יום שישי, 18 בנובמבר 2016

8/10/04 – בדרך הביתה

[הקודם]

אתמול היה יום קצר, עם הרבה מנוחה לקראת הטיסות של היום. קמנו בבוקר ואכלנו ארוחת בוקר יקרה להחריד (ולא ממש טעימה) במסעדה של המלון. יצאנו לכיוון הגשר כדי לראות אותו מהמצודה שמתחתיו, אבל היה ערפל כזה כשהגענו לשם, שפשוט לא ראינו בכלל את הגשר. עשינו פרסה בלי לצאת מהאוטו.

רצינו להגיע לגן התה היפני, אשר נמצא בלב Golden Gate Park. נסענו והסתובבנו קצת ברחובות סן-פרנסיסקו כדי להגיע לשם. זה אולי המקום לציין שסן-פרנסיסקו מתאפיינת בשני דברים בולטים: רחובות תלולים בצורה מטורפת (ועל כך בהמשך) ורבגוניות מרשימה. נדיר לראות בית צבוע בצבע אחיד, ומגוון הצבעים ברחוב נע בין אפור משעמם לורוד זועק, ומכסה כמעט את כל צבעי הקשת. אפשר להגיד שהבתים צבעוניים כמו האוכלוסיה המקומית, שמורכבת מטיפוסים שונים ומשונים, וסן-פרנסיסקו נותנת הגדרה חדשה למילה "משונים".

בכל אופן, הגענו וסיירנו בגן המקסים, הבנוי בקפידה ע"פ כללים מאוד מדוקדקים. לכל פרט בגן משמעות מיוחדת, החל בעצים הננסיים ועד נחלי החצץ, והכל נועד כדי להגיע לרמת הארה גבוהה יותר בזמן המדיטציה הבודהיסטית. מאוד שלו ומרגיע.

משם המשכנו, דרך עוד ועוד רחובות, שרובם חד סטריים אגב, אל מזח הדייגים Fisherman's Wharf, אחד מאתרי התיירות החשובים בעיר. משם יוצאים הסיורים סביב ולתוך אלקטרז (והתורים עצומים). שם גם נמצא מזח 39, שם השתלטו אריות הים על אחד המזחים ומסרבים להתפנות ממנו. המראה הוא מאוד מוזר, וגם קצת מצחיק.

החלטנו שאנחנו עייפים והיתה כבר שעת צהריים, אז הסתובבנו וחיפשנו משהו שנוכל לקנות כדי לאכול במלון (החלטנו לוותר על צ'יינהטאון). באופן טבעי, כל מסעדה שניה שם מתמחה במאכלי ים, והיתר הן מסעדות של אוכל רגיל, אבל לא היה לנו זמן לשבת לאכול (החניה יקרה...). הסתובבנו קצת בין חנויות המזכרות והמסעדות (ויש ה-מ-ו-ן כאלה) עד שמצאנו מקום שמוכר כריכים ועוד פיצריה. לקחנו ונסענו.

בדרך למלון נזכרנו שנשארה עוד אטרקציה קצרה שלא ראינו (טוב, אני לא ראיתי; מיקה ראתה בשנה שעברה), והיא רחוב לומברד Lombard Street, הרחוב המפותל ביותר בעולם, ואחד התלולים ביותר. החלטנו שאם אנחנו כבר בסן-פרנסיסקו, כדאי. אחרי הכל, מי יודע מתי נהיה שם שוב.

הרחוב עצמו עולה בחדות ויורד לא פחות בחדות, כשבקטע המפורסם בו ישנם 9 פיתולים של כמעט 180 מעלות, בירידה של בערך 30 מעלות. באופן מובן, מותר לנסוע שם רק 5 מייל לשעה. רחוב ביזארי לחלוטין, אבל משום מה זה די מסתדר עם יתר העיר.

חזרנו למלון, נחנו קצת ופרקנו את כל המזוודות לצורך אריזה מחדש. אני רוקנתי את האוטו ולקחתי אותו לשדה התעופה, הקרוב למלון, כדי להחזיר אותו כבר בערב שלפני הטיסה. החזרתי את האוטו עם מיכל ריק כמעט לחלוטין, אחרי שעשינו בו מעל 2500 מייל, שזה יותר מ-150 מייל ליום. מכובד, הייתי אומר. ההחזרה של הרכב לקחה בדיוק דקה, אבל אח"כ הייתי צריך לקחת את הרכבת הקלה לטרמינל הטיסות הנכנסות כדי לקחת את השאטל חזרה למלון. החלק של הרכבת הקלה היה פשוט, אבל השאטל לקח את הזמן שלו והייתי צריך לחכות מחוץ לטרמינל, בקור, משהו כמו חצי שעה. לא נעים.

ארזנו מחדש את כל המזוודות, כולל התיק הנוסף שהבאנו איתנו במזוודה הגדולה. את יתר הערב העברנו מול הטלוויזיה עם קצת פופקורן.

הבוקר קמנו ב5:30, עזבנו את המלון ולקחנו את אותו שאטל (מהמלון הוא דווקא יצא בזמן) אל שדה התעופה. אחרי טיפה ברדק, הצלחנו לעלות על הטיסה שלנו, שיצאה בזמן. הטיסה של United עברה בסדר גמור, עם ארוחת בוקר, חטיף וסרטים (ראינו את The Clearing), וכמובן מידע על הטיסה. הנחיתה בניו-יורק היתה קצת קשה, אבל כבר היו לי יותר גרועות (אולימפיק).

במהלך הטיסה נשבר גלגל במזוודה הגדולה, אז נאלצנו לגרור אותה איתנו על הגלגל היחיד שנשאר לה. נסחבנו עד טרמינל 1, שם נמצאים הדלפקים של אייר פראנס, רק כדי לגלות שאת הטיסה שלנו תבצע היום חברת דלתה. לכן היינו צריכים שוב להסחב עם התיקים והמזוודות לטרמינל 3, ושם לעבור את כל התהליך.

מכיוון שהגענו קצת באיחור והיינו צריכים לחכות חצי שעה למזוודות שלנו בקרוסלה, הגענו מאוד מאוחר לטרמינל של דלתה, ולכן קיבלנו מושבים בנפרד, במרחק 7 שורות אחד מהשני. רק כשעלינו למטוס מיקה ביקשה מהאדון שישב לידה אם אכפת יהיה לו להתחלף איתי כדי שנוכל לשבת ביחד, והוא הסכים. מזל, כי אחרת היינו צריכים "לבלות" את הטיסה הזו בנפרד, טיסה של 7 שעות.

הטיסה עצמה עברה ככה-ככה. דלתה הקצו לטיסה מטוס ישן יחסית, בלי מסך לכל נוסע, ולכן לא היתה אפשרות בחירת סרטים או טלוויזיה כמו בטיסה של United. מיקה ואני כבר התחלנו להרגיש לקראת סוף הטיסה את העייפות השוחקת, למרות שמיקה הצליחה לישון שעתיים בערך. הנחיתה היתה נוראית (רמז: בואינג). גם הארוחות לא היו משהו.

הטיסה לפאריז נחתה באיחור של חצי שעה, ואנחנו (עם עוד כמה אנשים) היינו חייבים לרוץ כדי להגיע לשער של הטיסה לארץ. כ"כ מיהרנו שלא הספקתי לצלם את המסך של הטיסה. עלינו על המטוס ב10:15, חמש דקות לפני מועד ההמראה המתוכנן. מן הסתם, הטיסה איחרה לצאת בחצי שעה בערך, אבל אף טיסה של אייר פראנס בטיול הזה לא יצאה בזמן.

בטיסה הזו היינו שנינו כל כך עייפים שפשוט לא הצלחנו להחזיק את עצמנו ערים גם אם רצינו. שנינו נרדמנו לשעה בערך. הטיסה נחתה נחיתה סבירה (בשביל נתב"ג), ובעזרת טביעות כף היד שלנו עברנו את ביקורת הדרכונים מהר מאוד. תוך 5 דקות לקחנו את בקבוקי האייריש קרים מהדיוטי פרי ועברנו במסלול הירוק, כאשר הפעם אנחנו לא נסחבים עם כל התיקים והמזוודות, אלא דוחפים עגלה אחת. כמה נוח.

תמר חיכתה לנו בחוץ והסיעה אותנו עד הבית. ישבנו פה קצת וראינו תמונות על המחשב (יש לנו משהו כמו 1000 תמונות, כך שזה יכול לקחת שעות) עד שהיא נסעה הביתה.

חזרנו הביתה, לחשבונות, לקניות, לחדשות, לעבודה, והכי חשוב – למיטה שלנו! נגמר הטיול עם טעם של עוד הרבה, אבל בסופו של דבר התכנון היה מוצלח והטיול עבר בלי תקלות. מלאנו מצברים לפחות לשנה הקרובה, ואחרי יום טיסות כמו היום/אתמול (עכשיו כבר שבת 9/10 23:30 שעון חורף, ישראל), אנחנו גם לא רוצים לראות מטוס מקרוב לפחות כמה חודשים.

הולכים לישון, ומחר חוזרים לשגרה.

אין תגובות:

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים