יום שני, 19 באוקטובר 2015

1/10/04 – לוס אנג'לס


[הקודם]

אתמול בבוקר קמנו, אכלנו ארוחת בוקר בבופה של המלון (זול ומפוצץ מבחינת כמויות) ונסענו לסכר הובר. הסכר נמצא במרחק של כחצי שעה נסיעה מהעיר בכיוון דרום-מזרח, אחרי Boulder City. כדי להגיע אליו לקחנו את אוטוסטרדה I-15.

הגענו לסכר וחנינו בחניה החופשית בצד של אריזונה (החניה בצד של נוואדה עולה כסף) וחצינו את הסכר ברגל. נכנסנו למרכז המבקרים של הסכר, שם ראינו מצגת קצרה על הסכר, הסיבות לבנייתו, תהליך הבנייה והתועלת המופקת ממנו. ירדנו עד הטורבינות הענקיות אשר משתמשות בכח המים כדי לסובב אלקטרומגנטים, שכל אחד מהם יכול לספק חשמל לעשרות אלפי בתים. לאחר מכן עלינו בחזרה לראש הסכר וראינו את התצוגה המסבירה על האקולוגיה של המדבר וכיצד האדם רתם את הטבע לצרכיו. השקפנו ממרפסת המרכז על הסכר ולבסוף ראינו מצגת נוספת על נהר הקולורדו, שפעם היה מציף עמקים שלמים, אך כיום מערכת של סכרים לכל אורכו מביאה ברכה ל-7 מדינות בארה"ב.

הסכר הוקם בשנות ה-30, ובולטים בו סממני הארט-דקו, החל בריצוף אולם הטורבינות ועד הפסלים באנדרטה לתפארת בעלי החזון להקמת הסכר והעובדים אשר איבדו את חייהם במהלך שנות הבנייה. זהו הישג הנדסי ראשון במעלה, שהצריך כח בנייה וייצור אדיר, אשר היה כה נחוץ בשנות השפל של ארה"ב. חלקים מסוימים, לשם דוגמא, היו כל כך גדולים ומאסיביים, עד שאי אפשר היה לייצר אותם ולשנע אותם עד אתר הבנייה, ולכן הוקם מפעל ייצור מיוחד ליד אתר הבנייה. מרשים ביותר.

האגם המלאכותי שנוצר כתוצאה מבניית הסכר, אגם מיד Mead, נמצא כיום בשפל של 5 שנים שחונות, והדבר ניכר היטב. החורף הקרוב אמור להיות גשום מאוד, כך שיש לצפות לעליה במפלסו.

לאחר שמיצינו את הסכר, חזרנו בחום כבד מאוד למלון בלאס-וגאס. החלטנו שהחום יותר מדי מעיק בשביל לצאת החוצה, אז הלכנו שוב לישון שנת צהריים.

אחה"צ הלכנו לאכול ארוחת צהריים-ערב באותו בופה של המלון (שוב, היה זול ומפוצץ) ואז יצאנו אל הסטריפ, לראות את המלונות.

עברנו בין המלונות השונים, וראינו את רובם רק מבחוץ. עברנו ליד TreasureIsland, Mirage, Bellagio, New York New York, Excalibur, Caesar's Palace, Flamingo, MGM Grand, Luxor, Paris וכמובן Venetian. ראינו את מופע המים הרוקדים ליד הBellagio, ראינו את NY-NY מבפנים (חיקוי עלוב של המקור, אבל עדיין מרשים בגודלו), וכמובן ראינו את התעלות בתוך מלון Venetian, למרות שכשהגענו הגונדולות כבר הפסיקו לשוט.

המלונות והקזינו של כל אחד מהם נראים די דומים לעין של תייר שאינו מתעניים בהימורים (זה אני), ולכן החזרה של המראות על עצמם החלה בשלב מסוים לעייף. בנוסף לכך, ההליכה בסטריפ, במיוחד באזורים ההומים אדם, היא חוויה לא נעימה במיוחד. הרחובות מלוכלכים בפרסומות למופעי סטריפטיז, נערות ליווי ושיחות ארוטיות, פרסומות אשר מחולקות באגרסיביות על ידי טיפוסים מפוקפקים (פחות או יותר) בכמויות מעצבנות. מסכי הוידאו הענקיים צועקים את מרכולתם מכל פינה, ואינם שוכחים לסנוור את הולך הרגל התמים, שרק רצה לחצות את הכביש במעבר העילי. כל זאת, בנוסף לעובדה שלא לקחנו איתנו בקבוק מים, עצבנו אותנו ועייפו אותנו בשלב מסוים. נכנסנו לבתי הקזינו של המלונות כדי לחפש ברזיה, וזו הוכחה כמשימה קשה ביותר, אבל לא בלתי אפשרית. בשעה 0:30 חזרנו למלון, אחרי 5.5 שעות על הרגליים, תשושים מעייפות.

באזור הסטריפ אפשר לראות הפעולה את האקסיומה האמריקאית: "Some is good, more is better, too much is just right". המסחור, המלאכותיות, הדקדנס, הרעש, העשן של המכוניות והסיגרים, מסכי הענק וניצול כל סמ"ר לפרסום אגרסיבי, כל אלה הראו לנו מה משמעותה של לאס וגאס. אני יכול לומר בלב שלם שהביקור שלנו בעיר הזו היה שווה כל רגע, ובאותה מידה הוא ראשון ואחרון.

הבוקר אכלנו שוב בבופה (סוס מנצח לא מחליפים), סידרנו את המזוודות ועזבנו את לאס-וגאס (גם אנחנו) כבר ב9:30. לאחר נסיעה מפרכת של 3.5 שעות כמעט רצופות לחלוטין, הגענו הנה, לביתו של אהרל'ה. הוא קיבל אותנו בזרועות פתוחות כמובן.

הוא לקח אותי להסתפר אצל הספרית שלו, פה באזור, משום שאני כל הטיול מסתובב עם רעמת שיער (ממש פאה) שלא הספקתי להוריד לפני שיצאנו מהארץ. אח"כ נסענו לCostco, שזו רשת חנויות ענק המוכרות כמעט כל דבר (מאלקטרוניקה, דרך ספרים ובגדים, עד ירקות, תרופות, משקפיים ועוד ועוד), שם קנינו כמה דברים. חזרנו עם הדברים לבית ומיד יצאנו לאכול צהריים-ערב במסעדה לבנונית לא רחוק. אהרל'ה הזמין אותנו לארוחה מזרחית אמיתית (אני אכלתי חומוס טוב עם בשר, מיקה לקחה סטייק לא רע בכלל), ואנחנו שבענו לחלוטין.

מחר אמורה לחזור לידיה (ידידתו של אהרל'ה ובעלת הבית) מארגנטינה על הבוקר, ולאחר מכן ניסע לUniversal City. קצת יקר, אבל נקווה שיהיה שווה את זה.

זהו סוף השבוע האחרון שלנו בטיול הזה (הבא יהיה מלא בטיסות), והסוף נראה באופק. שנינו כבר מתגעגעים לארץ, למרות שאנחנו נהנים מכל יום שאנחנו רואים בו דברים חדשים. כשנחזור לארץ ולשגרה נצטרך גם לחזור לכושר... שנינו אוכלים ושותים בלי חשבון, והתוצאות מתחילות להראות לעין. 

[הבא]

אין תגובות:

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים