנו איתם לאכול אצל אבו שוקרי המקורי. הזמנו מגוון של מנות, והם טעמו חומוס, טחינה, פלאפל, ולקינוח כנאפה ובקלאווה. כמובן שלימדנו אותם מה עושים עם הפיתות...

ביום ראשון מיקה באה איתי לעבודה, כדי לברוח מהרעש וגם כדי להכיר לאנשים שאני עובד איתם את מיקה וכרמל. כולם התמוגגו מכרמל (ובצדק) ובצהריים הן באו לאכול איתי. אח"כ הסעתי אותן להוד השרון וחזרתי לעבודה.

היום חצי יום, מחר סופ"ש ארוך, ביום ראשון חוזרים לשגרה.