החגים באו והלכו, וגם השנה שרדנו אותם. לפחות השנה הם נפלו ברובם על שבתות.
בערב ראש השנה, יום שישי, נסענו עם תמר ודנה לדליה. אנשי הקיבוץ עשו "קבלת שנה", טקס אמנותי קצר לקראת השקיעה, עם קטע שירה, מחול ונגינה, תקיעה בשופר ונסיון להפריח כדור פורח, וכל זה בגן הפסלים בצידו המערבי של הקיבוץ. היה נחמד, וכרמל נהנתה לרוץ על הדשא ולקטוף פרחים קטנים. מאוחר יותר אכלנו ארוחת ערב אצל דורון ומירי, בנציגות כמעט מלאה. כמובן שהיה אוכל מצוין, והרבה ממנו.
חזרנו הביתה באותו ערב, ולמחרת נסענו לחיפה, לבקר את ההורים שלי. הביקור אצל ההורים היה רגוע יותר, אבל גם שם נחתה עלינו כמות אוכל לא קטנה. כרמלי כבר מזהה את סבא דורון וסבתא רחל ולא מתביישת מהם או מהדירה שם. אמא שלי ואני לקחנו את כרמל לגן שעשועים קרוב, ואמא שלי התפעלה מהיכולות של כרמל בתחום הטיפוס והגלישה, כמו גם בתחום הדיבור.
ביום ראשון של ראה"ש נסענו לת"א לבקר את אסף לוי והמשפחה. עידן הקטן כמובן לא שם לב אלינו והמשיך לאכול ולישון, ואנחנו גלגלנו שיחה על הא ועל דא - בעיקר על ילדים. כרמל התעניינה מאוד בכל מיני דברים שידה משגת, ואסף ונורית למדה ממקור ראשון על הצורך לעבור "לחיות ברמה גבוהה" ברגע שהילד מתחיל לעמוד וללכת... בין היתר דיברתי עם אסף על המיזם החדש של יוצרי StackOverflow, שבעצם לוקח את קוד הבסיס של האתר ומשכפל אותו לכל דורש (תמורת סכום סמלי). אסף, שכבר הרבה זמן מתלהב מ-SO, ראה הזדמנות והחליט להקים אתר משלו. כשהאתר יהיה מוכן, אני אקשר אליו.
ביום שאחרי ראה"ש הבאתי את רכב הליסינג לעבודה בידיעה שאני לא חוזר איתו הביתה. הכוונה היתה להחזיר את הרכב לחברת הליסינג ולספוג את הקנס השערורייתי על ההחזרה המוקדמת, אבל המזל האיר לי פנים. באותו יום הגיע לחברה עובד חדש, שהיה מעוניין ברכב ליסינג. הוא ראה את הרכב שלי, והסכים לקחת אותו. שנינו יצאנו נשכרים מההעברה הזו: אני נמנעתי מהקנס והוא נוסע עכשיו על רכב זול יחסית (הוא משלם את המחיר הישן) עם התחייבות מקוצרת. כנראה שחוק מרפי לא תמיד עובד אצלי, על אף הראיות הסטטיסטיות המדהימות.
הפריוס שלנו משביע רצון, בינתיים. הרכב נוח, סוחב יפה מאוד, וצריכת הדלק שלו עומדת בינתיים על 5.1 ליטר ל-100 ק"מ (אחרי כמעט 1500 ק"מ), או בעברית קצת יותר מליטר לכל 20 ק"מ. החסכון ניכר, ואנחנו מרוצים. כרמל, אגב, לא שמה לב בכלל שהחלפנו רכב, ומדי פעם עדיין ניגשת לרכב שדומה לזה שהיה לנו ואומרת "אוטו"...
בין ראה"ש ליו"כ דנה טסה עם ליאור לטיול של שלושה שבועות בארה"ב, בו הם ביקרו אצל אהרל'ה בלוס-אנג'לס, וכרגע הם בניו-יורק. הם חוזרים ארצה ביום רביעי בלילה, ובשישי הם אמורים לעבור דירה... אין לי מושג איך הם יעשו את זה ויישארו שפויים.
בשבת שבין כסה לעשור נסענו עם כרמל לגן לאומי קיסריה, שם ראינו את עתיקות נמל קיסריה וראינו סרטון נחמד על ההיסטוריה של קיסריה לאורך ההיסטוריה הקצרה (יחסית) שלה, החל בימי הרומאים, דרך שנות החורבן בימי הממלוכים והעותמאנים, ועד קיסריה של ימינו. הלכנו בין העתיקות הרבות שם, חצינו את ההיפודרום לאורכו, ובדרך חזרה אכלנו משהו קטן באחת ממלכודות התיירים. עשינו בחכמה והגענו על הבוקר, וכך בשעת צהריים מוקדמת כבר היינו בבית, וכרמל יכלה לישון שנת צהריים נורמאלית. בסך הכל היה חצי יום מאוד נחמד, ואנחנו צריכים לעשות דברים כאלה יותר.
את יום הכיפורים העברנו בעיקר עם יפעת, דורון, אביב ואמא של יפעת. בערב החג הלכנו עם כרמל לגן השעשועים, שהיה מלא בהורים וילדים לעייפה. רחובות הוד השרון הפכו למדרחובים הומי אדם, וקשה היה ללכת על הכביש מרוב אופניים וסקייטבורדים. חבורות של ילדים התווכחו בקולי קולות בכל פינה לאן לנסוע, וזה לא ממש נשמע כמו יום כיפור.
למחרת הגענו לדירה של יפעת ודורון, שם אכלנו ארוחת צהריים (אנחנו צמים בעיקר בין ביס לביס...), ונשארנו אצלם כמעט עד צאת החג. היה מאוד נחמד, במיוחד לראות את כרמל ואביב משחקות ביחד. אביב מסתכלת על כרמל כמו שכרמל מסתכלת על ילדים יותר גדולים ממנה - בוחנת, לומדת ומחקה.
החל ביום כיפור כרמל החלה לגלות סימנים של חרדת הנטישה מוגברת, וסירבה בכל תוקף ללכת לישון לבד במיטה שלה בלילה. הדבר התבטא בדקות ארוכות של צרחות קורעות לב, בכי והשתוללות. נדמה כי היא רצתה ללכת לסלון ולהרדם שם, מה שכמובן לא מקובל עלינו. בלילות הראשונים ניסינו להרגיע אותה בדרכים שונות (עוד חלב, חיבוק ונשיקה, ליטופים) אבל דבר לא עזר - היא נרדמה רק כשנגמר לה הכח באופן סופי, בד"כ אחרי חצי שעה של צרחות.
דיברנו עם מספר אנשים (בין היתר נרשמתי ושאלתי אנשים באתר חדש מבית StackExchange בנושא זה) וקיבלנו מספר עצות, שהטובה בהן היא לקרוא לה סיפור לפני השינה. זה עובד נהדר, וכרמל מכלה את שאריות האנרגיה שלה במיטה בנסיון לעקוב אחרי הסיפור. לפעמים היא רוצה לשמוע את הסיפור שוב ושוב, אבל בסופו של דבר זה מרדים אותה יופי.
ביום רביעי שבין כיפור לסוכות הלכנו לראות את ההצגה המשובחת "משוגעת", שרצינו כבר מזמן ללכת לראות ועד עכשיו לא הזדמן לנו. חששתי בתחילה שמיקה, לאחר יום עבודה וללא מנוחת צהריים, תירדם בהצגה. אבל ההצגה, שבעקרון היא דרמטית, משובצת בקטעים קומיים, והיא כתובה ומשוחקת לעילא ולעילא, ואי אפשר להרדם בה. מי שלא ראה - לרוץ ולראות! תשע בסולם מישורי.
