אקטואליה 15/2

כמעט חודשיים חלפו מאז העדכון האחרון... הרבה יותר מדי זמן, במיוחד בהתחשב בנסיבות.

בדצמבר עשיתי מספר נסיונות כדי לחבר את מערכת האובונטו החדשה שלי לאינטרנט של הכבלים, וגיליתי שישנה בעיה נפוצה עם חיבור של לינוקס לאינטרנט של הכבלים דרך נטויז'ן. עדיין לא מיציתי את כל האפשרויות, אבל זה קצת מעצבן. התמיכה הטכנית של נטויז'ן בלינוקס אמנם כוללת קומץ של תומכים אדיבים, אבל כנראה שהם לא מספיק מתמצאים כדי לעזור לגמרי. עובדה שהם ניסו דבר או שניים ובסופו של דבר הרימו ידיים.

בסוף דצמבר אסף גלעד החל להרגיש כאבים ברגל, שבסופו של דבר התגלו כבעיית גב. בעקבות כך הוא די הושבת וחדלנו לשחק סקווש, לפחות לעת עתה. מיקה ארגנה לי שבוע נסיון בחדר הכושר בו היא מתאמנת, והלכתי אליו שלוש פעמים במהלך אותו שבוע. גיליתי שני דברים מטרידים: האחד, שהסקווש ממש לא מספיק כדי לשמור על הכושר, ואני חייב לעבוד גם על פלג הגוף העליון, והשני, שאני ממש לא אוהב חדרי כושר, ואני חייב למצוא פתרון אחר.

בתחילת ינואר הלכנו עם יעל לראות את הסרט החדש "אווטאר" בתלת-מימד. ללא ספק, זוהי חוויה קולנועית מרשימה, עם טכנולוגיה שעד היום נעשה בה שימוש מוגבל ולא מוצלח במיוחד ועכשיו הבשילה לגמרי. בכניסה קיבלנו משקפיים מיוחדים אשר מפרידים בין התמונות המוקרנות לכל עין, ויוצרות את אשליית העומק. הסרט מצליח בצורה יוצאת דופן בקופות (זה קשור גם לעובדה שכרטיס להקרנות התלת-מימד עולה יותר), וג'יימס קמרון הדיח את עצמו מראש טבלת שוברי הקופות.

באמצע ינואר, לאחר ביקור בחיפה בשישי, ביקרנו בשבת בתל-אביב אצל אסף לוי, נורית ועידן הקטן. הקטנצ'יק כבר לא כל כך קטן, ובגיל 5 חודשים הוא כבר די כבד. ברגע שהוא יתחיל להתהפך ולזחול השומנים יעלמו מן הסתם, אבל כרגע הוא שוכב לו ומסתכל בעניין רב בעולם שמסביבו. נורית עברה בהצלחה את בחינות ההתמחות שלה, ואסף עסוק מעל לראש בעסקיו, ונראה שהם מאושרים.

בשבת לאחר מכן ההורים שלי ויעל הגיעו אלינו, למרות שיעל עברה עקירת שן בינה בשישי וההורים שלי היו קצת חולים. ניצלנו את היום המקסים והלכנו עם כרמל לגן השעשועים הקרוב אלינו. אחר כך הלכנו לאכול צהריים עם תמר במסעדה האיטלקית המקומית, שהיתה בסדר גמור, אם כי רועשת.

אמובי עוברת שינוי משמעותי בימים אלה, שינוי שהשפיע עלי באופן ישיר, מיידי ומשמעותי. על כך ברשומה נפרדת.

בסוף ינואר ראינו את ההצגה "אוגוסט: מחוז אוסייג'" בבית החייל בת"א. באותו יום ביקרנו אצל יפעת ודורון אחה"צ, ומשם חזרנו הביתה, התארגנו ויצאנו לתיאטרון, במחשבה שההצגה מתחילה ב20:30, כמו כל ההצגות. הפעם, מכיוון שההצגה ארוכה (שלוש שעות וקצת, כולל הפסקה), היא החלה בשעה 20:00, כך שאחרנו קצת... לא נעים.
ההצגה מתארת משפחה אמריקאית במרכז ארה"ב, שמתאחדת ברגע של טרגדיה, והאיחוד מציף שקרים וסודות של שנים, שלא איפשרו לבני המשפחה אושר אמיתי מעולם. השחקנים מצוינים, וגילה אלמגור מתעלה על עצמה בגילום התפקיד הראשי. אין ספק שהצגה כזו מדברת אל הקהל הרבה יותר מההצגה הקודמת שראינו, למרות שקשה מאוד להשוות את רמת הכתיבה לזו של איבסן.

בתחילת החודש הוציאה סוזאן וגה דיסק חדש, ראשון מתוך סדרה של ארבעה דיסקים שיצאו עד סוף 2011. לאחר שמצאה את עצמה ללא חוזה עם חברת תקליטים, וללא הזכויות על הקלטות שיריה (אלו שייכות לA&M), החליטה סוזאן להקליט את כל הרפרטואר שלה בעצמה, בגרסאות מינימליות דומות לאלו שהקהל שומע בהופעות החיות. יחד איתה ניגנו בהקלטות גם מייק ויסגליה, הבסיסט הקבוע שלה, וג'רי לאונרד, גיטריסט שהצטרף לזוג בסיבוב ההופעות האחרון ומוסיף נופך חדש ומרענן לשירים הישנים והמוכרים. לצורך העניין סוזאן פתחה לייבל משלה, ואני מאוד מקווה שהעסק יצליח כלכלית, מכיוון שהמשך דרכה האמנותית תלוי בתוצאת הניסוי הזה.
סוזאן חילקה את הרפרטואר שלה לארבעה חלקים: שירי אהבה, שירים על אנשים ומקומות, שירי מצבים נפשיים, ושירי משפחה. הלהיטים הגדולים שלה, Luka + Tom's Diner, יופיעו בדיסק הבא, שיצא כנראה לקראת סוף השנה. את דיסק שירי האהבה היא הוציאה בדיוק לפני יום האהבה בארה"ב, וזה עוזר למכירות, אני מניח.
אני מאוד ממליץ לקוראים לקנות את הדיסק (אני הזמנתי עותק חתום, כמובן...) או לרכוש את השירים להורדה. בדיסק יש 12 שירים, ובחנות iTunes ניתן למצוא גרסא מורחבת של 16 שירים, אבל רק לתושבי ארה"ב, משום מה.

ביום חמישי האחרון הלכנו לראות הצגה נוספת, "לילה במאי". ההצגה עוסקת במשפחה ירושלמית שנעה בין תקווה לייאוש, שבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. המשחק מצוין, אבל כמו שמיקה הגדירה את ההצגה, זה בזבוז של שחקנים טובים (ואכן, הקאסט מרשים ומצוין). הכתיבה לוקה בחסר, וההצגה מערבת דרמה שאינה מובילה לשום מקום עם קומדית מצבים שאינה נחוצה להצגה. יצאנו מההצגה בתחושת אכזבה.

אלידע, שעבר לתקופה מסוימת למרכז הסיעודי של הקיבוץ מפאת מצבו, חזר הביתה לאחרונה עם מטפל פיליפיני. פרידה לא מסוגלת לתת לו את הטיפול שהוא זקוק לו (בכל זאת, גם היא כבר לא צעירה) אבל רווח לה כשהוא חזר להיות בבית. תמר החליטה לעזוב את הוד השרון ולעבור לגור בקיבוץ, גם כדי להיות קרובה להורים שלה וגם כדי לחסוך בעלויות, ולשם כך שכרה שם דירה. היא תעבור לשם בסוף מרץ, קצת לפני פסח.

אני מקווה שהעדכון הבא, מעבר לזה שידון בעבודה, לא ייקח חודשיים נוספים.

אקטואליה 14/10

החגים באו והלכו, וגם השנה שרדנו אותם. לפחות השנה הם נפלו ברובם על שבתות.

בערב ראש השנה, יום שישי, נסענו עם תמר ודנה לדליה. אנשי הקיבוץ עשו "קבלת שנה", טקס אמנותי קצר לקראת השקיעה, עם קטע שירה, מחול ונגינה, תקיעה בשופר ונסיון להפריח כדור פורח, וכל זה בגן הפסלים בצידו המערבי של הקיבוץ. היה נחמד, וכרמל נהנתה לרוץ על הדשא ולקטוף פרחים קטנים. מאוחר יותר אכלנו ארוחת ערב אצל דורון ומירי, בנציגות כמעט מלאה. כמובן שהיה אוכל מצוין, והרבה ממנו.
חזרנו הביתה באותו ערב, ולמחרת נסענו לחיפה, לבקר את ההורים שלי. הביקור אצל ההורים היה רגוע יותר, אבל גם שם נחתה עלינו כמות אוכל לא קטנה. כרמלי כבר מזהה את סבא דורון וסבתא רחל ולא מתביישת מהם או מהדירה שם. אמא שלי ואני לקחנו את כרמל לגן שעשועים קרוב, ואמא שלי התפעלה מהיכולות של כרמל בתחום הטיפוס והגלישה, כמו גם בתחום הדיבור.
ביום ראשון של ראה"ש נסענו לת"א לבקר את אסף לוי והמשפחה. עידן הקטן כמובן לא שם לב אלינו והמשיך לאכול ולישון, ואנחנו גלגלנו שיחה על הא ועל דא - בעיקר על ילדים. כרמל התעניינה מאוד בכל מיני דברים שידה משגת, ואסף ונורית למדה ממקור ראשון על הצורך לעבור "לחיות ברמה גבוהה" ברגע שהילד מתחיל לעמוד וללכת... בין היתר דיברתי עם אסף על המיזם החדש של יוצרי StackOverflow, שבעצם לוקח את קוד הבסיס של האתר ומשכפל אותו לכל דורש (תמורת סכום סמלי). אסף, שכבר הרבה זמן מתלהב מ-SO, ראה הזדמנות והחליט להקים אתר משלו. כשהאתר יהיה מוכן, אני אקשר אליו.

ביום שאחרי ראה"ש הבאתי את רכב הליסינג לעבודה בידיעה שאני לא חוזר איתו הביתה. הכוונה היתה להחזיר את הרכב לחברת הליסינג ולספוג את הקנס השערורייתי על ההחזרה המוקדמת, אבל המזל האיר לי פנים. באותו יום הגיע לחברה עובד חדש, שהיה מעוניין ברכב ליסינג. הוא ראה את הרכב שלי, והסכים לקחת אותו. שנינו יצאנו נשכרים מההעברה הזו: אני נמנעתי מהקנס והוא נוסע עכשיו על רכב זול יחסית (הוא משלם את המחיר הישן) עם התחייבות מקוצרת. כנראה שחוק מרפי לא תמיד עובד אצלי, על אף הראיות הסטטיסטיות המדהימות.
הפריוס שלנו משביע רצון, בינתיים. הרכב נוח, סוחב יפה מאוד, וצריכת הדלק שלו עומדת בינתיים על 5.1 ליטר ל-100 ק"מ (אחרי כמעט 1500 ק"מ), או בעברית קצת יותר מליטר לכל 20 ק"מ. החסכון ניכר, ואנחנו מרוצים. כרמל, אגב, לא שמה לב בכלל שהחלפנו רכב, ומדי פעם עדיין ניגשת לרכב שדומה לזה שהיה לנו ואומרת "אוטו"...

בין ראה"ש ליו"כ דנה טסה עם ליאור לטיול של שלושה שבועות בארה"ב, בו הם ביקרו אצל אהרל'ה בלוס-אנג'לס, וכרגע הם בניו-יורק. הם חוזרים ארצה ביום רביעי בלילה, ובשישי הם אמורים לעבור דירה... אין לי מושג איך הם יעשו את זה ויישארו שפויים.

בשבת שבין כסה לעשור נסענו עם כרמל לגן לאומי קיסריה, שם ראינו את עתיקות נמל קיסריה וראינו סרטון נחמד על ההיסטוריה של קיסריה לאורך ההיסטוריה הקצרה (יחסית) שלה, החל בימי הרומאים, דרך שנות החורבן בימי הממלוכים והעותמאנים, ועד קיסריה של ימינו. הלכנו בין העתיקות הרבות שם, חצינו את ההיפודרום לאורכו, ובדרך חזרה אכלנו משהו קטן באחת ממלכודות התיירים. עשינו בחכמה והגענו על הבוקר, וכך בשעת צהריים מוקדמת כבר היינו בבית, וכרמל יכלה לישון שנת צהריים נורמאלית. בסך הכל היה חצי יום מאוד נחמד, ואנחנו צריכים לעשות דברים כאלה יותר.

את יום הכיפורים העברנו בעיקר עם יפעת, דורון, אביב ואמא של יפעת. בערב החג הלכנו עם כרמל לגן השעשועים, שהיה מלא בהורים וילדים לעייפה. רחובות הוד השרון הפכו למדרחובים הומי אדם, וקשה היה ללכת על הכביש מרוב אופניים וסקייטבורדים. חבורות של ילדים התווכחו בקולי קולות בכל פינה לאן לנסוע, וזה לא ממש נשמע כמו יום כיפור.
למחרת הגענו לדירה של יפעת ודורון, שם אכלנו ארוחת צהריים (אנחנו צמים בעיקר בין ביס לביס...), ונשארנו אצלם כמעט עד צאת החג. היה מאוד נחמד, במיוחד לראות את כרמל ואביב משחקות ביחד. אביב מסתכלת על כרמל כמו שכרמל מסתכלת על ילדים יותר גדולים ממנה - בוחנת, לומדת ומחקה.

החל ביום כיפור כרמל החלה לגלות סימנים של חרדת הנטישה מוגברת, וסירבה בכל תוקף ללכת לישון לבד במיטה שלה בלילה. הדבר התבטא בדקות ארוכות של צרחות קורעות לב, בכי והשתוללות. נדמה כי היא רצתה ללכת לסלון ולהרדם שם, מה שכמובן לא מקובל עלינו. בלילות הראשונים ניסינו להרגיע אותה בדרכים שונות (עוד חלב, חיבוק ונשיקה, ליטופים) אבל דבר לא עזר - היא נרדמה רק כשנגמר לה הכח באופן סופי, בד"כ אחרי חצי שעה של צרחות.
דיברנו עם מספר אנשים (בין היתר נרשמתי ושאלתי אנשים באתר חדש מבית StackExchange בנושא זה) וקיבלנו מספר עצות, שהטובה בהן היא לקרוא לה סיפור לפני השינה. זה עובד נהדר, וכרמל מכלה את שאריות האנרגיה שלה במיטה בנסיון לעקוב אחרי הסיפור. לפעמים היא רוצה לשמוע את הסיפור שוב ושוב, אבל בסופו של דבר זה מרדים אותה יופי.

ביום רביעי שבין כיפור לסוכות הלכנו לראות את ההצגה המשובחת "משוגעת", שרצינו כבר מזמן ללכת לראות ועד עכשיו לא הזדמן לנו. חששתי בתחילה שמיקה, לאחר יום עבודה וללא מנוחת צהריים, תירדם בהצגה. אבל ההצגה, שבעקרון היא דרמטית, משובצת בקטעים קומיים, והיא כתובה ומשוחקת לעילא ולעילא, ואי אפשר להרדם בה. מי שלא ראה - לרוץ ולראות! תשע בסולם מישורי.

בערב סוכות הגענו שוב לחיפה, הפעם עם הרכב שלנו (את כל הנסיעות בראה"ש עוד עשינו עם הליסינג), למפגש משפחתי שכלל הפעם גם את ניר והמשפחה. יהלי הקטנה גדולה מכרמל בשמונה חודשים, וההבדל עדיין ניכר מבחינת ההתפתחות. שקד התחילה בחודש שעבר את כיתה ה', וכמובן שהלימודים משעממים אותה כי הם קלים מדי... ניר ומיכל שומרים על עצמם יפה מבחינת הבריאות, אם כי העבודה גוזלת מהם המון המון שעות כל יום. אגב, מיכל עברה לתפקיד חדש וטוב יותר במחוז, אז גם הפעם ישנן חדשות טובות.

לאחר כמה מקרים לא נעימים של טעויות שמיקה עשתה במשרד בו היא עובדת, היא התחילה להרגיש לא נעים ולא נוח, והחלה לחשוב בכיוון של לעזוב את המקום. עוד בטרם היא הגיעה למסקנה סופית, הבוסית קראה לה לשיחה ביום ראשון שעבר ופיטרה אותה עם התראה של שבועיים. זה אמנם תואם את מה שמיקה רצתה, אבל זה אף פעם לא נעים להיות במצב הזה. מיקה אמורה לעבוד שם גם בשבוע הבא, כנראה עד שהמשרד ימצא לה מחליפה, ובינתיים היא שולחת פקסים ומיילים עם קו"ח, והולכת לראיון פה ושם. אני מקווה שהיא תמצא משהו במהרה, ועדיף קרוב לבית.

ברביעי שעבר, חול המועד סוכות, ההורים ויעל נסעו לבקר את מיכל ונחמן בפתח תקווה, ואנחנו הצטרפנו אליהם. העברנו אחר צהריים נעים, וכמובן שכרמל היתה מסמר הארוע. הרבה זמן לא ראינו אותם, אבל הם שומרים על עצמם יפה מאוד.

בשבת האחרונה, בחג השני של סוכות, נסענו שוב לדליה. הקיבוץ קיים כנס מחזורים ענק, אליו הוזמנו ילדי הקיבוץ לדורותיו. מיקה הוזמנה לפגישה עם חברי כיתתה הישנים, שרובם עדיין חיים בקיבוץ, וגם תמר הוזמנה לפגוש את האנשים שלמדה איתם בביה"ס. חוץ מהאיחוד ההיסטורי נערכו עוד כמה פעילויות ברחבי הקיבוץ, כולל סיורים מודרכים בענפי המשק השונים. בבוקר הלכנו עם כרמל לדיר העיזים, ומשם המשכנו לאולם הספורט הגדול, שבו היתה פעילות ספורט עצמאית. בצהריים התקיים המפגש, בו עיקר הפעילות היתה של הלסתות - דיבור ואכילה. היו שם כמה ילדות וילדים, וכולם ישבו על הדשא ושיחקו בצעצועים מהגנון הסמוך. בסה"כ היה חביב (וטעים) אבל לא יותר מזה.

אתמול נקראתי שוב לשירות מילואים, הפעם חד-יומי. הגעתי עד לבסיס אליו אני שייך, ושם העברתי את היום עם יתר היחידה שלי בסיור מודרך וכתיבת פקודות. ללא ספק, ניצול אופטימלי של זמן, משאבים וכח אדם, במיטב המסורת הצה"לית. אני מקווה שעד סוף השנה כבר לא יקראו לי, אבל בקצב הזה הם בטח ירצו שאבוא שוב בסוף החורף.

בשבת יפעת ודורון חוגגים שנה להיווסדה של אביב, ואנחנו כמובן נהיה שם...

לאחר התלבטות ודחיה, סוף סוף הזמנתי שני לילות בצימר זוגי במושב גורן לאמצע נובמבר. את כרמל נשאיר בדרך אצל ההורים שלי בחיפה ליומיים, ואני מקווה שהם יסתדרו איתה. היא ילדה טובה, אבל כאמור מתחילה לבחון את הגבולות... עדכון יבוא.

אקטואליה 14/9

השינויים עוברים אותנו גלים-גלים, ואם לא רושמים אז שוכחים.

אוגוסט נגמר, בשעה טובה, אבל הקיץ עדיין כאן. לאחר הרשומה הקודמת המשכנו בנוהל ההחלפה באמצע היום, מה שלא היה נוח מבחינת העבודה, אבל היה אפקטיבי. מבחינתי זה היה מאוד לא נעים להגיע כל יום בסביבות שתיים בצהריים לעבודה, וידעתי שישנם אנשים ששמים לב ועינם צרה. אותם אנשים כמובן לא ראו שיצאתי מהעבודה מאוד מאוחר... אבל זה כבר לא רלוונטי. מראית העין היא מה שקובעת במשחק הזה.

באמצע אוגוסט לון טס עם חברתו דינה לטיול של עשרה ימים בהולנד ובלגיה. במהלך הטיול הם התארחו שלושה ימים אצל נילס ואילונה בדרום הולנד, והביאו להם מתנת חתונה גם בשמי. בסופו של דבר אחרי טיול די אינטנסיבי ומאוד צמוד היחסים ביניהם, אליבא דלון, מצוינים. אני מאוד שמח בשבילם, במיוחד לאור התקופה הלא-פשוטה שלון עבר עם סוזאן לפני הפרידה.

מצבו של אלידע, סבא של מיקה, הדרדר לאחרונה, ולמעשה סבתא של מיקה, פרידה, כבר לא יכולה לטפל בו לבדה. מסיבה זו הוא עבר למעון הקשישים של הקיבוץ. אחד הרופאים החליף לו את מינון התרופות, וחל שיפור משמעותי במצבו, אבל הוחלט שהוא ימשיך לשהות במעון במהלך היום, והוא חוזר לישון בביתו בלילה. נראה אותם בסוף השבוע, ואני מקווה שמצבו עוד ישתפר הלאה. אמנם הוא כבר לא צעיר, אבל בכל זאת...

לפני כשבועיים השתחרר לנו מק"מ והגיע הזמן לחפש רכב משומש. מיקה הסמיכה אותי לבצע את החיפוש ולקחת את ההחלטה, ובכך הקלה על התהליך כולו. חיפוש קצר באתר יד2 הניב שלל מודעות של טויוטה פריוס 2007 למכירה. התקשרתי למודעה שנראתה לי הכי רצינית (קילומטראז' נמוך, מחיר מחירון) והלכתי לראות את הרכב. ממבט ראשון הכל היה תקין ותקני, וגם ממבט שני. המוכר (למעשה הרכב על שם אשתו והוא פעל ע"י ייפוי כח מטעמה) הוא אדם בגיל 65 מרמת השרון, והתרשמתי ממנו שהוא רציני ואמין, ורוצה לסגור עסקה הוגנת.
קבעתי לראות רכב נוסף, אבל עוד לפני שהגעתי אליו הוא נמכר. הרכב הראשון מצא חן בעיני, ובאותו יום שישי לקחנו אותו למכון בדיקה בבני-ברק. לרכב לא היו תאונות, יש לו מינימום שריטות וסימני בלאי (צמיג אחד יבש ויזדקק להחלפה לפני החורף), אבל בסה"כ הרכב "שמור" כמו שנאמר. החלטתי שלא לתת להזדמנות לחמוק בין האצבעות, והסכמתי לקנות את הרכב. כמובן שהכל נעשה בצורה מסודרת, עם זכרון דברים ומקדמה. קבענו להעביר את הבעלות שבוע לאחר מכן, כדי שאני אוכל לגייס את יתרת הסכום.
באותו סופ"ש קפצתי לחיפה, שם אבא שלי נתן לי המחאה עם הלוואה בסכום נאה, שאותה נחזיר בהקדם (מיקה שחררה קרן השתלמות שתכסה את רוב הסכום). בשבוע שעבר עשיתי סקר מקיף בין חברות הביטוח כדי לקבל תמונה של מחירי הביטוח לרכב, החובה והמקיף. בסופו של דבר עשיתי את הביטוח אצל סוכן הביטוח שאבא שלי עובד איתו כבר שנים. אמנם קצת יקר יותר מחברות הביטוח הישיר, אבל ללא ספק אמין יותר בשעת הצורך. בשישי האחרון נפגשתי עם המוכר בסניף דואר ברמת השרון, העברנו בעלות בצורה מסודרת וקיבלתי ממנו את שני המפתחות של הרכב. אנחנו עכשיו בעלי רכב משומש, לטוב ולרע. לפחות השבוע, עד שנחזיר את רכב הליסינג, יש לנו שני רכבים, ומיקה מאוד נהנית מהמצב.

בשבוע שעבר הייתי יומיים במילואים. קראו לי ולעוד שלושה אנשי מילואים מהיחידה שלי כדי לקחת חלק בתרגיל רחב היקף, שבמהלכו נדרשנו לבצע פעולה מסוימת. היום הראשון של המילואים עבר בהכנות מינימליות, ורוב היום היה בזבוז זמן צרוף, והיום השני היה יותר אינטנסיבי. לא אפרט יותר מדי, אבל שווה לציין שביום השני נהגתי כ-700 ק"מ, כולל הנסיעה מהבית לבסיס ובחזרה... מתיש!

בשבוע שעבר אמא שלי היתה באיטליה, בטיול מאורגן עם חברה ותיקה, ועל פי דבריה היא נהנתה מאוד. במיוחד היא נהנתה מהרכב הקבוצה איתה טיילה והמדריך המקצועי שליווה אותם. היא חזרה ביום שישי לפנות בוקר, ומן הסתם היתה עייפה מאוד. בשבת הגענו לחיפה אחה"צ לביקור קצר, והלכנו לאכול עם ההורים ויעל (או כמו שכרמל קוראת לה "אילי") במסעדה, ומשם נסענו הביתה.

השבוע נפגשתי עם עופר לארוחת צהריים, ואפילו קיבלתי הדגמה פרטית של הפרוייקט שעליו החברה שלו עובדת עכשיו. מאוד מעניין, ובעל פוטנציאל הצלחה אדיר.

בפינת החדשות הטובות: לאסף לוי נולד בן, ושמו בישראל עידן! למרות בעיות קלות בלידה ועוד קצת אחריה, לאם ולתינוק שלום, ואני מקווה שייצא לנו להגיע אליהם לביקור בקרוב מאוד. מזל טוב!

וכעת לתחזית המורחבת. בשישי הקרוב, ערב ראש השנה, נתארח בקיבוץ דליה. בשבת ניסע שוב לחיפה. בראשון ייתכן ביקור אצל אסף לוי, אבל זה עדיין לא סגור. בשבוע הבא, אם לא תהיינה הפתעות, נחזיר את הרכב היקר ונשאר עם הרכב החסכוני יותר. בשבת הבאה עוברים לשעון חורף (כזה טמטום...) ובעוד שבועיים יום כיפור. ברביעי בעוד שבועיים נלך להצגה, ואחריה יהיה חג הסוכות. אחרי החגים - עוד יום מילואים.

מתישהו באוקטובר או נובמבר אנחנו מתכננים לקחת לילה או שניים באיזה מלון או צימר איפשהו, רק מיקה ואני. שנינו זקוקים לזה די בדחיפות, אחרי קיץ ארוך וקשה, מלא ארועים ושינויים.