יום שלישי, 22 באפריל 2008

אקטואליה 22/4

שמש או גשם, שרב או כפור, כל שבוע יש עדכון אקטואליה. האח, הידד. החג הגיע והלך, והשאיר אותנו עייפים מאוד. התרוצצנו קצת יותר מדי, אכלנו יותר מדי וישנו מעט מדי.

ברביעי הלכנו לראות דירה בהוד השרון, אבל הדירה גדולה מדי בשבילנו (4 חדרים) וכנראה גם יקרה מדי. חבל, זו דירה עם מעלית, חנייה ומטבח חדש, ובמיקום מצוין בלב הוד השרון.

בשישי נסענו לחיפה, להורים שלי. אמא שלי כבר בשלבי החלמה מתקדמים, אבל עדיין כואב לה. באופן לא צפוי החלטנו להשאר לישון שם, ולחזור הביתה רק בשבת בצהריים. בערב חשבנו להפגש עם לון, שחזר מאוסטריה בגפו, אבל נהיה מאוחר מדי (22:00 זה די מאוחר למי שקם ב6:00 בבוקר) אז ויתרנו.

בשבת בצהריים נסענו הביתה, נחנו מעט, ואחה"צ כבר יצאנו שוב, הפעם להוד השרון, דרך רביב בת"א (אהרל'ה כבר היה אצל תמר, ודנה עבדה באותו ערב). לא ערכנו סדר כהלכתו. אפשר לומר שהתחלנו בשולחן עורך ואחרי האוכל לא קראנו. ארוחת הערב כללה פיתות וחומוס, כך שזה מתקזז. אכלנו קצת יותר מדי (היה באמת טעים) ובקושי יכולנו לזוז אחרי האוכל. חזרנו הביתה עוד לפני הפקקים של 12:00 בלילה, וצנחנו על המיטה.

בראשון בבוקר נסענו להוד השרון שוב, אספנו את תמר ודנה ונסענו לקיבוץ. הסבים של מיקה נראים טוב לגילם, והם שמחו מאוד לראות את כרמל (וגם אותנו). זה נותן להם אנרגיה, לבלות זמן עם המשפחה הצעירה. שוב אכלנו (בכל זאת, מסורת) ואחרי האוכל השכבנו את כרמל לישון והלכנו (מיקה ואני) לטיול רגלי של שעה בקיבוץ, להוריד את האוכל וסתם לדבר. אחה"צ הגיעו ההורים שלי עם ברוריה לדליה כדי לאחל לסבים חג שמח, ואחר כך חזרנו איתם לרמות מנשה, כדי לאחל בעצמנו למשפחת צור. כולם התמוגגו מכרמל, שהיתה כבר על סף התהפכות ספונטנית. הבוקר, אגב, מיקה הניחה את כרמל על הגב ומצאה אותה כעבור כמה דקות על הבטן. הגיע הזמן :-)

אתמול בבוקר אהרל'ה טס חזרה, והטיסה שלו התעכבה הכמה שעות, מה שגרם לו לפספס את טיסת ההמשך בניו-יורק. לא נורא, סידרו לו שם מלון וארוחת ערב ועכשיו הוא בדרך הביתה. הוא מאוד לא רצה לחזור, אבל מה לעשות שהחיים שלו שם... בספטמבר הוא מקווה לחזור לביקור נוסף.

יום רביעי, 16 באפריל 2008

מי מפחד מרמת חובב?

אני. ואם אתם לא, אז כדאי שתקראו טוב טוב ותפנימו.
אי שם בדרום הארץ, כ-12 ק"מ מדרום לבאר-שבע, נמצאת אזור תעשייה הנקרא רמת-חובב. לכאורה, רחוק ממקום יישוב, בלב המדבר, מיקום אידאלי. למעשה, זוהי פצצת זמן מתקתקת אשר מאיימת על חייהם של מאות אלפי בני אדם, פצצה שיכולה בכל רגע להתפוצץ ולגרום לאסון האקולוגי הגדול ביותר מאז אסון צ'רנוביל.

בראשית היה המפעל הממשלתי לפסולת מסוכנת. מפעלים שמשתמשים במתכות כבדות וחומרים מסוכנים מחויבים על פי חוק להוביל את הפסולת המסוכנת שלהם לאתר רמת-חובב, שם עוברת הפסולת תהליכים כימיים שמפרקים את חלקה, והשארית נקברת בחביות ברמת-חובב או מועברת לאתר הפסולת הרעילה דודאים. כמה שנים לאחר שנפתח אתר הפסולת הרעילה הוקמו ברמת-חובב עוד 16 מפעלים כימיים המייצרים דשנים, בלוני גז וכימיקלים לתעשייה. עד כאן, אין בעיה. מקומות תעסוקה לתושבי הנגב, תעשיות עתירות ידע, תחום משגשג שרובו מיועד לייצוא - החלום הציוני והתגשמותו.

כשמפעל כימיקלי, כמו אלה שברמת-חובב, פועל בשטחה של מועצה אזורית או מקומית בכל מקום אחר בארץ, הוא כפוף למרותה וחייב לפעול על פי הנחיותיה בנוגע לשמירה על איכות הסביבה. הנחיות אלה נגזרות מן הסתם מחוקי המדינה, אבל המועצה יכולה לאמץ תקן פיקוח מחמיר יותר, ותפקידה העיקרי של המועצה הוא לפקח ולנטר את זיהום הסביבה על ידי המפעל. כך בחיפה, כך ברמלה ובכל מקום שבו קיים מפעל מזהם.

ומה ברמת-חובב? רמת-חובב אינה נמצאת בתחום שיפוטה של אף מועצה אזורית. למעשה, רמת-חובב היא מועצה תעשייתית, היחידה מסוגה בארץ. מה זה אומר? אפס תושבים בשטח המועצה, כלומר אפס תלונות. המועצה מורכבת מנציגי המפעלים, נציגי המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים, משרד הבריאות, ומשרד התמ"ת. בעיקרון למפעלים אמור להיות שליש מהרכב המועצה, אבל בפועל נציגי הממשלה הם אנשי שלומם של המפעלים, ומי שאמור להגן על האינטרסים של הציבור החי בקרבת מקום נותר כמיעוט נצחי. ואם מישהו יגיד שזה לא לתת לחתול לשמור על השמנת, אז אותו מישהו לא יודע מה זה חתול ומעולם לא שמע על שמנת כנראה.

באין מפריע, המפעלים מעגלים פינות וחוסכים באמצעי שמירת הסביבה. תקנות הבטיחות אינן אחידות, ומדי פעם ישנה ידיעה קטנה בעמוד 8 למטה על עובד של מפעל זה או אחר שנפגע בתאונה תעשייתית מיותרת, תאונה שבדרך כלל כפסע בינה ובין זיהום הנגב הצפוני כולו בענן של גז כלור רעיל. הנה, תראו מה היה שם אתמול.

גם ללא תאונות, מחקרים אפידמיולוגיים של אוכלוסיית האיזור הראו על קשר בין קרבת המגורים לרמת-חובב לבין מחלות ריאה, מומים מולדים, תמותת תינוקות ומחלות סרטן שונות, והזיהום אינו מבחין בין יהודים ובדואים, בין קיבוצים וערים, בין חיילים וקשישים. האוכלוסיה שסובלת הכי קשה מהזיהום היא אוכלוסיית שבט הבדואים אשר גר במרחק של כחצי קילומטר בלבד מרמת-חובב. לתושבי השכונות הדרומיות של באר-שבע ישנו סיכוי גדול מהממוצע פי 4 לחלות בסרטן. באר שבע הולכת ומתרחבת דרומה, ועיר הבה"דים של צה"ל צפויה לקום קצת דרומה לרמת-חובב. הייתם רוצים לעשות שם קורס אחרי הגיוס? הייתם רוצים קרוב משפחה שמשרת שם? אני לא רוצה לחלוף שם עם כרמל באוטו, קל וחומר להשאיר אותה שם לתקופה ממושכת.

ישנו אור קטן בקצה המנהרה, והוא המשרד להגנת הסביבה. כמובן שלאיש אין אינטרס לסגור את המפעלים לגמרי, אבל שינוי הרכב המועצה כך שהמפעלים יהיו כפופים ישירות למשרד להגנת הסביבה בהחלט ישפר את המצב הקיים. בהנחה שלמשרד להגנת הסביבה יהיו גם שיניים כדי לאכוף את התקנים שלו, יתחילו המזהמים הגדולים לקחת אחריות על מעשיהם ויפסיקו להזרים מתכות כבדות לנחל הקרוב או החוצה אל האטמוספרה.

עד שיבוא אותו שינוי מיוחל, המפעלים הם עדיין פצצת זמן מתקתקת. מפעלי "מכתשים" או "תרכובות ברום" יכולים לשחרר בכמה דקות ענן גז רעיל שיטייל עם הרוח ויהרוג כל דבר חי שהוא פוגש, צומח או הולך, וענן כזה מסכן כל תושב וצמח ברדיוס של 20-30 ק"מ, תלוי לאן נושבת הרוח. התסריט היותר אופטימי מדבר כמובן על גסיסה איטית מסרטן זה או אחר. לא יודע מה אתכם, אותי זה מפחיד.

יום שלישי, 15 באפריל 2008

אקטואליה 15/4

מריחים את הקיץ באוויר... השרב הרציני הראשון של השנה כבר כאן, עם טמפרטורות של 30+, והקלה צפויה רק לקראת החג. האביב היה פעם תקופת ביניים של ריחות פרחים, אוויר נקי (יחסית) ונעימות של לא-חם-ולא-קר. השנים האחרונות הוא נהיה עונת מעבר של שרבים, גשמים וסופות חול.

בשישי מיקה הלכה לכושר ואני זכיתי לכמה שעות של זמן איכות עם כרמל המתוקה. בערב נסענו להוד השרון כדי לאכול שם ארוחת ערב, ומיקה נאלצה לעשות שתי הסעות: קודם כרמל דנה ואני, ואח"כ רביב ואהרל'ה. אכלנו ארוחת ערב משפחתית אמיתית, שממנה אף אחד לא יצא רעב. היה ערב נחמד, ובסופו החזרנו את רביב הביתה ודנה לקחה את אהרל'ה עם האוטו של תמר. כרמל נשארה לישון אצל תמר, ואנחנו ניצלנו את הלילה החופשי שלנו והלכנו לישון בחושך מוחלט, בפעם הראשונה מאז הפעם הקודמת, משהו כמו חודשיים. ישנו 11 שעות רצוף.

בשבת בבוקר, למעשה קרוב יותר לצהריים, קמנו בבית, וההרגשה היתה שחסר לנו משהו. אנחנו כבר לא זוג צעיר, נ+0, וכשכרמל לא איתנו היא חסרה לנו. העובדה שהיא אצל סבתא תמר והכל בסדר לא עוזרת.

נסענו שוב לתמר, הפעם לבדנו (דנה ואהרל'ה הגיעו בכוחות עצמם). לאחר זמן מה הגיעו ההורים שלי ואחותי, והלכנו לאכול במסעדה איטלקית קרובה. היה מאוד נחמד, השיחה קלחה, ובסופו של דבר כל אחד נסע לביתו. הגענו הביתה שבעים ונינוחים.

השבוע התחיל, מאוחר כרגיל, והחיים נמשכים כהרגלם. השגרה הזו תופרע בקרוב לטובת ליל הסדר (שבת, אצל תמר), ביקורים משפחתיים בחג (ראשון, בקיבוץ) וחול המועד הקצר. בינתיים הכל נורמלי.