בערב סוכות הגענו שוב לחיפה, הפעם עם הרכב שלנו (את כל הנסיעות בראה"ש עוד עשינו עם הליסינג), למפגש משפחתי שכלל הפעם גם את ניר והמשפחה. יהלי הקטנה גדולה מכרמל בשמונה חודשים, וההבדל עדיין ניכר מבחינת ההתפתחות. שקד התחילה בחודש שעבר את כיתה ה', וכמובן שהלימודים משעממים אותה כי הם קלים מדי... ניר ומיכל שומרים על עצמם יפה מבחינת הבריאות, אם כי העבודה גוזלת מהם המון המון שעות כל יום. אגב, מיכל עברה לתפקיד חדש וטוב יותר במחוז, אז גם הפעם ישנן חדשות טובות.
לאחר כמה מקרים לא נעימים של טעויות שמיקה עשתה במשרד בו היא עובדת, היא התחילה להרגיש לא נעים ולא נוח, והחלה לחשוב בכיוון של לעזוב את המקום. עוד בטרם היא הגיעה למסקנה סופית, הבוסית קראה לה לשיחה ביום ראשון שעבר ופיטרה אותה עם התראה של שבועיים. זה אמנם תואם את מה שמיקה רצתה, אבל זה אף פעם לא נעים להיות במצב הזה. מיקה אמורה לעבוד שם גם בשבוע הבא, כנראה עד שהמשרד ימצא לה מחליפה, ובינתיים היא שולחת פקסים ומיילים עם קו"ח, והולכת לראיון פה ושם. אני מקווה שהיא תמצא משהו במהרה, ועדיף קרוב לבית.
ברביעי שעבר, חול המועד סוכות, ההורים ויעל נסעו לבקר את מיכל ונחמן בפתח תקווה, ואנחנו הצטרפנו אליהם. העברנו אחר צהריים נעים, וכמובן שכרמל היתה מסמר הארוע. הרבה זמן לא ראינו אותם, אבל הם שומרים על עצמם יפה מאוד.
בשבת האחרונה, בחג השני של סוכות, נסענו שוב לדליה. הקיבוץ קיים כנס מחזורים ענק, אליו הוזמנו ילדי הקיבוץ לדורותיו. מיקה הוזמנה לפגישה עם חברי כיתתה הישנים, שרובם עדיין חיים בקיבוץ, וגם תמר הוזמנה לפגוש את האנשים שלמדה איתם בביה"ס. חוץ מהאיחוד ההיסטורי נערכו עוד כמה פעילויות ברחבי הקיבוץ, כולל סיורים מודרכים בענפי המשק השונים. בבוקר הלכנו עם כרמל לדיר העיזים, ומשם המשכנו לאולם הספורט הגדול, שבו היתה פעילות ספורט עצמאית. בצהריים התקיים המפגש, בו עיקר הפעילות היתה של הלסתות - דיבור ואכילה. היו שם כמה ילדות וילדים, וכולם ישבו על הדשא ושיחקו בצעצועים מהגנון הסמוך. בסה"כ היה חביב (וטעים) אבל לא יותר מזה.
אתמול נקראתי שוב לשירות מילואים, הפעם חד-יומי. הגעתי עד לבסיס אליו אני שייך, ושם העברתי את היום עם יתר היחידה שלי בסיור מודרך וכתיבת פקודות. ללא ספק, ניצול אופטימלי של זמן, משאבים וכח אדם, במיטב המסורת הצה"לית. אני מקווה שעד סוף השנה כבר לא יקראו לי, אבל בקצב הזה הם בטח ירצו שאבוא שוב בסוף החורף.
בשבת יפעת ודורון חוגגים שנה להיווסדה של אביב, ואנחנו כמובן נהיה שם...
לאחר התלבטות ודחיה, סוף סוף הזמנתי שני לילות בצימר זוגי במושב גורן לאמצע נובמבר. את כרמל נשאיר בדרך אצל ההורים שלי בחיפה ליומיים, ואני מקווה שהם יסתדרו איתה. היא ילדה טובה, אבל כאמור מתחילה לבחון את הגבולות... עדכון יבוא.
בערב ראש השנה, יום שישי, נסענו עם תמר ודנה לדליה. אנשי הקיבוץ עשו "קבלת שנה", טקס אמנותי קצר לקראת השקיעה, עם קטע שירה, מחול ונגינה, תקיעה בשופר ונסיון להפריח כדור פורח, וכל זה בגן הפסלים בצידו המערבי של הקיבוץ. היה נחמד, וכרמל נהנתה לרוץ על הדשא ולקטוף פרחים קטנים. מאוחר יותר אכלנו ארוחת ערב אצל דורון ומירי, בנציגות כמעט מלאה. כמובן שהיה אוכל מצוין, והרבה ממנו.
חזרנו הביתה באותו ערב, ולמחרת נסענו לחיפה, לבקר את ההורים שלי. הביקור אצל ההורים היה רגוע יותר, אבל גם שם נחתה עלינו כמות אוכל לא קטנה. כרמלי כבר מזהה את סבא דורון וסבתא רחל ולא מתביישת מהם או מהדירה שם. אמא שלי ואני לקחנו את כרמל לגן שעשועים קרוב, ואמא שלי התפעלה מהיכולות של כרמל בתחום הטיפוס והגלישה, כמו גם בתחום הדיבור.
ביום ראשון של ראה"ש נסענו לת"א לבקר את אסף לוי והמשפחה. עידן הקטן כמובן לא שם לב אלינו והמשיך לאכול ולישון, ואנחנו גלגלנו שיחה על הא ועל דא - בעיקר על ילדים. כרמל התעניינה מאוד בכל מיני דברים שידה משגת, ואסף ונורית למדה ממקור ראשון על הצורך לעבור "לחיות ברמה גבוהה" ברגע שהילד מתחיל לעמוד וללכת... בין היתר דיברתי עם אסף על המיזם החדש של יוצרי StackOverflow, שבעצם לוקח את קוד הבסיס של האתר ומשכפל אותו לכל דורש (תמורת סכום סמלי). אסף, שכבר הרבה זמן מתלהב מ-SO, ראה הזדמנות והחליט להקים אתר משלו. כשהאתר יהיה מוכן, אני אקשר אליו.
ביום שאחרי ראה"ש הבאתי את רכב הליסינג לעבודה בידיעה שאני לא חוזר איתו הביתה. הכוונה היתה להחזיר את הרכב לחברת הליסינג ולספוג את הקנס השערורייתי על ההחזרה המוקדמת, אבל המזל האיר לי פנים. באותו יום הגיע לחברה עובד חדש, שהיה מעוניין ברכב ליסינג. הוא ראה את הרכב שלי, והסכים לקחת אותו. שנינו יצאנו נשכרים מההעברה הזו: אני נמנעתי מהקנס והוא נוסע עכשיו על רכב זול יחסית (הוא משלם את המחיר הישן) עם התחייבות מקוצרת. כנראה שחוק מרפי לא תמיד עובד אצלי, על אף הראיות הסטטיסטיות המדהימות.
הפריוס שלנו משביע רצון, בינתיים. הרכב נוח, סוחב יפה מאוד, וצריכת הדלק שלו עומדת בינתיים על 5.1 ליטר ל-100 ק"מ (אחרי כמעט 1500 ק"מ), או בעברית קצת יותר מליטר לכל 20 ק"מ. החסכון ניכר, ואנחנו מרוצים. כרמל, אגב, לא שמה לב בכלל שהחלפנו רכב, ומדי פעם עדיין ניגשת לרכב שדומה לזה שהיה לנו ואומרת "אוטו"...
בין ראה"ש ליו"כ דנה טסה עם ליאור לטיול של שלושה שבועות בארה"ב, בו הם ביקרו אצל אהרל'ה בלוס-אנג'לס, וכרגע הם בניו-יורק. הם חוזרים ארצה ביום רביעי בלילה, ובשישי הם אמורים לעבור דירה... אין לי מושג איך הם יעשו את זה ויישארו שפויים.
בשבת שבין כסה לעשור נסענו עם כרמל לגן לאומי קיסריה, שם ראינו את עתיקות נמל קיסריה וראינו סרטון נחמד על ההיסטוריה של קיסריה לאורך ההיסטוריה הקצרה (יחסית) שלה, החל בימי הרומאים, דרך שנות החורבן בימי הממלוכים והעותמאנים, ועד קיסריה של ימינו. הלכנו בין העתיקות הרבות שם, חצינו את ההיפודרום לאורכו, ובדרך חזרה אכלנו משהו קטן באחת ממלכודות התיירים. עשינו בחכמה והגענו על הבוקר, וכך בשעת צהריים מוקדמת כבר היינו בבית, וכרמל יכלה לישון שנת צהריים נורמאלית. בסך הכל היה חצי יום מאוד נחמד, ואנחנו צריכים לעשות דברים כאלה יותר.
את יום הכיפורים העברנו בעיקר עם יפעת, דורון, אביב ואמא של יפעת. בערב החג הלכנו עם כרמל לגן השעשועים, שהיה מלא בהורים וילדים לעייפה. רחובות הוד השרון הפכו למדרחובים הומי אדם, וקשה היה ללכת על הכביש מרוב אופניים וסקייטבורדים. חבורות של ילדים התווכחו בקולי קולות בכל פינה לאן לנסוע, וזה לא ממש נשמע כמו יום כיפור.
למחרת הגענו לדירה של יפעת ודורון, שם אכלנו ארוחת צהריים (אנחנו צמים בעיקר בין ביס לביס...), ונשארנו אצלם כמעט עד צאת החג. היה מאוד נחמד, במיוחד לראות את כרמל ואביב משחקות ביחד. אביב מסתכלת על כרמל כמו שכרמל מסתכלת על ילדים יותר גדולים ממנה - בוחנת, לומדת ומחקה.
החל ביום כיפור כרמל החלה לגלות סימנים של חרדת הנטישה מוגברת, וסירבה בכל תוקף ללכת לישון לבד במיטה שלה בלילה. הדבר התבטא בדקות ארוכות של צרחות קורעות לב, בכי והשתוללות. נדמה כי היא רצתה ללכת לסלון ולהרדם שם, מה שכמובן לא מקובל עלינו. בלילות הראשונים ניסינו להרגיע אותה בדרכים שונות (עוד חלב, חיבוק ונשיקה, ליטופים) אבל דבר לא עזר - היא נרדמה רק כשנגמר לה הכח באופן סופי, בד"כ אחרי חצי שעה של צרחות.
דיברנו עם מספר אנשים (בין היתר נרשמתי ושאלתי אנשים באתר חדש מבית StackExchange בנושא זה) וקיבלנו מספר עצות, שהטובה בהן היא לקרוא לה סיפור לפני השינה. זה עובד נהדר, וכרמל מכלה את שאריות האנרגיה שלה במיטה בנסיון לעקוב אחרי הסיפור. לפעמים היא רוצה לשמוע את הסיפור שוב ושוב, אבל בסופו של דבר זה מרדים אותה יופי.
ביום רביעי שבין כיפור לסוכות הלכנו לראות את ההצגה המשובחת "משוגעת", שרצינו כבר מזמן ללכת לראות ועד עכשיו לא הזדמן לנו. חששתי בתחילה שמיקה, לאחר יום עבודה וללא מנוחת צהריים, תירדם בהצגה. אבל ההצגה, שבעקרון היא דרמטית, משובצת בקטעים קומיים, והיא כתובה ומשוחקת לעילא ולעילא, ואי אפשר להרדם בה. מי שלא ראה - לרוץ ולראות! תשע בסולם מישורי.
בערב סוכות הגענו שוב לחיפה, הפעם עם הרכב שלנו (את כל הנסיעות בראה"ש עוד עשינו עם הליסינג), למפגש משפחתי שכלל הפעם גם את ניר והמשפחה. יהלי הקטנה גדולה מכרמל בשמונה חודשים, וההבדל עדיין ניכר מבחינת ההתפתחות. שקד התחילה בחודש שעבר את כיתה ה', וכמובן שהלימודים משעממים אותה כי הם קלים מדי... ניר ומיכל שומרים על עצמם יפה מבחינת הבריאות, אם כי העבודה גוזלת מהם המון המון שעות כל יום. אגב, מיכל עברה לתפקיד חדש וטוב יותר במחוז, אז גם הפעם ישנן חדשות טובות.
לאחר כמה מקרים לא נעימים של טעויות שמיקה עשתה במשרד בו היא עובדת, היא התחילה להרגיש לא נעים ולא נוח, והחלה לחשוב בכיוון של לעזוב את המקום. עוד בטרם היא הגיעה למסקנה סופית, הבוסית קראה לה לשיחה ביום ראשון שעבר ופיטרה אותה עם התראה של שבועיים. זה אמנם תואם את מה שמיקה רצתה, אבל זה אף פעם לא נעים להיות במצב הזה. מיקה אמורה לעבוד שם גם בשבוע הבא, כנראה עד שהמשרד ימצא לה מחליפה, ובינתיים היא שולחת פקסים ומיילים עם קו"ח, והולכת לראיון פה ושם. אני מקווה שהיא תמצא משהו במהרה, ועדיף קרוב לבית.
ברביעי שעבר, חול המועד סוכות, ההורים ויעל נסעו לבקר את מיכל ונחמן בפתח תקווה, ואנחנו הצטרפנו אליהם. העברנו אחר צהריים נעים, וכמובן שכרמל היתה מסמר הארוע. הרבה זמן לא ראינו אותם, אבל הם שומרים על עצמם יפה מאוד.
בשבת האחרונה, בחג השני של סוכות, נסענו שוב לדליה. הקיבוץ קיים כנס מחזורים ענק, אליו הוזמנו ילדי הקיבוץ לדורותיו. מיקה הוזמנה לפגישה עם חברי כיתתה הישנים, שרובם עדיין חיים בקיבוץ, וגם תמר הוזמנה לפגוש את האנשים שלמדה איתם בביה"ס. חוץ מהאיחוד ההיסטורי נערכו עוד כמה פעילויות ברחבי הקיבוץ, כולל סיורים מודרכים בענפי המשק השונים. בבוקר הלכנו עם כרמל לדיר העיזים, ומשם המשכנו לאולם הספורט הגדול, שבו היתה פעילות ספורט עצמאית. בצהריים התקיים המפגש, בו עיקר הפעילות היתה של הלסתות - דיבור ואכילה. היו שם כמה ילדות וילדים, וכולם ישבו על הדשא ושיחקו בצעצועים מהגנון הסמוך. בסה"כ היה חביב (וטעים) אבל לא יותר מזה.
אתמול נקראתי שוב לשירות מילואים, הפעם חד-יומי. הגעתי עד לבסיס אליו אני שייך, ושם העברתי את היום עם יתר היחידה שלי בסיור מודרך וכתיבת פקודות. ללא ספק, ניצול אופטימלי של זמן, משאבים וכח אדם, במיטב המסורת הצה"לית. אני מקווה שעד סוף השנה כבר לא יקראו לי, אבל בקצב הזה הם בטח ירצו שאבוא שוב בסוף החורף.
בשבת יפעת ודורון חוגגים שנה להיווסדה של אביב, ואנחנו כמובן נהיה שם...
לאחר התלבטות ודחיה, סוף סוף הזמנתי שני לילות בצימר זוגי במושב גורן לאמצע נובמבר. את כרמל נשאיר בדרך אצל ההורים שלי בחיפה ליומיים, ואני מקווה שהם יסתדרו איתה. היא ילדה טובה, אבל כאמור מתחילה לבחון את הגבולות... עדכון יבוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה