8/10/04 – בדרך הביתה

[הקודם]

אתמול היה יום קצר, עם הרבה מנוחה לקראת הטיסות של היום. קמנו בבוקר ואכלנו ארוחת בוקר יקרה להחריד (ולא ממש טעימה) במסעדה של המלון. יצאנו לכיוון הגשר כדי לראות אותו מהמצודה שמתחתיו, אבל היה ערפל כזה כשהגענו לשם, שפשוט לא ראינו בכלל את הגשר. עשינו פרסה בלי לצאת מהאוטו.

רצינו להגיע לגן התה היפני, אשר נמצא בלב Golden Gate Park. נסענו והסתובבנו קצת ברחובות סן-פרנסיסקו כדי להגיע לשם. זה אולי המקום לציין שסן-פרנסיסקו מתאפיינת בשני דברים בולטים: רחובות תלולים בצורה מטורפת (ועל כך בהמשך) ורבגוניות מרשימה. נדיר לראות בית צבוע בצבע אחיד, ומגוון הצבעים ברחוב נע בין אפור משעמם לורוד זועק, ומכסה כמעט את כל צבעי הקשת. אפשר להגיד שהבתים צבעוניים כמו האוכלוסיה המקומית, שמורכבת מטיפוסים שונים ומשונים, וסן-פרנסיסקו נותנת הגדרה חדשה למילה "משונים".

בכל אופן, הגענו וסיירנו בגן המקסים, הבנוי בקפידה ע"פ כללים מאוד מדוקדקים. לכל פרט בגן משמעות מיוחדת, החל בעצים הננסיים ועד נחלי החצץ, והכל נועד כדי להגיע לרמת הארה גבוהה יותר בזמן המדיטציה הבודהיסטית. מאוד שלו ומרגיע.

משם המשכנו, דרך עוד ועוד רחובות, שרובם חד סטריים אגב, אל מזח הדייגים Fisherman's Wharf, אחד מאתרי התיירות החשובים בעיר. משם יוצאים הסיורים סביב ולתוך אלקטרז (והתורים עצומים). שם גם נמצא מזח 39, שם השתלטו אריות הים על אחד המזחים ומסרבים להתפנות ממנו. המראה הוא מאוד מוזר, וגם קצת מצחיק.

החלטנו שאנחנו עייפים והיתה כבר שעת צהריים, אז הסתובבנו וחיפשנו משהו שנוכל לקנות כדי לאכול במלון (החלטנו לוותר על צ'יינהטאון). באופן טבעי, כל מסעדה שניה שם מתמחה במאכלי ים, והיתר הן מסעדות של אוכל רגיל, אבל לא היה לנו זמן לשבת לאכול (החניה יקרה...). הסתובבנו קצת בין חנויות המזכרות והמסעדות (ויש ה-מ-ו-ן כאלה) עד שמצאנו מקום שמוכר כריכים ועוד פיצריה. לקחנו ונסענו.

בדרך למלון נזכרנו שנשארה עוד אטרקציה קצרה שלא ראינו (טוב, אני לא ראיתי; מיקה ראתה בשנה שעברה), והיא רחוב לומברד Lombard Street, הרחוב המפותל ביותר בעולם, ואחד התלולים ביותר. החלטנו שאם אנחנו כבר בסן-פרנסיסקו, כדאי. אחרי הכל, מי יודע מתי נהיה שם שוב.

הרחוב עצמו עולה בחדות ויורד לא פחות בחדות, כשבקטע המפורסם בו ישנם 9 פיתולים של כמעט 180 מעלות, בירידה של בערך 30 מעלות. באופן מובן, מותר לנסוע שם רק 5 מייל לשעה. רחוב ביזארי לחלוטין, אבל משום מה זה די מסתדר עם יתר העיר.

חזרנו למלון, נחנו קצת ופרקנו את כל המזוודות לצורך אריזה מחדש. אני רוקנתי את האוטו ולקחתי אותו לשדה התעופה, הקרוב למלון, כדי להחזיר אותו כבר בערב שלפני הטיסה. החזרתי את האוטו עם מיכל ריק כמעט לחלוטין, אחרי שעשינו בו מעל 2500 מייל, שזה יותר מ-150 מייל ליום. מכובד, הייתי אומר. ההחזרה של הרכב לקחה בדיוק דקה, אבל אח"כ הייתי צריך לקחת את הרכבת הקלה לטרמינל הטיסות הנכנסות כדי לקחת את השאטל חזרה למלון. החלק של הרכבת הקלה היה פשוט, אבל השאטל לקח את הזמן שלו והייתי צריך לחכות מחוץ לטרמינל, בקור, משהו כמו חצי שעה. לא נעים.

ארזנו מחדש את כל המזוודות, כולל התיק הנוסף שהבאנו איתנו במזוודה הגדולה. את יתר הערב העברנו מול הטלוויזיה עם קצת פופקורן.

הבוקר קמנו ב5:30, עזבנו את המלון ולקחנו את אותו שאטל (מהמלון הוא דווקא יצא בזמן) אל שדה התעופה. אחרי טיפה ברדק, הצלחנו לעלות על הטיסה שלנו, שיצאה בזמן. הטיסה של United עברה בסדר גמור, עם ארוחת בוקר, חטיף וסרטים (ראינו את The Clearing), וכמובן מידע על הטיסה. הנחיתה בניו-יורק היתה קצת קשה, אבל כבר היו לי יותר גרועות (אולימפיק).

במהלך הטיסה נשבר גלגל במזוודה הגדולה, אז נאלצנו לגרור אותה איתנו על הגלגל היחיד שנשאר לה. נסחבנו עד טרמינל 1, שם נמצאים הדלפקים של אייר פראנס, רק כדי לגלות שאת הטיסה שלנו תבצע היום חברת דלתה. לכן היינו צריכים שוב להסחב עם התיקים והמזוודות לטרמינל 3, ושם לעבור את כל התהליך.

מכיוון שהגענו קצת באיחור והיינו צריכים לחכות חצי שעה למזוודות שלנו בקרוסלה, הגענו מאוד מאוחר לטרמינל של דלתה, ולכן קיבלנו מושבים בנפרד, במרחק 7 שורות אחד מהשני. רק כשעלינו למטוס מיקה ביקשה מהאדון שישב לידה אם אכפת יהיה לו להתחלף איתי כדי שנוכל לשבת ביחד, והוא הסכים. מזל, כי אחרת היינו צריכים "לבלות" את הטיסה הזו בנפרד, טיסה של 7 שעות.

הטיסה עצמה עברה ככה-ככה. דלתה הקצו לטיסה מטוס ישן יחסית, בלי מסך לכל נוסע, ולכן לא היתה אפשרות בחירת סרטים או טלוויזיה כמו בטיסה של United. מיקה ואני כבר התחלנו להרגיש לקראת סוף הטיסה את העייפות השוחקת, למרות שמיקה הצליחה לישון שעתיים בערך. הנחיתה היתה נוראית (רמז: בואינג). גם הארוחות לא היו משהו.

הטיסה לפאריז נחתה באיחור של חצי שעה, ואנחנו (עם עוד כמה אנשים) היינו חייבים לרוץ כדי להגיע לשער של הטיסה לארץ. כ"כ מיהרנו שלא הספקתי לצלם את המסך של הטיסה. עלינו על המטוס ב10:15, חמש דקות לפני מועד ההמראה המתוכנן. מן הסתם, הטיסה איחרה לצאת בחצי שעה בערך, אבל אף טיסה של אייר פראנס בטיול הזה לא יצאה בזמן.

בטיסה הזו היינו שנינו כל כך עייפים שפשוט לא הצלחנו להחזיק את עצמנו ערים גם אם רצינו. שנינו נרדמנו לשעה בערך. הטיסה נחתה נחיתה סבירה (בשביל נתב"ג), ובעזרת טביעות כף היד שלנו עברנו את ביקורת הדרכונים מהר מאוד. תוך 5 דקות לקחנו את בקבוקי האייריש קרים מהדיוטי פרי ועברנו במסלול הירוק, כאשר הפעם אנחנו לא נסחבים עם כל התיקים והמזוודות, אלא דוחפים עגלה אחת. כמה נוח.

תמר חיכתה לנו בחוץ והסיעה אותנו עד הבית. ישבנו פה קצת וראינו תמונות על המחשב (יש לנו משהו כמו 1000 תמונות, כך שזה יכול לקחת שעות) עד שהיא נסעה הביתה.

חזרנו הביתה, לחשבונות, לקניות, לחדשות, לעבודה, והכי חשוב – למיטה שלנו! נגמר הטיול עם טעם של עוד הרבה, אבל בסופו של דבר התכנון היה מוצלח והטיול עבר בלי תקלות. מלאנו מצברים לפחות לשנה הקרובה, ואחרי יום טיסות כמו היום/אתמול (עכשיו כבר שבת 9/10 23:30 שעון חורף, ישראל), אנחנו גם לא רוצים לראות מטוס מקרוב לפחות כמה חודשים.

הולכים לישון, ומחר חוזרים לשגרה.

6/10/04 – סן-פרנסיסקו

[הקודם]

אתמול קמנו בשעה הרגילה (7:00) אבל עד שהתקלחנו, התלבשנו, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו מלוס-אנג'לס כבר היה כמעט 10:00.

נסענו צפונה לאורך אוטוסטרדה 101 של קליפורניה עד שהגענו לעיירת הדייגים סנטה ברברה. חנינו והלכנו על המזח שמול המרינה. המזח רצוף במסעדות ומקומות חניה. המזח יותר רחב מהמזח שהיינו עליו ב Venice Beach בלוס-אנג'לס, ויש כניסה גם לרכבים (בתשלום לשעה, כמובן). הנוף הנשקף מהמזח לכיוון האוקיינוס הוא יפה, אבל לא כמו המראה של חוף הים, החול הדק והדקלים הגבוהים, ומאחוריהם גבעות ובתים נמוכים טובלים בחורש טבעי.

מכיוון שהדיסק שצרבנו בלוס-אנג'לס לא היה טוב (המכונה שקראה את התמונות שינתה להם את כל השמות והתאריכים), היינו חייבים לחפש מקום שיוכל לצרוב לנו את אותן תמונות מחדש. קצת התברברנו בסנטה ברברה בחיפוש אחרי מקום כזה, אבל בסופו של דבר מצאנו אחד כזה. צריבת הדיסק לקחה 20 דקות, ובזמן הזה אכלנו במזללה מקומית (Carl's Jr., רשת קליפורנית דומה למקדונלדס). מרוב החיפושים והכל, יצאנו מסנטה ברברה רק ב14:30.

נסענו על כביש מס' 101 צפונה עד שהגענו לסן-לואי-אוביספו, עיירה קטנה ונחמדה. שם תדלקנו בפעם האחרונה (אהרל'ה צדק כשאמר ששם נמצא את המחירים השפויים ביותר עד סן-פרנסיסקו) והמשכנו לכיוון החוף, על כביש מס' 1 המפורסם.

הכביש מאוד מפותל בקטעים מסוימים, עולה ויורד על הצוקים הנופלים אל האוקיינוס, ויש בו מדי פעם מפרצונים בשביל אנשים שרוצים לעצור ולהביט בנוף. לרוע מזלנו, אתמול היה ערפל כבד מאוד מהים, ולכן האוקיינוס, וחלק מהחוף, היה מכוסה בענן סמיך ונמוך מאוד, כך שלא יכולנו לקלוט הרבה נוף, ובמקומות שלא היה ערפל, השמש עמדה בדיוק מולנו.

בסביבות השעה 20:00 הגענו למונטריי, לקחנו חדר במלון יחסית מפואר BayPark Hotel, במחיר סביר. אחרי יום של נסיעות, צנחנו ונרדמנו כבר ב21:30.

הבוקר אכלנו ארוחת בוקר במסעדה של המלון, מה שהתברר כטעות, מכיוון שרק מלצרית אחת היתה היום (אני מקווה שבד"כ יש יותר מאחת) ולכן השירות היה איטי להחריד. לפחות האוכל היה טוב, אם כי יקר במקצת.

הערפל היה כבד מאוד בבוקר, ולכן ויתרנו על נסיעה לאורך 17 Mile Drive ויצאנו ממונטריי צפונה, על כביש 101, עד למלון שבו הזמנו מקומות עוד בארץ. זהו מלון Radisson שנמצא קצת צפונית לשדה התעופה של סן-פרנסיסקו, ממנו נטוס ביום שישי בבוקר. המלון הוא אחד הטובים והנוחים ביותר שהיו בטיול, אם לא הטוב מכולם. הבאנו את המזוודות לחדר (קבלנו את החדר מיד כשהגענו, ב11:30), נחנו בסביבות שעה (מיקה הספיקה לראות "היפים והאמיצים") ויצאנו לכיוון סן-פרנסיסקו עצמה.

נסענו לגשר שער הזהב, על כביש 101, שמתפתל בתוך הרחובות הראשיים של סן-פרנסיסקו. חנינו באזור חנות המתנות של הגשר והלכנו עד בערך אמצע הגשר. הגשר הוא פרוייקט הנדסי עצום שנבנה בין השנים 1933-1937, בערך באותו זמן בו נבנה סכר הובר. מן הגשר נשקף נוף מרהיב אל המפרץ כולו, אל סן-פרנסיסקו עצמה, אוקלנד ממול, האי אלקטרז במרכז (אליו כנראה לא נגיע, חבל) ובקצה הצפוני הכפרים והעיירות הקטנות. מאוד מרשים.

עלינו על הגשר ונסענו עליו צפונה (חינם; הנסיעה דרומה עולה 5$) לכיוון יער מיר Muir Woods, בו גדלים עצי Redwood ענקיים. זוהי שמורת טבע בה גדלים עצי הענק האלה כבר מאות בשנים, כשהם שורדים את פגעי הטבע השונים ע"י חומר מסוים המגן עליהם מחרקים, שרפות וחיות אחרות (וגם נותן להם את הצבע האדום). העצים אינם מתים, אלא מתרבים בדרך הרגילה (פרי) או ע"י הצמחת גזע חדש מתוך השורשים (שכפול גנטי מדויק). שמענו את סיפורה של השמורה מפי שומרת יערות מקומית.

יצאנו משם לכיוון סוסליטו Sausalito, עיירה קטנה וציורית המציעה למבקרים בה שלושה דברים עיקריים: גלריות, מסעדות, ונוף מרהיב על סן-פרנסיסקו מעברו השני של המפרץ. אכלנו פסטה בבית קפה קטן והשקפנו על העיר. הנוף אכן מרשים, במיוחד בשעת השקיעה.

מחר עדיין סן-פרנסיסקו, אבל בערב כבר מחזירים את האוטו. יום שישי – הביתה.  :-(

[הבא]

4/10/04 – לוס אנג'לס

[הקודם]

היום לא עשינו הרבה. בבוקר נסענו לאולפני NBC כדי לקחת כרטיסים להקלטה של Tonight Show. בדרך חזרה הביתה עצרנו בקניון קרוב כדי לקנות בושם לתמר, קרם גוף לדנה, וגם צבע לשיער בשביל אלידע חיפשנו אבל לא מצאנו.

חזרנו הנה לבית, אכלנו משהו קטן ואח"כ מיקה נסעה עם אהרל'ה לקנות כמה דברים. כשהם חזרו מיקה ואני נסענו בחזרה לאולפנים כדי לעמוד בתור (זה שיש כרטיס עוד לא מבטיח שנכנסים). חכינו בתור שעה וחצי מחוץ לבניין ובסופו של דבר נכנסנו לתוך האולפן וחכינו במושבים עוד חצי שעה. לידנו ישב זוג שהסריח מאלכוהול ועישן (בחוץ בתור) סיגריות בשרשרת. לא נעים במיוחד, אבל זה לא הפריע לנו להנות.

בהתחלה ג'יי לנו יוצא ומסביר לקהל מה קורה ומי נגד מי. הוא מצטלם עם כמה אנשים (בלי החליפה) ומבדר את הקהל קצת. אח"כ עולה מישהו אחר שמפעיל את הקהל ומחלק חולצות וכובעים. לבסוף ג'יי יוצא ונותן את המונולוג שלו והתוכנית רצה. היום היו Headlines, דיוויד ארקט, השחיין מייקל פלפס והלהקה Cake. התוכנית היתה מאוד מצחיקה ואנחנו נהנינו מאוד.

חזרנו לכאן ומיקה אמרה שהיא רעבה מאוד, אז נסענו עם אהרל'ה ולידיה לאכול בחוץ. לפני ארוחת הערב עברנו בטאוור רקורדס, שם מצאנו את הדיסק שערן רצה (פסקול של סדרה), וגם ב Big5, חנות ציוד ספורט שבה מיקה מצאה לעצמה נעלי ספורט חדשות (גם אני מדדתי, אבל הזוג היחיד שמצא חן בעיני עלה יותר מ60$). לידיה הזמינה אותנו לארוחת ערב במסעדת בשר הידועה בגלל הצלעות שהם מכינים שם. אני טעמתי והתלהבתי.

חזרנו מפוצצים ומיקה די מהר צנחה למיטה. ישבתי עם אהרל'ה קצת על המסלול שנעשה מחר, מה כדאי לראות ואיך להגיע. מחר כנראה נישן באזור מונטריי, ואח"כ יומיים בסן-פרנסיסקו. 

[הבא]

3/10/04 – לוס אנג'לס

[הקודם]

אתמול בילינו את כל היום ביוניברסל סיטי Universal City, פארק השעשועים של אולפני יוניברסל, שקשור אך ורק לסרטים. ראינו שם הצגות תלת ממדיות של "שרק" וגם "שליחות קטלנית", נסענו במסלול הרטוב של "פארק היורה", ראינו איך עושים אפקטים מיוחדים ואיפור מיוחד, היינו במתקן של "בחזרה לעתיד" ואפילו ראינו מופע של חיות מאולפות. אה, כן, ונסענו עם סיור מודרך באולפנים של יוניברסל, עם מדריך קצת מעצבן אבל משעשע.

הכניסה לפארק עולה 50$, מה שבהתחלה קצת הרתיע אותי, אבל בסופו של דבר נראה לי די הגיוני, בהתחשב בעובדה שהפארק מספק לאורחים תעסוקה ליום שלם (או יותר). מה שפחות מתקבל על הדעת הם מחירי האוכל והשתיה בתוך הפארק. מילא אם היה שם גזלן יחיד, ניחא. אבל יש שם בכל פינה קיוסק או מסעדה וכולם שוחטים במחיר.

הסיור באולפנים היה די ארוך, והסתובבנו בין סטים שונים של האולפנים, כשמדי פעם אנחנו חווים סצנת אקשן על אחד הסטים. פחות מדי אינפורמטיבי, קצת מפחיד לפעמים, טיפה ארוך לטעמי. ובהחלט צריך להחליף את המדריך שהיה לנו. סה"כ די נחמד.

ההסברים על האפקטים המיוחדים (צילום, קול, איפור) הועברו ע"י שני קומיקאים שנעזרו בשני מתנדבים מהקהל. היה ממש נחמד, ונהנינו מאוד. הסיור שדן באפקטים של אש (Backdraft) היה טיפה מאכזב, למרות שבסופו חזינו בסצינת שריפה מול עינינו, מה שהיה מרשים ביותר.

לקראת סוף היום ראינו את מופע "עולם המים", מופע של 20 דקות שמשחזר קטע מהסרט, קטע קרב בו מתרסק מטוס. זהו מופע רטוב מאוד, ואנחנו השתדלנו לשבת באזור היבש. המופע מושקע מאוד (כמובן שכל המופעים הם חינם אחרי הכניסה) וניכר שהשחקנים יודעים את העבודה היטב.

בשעה 18:00 הפארק נסגר, ואנחנו כבר היינו בדרך חזרה לבית של לידיה, שחזרה אתמול בבוקר מארגנטינה והספקנו לומר לה שלום כשהיא הגיעה ואנחנו יצאנו. חזרנו, אכלנו ארוחת ערב, ובילינו ערב שקט בבית.

הבוקר אהרל'ה לקח אותנו לכמה אתרים מעניינים בעיר. על הבוקר עלינו ל Nike Point, בסיס רדאר צבאי נטוש שנמצא בנקודה גבוהה מאוד החולשת על כל לוס אנג'לס. אהרל'ה טוען שזו הנקודה היחידה ממנה אפשר לראות את כל לוס אנג'לס. היום, בכל מקרה, ראינו הרבה ערפל ועננים, אבל לא נוף. חבל מאוד.

ירדנו משם אל היכל ההופעות Hollywood Bowl, שיכול להכיל 50,000 איש. הבמה נמצאת שם בתוך קונכיה ענקית, ומעליה אמפיתאטרון של כ-100 שורות ארוכות מאוד. בד"כ מתקיימים שם קונצרטים של התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, אבל לי המקום מוכר דווקא בגלל ההופעה המפורסמת של מונטי פייתון.

משם נסענו לשדרת הוליווד, אחד המקומות היותר נוצצים בעיר. בשדרה זו יש את הכוכבים המפורסמים על המדרכה, ובחזית התיאטרון הסיני ישנם ריבועי מלט בהם הטביעו כוכבים רבים את טביעות הידיים והנעליים שלהם. בסמוך נמצא גם תאטרון קודאק, שם נערכים מדי שנה טקסים שונים, הידוע בהם הוא כמובן טקס האוסקר. המקום נמצא בפינת שדרות הוליווד ו Highland, והמקום ממוסחר עד גועל.

נסענו (נסיעה של שעה) לאזור Marina Del Rey, שם הלכנו ברגל לאורך הטיילת ב Venice Beach. ראשית הלכנו על מזח וושינגטון (ע"ש הרחוב בו המזח מתחיל), מזח דייגים חביב באורך כ400 מ' אל תוך הים. אם היתה ראות יותר טובה, יכולנו לראות את כל מפרץ סנטה מוניקה. כאמור, חבל. על הטיילת ישנם דוכנים, חנויות, קבצנים, ואנשים המנסים להרוויח כסף ע"י מופעים מוזרים. לדוגמא, איש שעושה לימבו מאוד נמוך עם 8 כוסות מים על שני מגשים, בלי לשפוך טיפה, ואח"כ גם רוקד על זכוכיות שבורות. היום יום ראשון, כך שהטיילת שוקקת חיים ומלאה פעילות יותר מאשר בכל יום אחר. בהחלט שונה מהטיילת בחוף דדו.

בדרך חזרה לאוטו עברנו בשכונת יוקרה אשר בין הבתים שלה עוברות תעלות ממש כמו בוונציה, עם גשרים קטנים מעל המים. בתעלות שטים ברווזים והמקום נראה ממש פסטורלי, בלב העיר ההומה.

חזרנו הביתה ואכלנו ארוחת צהריים-ערב, ואז לידיה באה והודיעה שהבן שלה יבוא יחד עם השותף שלו והחברה של השותף לכאן, לחגוג את יום ההולדת של לידיה. כשהם הגיעו, ישבנו וקשקשנו בחצר האחורית, תוך שהם אוכלים ואני מרכיב סט מיתרים על הגיטרה הקלאסית של לידיה. היה ערב ממש נחמד, שהסתיים בעוגה וגלידה מצוינות. וזהו להיום.

[הבא]

1/10/04 – לוס אנג'לס

[הקודם]

אתמול בבוקר קמנו, אכלנו ארוחת בוקר בבופה של המלון (זול ומפוצץ מבחינת כמויות) ונסענו לסכר הובר. הסכר נמצא במרחק של כחצי שעה נסיעה מהעיר בכיוון דרום-מזרח, אחרי Boulder City. כדי להגיע אליו לקחנו את אוטוסטרדה I-15.

הגענו לסכר וחנינו בחניה החופשית בצד של אריזונה (החניה בצד של נוואדה עולה כסף) וחצינו את הסכר ברגל. נכנסנו למרכז המבקרים של הסכר, שם ראינו מצגת קצרה על הסכר, הסיבות לבנייתו, תהליך הבנייה והתועלת המופקת ממנו. ירדנו עד הטורבינות הענקיות אשר משתמשות בכח המים כדי לסובב אלקטרומגנטים, שכל אחד מהם יכול לספק חשמל לעשרות אלפי בתים. לאחר מכן עלינו בחזרה לראש הסכר וראינו את התצוגה המסבירה על האקולוגיה של המדבר וכיצד האדם רתם את הטבע לצרכיו. השקפנו ממרפסת המרכז על הסכר ולבסוף ראינו מצגת נוספת על נהר הקולורדו, שפעם היה מציף עמקים שלמים, אך כיום מערכת של סכרים לכל אורכו מביאה ברכה ל-7 מדינות בארה"ב.

הסכר הוקם בשנות ה-30, ובולטים בו סממני הארט-דקו, החל בריצוף אולם הטורבינות ועד הפסלים באנדרטה לתפארת בעלי החזון להקמת הסכר והעובדים אשר איבדו את חייהם במהלך שנות הבנייה. זהו הישג הנדסי ראשון במעלה, שהצריך כח בנייה וייצור אדיר, אשר היה כה נחוץ בשנות השפל של ארה"ב. חלקים מסוימים, לשם דוגמא, היו כל כך גדולים ומאסיביים, עד שאי אפשר היה לייצר אותם ולשנע אותם עד אתר הבנייה, ולכן הוקם מפעל ייצור מיוחד ליד אתר הבנייה. מרשים ביותר.

האגם המלאכותי שנוצר כתוצאה מבניית הסכר, אגם מיד Mead, נמצא כיום בשפל של 5 שנים שחונות, והדבר ניכר היטב. החורף הקרוב אמור להיות גשום מאוד, כך שיש לצפות לעליה במפלסו.

לאחר שמיצינו את הסכר, חזרנו בחום כבד מאוד למלון בלאס-וגאס. החלטנו שהחום יותר מדי מעיק בשביל לצאת החוצה, אז הלכנו שוב לישון שנת צהריים.

אחה"צ הלכנו לאכול ארוחת צהריים-ערב באותו בופה של המלון (שוב, היה זול ומפוצץ) ואז יצאנו אל הסטריפ, לראות את המלונות.

עברנו בין המלונות השונים, וראינו את רובם רק מבחוץ. עברנו ליד TreasureIsland, Mirage, Bellagio, New York New York, Excalibur, Caesar's Palace, Flamingo, MGM Grand, Luxor, Paris וכמובן Venetian. ראינו את מופע המים הרוקדים ליד הBellagio, ראינו את NY-NY מבפנים (חיקוי עלוב של המקור, אבל עדיין מרשים בגודלו), וכמובן ראינו את התעלות בתוך מלון Venetian, למרות שכשהגענו הגונדולות כבר הפסיקו לשוט.

המלונות והקזינו של כל אחד מהם נראים די דומים לעין של תייר שאינו מתעניים בהימורים (זה אני), ולכן החזרה של המראות על עצמם החלה בשלב מסוים לעייף. בנוסף לכך, ההליכה בסטריפ, במיוחד באזורים ההומים אדם, היא חוויה לא נעימה במיוחד. הרחובות מלוכלכים בפרסומות למופעי סטריפטיז, נערות ליווי ושיחות ארוטיות, פרסומות אשר מחולקות באגרסיביות על ידי טיפוסים מפוקפקים (פחות או יותר) בכמויות מעצבנות. מסכי הוידאו הענקיים צועקים את מרכולתם מכל פינה, ואינם שוכחים לסנוור את הולך הרגל התמים, שרק רצה לחצות את הכביש במעבר העילי. כל זאת, בנוסף לעובדה שלא לקחנו איתנו בקבוק מים, עצבנו אותנו ועייפו אותנו בשלב מסוים. נכנסנו לבתי הקזינו של המלונות כדי לחפש ברזיה, וזו הוכחה כמשימה קשה ביותר, אבל לא בלתי אפשרית. בשעה 0:30 חזרנו למלון, אחרי 5.5 שעות על הרגליים, תשושים מעייפות.

באזור הסטריפ אפשר לראות הפעולה את האקסיומה האמריקאית: "Some is good, more is better, too much is just right". המסחור, המלאכותיות, הדקדנס, הרעש, העשן של המכוניות והסיגרים, מסכי הענק וניצול כל סמ"ר לפרסום אגרסיבי, כל אלה הראו לנו מה משמעותה של לאס וגאס. אני יכול לומר בלב שלם שהביקור שלנו בעיר הזו היה שווה כל רגע, ובאותה מידה הוא ראשון ואחרון.

הבוקר אכלנו שוב בבופה (סוס מנצח לא מחליפים), סידרנו את המזוודות ועזבנו את לאס-וגאס (גם אנחנו) כבר ב9:30. לאחר נסיעה מפרכת של 3.5 שעות כמעט רצופות לחלוטין, הגענו הנה, לביתו של אהרל'ה. הוא קיבל אותנו בזרועות פתוחות כמובן.

הוא לקח אותי להסתפר אצל הספרית שלו, פה באזור, משום שאני כל הטיול מסתובב עם רעמת שיער (ממש פאה) שלא הספקתי להוריד לפני שיצאנו מהארץ. אח"כ נסענו לCostco, שזו רשת חנויות ענק המוכרות כמעט כל דבר (מאלקטרוניקה, דרך ספרים ובגדים, עד ירקות, תרופות, משקפיים ועוד ועוד), שם קנינו כמה דברים. חזרנו עם הדברים לבית ומיד יצאנו לאכול צהריים-ערב במסעדה לבנונית לא רחוק. אהרל'ה הזמין אותנו לארוחה מזרחית אמיתית (אני אכלתי חומוס טוב עם בשר, מיקה לקחה סטייק לא רע בכלל), ואנחנו שבענו לחלוטין.

מחר אמורה לחזור לידיה (ידידתו של אהרל'ה ובעלת הבית) מארגנטינה על הבוקר, ולאחר מכן ניסע לUniversal City. קצת יקר, אבל נקווה שיהיה שווה את זה.

זהו סוף השבוע האחרון שלנו בטיול הזה (הבא יהיה מלא בטיסות), והסוף נראה באופק. שנינו כבר מתגעגעים לארץ, למרות שאנחנו נהנים מכל יום שאנחנו רואים בו דברים חדשים. כשנחזור לארץ ולשגרה נצטרך גם לחזור לכושר... שנינו אוכלים ושותים בלי חשבון, והתוצאות מתחילות להראות לעין. 

[הבא]

29/9/04 – לאס וגאס

[הקודם] 

התחלנו את היום בארוחת בוקר במסעדה של המוטל, שם קיבלנו הנחה של 10%. השירות היה איטי, האוכל ככה ככה, וגם עם ההנחה היה קצת יקר.

ארזנו הכל ועזבנו את ספרינגדייל. נסענו על כביש 9 עד שהגענו חזרה לאוטוסטרדה I-15. נסענו על האוטוסטרדה מרחק של בערך 150 מייל דרומה, דרך דרום יוטה, קצת אריזונה וקצת מנוואדה. הגענו למלון בשעה 11:00 (הרווחנו שעה כשעברנו לנוואדה) וקיבלנו חדר. הבאנו את המזוודות והחלטנו שאנחנו קצת עייפים, אז ישנו שנת צהריים עד 16:00.

כשקמנו אחה"צ ירדנו לאכול פיצה בפיצריה כאן במלון. הפיצריה נמצאת בלב אזור מכונות המזל של הקזינו. במלון אמנם אין אטרקציות מיוחדות (מלבד הקרקס הקבוע המופיע כאן) או מופעים ייחודיים, אבל יש קזינו כמו בכל מלון, תחנת דלק ובניין משרדים במדינת נוואדה. בקזינו מותר לעשן ואין שעון, כדי לא לתת למהמרים סיבה לצאת החוצה או להפסיק להמר. בכל מקרה, אכלנו פיצה ענקית ("16) שמילאה אותנו עד הסוף.

אחרי הפיצה יצאנו קצת לטייל בשדרות לאס וגאס, הידועה יותר בכינוי The Strip. הלכנו צפונה מרחק קצר עד מלון Stratosphere שבו יש העתק של ה SpaceNeedle בסיאטל. עלינו לקומת התצפית בראש המגדל (תמורת סכום סמלי). משם נשקף נוף נפלא: כל העיר לאס וגאס פרושה לרגלי הצופה לכל אורכה ורוחבה, והעיר היא ע-נ-ק-י-ת בשטחה. מעבר לסטריפ ישנם מיילים על גבי מיילים של בתים פרטיים נמוכים, עד האופק. בלילה המלונות מוארים במיטב המסורת המקומית, בגוונים שונים, אורות ניאון נוצצים ושלטי חוצות ענקיים. מגובה של 350 מטר המראה הוא מרשים ביותר. אני מקווה שהתמונות שצילמתי יצאו בסדר. די התאמצתי להגיע לתמונות לילה טובות, ומיקה היתה קצת לחוצה לרדת ולחזור למלון, אבל הסכימה לחכות שאני אסיים. איזו חמודה.

חזרנו למלון ואבא של מיקה התקשר. בדרך חזרה למלון יצא לנו לראות את חזיתות המלונות קצת יותר מקרוב, עם האורות הנוצצים. במלון סהרה יש רכבת הרים (יש גם אחת בקצה המגדל הגבוה בו היינו) שהולכת קדימה ואחורה, כשבאמצע יש עליה של 90 מעלות, ובקצה העליה הרכבת עוצרת ונופלת אחורה. מפחיד.

מחר ניסע לסכר הובר ונעבור בין המלונות השונים על הסטריפ.

[הבא]

28/9/04 - ספרינגדייל, יוטה

[הקודם]

הבוקר אכלנו במזנון קרוב ארוחת בוקר (טובה אבל די יקרה) ושמחנו להשאיר את רוב הדברים בחדר בידיעה שהיום אנחנו ישנים כאן לילה נוסף, מה גם שהאוטו לא זז מילימטר היום.

מכיוון שעד 31/10 נמשכת העונה החמה כאן, אסור להכנס עם רכב פרטי לאזור הקניון. לכן פועל כאן שירות אוטובוסים חינם בתוך העיירה (לאורך הרחוב הראשי) ובתוך הקניון עצמו. לקחנו את האוטובוס עד שער הכניסה של הפארק, שם נמצא מרכז המבקרים. בחרנו לנו מסלולים לטייל בהם ע"פ המידע שקיבלנו והמשכנו עם האוטובוס למוזיאון הפארק. במוזיאון ראינו סרטון יפהפה על הפארק בעונות השנה השונות וגם על הגאולוגיה האחראית להווצרות הקניון.

מהמוזיאון הלכנו לאורך נחל Virgin צפונה במסלול קצר של חצי שעה. מסוף המסלול המשכנו לאורך תחתית הקניון עם האוטובוס, כשאנחנו עוצרים כמעט בכל תחנה כדי לצלם או לעשות מסלול קצר. ראינו את "שלושת האבות", שלושה צוקים ענקיים, את "הצוק הבוכה", מקום בו המעיינות נובעים מתוך הצוק ויוצרים עליו אפקט נחמד, וגם את "מקדש ה-Sinawava", שם הלכנו עוד מסלול לאורך הנחל.

כל הבוקר היה מעונן חלקית, עם עננים קלים בדר"כ. בצהריים, כשהיינו במסלול האחרון (דרך אגב, רוב המסלולים הקלים סלולים בטון ואספלט, כך שמאוד נוח ללכת אותם) התחיל לטפטף (בערך 14:15). רצינו לעשות עוד מסלול אל בריכות האמרלד, אבל הבנו שבגשם זה לא יהיה ממש כיף, אז ויתרנו וחזרנו למלון.

אני הייתי חייב להתקלח, ואח"כ הלכנו לאכול פסטה במסעדה איטלקית קרובה (משביע, יקר ולא מבריק). לקינוח אכלנו גלידה במקום אחר, שם גם מצאתי מגנט נחמד בשביל המקרר של ההורים. אחרי זה חזרנו לחדר וראינו טלויזיה עד שמיקה נרדמה.

מבחינת הנופים שראינו היום, הצוקים הם מטמטמים, כל אחד מרשים יותר מהקודם ויותר מסיבי. קניון Zion פחות מרשים מאשר Bryce, אבל יש לו יופי שאין לו תחרות. הטיול של היום היה לאורך תחתית הקניון, ולכן רוב היום הראש היה מוטה מעלה, אל הצוקים הסובבים. חבל שאין לנו זמן לעשות לפחות אחד מהמסלולים הארוכים, הקשים שמטפסים אל אחת הפסגות. ראינו מטפסי הרים שעולים לאורך הצדדים הכמעט-חלקים של הצוקים, אבל זה לא בשבילי ובטח לא בשביל מיקה.

בזאת סיימנו את הטיול בפארקים של יוטה (חבל שלא יצא לנו להגיע לפארק Arches או לאגם Powell) וכעת נראה שלוש ערים גדולות, והביתה.

[הבא]

27/9/04 - ספרינגדייל, יוטה

[הקודם]

אתמול היה יום נסיעות. קמנו בבוקר, עשינו כביסה במלון בפוקטלו, מה שלקח הרבה זמן. מזלנו שהאינטרנט שם מהיר וחופשי, כך שהיה לנו מה לעשות. אחרי שהכביסה סיימה את הייבוש (99 דקות) קיפלנו אותה ופינינו את החדר. דרך אגב, ארוחת הבוקר היתה מצוינת.

יצאנו מהמלון ותדלקנו (זול בפוקטלו, משום מה...). עלינו על האוטוסטרדה דרומה רק ב11:15. נסענו דרומה לסולט לייק סיטי והגענו ב13:40 (היו הרבה עבודות בכביש). הסתובבנו באזור מרכז העיר הישן עד שהגענו למקדש המורמונים המרכזי.
 

המקדש הוא בעצם ככר שבתוכה שלושה בניינים חשובים: אולם האסיפה (Assembly Hall), בו היו נאספים ראשוני המתיישבים המורמונים לתפילות, ובן עדיין נערכים טקסים ותפילות; הטברנאקל, בו היו מקשיבים המתיישבים פעמיים בשנה לדבר הנביא (מה שעדיין קורה, אבל בבניין אחר), והיום משמש אולם תפילה ובמה למקהלת הקהילה (357 זמרים) והאורגן הגדול (11,362 צינורות!); ואחרון חביב, המקדש עצמו, אליו אסור להכנס (מלבד למורמונים אדוקים אשר קבלו את אישור המועצה הגבוהה). קיבלנו סיור מודרך בחינם משתי מיסיונריות דרום אמריקאיות, שלא ניסו אפילו להסתיר את העובדה שהן ישמחו לספר לנו עוד ועוד (ועוד ועוד) על נפלאות הכת המורמונית.

סולט לייק סיטי היא עיר ענקית, אבל הרגשנו שמקדש המורמונים היה מספיק ועלינו בחזרה על I-15 דרומה. חיפשנו מסעדה באיזו עיירה קטנה, אבל אחרי שני נסיונות לא מוצלחים, בסופו של דבר אכלנו בסניף של Wendy's. היה משביע, וטיפה יותר טעים ממקדונלדס (רק טיפה). נסענו דרומה עוד שעתיים ומשהו, עד שהגענו לאזור בו היינו צריכים לרדת מהאוטוסטרדה כדי להגיע לברייס קניון. עברנו בעיירה קטנה מאוד בשם Manderfield (אוכלוסיה: 55, פרות: +400) בדרך לעיירה קצת פחות קטנה Beaver, שם ישנו ב Motel6. המחיר נמוך, ואפשר להגיד שקיבלנו בדיוק את התמורה למחיר.

הבוקר אכלנו ארוחת בוקר ועלינו בחזרה על האוטוסטרדה כבר ב8:45, לקח מאתמול. הגענו לברייס קניון ב10:00 והתחלנו לטייל, החל מנקודת התצפית הדרומית ביותר, תוך התקדמות צפונה.

הנוף של הקניון עוצר נשימה. מילים לא יכולות לתאר, ואני מקווה שלפחות חלק מהתמונות שצילמתי היום (וצילמתי המון) יצאו בסדר, למרות שגם הן לא יכולות לתפוס את הנוף המדהים הזה. ראינו שם תצורות אבן שכמותן אני בספק גדול אם יש בעולם כולו. זהו גן עדן לגאולוגים, מכיוון ששכבות הסלע השונות נחשפות לעין בצורות היפות ביותר.

ביקרנו בנקודות התצפית השונות, כאשר במספר תצפיות עמדתי והחזקתי את מיקה וההרגשה היתה לא מהעולם הזה: שנינו לבד מול הנוף האדיר, מול הצוקים המצולקים הענקיים, והשקט המוחלט מסביב.

כאמור, עברנו בשש או שבע נקודות תצפית, וזה לקח את רוב היום (נוסעים, עוצרים, יוצאים לראות את הנוף ולצלם, חוזרים לאוטו, מתניעים וחוזר חלילה). בשעה 15:30 יצאנו מהפארק בהרגשה שראינו אותו מהתצפית, וחבל שאין לנו שבוע בשביל לעשות את המסלולים הרגליים שבו.

נסענו לכיוון פארק Zion. עצרנו באמצע שומקום לאכול צהריים, אחרי שמהבוקר לא אכלנו כלום (M&M לא נחשב). השירות היה טיפה איטי (אפילו שהמסעדה היתה די ריקה) אבל האוכל היה מעולה והמחיר לא נורא. הלואי ויכולתי להגיד את אותו הדבר לגבי מחירי הדלק. נאלצנו לתדלק בתחנת דלק יקרה אחרי שהבנו שכל תחנות הדלק באזור הזה יקרות.

נכנסנו לתוך פארק Zion על כביש 9, ומשם נסענו בשעת השקיעה בדרך ארוכה, איטית, מפותלת ומדהימה ביופיה לכיוון העיירה ספרינגדייל Springdale הנמצאת בקרבת מרכז הפארק, בה מצאנו חדר לשני לילות במוטל Pioneer.

מחר נראה את הקניון היפה של Zion, נישן כאן עוד לילה, וביום רביעי – Las Vegas, Baby!

[הבא]

אקטואליה 2/1 (חלק ג')

[חלק ב']

אחרי החגים דיברתי עם מיקה על זה שאולי כדאי שנפנה לנו איזה סופ"ש לעצמנו, לקחת איזה צימר ולהשאיר את כרמל אצל ההורים שלי או אצל תמר בקיבוץ. היא אמרה שיכול להיות, וצריך לראות אם יש איזה שישבת בנובמבר.
ביום חמישי 3/11 מיקה שכנעה אותי שהיא צריכה את האוטו, שאני אסע לעבודה באוטובוס והיא תבוא לאסוף אותי לקראת ערב מהרצליה. קצת לפני 16:00 פתאום הופיעה מיקה במשרד יחד עם כרמל והפתיעה אותי הפתעה גמורה. אני, שהייתי שקוע בעבודה לא הבנתי מה פשר העניין עד שמיקה הסבירה לי שהיא הזמינה לנו שני לילות בכפר הנופש של קיבוץ נחשולים, וכבר סידרה את העניין עם ההורים שלי. בדיעבד למדתי שאני היחיד שלא ידע על התכנונים המפורטים של מיקה, שנעשו עוד באמצע ספטמבר.
מהרצליה נסענו ישירות צפונה, בגשם זלעפות שאיים לקרוע את גג הרכב. פגשנו את אבא שלי בכניסה לכביש הגישה לנחשולים, ושם נפרדנו מכרמל לכמעט יומיים. הגענו לחדר האירוח, שמנו את רוב הציוד ויצאנו חזרה לכיוון זכרון יעקב הקרובה, כדי לאכול ארוחת ערב. בדרך מיקה הסתכלה בדאגה בשמיים ואמרה שהיא מקווה שמזג האוויר לא ידפוק את ההפתעה השניה שלה למחרת. לקח לי זמן, אבל נפל לי האסימון - היא זכרה שאמרתי לה פעם שזה בטח חוויה מדהימה, והזמינה לי צניחה חופשית!
בשישי בבוקר קמנו מוקדם לשמש בהירה ועננים פזורים, אבל ללא גשם. אכלנו ארוחת בוקר בחדר האוכל של כפר הנופש ונסענו כעשר דקות צפונה למועדון הצניחה פרדייב שבכניסה למושב הבונים. מסתבר שמיקה הזמינה גם צילומי סטילס ווידאו בנוסף לצניחה (מה שאומר שצלמת מטעם המקום צנחה איתי, בנוסף למדריך). תמורת עוד כמה גרושים גם הכינו לנו בסוף כמה מגנטים מתמונות הסטילס המוצלחות ביותר.
לאחר הסברים כלליים על צניחת הטאנדם, ולאחר שהגיעו יתר משתתפי היעף, פגש כל צונח את המדריך הצמוד לו וקיבל סרבל צניחה. משם המשכנו לאימון קצר כדי לתרגל את סדר התנועות במהלך הצניחה ולפגוש את הצלמים. עלינו למטוס הקטן וישבנו על רצפתו בשני טורים, כשכל צונח יושב לפני המדריך שלו. לאחר טיסה של כ-20 דקות, בהן נשקף הנוף היפהפה של מישור החוף הצפוני וחיפה, הגענו לנקודת הצניחה והדלת הגדולה נפתחה. זה היה מוזר ולא שגרתי, בלשון המעטה, לראות את הדלת הגדולה נפתחת במהלך הטיסה כמו חלון ברכב נוסע. לאחר שהמדריך שמאחורי קשר אותי אליו, התקדמנו לפתח היציאה.
רגע אחד הסתכלתי על תקרת המטוס, וברגע הבא לא היה מטוס - רק אני, המדריך, העננים שסביבנו ו-4 ק"מ של אויר מתחתינו. נשימתי נעתקה, פשוטו כלשונו. עוצמת החוויה היתה מהממת, במיוחד בשניות הראשונות לפני שמצנח הייצוב נפתח, ואנחנו התגלגלנו באופן חופשי. לאחר מכן הגיעה דקה שלמה של נפילה חופשית, כאשר הרוח בפנים (בסביבות 200 קמ"ש) מחרישת אוזניים וכל מה שנותר לעשות הוא להביט בחוסר אמון בנוף ולהשתדל לנשום עמוק. בתום הדקה פתח המדריך את המצנח המלא, והמהירות ירדה דרסטית, מה שקשה להגיד לגבי הדופק.
במהירות האיטית כבר אפשר לשוחח עם המדריך ואפילו להתנסות בשליטה במצנח. תוך כדי הנחיתה, עניין של 5 דקות, הספיק המדריך גם להסביר לי קצת על שמורת הטבע לאורך החוף שמתחתינו, ולפני שהספקתי באמת להתחיל להתרגל לעניין הזה של להיות תלוי בין שמיים וארץ, חזרנו לקרקע המציאות, תרתי משמע. אני, כפי שמעיד הסרטון שקיבלנו, הייתי נרגש לחלוטין, רצתי למיקה ונישקתי אותה עם חיוך מאוזן לאוזן ותחושה של עילוי.

לסיכום הייתי אומר שזו חוויה של פעם בחיים, ושום דבר לא יכול באמת להכין אדם להפתעה, לטלטלה, לעוצמה של האירוע. אני שמח שהתנסיתי בחוויה הזו, אבל גם אם הייתי גר בקרבת מקום והעסק לא היה כל כך יקר, אני לא בטוח אם הייתי רוצה לנסות את זה שוב.
אכלנו משהו קטן בקפטריה המקומית בזמן שחיכינו להכנת התמונות, הסרטון והמגנטים. כשיצאנו מהמקום החל לרדת גשם, ואנחנו הודינו למזלנו הטוב, וקצת ריחמנו על אלה שהגיעו ונאלצו לחזור על עקבותיהם בגלל מזג האוויר. חזרנו לנחשולים בשעת צהריים מוקדמת ומיקה הלכה להשלים שעות שינה בזמן שאני ראיתי טלויזיה ושיחקתי במחשב. בערב נסענו לזכרון כדי לאכול ארוחת ערב במסעדת המבורגרים עם אסף וגלית, שבאו במיוחד מת"א כדי לפגוש אותנו. בזמן שהמתנו למנות הראינו להם קצת מהתמונות של אותו בוקר וסיפרתי לה םעל החוויה. ההמבורגרים היו טובים, ואף אחד לא יצא משם רעב, בלשון המעטה; למעשה אחרי האוכל מיקה גררה אותי למסע רגלי באזור בין הדירות השכורות בהן גרה בילדותה, גם בשביל להוריד את האוכל.

בשבת התעוררנו בעצלתיים ליום בהיר אך קר. אכלנו ארוחת בוקר והסתובבנו קצת בכפר הנופש ועל חוף הים היפהפה (הנתון בסכנה כרגע). לאחר הטיול הקצר חזרנו לחדרנו הקט, ובילינו בו את רוב היום שנותר עד לעזיבת המקום במנוחה ובאפס מעשה. לאחר שפינינו את החדר נסענו לחיפה, כדי להיות קצת עם ההורים, ובערב חזרנו הביתה.

[חלק ד']

אקטואליה 28/12 (חלק א')

חודשיים וחצי הזנחתי את הבלוג... חוסר אחריות משווע. הרבה דברים מיוחדים קרו, וכולם טבעו בים של עבודה.

בין יום כיפור לסוכות נסעו אמא ויעל עם שקד לטיול של 9 ימים בלונדון. הן עלו על הלונדון איי, ביקרו בגריניץ', באזור הארמון וכיו"ב. עבור שקד זה היה טיול בת-מצווה, ונראה שעיניה נפתחו לעולם הגדול. במהלך הטיול היא הלכה עם יעל לראות הופעה של הזמרת קייטי פרי במקום אינטימי וקטן שנקרא O2 Arena, יחד עם עוד 23,000 איש. זו כנראה חוויה מדהימה, במיוחד עם הופעה ססגונית כמו זו. בכל מקרה, השלוש חזרו עם סיפורים ומאות תמונות, כמו שצריך.

בחג הסוכות, 13/10, נסענו לרמת ישי לערב אצל ניר ומיכל. היו שם ההורים ויעל, כמו גם הוריה של מיכל וסבתה. ניר צלה בשר על מנגל הגז וכמובן שלא נשאר שם אף אחד רעב. אם כבר היינו שם, סידרתי לניר קצת מהבלאגן במחשב, ויהלי שמחה להראות לכרמל את הצעצועים שלה. בכלל, ככל שהפער בין כרמל ויהלי הולך וקטן הן נעשות חברות טובות יותר ויותר, וזה נהדר.

בשבת שבין החגים הוזמנו למסיבת יום ההולדת של אביב וניצן. המסיבה נערכה שוב בפארק הרצליה, ממש באותו מקום בו חגגנו בשנה שעברה. השנה אביב קצת יותר גדולה ולמרות הפער בינה (ובין חבריה) לבין כרמל, כולם נהנו מאוד. ניצן, מצד שני, רק בן שנה, כך שיש זמן עד שיתחבר עם ילדים גדולים יותר.

באותו יום גילינו שהמצבר בגרוטאה של מיקה מת, שנה וקצת לאחר שהותקן (כבר אז היה משומש, כזכור). שירות התיקונים של חברת הביטוח הגיע בראשון בבוקר והניע את הרכב עם כבלים בקלות, ואני נסעתי איתו לאזור התעשיה של כפ"ס כדי להחליף מצבר. לא הייתי צריך לנסוע רחוק, ואצל אחד מחשמלאי הרכב הרבים ראיתי שלט מאיר עיניים שהבטיח מצברים משומשים עם אחריות ובזול. נכנסתי, השארתי את האוטו וחזרתי על עקבותיי במונית, כאשר מיקה אספה את הרכב אחרי העבודה, עם מצבר תקין. למצבר שלושה חודשי אחריות, ואני מאוד מקווה שלא נצטרך לחזור על התרגיל הזה שוב בקרוב.

[חלק ב']

25/9/04 – פוקטלו, איידהו

[הקודם]

הבוקר השתדלנו להזדרז. קמנו ב6:30 והתארגנו בזריזות. עזבנו את בית המלון ורצינו ללכת לתדלק מעבר לרחוב, אבל גילינו שהאוטו מצופה בשכבת קרח דקה, שלא מאפשרת לראות שום דבר דרך החלונות. הפעלנו את החימום וחיכינו קצת, עד שהחלון הקדמי והאחורי הפשירו קצת. את יתר החלונות ניקיתי בתחנת הדלק.

אכלנו ארוחת בוקר במסעדה שנקראת Running Bear, שם אכלנו פנקייקים מד-הי-מים. אח"כ יצאנו חזרה לכיוון Midway Geyser Basin, שם היינו אתמול, כדי לראות את הבריכה הצבעונית, שהיא בעצם מעיין חם. הגענו כבר ב9:20 אבל נאלצנו לחכות עד שהערפל יתפזר קצת. במקום נמצא גייזר ענק, שפעם התפרץ כמזרקה, אבל לאחר התפרצות חזקה מדי בסוף המאה ה-19 נוצר מכתש ובו בריכה מבעבעת, שממנה בוקע עמוד ענן בגובה כמה עשרות מטרים.

משם המשכנו לכיוון הקניון הגדול של ילוסטון. סיירנו מנקודת תצפית אחת לאחרת כדי לצפות בקניון המדהים שבתחתיתו זורם נהר ילוסטון ושני המפלים (העליון הקטן והתחתון הגדול). העוצמה של המראה חזקה ממה שאפשר לתאר במילים או לתפוס בתמונות. ראינו את המפלים מרחוק וגם ירדנו בשביל אל ראש המפלים.

עזבנו את ילוסטון ביום שמש משגע, בלי ענן בשמיים, בחזרה לכיוון וסט ילוסטון, שם אכלנו צהריים וגם צרבנו את התוכן של כרטיסי הזכרון של המצלמה לדיסק. משם המשכנו על אוטוסטרדה US-20 דרומה, דרך הרבה מאוד כלום, לכיוון Idaho Falls, שם עלינו על I-15 כדי להגיע הנה. בדרך ראינו הרבה מאוד שדות, קצת סוסים, מעט מאוד בתים ועיירות (למשל Island Park, אוכלוסיה 215), ואפילו את רכס ה-Teton, שלא יצא לנו לראות בגלל העננים ביום שלישי ורביעי.

הגענו לפוקטלו Pocatello ולקחנו חדר ב AmeriTel Inn, שזו כנראה רשת-בת של Days Inn, כי זה נראה אותו דבר בדיוק. יש כאן אינטרנט חופשי והחדר כולל גם ארוחת בוקר. נראה איך יהיה...

מחר נמשיך דרומה, נכנס לסולט לייק סיטי, ונגיע עד אזור Bryce Canyon, בשאיפה נישן קרוב לפארק.

24/9/04 – West Yellowstone

[הקודם]

אתמול היה יום קצת חלש מבחינת הטיול. התעוררנו מאוחר, התקלחנו והתארגנו, ועד שיצאנו לטייל (אחרי ארוחת בוקר) כבר היה 10:00.

הגענו ל Grant Village בתוך פארק ילוסטון, השוכן לחופו של אגם ילוסטון. שם במרכז המבקרים קיבלנו מידע על האטרקציות והמסלולים הרגליים בפארק כולו. בכפר גם מרכז הזמנות חדרים לכל האכסניות בפארק. שם הסתבר לנו שכל החדרים בפארק מוזמנים מראש! נאלצנו להתקשר למלונות בעיירה West Yellowstone, שנמצאת על הגבול המערבי של הפארק (בשטח מדינת מונטנה), ולהזמין חדר ליומיים במלון Days Inn, סניף של רשת כלל אמריקאית. המחיר סביר והחדר גם כן.

החלטנו לנסות את אחד המסלולים באזור Lake Village, שנמצא בקצהו הצפוני של האגם. נסענו עד שם והתחלנו לטייל (בגשם דקיק ובוץ בעומק 5 ס"מ). בשלב מסוים החלטנו שזה לא כיף לטייל עם המטריות ולהתלכלך בבוץ, אז חזרנו על עקבותינו אל האוטו ונסענו לאזור West Thumb, אזור פעיל מאוד מבחינה גאולוגית, הנמצא לא רחוק מ Grant.

המפרץ המערבי באגם הוא למעשה לוע של הר געש פעיל, שהתפרץ לפני בערך 125,000 שנים, והקרקע שם עדיין מאוד פעילה. במקום נמצאים גייזרים ובריכות "מעשנות", וביניהם עובר מסלול על רציף עץ (הקרקע אינה יציבה להליכה). הפעילות היא מרתקת, כאשר בורות באדמה פולטים ענני קיטור וגופרית, ובריכות שלמות צבועות בצבעי הקשת השונים, משום שיצורים מיקרוסקופיים חיים במים החמים וצובעים אותם. כמו כן יש שם כמובן מספר גייזרים קטנים ופעילים, אבל אף אחד מהם לא מגיע לקרסוליו של הגדול מכולם, Old Faithful (עליו בהמשך).

מכיוון שהתחלנו את היום מאוחר ומזג האוויר היה די מגעיל, נסענו לאכול צהריים במרכז המבקרים של Old Faithful בשעה 16:00 בערך. המרחקים בפארק הם לא גדולים, אבל הדרכים לא מאפשרות נסיעה של יותר מ-35 או 45 מייל לשעה, כך שלוקח שעה להגיע ממקום למקום. הנופים בדרך מהממים, ואנחנו עוצרים מדי פעם במפרצון בצד הדרך כדי לצלם. בכל מקרה, במרכז המבקרים אכלנו במזנון מהיר (בסגנון מזללות ידועות) ושבענו עד הבוקר. משם המשכנו הנה, כדי לסיים את היום.

היום, לאחר שלמדנו את לקח יום האתמול, קמנו ב6:30 ומיהרנו, כדי להספיק כמה שיותר. אכלנו ארוחת בוקר במסעדה של המלון (טיפה יקר, כצפוי) ויצאנו לדרך כבר ב9:00. בבוקר היה ערפל כבד שבגללו הראות על הכביש היתה כמעט אפסית, אבל ככל שעלינו בגובה ראינו יותר ויותר את השמש. היום, לעומת אתמול, היו שמיים בהירים ושמש נעימה, ומחר צפוי מזג אוויר דומה.

נסענו צפונה לכיוון Mammoth, עיירה קטנה הקרובה לאזור בו טראסות של מעיינות חמים וגייזרים. זו גם הנקודה הצפונית ביותר אליה אנו מגיעים בטיול שלנו. חנינו ויצאנו למסלול אל עבר Beaver Ponds. כעבור כ-2 ק"מ נזכרתי ששכחתי את המפתחות של האוטו בדלת בצד הנוסע, מבחוץ. מיקה נלחצה והתחילה לרוץ קדימה כדי לסיים את המסלול מהר יותר. אני ניסיתי להרגיע אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר ושהאוטו מבוטח ונוכל בקלות לבטל את הויזה שלה (התיק שלה נשאר באוטו), אבל היא היתה לחוצה ולא רצתה לשמוע אותי. אני הלכתי מאחוריה, עוצר מדי פעם לצלם את הנוף (ושוב תודה למזג האוויר הנפלא).

בסופו של הגענו לבריכות שנוצרו ע"י סכרים של בונים, אבל איבדנו את השביל. הובלתי אותנו ישר במקום שבו היינו צריכים לחצות פלג מים וללכת ימינה. מהר מאוד איבדנו את הדרך, ומיקה התחילה להשבר. קודם האוטו, עכשיו השביל... היא כמעט בכתה שם. החלטנו לחזור על עקבותינו ולהגיע חזרה לנקודת המוצא, כשפגשנו קבוצת מטיילות שידעו את הדרך. הן הראו לנו איפה טעינו, ואנחנו המשכנו עם השביל חזרה עד לעיירה (המסלול הוא מעגלי באורך 8 ק"מ). המסלול לקח לנו 4 שעות.

להפתעתנו הרבה מצאנו את האוטו, עם המפתח תקוע בדלת, בדיוק במקום ובמצב שהשארנו אותו. כנראה שהאנשים פה יותר טובים מבארץ או בעיר גדולה. מיקה נרגעה וסלחה לי על השטויות שעשיתי, אבל מעכשיו והלאה המפתחות של האוטו נשארים אצלה.

אכלנו צהריים שם בעיירה (שוב בסגנון מזללה, אבל משמעותית יותר טוב) וגם קנינו מחזיק מפתחות/מצפן. נחמד. מעכנו גם מטבע של סנט עם חותמת למזכרת.

משם נסענו דרומה לכיוון Old Faithful שוב, הפעם כדי לצפות בהתפרצות הגייזר הגדול, אשר מתפרץ בקביעות כל שעה ו-19 דקות. נסענו יותר משעה כדי להגיע לשם (בעיקר בגלל רכבים איטיים על הכביש) והגענו ב17:00. למזלנו חיכינו רק 10 דקות עד להתפרצות המרהיבה והסוערת. צילמתי סרטון במצלמה ואני מקווה שממנו אפשר יהיה לקלוט את העוצמה של הדבר.

מכיוון שלא נשארו הרבה שעות אור, החלטנו לנסוע למסלול קצר ליד אזור גייזרים קרוב בשם Midway Geyser Basin, שם נמצאת הבריכה הצבעונית ביותר בפארק, בשם Grand Prismatic. חנינו בחניון ממנו מתחיל המסלול לכיוון Fairy Falls, כפי שאמר לנו הריינג'ר אתמול בבוקר. על השביל, כלומר משני צידי השביל, עמד עדר של ביזונים ולעס את ארוחת אחר הצהריים שלו. מיקה, שכבר עברה היום מספיק, סירבה לעבור דרך העדר ואני נאלצתי לעזוב אותה במכונית לחכות לי.

הלכתי דרך העדר, חוויה קצת מפחידה אבל נחמדה. כאן המקום להסביר שהביזונים הם קרוב-רחוק של הפרה, ושאיפתם היחידה בחיים היא לאכול הרבה עשב בלי שיפריעו להם. השתדלתי מאוד לתת להם הרגשה שאין לי שום כוונה להפריע להם. בכל אופן, המשכתי עם השביל, אבל לא מצאתי את הבריכה הצבעונית. בסופו של דבר פגשתי שני מטיילים על אופניים, שהגיעו מהכיוון ההפוך, ואמרו שהם לא ראו שביל אל הבריכה, ואולי כדאי לנסות מהחניון השני. טוב, ננסה מחר. חזרתי ברגל עד האוטו (העדר המשיך בינתיים הלאה), אחרי ששרפתי 45 דקות בהליכה לבד. לא נורא, זה הוריד את ארוחת הצהריים. משם חזרנו הנה.

מחר, בנוסף לבריכה הצבעונית, נראה (בשאיפה) את המפלים הגדולים, ואח"כ נצא מהפארק לכיוון דרום, אל הפארקים של יוטה.

22/9/04 - Flagg Ranch

[הקודם]

הבוקר בג'קסון הראו כל השלטים האלקטרוניים 32 מעלות, שזה 0 בצלזיוס. הלכנו בקור המקפיא למסעדה לא רחוק מהמוטל כדי לאכול ארוחת בוקר בסגנון בופה (חביתה עם בייקון, פנקייקים, לחמניות) עם שוקו חם. השוקו היה טוב, היתר לא משהו.

יצאנו אל הפארק עצמו. בכניסה קנינו מנוי שנתי לכל הפארקים בארה"ב כי עשינו חישוב שזה יוצא יותר משתלם מלשלם כניסה ב-4 פארקים. מזג האוויר היום היה מאוד מעונן, כשענן כבד יושב על הפסגות של רכס הרי Teton. חבל, כי רק אתמול היתה ראות פנטסטית, ובסוף השבוע צפוי להתבהר. הנוף עדיין היה מהמם, ואני מקוה שהתמונות יצאו בסדר ויעשו צדק עם הנוף.

הגענו לאגם Jenny וחנינו שם. קנינו כובע צמר (בנוסף לכפפות שקנינו בג'קסון) ושטנו בסירה לצד השני של האגם. שם הלכנו מסלול של 4-5 ק"מ שלקח אותנו למפלים הנסתרים של הנחל שנשפך לאגם, וגם לנקודת תצפית מדהימה על האגם בשם Inspiration Point. משם חזרנו חזרה למעגן הסירות והקפנו את האגם לאורך החוף חזרה למקום בו חנינו. כל הטיול ירד עלינו שלג דקיק, שזה היה ממש יפה וגם מוזר (שלג? בספטמבר?). בנקודות מסוימות בטיול עצרתי, הסתכלתי על השלג ושמעתי את השקט המוחלט. זו היתה פשוט חוויה רוחנית.

המשכנו צפונה לאזור Signal Mountain כדי לאכול שם צהריים (השעה היתה כבר כמעט 15:00). אכלנו המבורגרים עם גבינה בלחמניה, עם צ'יפס בצד. דומה לתפריט של מזללות, אבל כל כך שונה בטעם ובאיכות האוכל! השירות היה קצת איטי, מה שכן.

המשכנו לאזור Colter Bay כדי לראות את המקום, שיושב על שפת אגם ג'קסון. לתדהמתנו גילינו שהאגם כמעט יבש לחלוטין, עם שלוליות ענקיות פה ושם. המקום נראה כאילו היה אתר נופש עזוב. במרינה הרציפים נחים על קרקעית האגם, שם צומח עשב פראי והברבורים מחפשים לשווא את הדגים בין העשבים.

ויתרנו על המסלול באזור והגענו הנה, Flagg Ranch. זוהי חווה לאורחים, שבעבר היתה מוצב של חיל הפרשים בילוסטון, והיום זוהי אכסניה המציעה פעילויות באזור (שייט, רכיבת סוסים, סקי). מכיוון שזו האכסניה היחידה באזור כולו, הם מרשים לעצמם לקחת 145$ ללילה, לפני מס! אני נדהמתי לשמוע, ובלית ברירה הסכמתי למחיר המופקע. חדר הוא רבע ביתן, ובו 2 מיטות. אין טלויזיה, החדר לא נקי ומצוחצח, המיזוג פה קצת מקרטע והמקלחת זקוקה לעדכון. וכל זה במחיר גבוה ממה ששילמנו על החדר בלב מנהטן! חוצפה של אנשים.

מחר נראה את חלקו הראשון של ילוסטון, וסביר להניח שנצטרך לישון בעוד אכסניה פשוטה ויקרה.

[הבא]

21/9/04 - ג'קסון, ויאומינג

[הקודם]

התעוררנו מוקדם בבוקר, ב-5:15. התארגנו, התלבשנו ועזבנו את המלון. המונית שהמלון הזמין בשבילנו הגיעה בזמן ונסענו איתה עד שדה התעופה BWI בבולטימור, נסיעה של כ-40 דקות. מסתבר שגם ב6:00 יש פקקי תנועה לתוך וושינגטון.

הגענו לשדה התעופה שעתיים לפני הטיסה, כך שהיה לנו הרבה זמן למצוא משהו לאכול. אכלנו משהו קטן (די ביוקר, אבל מה לעשות) והלכנו לעבור את הבדיקה הבטחונית. את המזוודות הפקדנו עוד לפני שנכנסנו לטרמינל. הבדיקה עצמה היא קפדנית: רנטגן לתיקים, נעליים, חגורות וכו'. נו, לפחות שם הם בודקים כמו שצריך.

הטיסה המריאה בזמן, דבר מפתיע. בטיסה המקומות לא היו שמורים, ולא היתה ארוחה מסודרת, אלא רק חטיפים ושתיה. לא סתם זו היתה טיסה זולה. מה שכן, הטיסה עברה בסדר גמור, והנחיתה היתה 40 דקות לפני הזמן! פעם ראשונה שאני או מיקה שומעים על דבר כזה.

לקחנו רכב בשדה התעופה בסולט לייק סיטי, לאחר תור של חצי שעה בדלפק של Alamo. קיבלנו שברולט קוואליר (שפה נקראת "קלאסיק"), רכב משפחתי מדרגת השכרה C או D אצלנו, אבל כאן נחשב "קומפקט". הרכב חדש לחלוטין – מודל 2005 עם 7600 מייל עליו. יש בו נגן דיסקים (לשמחתנו) והוא אוטומטי. לוחיות הרישוי של נוואדה.

יצאנו צפונה על אוטוסטרדה I-15. באחת היציאות לפני העיר Ogden ירדנו לאכול במסעדה מקומית, שהיתה מצוינת, טעימה מאוד, וגם זולה.

המשכנו צפונה עם האוטוסטרדה עד Idaho Falls, שם פנינו מזרחה לכיוון ג'קסון. בדרך עברנו דרך מרחבים כמעט אינסופיים של שדות ועמקים, כאשר האוטוסטרדה מתוחה כמו סרגל לאורך הנוף. מרחבים כאלה של קילומטרים על גבי קילומטרים בלי בתים אפשר לראות אצלנו רק בנגב, וגם זה לא מתחיל להתקרב למרחבים כאן. עברנו בכל מיני יישובים קטנים ועלומי שם כמו Swan Valley (אוכלוסיה: 213) וגם Victor (אוכלוסיה: 830). חורים נידחים ושכוחי אל, ומיקה הסכימה איתי שזה מאוד נחמד לנפוש במקום כזה, אבל בשום פנים ואופן לא לגור שם דרך קבע.

הנסיעה המהירה והארוכה על האוטוסטרדה (בערך שעתיים במהירות של 120 קמ"ש = 75 מייל לשעה) רוקנה חצי מיכל דלק ונאלצנו לעצור בתחנת דלק אי שם כדי למלא.

אחרי הרבה עליות ומורדות הגענו לג'קסון (או בשמה המלא Jackson Hole) ומיקה שמה עין על מלון שעברנו לידו. עצרנו ובררנו אם יש חדר. הפקידה הנחמדה אמרה שיש לה חדר במחיר מבצע של 180$, רק בשבילנו. למיקה יש טעם טוב, מה אומר ומה אגיד. לבסוף מצאנו חדר במוטל קטן בשם המאוד מקורי Rawhide Motel תמורת 72$. גם לא זול, אבל סביר.

העיירה היא עיירה בסגנון עיירות המערב הישנות. המדרכות הן מקרשי עץ, בתי העץ מאופיינים בפיתוחים של המאה ה-19, והאוכל פה אמנם די בינלאומי (יש פה אוכל סיני, איטלקי, בר יינות, מסעדות מפוארות ועוד), אבל בעיקר מגישים פה בשר על האש, והרבה.

הלכנו לאכול פיצה בפיצריה המקומית ואח"כ דיברתי עם ההורים בארץ. מיקה כמעט קפאה מקור בדרך חזרה לחדר במוטל, אפילו שזו הליכה של שתי דקות, מכיוון שהטמפרטורות כאן הן בערך 10 מעלות צלזיוס. בוושינגטון מזג האוויר התחיל להתחמם, אבל כאן אנחנו הרבה יותר גבוהים (משהו כמו 3 ק"מ מעל פני הים) ולכן קריר פה ויבש מאוד. מה שכן, אחרי כמה ימים של עננות וגשמים, כנראה שהימים הקרובים יהיו יפים, שזה טוב בשבילנו, במיוחד בילוסטון.

מחר נקום ונטייל בפארק Grand Teton, כאשר בסוף היום אנחנו צפויים לישון ב-Flagg Ranch.

[הבא]