יום חמישי, 10 באפריל 2008

כסף יש, ירוק חסר

היום התפרסמה ידיעה מקוממת. המשרד להגנת הסביבה ניצל 98% מהתקציב המקורי שלו לשנת 2007 - 207 מיליון ש"ח מתוך 211 מיליון - אבל תוספות ומענקים שקיבל במהלך השנה, סכום פעוט של 283 מיליון ש"ח, לא נוצלו. בחישוב כולל ניצל המשרד רק 42% מהכסף שעמד לרשותו.
הדבר מקומם במיוחד בגלל ההתנהלות הכושלת של המשרד, אשר על כל צעד ושעל טורח להזכיר לכל מי שמוכן להקשיב שהבעיה היא מחסור בתקציבים, שממנה נובע מחסור בפקחים וביוזמות ירוקות. השר גדעון עזרא, שהיו לו בעבר כמה הברקות חיוביות, אבל בזמן האחרון לא שמענו ממנו שום בשורה חוץ מ"אין לי כסף, אין לי", שאותה שמענו כבר בעבר מגידי גוב.
מעולם לא ראיתי בגדעון עזרא אדם אינטליגנטי, סלדתי מעמדותיו והערותיו הגזעניות, ולא היו לי תקוות גדולות ממנו כשר להגנת הסביבה. נקודת האור היחידה בכניסתו למשרד זה היתה שהוא החליף את צחי הנגבי, שהיה כנראה השר הגרוע ביותר בתולדות המשרד.
אולי באמת עדיף לעבור לשיטה אחרת. ראש הממשלה ייבחר ישירות, אבל משרדי הממשלה ינוהלו ע"י אנשי מקצוע, ויינתן להם חופש פעולה, תחת ביקורת מבקר המדינה. כך יוכלו משרדי הממשלה לתכנן (ולבצע) לטווח ארוך.

יום שלישי, 8 באפריל 2008

אקטואליה 8/4

כמו שכתבתי בשבוע שעבר, ישנם שבועות עמוסים יותר ויש עמוסים פחות. השבוע האחרון עבר די בשקט.

בשבוע שעבר החלטתי להוסיף גם צעידה נמרצת למשטר האימונים החדש שלי, וברביעי בבוקר יצאתי עם הנגן והרבה מוטיבציה לפארק הירקון. למרות מתיחת השרירים, עדיין הרגשתי כל אותו יום את השרירים ברגליים התחתונות, מה שאומר שהרבה זמן לא הפעלתי אותם. אתמול חזרתי על הצעדה, והמצב קצת יותר טוב. לצעידה כמה חסרונות: המהירות האיטית, הזעזועים (לעומת האופניים), וכמובן הצורך להחזיק בקבוק מים ביד. יש גם יתרון בולט - אי אפשר להפצע קשה, גם כשמועדים ונופלים.

בשישי בערב נסענו לשרון. מיקה נהגה ואני ישבתי עם כרמל מאחור, אבל קצת איבדנו את הדרך, בעיקר בגלל כביש 471 החדש. איכשהו הגענו בשלום (אחרי שיחת טלפון) ושם פגשנו את אהרל'ה שהגיע עם אחיו אמיתי, את איילת חמי ויעל הקטנה, וכמובן כל משפחת ילוב. אהרל'ה, אמיתי וחבצלת הם כולם עכשיו סבים, ותשומת הלב ניתנה מן הסתם לדור הצעיר. למרות חששותינו, כרמל היתה רגועה, התבוננה באנשים בסקרנות ואפילו חילקה חיוכים לכל דורש. בשלב מסוים היא נרדמה, עם כל הרעש, והתעוררה רק בבית לפנות בוקר. בסך הכל היה מאוד נחמד, וחבל שיוצא לנו לקיים מפגשים כאלה רק פעם בכמה חודשים.

בשבת נסענו לחיפה אל ההורים שלי. אמא שלי נראית יותר טוב, וכבר לא מסתובבת עם רטיית פלסטיק. היא עדיין חלשה וסובלת מכאבים, אבל יש שיפור. היינו אצלם עד הערב, וכרמל אפילו ישנה שם צהריים עם מיקה. כמובן שהיא עברה פרק זמן של חרדה מהמקום הלא-מוכר כשהגענו, אבל היא נרגעה וחייכה לסבא וסבתא.

הבוקר עברתי בדיקת היקף שדה ראייה, שבאה על חשבון רכיבה על האופניים. אני אמור לחזור לרופא העיניים עם התוצאות, ואני לא חושב שיש בעיה כלשהי.

עדיין לא התקשרו מ"רשת". אני לא יושב ובוהה בטלפון, אבל עבר כבר שבוע וחצי, ואני תוהה האם הם מתכוונים להתקשר גם עם תשובה שלילית.

יום שלישי, 1 באפריל 2008

אקטואליה 1/4

החיים מתחלקים לקטעים משעממים ושגרתיים שנמרחים על פני חודשים ושנים, ומנגד קטעים מעניינים שאותם אפשר למדוד בדרך כלל בימים. מעניין יותר יכול להיות טוב או רע, אבל לרוב הוא מתיש.

בשני שעבר ביקרתי אצל רופא המשפחה שלי, שצקצק בלשונו לנוכח בדיקות הדם שלי, ושלח אותי לדיאטנית ולבדיקת מאמץ, סתם כי הזכרתי שיש לי היסטוריה של בעיות לב במשפחה. התור לדיאטנית הוא לאחרי פסח, אבל את בדיקת המאמץ ביצעתי אתמול. המסקנה היא שהלב בסדר, אבל המסקנה המטרידה יותר היא שאני ממש לא בכושר.
בשלישי בבוקר ביקרתי גם אצל רופא העיניים. הוא בדק את הלחץ התוך-עיני (תקין, בדיוק כמו לפני שלוש שנים) ושלח אותי לבדיקת היקף שדה ראייה, סתם כדי להיות בטוח. התור הוא לשלישי הבא. לפחות אני לא צריך לעבור שוב בדיקת עובי קרנית (את זה כבר עשיתי, ומסתבר שזו בדיקה אחת לכל החיים).

בשלישי רכבתי על האופניים בבוקר, כרגיל. יצר הסקרנות הוביל אותי לשביל שלא הכרתי, שהתחיל בסדר, אבל מהר מאוד נהיה צר ומפותל. מתוך ההחלטה שלכל שביל חייבים להיות שני צדדים המשכתי הלאה, ובאחד הסיבובים כנראה נתקע לי ענף בגלגלים ונפלתי הצידה. להבדיל מהפעמים הקודמות בהן נפלתי עם האופניים, הפעם נפלתי על אדמה וכמה ענפים, ולא על אספלט. יש כמה שריטות, אבל לא משהו רציני.

בחמישי האחרון הגעתי בערב לדיזנגוף סנטר, דרך פקקים איומים בת"א, שם התקיים ארוע של חברת הורייזן-אינטרביט, החברה שמעסיקה אותי. היה קצת אוכל, מצגת על א.מ.ת. מחשוב (חברת האם שלי שהשתלטה על הורייזן), ובסוף הקרינו את הסרט "רודף העפיפונים". הסרט נחמד מאוד, ובהזדמנות אני אקרא את הספר, שאמור להיות טוב הרבה יותר.

בחמישי לון הגיע לאזור המרכז לפגישות עסקים, ונשאר לישון אצל עופר שוב. בשישי בצהריים, אחרי שמיקה הלכה לכושר, יצאנו לאכול איתו צהריים ב"פריים". לקחנו את כרמל איתנו, והיא היתה חמודה ומתוקה כרגיל, התבוננה בסקרנות בתאורה וחייכה ללון ומלצר. הארוחה היתה טובה מאוד, ויחסית לגודל המנות המחירים סבירים. אגב, הוא הביא לנו הארד-דיסק חדש של 500GB, וכבר התקנתי עליו מערכת הפעלה חדשה והעתקתי אליו את כל הקבצים. עכשיו נשאר להחזיר ללון את הישן, של 200GB.
לון התכוון ללכת לסרט "זה ייגמר בדם" באותו ערב עם עופר ואיירין והזמין אותנו לבוא. מיקה אמרה שהיא בטח תהיה עייפה, וחוץ מזה לא מעניין אותה הסרט, אבל אם אני רוצה אין לה בעיה שאני אלך. אם כבר קיבלתי כזה אישור, ניצלתי אותו והלכתי (מילולית... מהבית לקניון איילון ב20 דקות נינוחות). זה סרט קשה, וטוב שמיקה לא באה, כי היא היתה נהנית ממנו אפילו פחות מאיתנו. הרבה זמן לא ראיתי סרט, והנה בסופ"ש אחד יצא לי לראות שניים... החיים מוזרים.
אחרי הסרט עופר ואיירין היו רעבים, אז הלכנו לאכול במסעדה יפנית ברמת החי"ל. אני אישית לא הרגשתי רעב אחרי ארוחת הצהריים המכובדת ואפילו פופקורן בסרט לא אכלתי, אבל באתי איתם ושתיתי כוס יין (אם כבר אני לא נוהג...). אחרי הסושי הם הרגישו צורך במשהו מתוק, אז נסענו לגלידריה בת"א ואכלנו גלידה משובחת (גם אני). הם החזירו אותי הביתה בסביבות השעה שלוש, ואני צנחתי.

בשבת בבוקר מיקה נתנה לי לישון קצת מאוחר והעירה אותי אחרי תשע. התארגנו ויצאנו מהבית, אספנו את דנה מהדירה של החבר שלה ונסענו לקיבוץ. תמר כבר היתה שם, ואכלנו שם צהריים. אחה"צ השארנו את כרמל בקיבוץ ונסענו לרמת-ישי, שם חגג אחי ניר יומולדת שנה לבתו הקטנה יהלי, פצצת אנרגיה שלא תאמן. רוב באי המסיבה היו מהמשפחה של מיכל. הצלחתי לשמור על מיקה כל הסופ"ש שלא תזלול, והיא שמרה עלי, גם במסיבה. אכלנו שם חתיכת עוגת יומולדת, אבל מעבר לזה רק אוכל אמיתי.

התקשרו אלי בשבוע שעבר מ"רשת" וזימנו אותי לעוד שלב של המיונים ל"אחד נגד מאה", הפעם מיונים כדי להיות המתמודד. בראשון אחה"צ הגעתי לבניין שלהם ברמת החי"ל יחד עם עוד 12 מועמדים ועשו לכל אחד סימולציה של המשחק. היה נחמד, אבל ארוך משהו. כרגיל Don't call us, we'll call you.

בשבוע שעבר מיקה דיברה עם הבוסים שלה לגבי חזרה לעבודה בהיקף משרה מצומצם, והם סירבו. הם זקוקים למזכירה במשרה מלאה, וזה לגיטימי. מה שכן, מיקה לא תוכל לספק להם את מה שהם צריכים, בגלל כרמל, ולכן אתמול היא הודיעה להם שהיא תעזוב לטובת הטיפול בילדה, שזה כמו פיטורין. זה פותח בפנינו את האפשרות לעבור מר"ג, אולי לאזור השרון, קצת יותר קרוב לאמא של מיקה. החוזה שלנו נגמר באוגוסט, ואנחנו צריכים להחליט בשבועות הקרובים, כדי שיהיה לנו זמן לחפש דירה.

אבא של מיקה, אהרל'ה, הגיע אתמול לארץ מ-LA לחופשת מולדת בת שלושה שבועות. מיקה נסעה עם כרמל, תמר ודנה לאסוף אותו משדה"ת. סבא אהרל'ה התמוגג לראות את הנכדה החמודה שלו, והביא לה בגדים מאוד נחמדים. הוא ישהה אצל אחיו בגבעתיים במשך התקופה, ונעשה איתו את הסדר. בשישי הזה אנחנו צפויים להגיע איתו למפגש משפחתי של השכטרים אצל שרון, בת-דודה של מיקה. הוא בטח יטייל בארץ ויפגוש מכרים ותיקים.

אמרתי כבר שהיה לי שבוע עמוס?

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים