אקטואליה 29/12 (חלק ב')

[חלק א']

במוצאי שמחת תורה נסעתי לת"א לעוד הופעה של איה, הפעם ב"קפה ביאליק", שם ראיתי לפני ראה"ש את אדם בן אמיתי. להופעה ההיא הגעתי עם לון, קנינו כרטיס וישבנו על הבר בניחותא, ולכן לא חשבתי להזמין כרטיס מראש. הטעות הזו גרמה לי לחכות בחוץ עד שאחרון המזמינים (והיו הרבה כאלה) הגיע ונכנס, ורק אז נכנסתי אני, כשהמקום כבר צפוף. למזלי חברי הפורום שמרו לי מקום בשולחן שלהם, שהיה נח חלקית, אבל עדיף בהרבה על לראות את ההופעה מהשירותים.

ההופעה עצמה היתה טובה, אבל פחות טובה מזו שראינו בפ"ת בספטמבר, אולי בגלל הצפיפות, אולי בגלל הקהל. הפעם הבאתי מצלמה (בכל זאת, מטעויות לומדים) אבל תנאי התאורה לא עשו עמי חסד. לפחות הצלחתי לתפוס משהו בוידאו. מסקנה: אני צריך מצלמה יותר טובה להופעות! רשמים של מישהו לא-משוחד אפשר למצוא כאן.

אחרי החגים צללתי שוב לים העבודה. שינויים ארגוניים העבירו את הצוות שלי לאחריותו של מנהל בשיקגו. אותו מנהל הגיע לארץ לסבב דיונים בסוף אוקטובר, ואחת המסקנות מהדיונים (וממנהלים אחרים בשיקגו) היתה שהפעילות של הצוות (אם מישהו באמת מעוניין, אני יכול להסביר מה אנחנו עושים) מספיק חשובה ועמוסה כדי שנספח אלינו שני מפתחים נוספים ואיש QA. במקביל התחיל להתגלגל תהליך התכנון של משימות ל-2012 הבאה עלינו לטובה, תהליך שהוליד רשימה שתספיק לצוות כנראה גם ל-2013. כמובן שהציפייה היא שנספיק את הרוב המוחלט ב-12 החודשים הקרובים... בקיצור, הלחץ בעבודה רק גדל, ואני מנסה לשמור את כל הכדורים באוויר, גם בעבודה וגם בבית, בהצלחה חלקית. כמובן שהלידה המתקרבת תטרוף את כל הקלפים ותשלח את כל השגרה המאומצת הזו לכל הרוחות, והמערבולת רק תאיץ.

המחאה החברתית, שעברה על הארץ בחודשי הקיץ והגיעה לשיאה בהפגנה בה השתתפתי בתחילת ספטמבר, נרגעה משמעותית עם תחילת שנת הלימודים והחגים. הממשלה ניצלה את איבוד המומנטום הזה כדי להעביר סדרה של החלטות אנטי-חברתיות ואנטי-דמוקרטיות בעליל, מה שהצית ניצוץ חדש של מחאה אחרי החגים. הפגנה גדולה בכיכר רבין תוכננה למוצ"ש 29/10, ואני ניסיתי לשכנע את ידידיי הקרובים בחשיבותה של ההפגנה. מבחינתי, התכוונתי ללכת גם אם אהיה שם לבד, אבל לאחר שאחד-אחד כל הסובבים אותי הוכיחו את עצמם כפארשים מוחלטים, יצאה הרוח גם מהמפרשים שלי, ותחינה של הרגע האחרון ממיקה שאשאר בבית שברה את גב הגמל. באותו ערב גם ירד גשם, כך שהעובדה שבכל זאת הגיעו לשם כ-10000 איש היא בכל זאת מרשימה.

למחרת בבוקר התקיים יום גיבוש לעובדי המשרד. נסענו באוטובוס חדש-דנדש מהמשרד בהרצליה צפונה, לכיוון הגליל העליון, שם ביקרנו ביקב בוטיק, בו בצרנו ענבים וראינו איך הענבים נסחטים. טעמנו מספר יינות של היקב, שהיו חביבים ותו לא. לאחר מכן נסענו מרחק קצר ליקב גדול ותעשייתי יותר, שם למדנו מהייננית המקומית על המקצוע שלה והדקויות השולטות בתהליך גידול הגפנים והפקת היין. היא הסבירה גם על איך לטעום יין ואיך להבדיל בין יין טוב ליין כמעט-טוב. כמובן שטעמנו כמה יינות מתוצרת מקומית, שהיו לא רעים. במרחק הליכה משם ישנו עוד יקב בוטיק, שמתמחה גם בגבינות צאן. ראינו סרט קצר על ההיסטוריה וההתמחות של היקב, וטעמנו מהגבינות המצוינות שלהם. את היום סיימנו בארוחת ערב באחוזת דוברובין, שסגרה לנו את הפינה יפה מאוד (אחרי הכל, לא ממש אכלנו צהריים).

למרות שאותו יום היה מעונן וטפטף לפרקים, היה יום נחמד מאוד, וזה מרענן לראות את האנשים שאני רגיל לעבוד איתם גם בהקשר אחר לחלוטין, במיוחד כשלחלקם היין עולה לראש...

[חלק ג']

אקטואליה 9/10

אני חי בזמנים מעניינים, ובניגוד לקללה הסינית העתיקה, לא הכל שחור. רק הרוב.

ב-1/9 התחילה שנת לימודים חדשה, ומיקה ואני לקחנו את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק 7 דקות הליכה מהבית. זהו גן עירייה, והוא שונה מהגן הפרטי אותו עזבנו. אני מכין לכרמל ארוחת בוקר כל יום, ישנם פחות אנשי צוות לטיפול בילדים, ובכלל הנהלים קצת יותר קשוחים. מצד שני, הגן גדול מאוד ומלא בצעצועים חדשים ומלהיבים (כולל פאזלים ענקיים, בובות, ספרים ועוד) וחצר נחמדה. צוות של גננת וסייעת אחראי על כ-30 ילדים, ועל פי עדותם של הורים ותיקים בגן, ניתן לסמוך על הצוות בעיניים עצומות.

בבוקר הראשון היו שם הרבה הורים מתוחים וילדים צורחים. כרמל הסתכלה סביבה, מקפידה לא להתרחק מאיתנו יותר מדי, וחקרה את נפלאות הגן החדש. מצאנו את פינת הפאזלים, ולקחנו את הגדול ביותר פחות או יותר כדי להרכיב אותו יחד, וכך העברנו שעה בכיף. מיקה נשארה איתה עוד קצת, ואני הלכתי לעבודה כשכרמל בקושי שמה לב שאני כבר לא שם.

השינוי בשגרה הביא איתו מעט בעיות. כרמל, שבדרך כלל היא ילדה נהדרת וממושמעת, התחילה להפגין סרבנות עקשנית בהזדמנויות שונות. ישנם בקרים וערבים בהם היא מתנהגת למופת ומקשיבה לנו, ומהצד השני ישנם כאלה בהם היא מסרבת בכל תוקף להתלבש ולהתכונן לגן או לצחצח שיניים ולהתקלח. זה מגיע לצעקות רמות ועונשים (כאשר כמובן שמרעיפים עליה אהבה כשהיא ילדה טובה) ואפילו אותי היא מצליחה לפעמים להוציא מהכלים. מי שמכיר אותי היטב יודע עד כמה זה קשה.

בשישי 2/9 נסעתי בערב להרצליה, והלכתי עם לון ודינה לפאב ליד הדירה שלהם. השירות בפאב היה על הפנים, ולכן שתינו בירה אחת והתחפפנו. העברנו את יתר הערב בדיון על המחאה החברתית ועל התועלת בהפגנת המיליון, ושכנעתי אותם שחשוב שהם יגיעו להפגנה, ולו רק כדי שיספרו אותם.

במוצ"ש 3/9 נסעתי לאסף בת"א בשעת ערב מוקדמת. מצאתי מקום חניה ליד הדירה שלו (קרוב לבית מעריב) ובשלב מסוים גלית, חברתו, הצטרפה אלינו. יחדיו יצאנו ברגל כדי להצטרף להמונים שצעדו מכיכר הבימה לכיוון כיכר המדינה. צעדנו עם נהר של אנשים על רחוב אבן-גבירול לכיוון צפון, מוקסמים מהיצירתיות והלהט. היתה שם אווירת קרנבל של ממש, עם תופים וחצוצרות, מגאפונים ובובת על חוט, תחפושות ואיפור. רובם של האנשים באו כמונו, כדי להזדהות. חלקם באו עם שלטים שהכינו בבית, חלקם נשאו שלטים מודפסים עם לוגואים של תנועות או מפלגות כאלו ואחרות.
עבורי זו היתה חוויה מדהימה, למרות שהנאומים והשירים, הססמאות והזעקות היו כמו בהפגנות הקודמות, אבל באלו לא הייתי ובזו כן. לראות את זה בטלויזיה ריגש אותי; לחוות את זה בלייב היה הרבה יותר מרשים.

לאחר חודשיים של חופש גדול, ועוד סופשבוע של התעוררות מנומנמת, חזר עמישראל לשגרה בהמוניו. זה ניכר בעיקר בפקקים אדירי מימדים, ללא שום סיבה נראית לעין, שהופיעו בבקרים והצליחו להפתיע אפילו את למודי הנסיון והקרבות. בעבודה, לעומת זאת, מעט השתנה. עומס העבודה אמנם לא גבר, אבל חזרתם של אנשים מחופשתם גם לא הקלה אותו.

בשבוע הראשון של ספטמבר קיבלנו את תוצאות בדיקת מי השפיר, והכל תקין כפי שציפינו. עוד משוכה בדרך ללידה של גברת פלפלת שלנו, אשר לאחרונה מראה סימני חיים מוגברים, ובועטת בחדווה בכל שעות היממה.

לאחר סופ"ש עייף ביותר בחיפה ובקיבוץ, הגיע יום ראשון 11/9. עבור רוב האנשים היה זה יום השנה העשירי לפיגועים במגדלי התאומים והפנטגון, אבל עבורי היה זה יום עבודה שבסופו חיכה הממתק האמיתי - הופעה של איה כורם בפאב בפתח-תקווה. על ההופעה הזו, וגם על ההופעה של אדם בן אמיתי ומפגש פורום איה כורם - ברשומה נפרדת.

בשבוע של 18/9 יצאתי לארבעה ימי מילואים, שהיו כחוט השערה פחות מיותרים מהפעם שעברה. הפעם זה היה תרגיל גדול שהיחידה שלי לקחה בו חלק קטן, אבל אינטנסיבי לפרקים. כרגיל במצבים כאלה, הכאוס השתלט על כל חלקה טובה, לוחות זמנים הפכו משעה לשעה לקווים מנחים בלבד, והלוגיסטיקה הצה"לית התגלתה שוב במערומיה. מבלי להכנס לפרטים מיותרים, אומר שטיילתי לא מעט בארבעה ימים האלה, בין הבית, צומת גולני, בית שאן, באר שבע וצריפין. הנסיעות היו ארוכות ומתישות, בעיקר כאשר נוסעים במשאית ישנה ולא-ממוזגת, שהדרך היחידה שלה לעבור את ה-80 קמ"ש היא ליפול מצוק.

כבר בזמן המילואים דיברתי עם הבוס שלי והודעתי שאני אצטרך יום חופש לאחר המילואים, כדי לנוח. חזרתי מהמילואים אחרי יום מתיש במיוחד, שבא אחרי לילה מועט שינה (ישנתי בחדר עם שני חבר'ה שעשו ביניהם תחרות נחירות "מנוע סילון נולד"), ובקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פתוחות. נרדמתי בערך עם כרמל וישנתי 9 שעות ברוכות, שאפשרו לי לקום ליום החופש כמו חדש.

החזרה לשגרה לא היתה לזמן רב, והגענו שוב לתקופת החגים. בערב ראש השנה עבדנו שנינו חצי יום, והבאנו שמרטפית שתהיה עם כרמל עד הצהריים. מיקה נסעה לעבודה עם האוטו ואני באוטובוס, כדי שבצהריים היא תוכל לבוא עם כרמל ולאסוף אותי מהרצליה, וזאת כדי שנצפין לפני הפקקים המסורתיים. מכיוון שבערב שלפני הייתי בהופעה של אדם בן אמיתי (להלן) הייתי הרוס מעייפות, וכל אותו יום הייתי לא מפוקס. לאחר ארוחת החג עם יעל וההורים נרדמתי עוד לפני כרמל.

בתום כ-11 שעות שינה התעוררתי אדם חדש. בבוקר החג נסענו לקיבוץ, שם אכלנו ארוחת חג נוספת עם דנה וליאור, תמר ופרידה. את הארוחה שדרגנו עם חומוס מאבו-יוסוף המיתולוגי. בערב חזרנו הביתה עייפים אך שבעים, ליומיים של מנוחה בבית (חוץ מההופעה הנוספת של איה, להלן).

השבוע שאחרי ראש השנה היה שבוע כמעט סטנדרטי. בתחילתו מיקה עברה בדיקת העמסת סוכר שלא עלתה יפה, ולכן הבוקר היא נאלצה לעבור את הבדיקה החוזרת. בסוף השבוע חל יום כיפור. בתחילה חשבנו לבלות את החג/שבת בבית במנוחה, אבל אז צץ במוחי הרעיון להחזיר למיקה טובה תחת הטובה שהיא עשתה לי בשנה שעברה, והצעתי לקחת את כרמל לחיפה ולתת לה לנוח בבית. בבוקר שישי, אחרי תספורת והתארגנות זריזה, נסעתי עם כרמל לחיפה, שם בילינו עם ההורים סופ"ש רגוע ונטול אירועים. התכנון שלי לראות כמה תכניות וסרטים נגוזה, אבל לפחות הצלחתי לרוקן כמעט לחלוטין את הפריטים שהצטברו אצל גוגל רידר.

לפנינו חג הסוכות, שבת, שמחת תורה ועוד שבת אחרי. אחר כך מגיעה שממת השגרה עד פסח. הרבה זמן... במצבה הנוכחי של מיקה היא לא כשירה לטיולים בחגים, אבל חייבים איכשהו לנפוש. אולי צימר אחרי החגים, אולי איזה דייט... נראה כבר.

אקטואליה 30/8 (חלק ב)

[חלק א]

באותו יום בו נסעתי להופעה של אהוד בנאי, הקימה בחורה בשם דפני ליף אוהל בשדרות רוטשילד בת"א, במחאה על מחירי הדיור הלא-שפויים-בעליל בארץ. בעקבות פרסום הדבר בפייסבוק הוקם מאהל מחאה שלם, שהלך והתפשט עד שכיסה את כל השדרה הארוכה. מאהלים נוספים הוקמו בכל פינות הארץ, ולאחר מאבקי הקוטג' והדלק האחרונים ניצת ניצוץ של מחאה חברתית רחבת-היקף. המשפט "העם דורש צדק חברתי" הפך לזעקה בפי מאות אלפים בהפגנות ענק, שלא נראו כמותן עשרות בשנים. מדי מוצ"ש יוצאים לרחובות אלפים בכל פינות הארץ, וזועקים את המיאוס מהשיטה הכלכלית הפושה בארצנו, של קפיטליזם חזירי, של העדפת בעלי ההון, של מונופולים וקרטלים, של מגדלי יוקרה וראוותנות אל מול הרוב המוחלט של העם שאינו גומר את החודש. הסתכלתי ואני עדיין מסתכל בהשתאות על ההמונים, שעד כה היו רוב דומם, נאנקים תחת קשיי היומיום, שקמו וגילו שיש כח באחדות, ושהערבות ההדדית יכולה לשנות סדרי עולם. לרגעים נדמה שחלוצי הקיבוצים קמו לתחייה והסוציאליזם שלמדתי עליו בתנועה, שנדמה שנגוז מהעולם לפני שנים, התעורר משינה עמוקה בה היה נתון. במיוחד ריגשו אותי המראות של נהרות אדם השוטפים את רחובות ת"א המהבילה, ואותם אנשים שלראשונה בחייהם פוקחים עיניים למציאות הכלכלית האמיתית שסביבם, ומרימים את ראשם מעל לצרות היומיום, ובמיוחד מעל לספין הבטחון האינסופי. בהזדמנות זו, אם מישהו מהקוראים עדיין לא ראה את הרצאתו המאלפת של ד"ר ירון זליכה ביוטיוב, פנו לעצמכם שעה וחצי וצפו. לא תצטערו.

אני איש היי-טק, ומיקה ואני מרוויחים ביחד לא רע. כל חודש אנחנו חוסכים כמה אלפי שקלים מתוך ההכנסות שלנו, ויש לנו חסכונות וקרנות השתלמות למקרה הצורך. עם כל זאת, במצב של היום אין לנו יכולת להגיע אפילו לסכום ההתחלתי הדרוש למשכנתא. המחאה הזו היא גם שלי, ואני תומך בה בלב שלם (ובכסף), גם אם איני יכול לתרום לה מזמני.

בד בבד עם תחילת המחאה התחיל לחץ גבוה מהרגיל בעבודה, וכמות שעות העבודה שלי עלתה בצורה פתאומית. שבוע עבודה של 55 שעות הפך לשגרה מאז אמצע יולי, והדבר נותן את אותותיו; בתשעה באב, למשל, רציתי לקחת יום בחירה, ולא יכולתי בגלל כמות העבודה.

אני מרגיש רוב הזמן עייף, נפשית אם לא פיזית, ויש ימים בהם אני צריך להשקיע מאמץ ניכר כדי להתרכז בעבודה, בין העייפות והסחות הדעת באופן-ספייס במשרד. אני משחרר קיטור בעיקר דרך פרסום סטטוסים בפייסבוק וטוויטר. אנשים כבר שמו לב ושאלו אם זה רציני, ואני מתחיל לחשוב שאולי כדאי לי להתייעץ עם מישהו שיודע לאבחן עייפות כרונית.

בשישי 12/8 נסענו לקיבוץ כדי לחגוג את ימי ההולדת של רביב ותמר בפורום משפחתי רחב. לצורך העניין ערכנו ארוחה חלבית משובחת ומגוונת ביקב של הקיבוץ (שהיה פעם הגן של דנה). כרמל לא כ"כ התעניינה באוכל, ולכן ליויתי אותה לגן המשחקים הקרוב. היא שיחקה בצעצועים ומתקנים, ואני ישבתי ונהניתי מאוויר ההרים הנעים. בכל אותו יום הייתי עייף, אבל אחרי המנוחה בגן השעשועים חזרה אלי קצת אנרגיה ואפילו הייתי מספיק ערני כדי לנהוג הביתה.

למחרת אחה"צ נסענו לבקר את יפעת ודורון בביתם החדש בנתניה. הם עברו לדירה יותר גדולה, יותר חדשה ובמיקום יותר טוב, והכל תמורת אותו שכ"ד. קשקשנו קצת וירדנו עם הילדות (אביב כבר אוטוטו בת 3... איך הזמן עף. זה אומר שכרמל עוד מעט בת 4!) לגינה הסמוכה. בסה"כ אין יותר מדי חידושים, אבל הרבה זמן לא נפגשנו מפאת המרחק, והיה נחמד מאוד.

יום המחרת, ראשון, היה יום מחוק. נאבקתי כל היום להתרכז (ועוד היתה לי ישיבת תכנון דו-שבועית באותו בוקר), ולבסוף הרמתי ידיים אחה"צ ויצאתי יחסית-מוקדם מהמשרד. לאחר קניות בסופר חזרתי הביתה, הספקתי להשיב את כרמל וחצי שעה אח"כ כבר הייתי במיטה בעצמי. ישנתי 9 שעות רצוף וקמתי כמו חדש, עם אנרגיות שלא זכורות לי מזה הרבה זמן. זה לא החזיק יותר מיום-יומיים, אבל זה בהחלט היה נחוץ.

בחמישי 18/8 הבאתי את הגרוטאה של מיקה לטיפול לפני טסט. כשהתקשרתי יום לפני כן לשאול אם יש טעם להגיע, אמרו לי שחבל ושעדיף לקבוע תור למחרת בבוקר. זה לא מנע מהטיפול להתמשך עד הצהריים ולעלות כמו אגרת הרישוי. החליפו רפידות בלם, מסנן שמן, צינור דלק ונתנו אישור בלמים. אני מבחינתי הלכתי וישבתי בבית קפה סמוך, התחברתי לרשת של המשרד והצלחתי לעבוד שעתיים-שלוש מתוך אותו חצי יום. זה עדיין הרגז אותי.

לשם השוואה, שלשום הבאתי את הפריוס לבדיקה במוסך של טויוטה בהרצליה. הרימו את האוטו, הסתכלו מלמטה, הורידו והחזירו לי את המפתחות. לא לקחו שקל ונסעתי משם שמח וטוב לב. נכון שההשוואה בין הרכבים חוטאת למציאות, אבל קנה המידה מעצבן. אגב, אתמול העברתי את הפריוס טסט בקלות מפתיעה.

באמצע החודש כרמל יצאה לחופש, ובעצם נפרדה מהגן בהוד השרון, אליו הלכה במשך שנתיים. אנחנו מבחינתנו היינו משאירים אותה באותו גן עוד שנה, מכיוון שאנחנו אוהבים את הצוות של טלי הגננת ולמחיר אין תחרות. הבעיה היא שאף אחד מהחברים של כרמל לא נשאר בגן לשנה הבאה, וכנראה שהגיע הזמן לגן עירוני. בינתיים, עד שתתחיל שנת הלימודים, עשינו סידור עם ההורים של זוהר, חברתה הטובה של כרמל, ושכרנו את אחת הסייעות מהגן כשמרטפית משותפת. היא לוקחת את הילדות לג'ימבורי, לגני שעשועים ואפילו לסרט בקולנוע (נסיון חביב שצלח רק בחלקו).

ביום חמישי הקרוב נלווה את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק הליכה מהבית. בגן החדש יום הלימודים מעט קצר יותר, אבל זה לא יפריע לשגרה של מיקה או שלי. נצטרך להביא לכרמל כריך כל יום, וישנו צוות נפרד לאחה"צ, וזו בעצם מערכת החינוך הממלכתית, אליה תשתייך כרמל במשך 14 השנים הקרובות. מה שכן, היא תצטרך להחליף גן בשנה הבאה, מכיוון שזה אינו גן חובה.

בשבת לפני 10 ימים נסענו לת"א כדי לבקר את נינה ונועם בנווה צדק. הגענו מוקדם ועשינו טיול רגלי לשדרות רוטשילד, כדי לראות סופסוף את מאהל המחאה המפורסם במו עינינו, וחזרנו בחזרה כדי לאכול צהריים. היה ביקור לא ארוך, אבל נחמד מאוד.

בשני שעבר, כאמור, מיקה עברה בדיקת מי שפיר. כיוון ולאחר הבדיקה יש צורך במנוחה מוחלטת, תיאמנו עם ההורים שלי שכרמל תהיה אצלם שני לילות. בשני בבוקר אבא הגיע אלינו ואסף את כרמל, ואני נסעתי עם מיקה לבדיקה בבי"ח (סליחה, מרכז רפואי) אסותא ברמת החי"ל בת"א. הבדיקה היתה קצרה ומקצועית ביותר, וחיטוי המקום ארך יותר זמן משאיבת מי השפיר. מה שכן, מכיוון שהבדיקה נעשתה באופן פרטי (תור של הרגע האחרון), היא עלתה כמו שכ"ד. לפחות הביטוח הרפואי אמור להחזיר לנו חלק ניכר מההוצאה.
לאחר הבדיקה הבאתי את מיקה הביתה והיא שכבה במיטה או בסלון ואני שירתתי אותה. למחרת היא כבר הסתובבה בבית בלעדיי וביום השני לאחר הבדיקה היא כבר יצאה מהבית (עדיין לא לעבודה). באותם יומיים וחצי, בהם כרמל עשתה חיים אצל ההורים בחיפה, היה לנו מוזר להיות שוב זוג בבית ללא ילדים. ברביעי אחה"צ יצאתי מהעבודה, נסעתי לחיפה והבאתי את כרמל הביתה כשהיא כבר ישנה.

היום הגעתי לעבודה בבוקר וגיליתי שאין חשמל (חוץ ממערכות חירום). כנראה מדובר בתיקון חירום, אבל משמעות הדבר היא השבתה מוחלטת של המשרד. ירדתי לבית קפה סמוך משופע חשמל וטינטרנט אלחוטי, ואני יושב כאן כבר יותר מ-3 שעות עם המחשב הנייד. זו הסיבה היחידה שמצאתי זמן בכל ההמולה של חיי לשבת ולנסח את רשומת האקטואליה הזו. תודתי לחברת החשמל.

ומה הלאה? בעוד שלושה שבועות יש לי שוב מילואים, הפעם לארבעה ימים תמימים. זה יביא את סך ימי המילואים שלי השנה למספר דו-ספרתי, ועוד היד נטויה. בסוף החודש נגמרת השנה העברית ומתחילה אחת חדשה. עוד לפני כן אני מקווה למצוא הזדמנות לראות הופעה של איה כורם החודש. וזהו.

החבר'ה הטובים

ח"כ אורי אריאל, בדרך כלל לא מחברי הכנסת החביבים עלי, הגיש הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית, שתמנע מילדים את האפשרות לקנות סיגריות במכונות אוטומטיות. בדיוק כפי שאין פחיות בירה במכונות שתיה, כך אין סיבה שבני נוער יוכלו להשיג בקלות מרגיזה מוצרי ניקוטין. יישר כח לח"כ אריאל!

בהזדמנות זו אספר שלפני כמה ימים שוחחתי עם מישהי בעבודה על כך שבכל מפלגה בכנסת ישנם אנשים טובים, כאלה שאינם נגועים בשחיתות ופועלים לטובת הציבור, והבאתי את חה"כ ד"ר אריה אלדד בתור דוגמה. היא עיוותה את פניה ואמרה שאדם שמחזיק בדעות ימניות קיצוניות כאלה לא יכול להיות אדם טוב, ולמרות שאני מתנגד לדבריה, יש בהם שמץ של אמת. כמובן שאני מכבד את זכותו של כל אדם לדעותיו שלו, אבל ישנן דעות קיצוניות, שאין מנוס מלהסיק דבר או שניים על מי שמחזיק בהן, ולאו דווקא לטובה. האם זה פוגע בהיותו של אדם כזה פרלמנטר משובח? לדעתי לא, אבל אשמח לשמוע דעות נוספות.

לעבודה ולמלאכה

כמו האדמה שתחת רגלינו, שפעם בכמה שנים מתהפכת באי-נחת מטעמים גאולוגיים, נדמה שגם המערכת הפוליטית אינה יודעת מנוח. מפלגת העבודה, הבדיחה הפוליטית העצובה ביותר שאפשר לחשוב עליה, התפרקה אתמול ברגע אחד לשני חלקים, כשהיו"ר ברק לוקח איתו ארבעה ח"כים ומקים סיעה חדשה. אפשר לומר שהוא הלך בדרכו של שרון, שפרש מהליכוד בשעתו והקים את קדימה הסתמית כמקלט לו ולנאמניו. הסיעה החדשה, "עצמאות" שמה (מקורי כמעט כמו "קדימה"), חברה מיד לליכוד ולקואליציה וקיבלה הסכם קואליציוני חלומי. קשה להאמין שהמהלך של ברק לא תואם עם ביבי, ונועד ודאי לחזק אותו משמאל כמשקל נגד לליברמן מימין.

שרי העבודה הנותרים מיהרו להתפטר מהממשלה ולהכריז שפניה של מפלגת העבודה לאופוזיציה. הם הוקיעו את ברק כמי שבגד בבוחריו, רוקן את המפלגה מתוכן והבריח בוחרים, ובפעם הראשונה מזה שנים אני מקשיב לאנשי העבודה ומהנהן. לפתע יש תחושה חדשה לגבי אותה מפלגה חבוטה, חסרת אידאולוגיה וכיוון, שהדבקות בכיסאות היתה מטרתה היחידה. ישנם רינונים על שובם של הרבה אנשים שהתרחקו ממפלגת העבודה מחמת אי-יכולתם לסבול את הנהגתו הכוחנית והאטומה של אהוד ברק, אנשים טובים שתש כוחם להלחם בכוחות האופל בתוך מפלגתם שלהם. מן הסתם יתפתח עכשיו קרב ירושה על ראשות מה שנותר מן המפלגה, אבל במקביל ישנה תחושה של דרך חדשה. זו אינה אותה מפלגה שהיתה רק לפני 48 שעות.

אם יבחרו חברי המפלגה הנותרים להרים את ראשם ולהתעלות מעל האינטרסים הצרים של כל אחד מהם, הם יוכלו לבחור מנהיג ראוי, לשם שינוי, כזה (או כזו) שיוביל אותה למימוש הפוטנציאל הגלום באותה דרך חדשה. קיים היום ואקום בשמאל הפוליטי, לאחר שקדימה שאבה מנדטים מהשמאל וזרקה אותם לעזאזל, ומפלגת העבודה המחודשת יכולה למלא את הואקום הזה, אם רק תשכיל. לעניות דעתי, 20 מנדטים בבחירות הבאות עלינו לטובה במהרה בימינו כבר לא נשמע מספר מופרך.

אבל לפני שעוד הספקנו להרגע מהפילוג, נודע שעמיר פרץ וחבר מרעיו שוקלים לפרוש גם הם ולהקים סיעה משלהם, מה שיותיר את מפלגת העבודה מפולגת ומרוסקת. במצב כזה יש סיכוי טוב ששתי הסיעות הקטנות ייעלמו אל תהום הנשייה, ויבוא הקץ על מפלגת העבודה. יש שיאמרו שיפה שעה אחת קודם, אבל לפי דעתי לקיום המפלגה הזו יש עדיין הצדקה, ויש לה גם את את היכולת להציב אלטרנטיבה שמאלית אמיתית לשלוש מפלגות המרכז הגדולות והנבובות ולמפלגות הימין, הן מבחינת מצע אידאולוגי והן מבחינת פעילות פרלמנטרית. כל זאת, כמו שאמרתי, אם רק ישכילו להתאחד סביב הרעיונות שהביאו אותם מלכתחילה למפלגה.

אני עדיין תומך בתנועה הירוקה, ואם הם ירוצו בבחירות הקרובות סביר להניח שאתן להם שוב את קולי. מצד שני, ההחלטה של התנועה להתמקד בפעילות ברמה המוניציפלית היא החלטה שיכולה להביא למצב בו המפלגה לא תרצה לרוץ בבחירות הקרובות, אלא למקד את המאמצים בבניית כח פוליטי בשטח. במקרה כזה, מפלגת העבודההיא פתאום אופציה נאותה. כמובן שעד הבחירות יש עוד זמן רב, ובו יכולי םעוד הרבה דברים להשתנות...

אקטואליה 6/12

בשישי של אמצע נובמבר התכנסה המשפחה לחגוג את יום הולדתה של אמא במסעדת מאמא-מיה המצוינת, שפתחה סניף חדש בחיפה על חורבותיה של 'נאפולי' המיתולוגית. היינו שם 11 איש, והבלאגן הצפוי לא איחר. האוכל היה מעולה, והמסעדה שומרת בכבוד על גחלת האוכל האיטלקי הטוב מחוץ לאיטליה. לאחר מכן עברה המסיבה לבית של ההורים לקצת קינוחים והרמת כוסית, ואנחנו נאלצנו לנטוש בשלב מוקדם כדי להשכיב את כרמל לישון בבית.

למחרת בבוקר הגענו למסיבת יום ההולדת המאוחרת של אביב (של יפעת ודורון). המסיבה נדחתה בגלל לידת התינוק ניצן, ואני מניח שמעכשיו יחגגו לשניהם ביחד כל שנה. במסיבה, שנערכה בפארק הרצליה, היו חברים של יפעת ודורון וילדים מהגן של אביב. גן השעשועים בפארק שימש היטב לצורך בידור הילדים, וכמובן שהממתקים תרמו את חלקם. נהנינו מאוד, ואני התרשמתי לטובה מתפקודה של מחלקת התברואה של עיריית הרצליה. המקום נקי ומצוחצח, ועובדי העירייה עוברים בין הקבוצות השונות, מפנים שקיות אשפה מלאות ומחלקים חדשות. יישר כח!

באותו ערב נסענו לבקר אצל איילת וחמי, שאותם לא ראינו אי אילו חודשים. בתם הגדולה יעל כבר מעל גיל 4, והיא ילדה נמרצת וחייכנית, ששמחה לשחק עם כרמל. אחריהן התרוצצה גם דפנה הקטנה, בת 15 חודשים, שאינה טומנת ידה בצלחת אף היא. היה ערב מאוד נחמד, שכלל ארוחת ערב טעימה.

בחמישי האחרון של נובמבר אחותי יעל הגיעה אלינו כדי לבלות קצת זמן איכות עם מיקה וכרמל (אני עבדתי עד מאוחר, ואח"כ שיחקתי סקווש). למחרת בבוקר היא המשיכה לחברתה בהרצליה, ומיקה ואני ישבנו בבית קפה במתחם G כדי לתכנן את מסיבת יום ההולדת של כרמל, וגם קצת את הטיול המתקרב. ישבנו ודיברנו ואכלנו קצת, וזה הזכיר לנו סוג של דייט. קצת מוזר אחרי תשע שנות היכרות...

בחמישי האחרון פרצה שריפה ביערות הכרמל. מה שהתחיל כנראה כמדורה שהוזנחה במזבלה פיראטית, הפך לאסון האנושי והסביבתי החמור ביותר בתולדות המדינה. חודשים של יובש (נובמבר היה חם ושחון בצורה קיצונית, כמו 2010 כולה) ורוחות מזרחיות ליבו את הלהבות ויצרו סופת אש איומה שיצאה מהר מאוד מכלל שליטה. בנוסף, הציוד המיושן של מכבי האש והמחסור בחומרי כיבוי הביאו לכך ששירותי ההצלה הודיעו תוך מספר שעות על איבוד השליטה, מה שחייב את הרשויות לפנות בבקשת עזרה למדינות שכנות. בעזרתם של מטוסי כיבוי ענקיים ועבודה מאומצת של כל הגורמים על הקרקע, האש כובתה לבסוף אחרי יותר מ-80 שעות.

בשריפה נהרגו 42 איש, 36 מהם צוערי שב"ס באוטובוס שנלכד בלהבות, ונפצעו קשה עוד כמה, שחלקם עדיין נלחם על חייו. כ-5 מיליון עצים עלו באש, יותר מ-40000 דונם וכנראה קרוב יותר ל-50000. ישובים מסוימים נפגעו קשות (בית אורן, עין-הוד, ניר עציון, ימין אורד), ישובים נוספים ספגו נזקים קלים יותר, וכוחות הכיבוי הצליחו להרחיק את האש משכונת דניה ומטירת כרמל, אבל יותר מ-15000 איש פונו מבתיהם מחשש לחנק או גרוע מכך, ביניהם ההורים של עופר.

אני הסתכלתי בטלויזיה ובאינטרנט, המום והלום צער. הטרגדיה האנושית הכתה את כולם בהלם, אבל לא הצליחה להאפיל על האסון הסביבתי שהשחיר את ההר הירוק תמיד. שידורי החדשות שהחלו בחמישי אחה"צ נמשכו ברצף עד יום ראשון, וסביר להניח שהנושא לא ירד מהפרק עוד זמן רב. אני לא זוכר בשנים האחרונות ארוע כל כך מטלטל, שנגע בכל כך הרבה אנשים בכזו עוצמה, במיוחד בי. אולי פיגועי האחד-עשר בספטמבר.

וברקע החיים נמשכים. ביום שישי חגגנו לכרמל יום הולדת בגן, עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בדבר. הכרמל בלהבות, וכרמל חוגגת, והניגוד זועק לשמיים. לפני המסיבה בגן גם עשינו סבב קניות לקראת המסיבה של שבת, ואחרי המסיבה רצתי להסתפר. אחה"צ התארגנו ונסענו לשרון, בת דודתה של מיקה, למפגש משפחתי עם המשפחה של אהרל'ה. היו שם כ-20 איש כולל הילדים, אוכל בשפע, וקצת יותר מדי רעש לטעמי. אחרי הדלקת נרות וחילופי מתנות (חוץ מכרמל היו שם עוד שני ימי הולדת) נסענו הביתה והתמוטטנו.

למחרת בבוקר לא יכולנו לנוח גם אם רצינו. קמנו מוקדם, אני נסעתי לפארק "ארבע עונות" בהוד-השרון כדי לתפוס מקום למסיבת יום ההולדת למשפחה והחברים, וכדי להתחיל להכין דברים (שולחנות, בלונים, כסאות...). המסיבה היתה מאוד נחמדה, כאשר הילדים רצו והשתוללו והמבוגרים ישבו ואכלו. בשלב מסוים הגיעה דפנה, שמעבירה לילדי הגן סיפורים מומחזים בעזרת בובות. שכרנו אותה כדי לבדר את הילדים, ורצינו להפתיע את כרמל. ההפתעה חזרה אלינו כמו בומרנג, וכרמל נכנסה להלם והתחילה לבכות. בזמן שהילדים ישבו ונהנו לשמוע את הסיפור "מיץ פטל", כרמל נצמדה אלי על מחצלת רחוקה. אחרי שדפנה הלכה כרמל חזרה לעצמה והמשיכה לזלול ולהשתולל, ולמעשה היתה אנרגטית מאוד עד הערב. היא קיבלה המון צעצועים וספרים, ואנחנו זכינו בשאריות אוכל. אחרי הצהריים עשיתי סיבוב החזרת שולחנות מתקפלים, וכשהגעתי הביתה פשוט התמוטטתי. מזל שתמר היתה אצלנו ועזרה לטפל בכרמל.

חזרתי לעבודה ולדדליין המתקרב בשבוע הבא, לענייני היומיום (להתנתק מנטויז'ן למשל) ולדאגות הרגילות, ובכל זאת האסון בכרמל עדיין מכביד עלי. בהמשך החודש יש ליעל יום הולדת שלושים, ובחודש הבא יום הולדת לאבא, אבל כרגע רוח הנכאים עדיין מרחפת מעל כולם.

הרשימה השחורה

אתמול היה יום רע למדינת ישראל. חוק "האח הגדול" עבר בקריאה שלישית, והכוונה היא להקים את מאגר טביעות האצבע וצילומי הפנים הביומטריים תוך שנתיים.אלפי מילים כבר נשפכו על ידי מיטב הבלוגרים, העיתונאים ומומחי אבטחת המידע לגבי הסכנה הממשית הטמונה בחוק שכזה, ועל הדחף הלא-מובן של ח"כ מאיר שטרית להביא את יוזמתו מימיו כשר הפנים לידי חקיקה למרות טיעונים שקולים והגיוניים (ולרוב גם חפים מאינטרסים פוליטיים) כנגד החוק.

החוק, למי מהקוראים שאינו בקיא בפרטים, מדבר על לקיחת טביעת אצבע דיגיטלית וצילום פנים ביומטרי לצורך זיהוי מוחלט של אזרחי ישראל. המטרה הראשונית של החוק היא נעלה ודרושה: תעודות זהות חכמות ודרכונים חכמים, שיכילו בתוכם שבב עם המידע הביומטרי ויאפשרו לזהות באופן חד-משמעי את אמינות זהותו של נושא התעודה. תעודות הזיהוי הישראליות הן פשוטות, וכל מומחה יעיד שהן קלות לזיוף, ולכן תעודות חכמות הן דבר הכרחי בעולם של המאה ה-21, ויפה שעה אחת קודם.

לצד התעודות החכמות, כאמור דבר חיובי ונאות, החליטו מנסחי החוק להקים גם מאגר ממשלתי של אותם נתונים ביומטריים. לכאורה זהו כלי הכרחי, שישלים את אפשרות הזיהוי הוודאי על ידי רשויות המדינה. לדוגמא, נהג שנעצר על ידי שוטר לא יצטרך להציג דבר מלבד תווי פניו לצורך זיהוי מוחלט. בלשים שימצאו טביעת אצבע בזירת פשע יוכלו לשייך אותה לאזרח אליו היא שייכת בקלות. מצלמות אבטחה יוכלו לזהות פורצים וגנבים בזריזות ובדייקנות.

אך המציאות היא מורכבת ובעייתית. המדינה, שנכשלה בשמירה על מאגר מרשם האוכלוסין, תיכשל גם הפעם (ומי ששם מבטחו במשרד הפנים הוא כנראה אופטימי חסר-תקנה או שלא מבין את מורכבות המשימה), ומידע ביומטרי על כלל אזרחי ישראל ידלוף לרשת האינטרנט תוך 12 דקות (הימור שלי), ומשם יגיע גם לגורמים שליליים, דוגמת ארגוני פשע וארגוני טרור.

ניתן לזייף טביעות אצבע, ודי בקלות. פושעים מתוחכמים יכולים כבר היום לשתול טביעות אצבע מזויפות בזירת הפשע כדי להטעות את החוקרים, ולהפנות אצבע מאשימה לעבר ראיה שמפריכה את אשמתם במידת הצורך. עם מאגר ביומטרי לרשותם, הם יוכלו לשתול בזירת הפשע טביעת אצבע של אדם ספציפי, בו הם רוצים לפגוע, ובכך לשבש את החקירה לחלוטין.

ישראלי שיטייל בלונדון, זרועת מצלמות האבטחה, יוכל להקלט באחת כזו, ותוכנת זיהוי פנים פשוטה תוכל לסמנו כ"ישראלי", לטוב ובעיקר לרע. לא כל כך מטרידה אותי האפשרות שהרשויות הבריטיות ידעו שישראלי מטייל ברחוב, אבל אין לדעת מי באמת יבצע את הזיהוי... הדבר הופך כל ישראלי בחו"ל למטרה קלה.

בניגוד למידע במרשם האוכלוסין (כתובות וטלפונים), אותו ניתן לשנות בקלות, מידע ביומטרי הוא "אישי ואינו ניתן להעברה". דליפה של מידע כזה היא נזק לכל החיים, במלוא מובן המילה.

בשלב ראשון, בשנתיים הקרובות, ייכנס למאגר מי שיחפוץ בתעודה חכמה, וההשתתפות לא תהיה חובה. בשלב הבא יחויבו אזרחי ישראל לשתף פעולה עם הקמת מאגר כולל. אני אישית איני מתכוון לשתף פעולה עם משרד הפנים, ואם יש צורך לשלם קנס או אפילו לשבת בכלא לתקופה מסוימת, זהו נזק פחות חמור מאשר לשתף את העולם כולו במידע הביומטרי שלי. במידת הצורך, אני אמתין בתורים יותר ארוכים ואהיה אזרח סוג ב'. זה עדיין עדיף.

ישראל נכנסת, לאט אבל בטוח, לרשימה מאוד שחורה של מדינות הרומסות את זכויות הפרט. זה מתחיל בצנזורה על כלי תקשורת והאינטרנט, ממשיך בחוקים כמו "חוק נתוני תקשורת" והחוק הנ"ל, ואל תתפלאו אם יום אחד המשטרה תהיה רשאית לעצור אדם לתקופה בלתי מוגבלת, ללא צורך בצו שופט, ללא זכות לייצוג של עורך-דין, רק בגלל שהוא רוצה למחות על מדיניות הממשלה.

פתטיקה

מפלגת העבודה, שחטפה מהבוחר סטירת לחי מצלצלת וצעקות של "לכי לאופוזיציה ושלא נשמע ממך יותר עד שתבואי לבקש סליחה" לא השכילה לקלוט את המסר. בעצם יש חלק ניכר במפלגה שהבין את המסר, אבל זה החלק שטובת המפלגה והמדינה למול עיניו (שלי יחימוביץ', אופיר פינס ושות'), וכוחם לא עמד להם במאבק מול פואד, בוז'י, שמחון וברק, שהכיסא עבורם הוא ערך עליון, ולעזאזל כל היתר. אידאולוגיה? אל תצחיקו אותם. פשוט פתטי.

הממשלה החדשה הושבעה אמש, והיום נערך טקס רב רושם להחלפת ראשי ממשלה. שלושים שרים בממשלה החדשה, מהם אחוז לא מבוטל אוחזים במשרות ריקות של "שר בלי תיק" או "השר האחראי על הקשר בין מנכ"ל משרד ראש הממשלה והנהג של סגן שר החינוך" וכדומה, ועדיין אין איש מבין רודפי השררה שמוכן לקחת על עצמו את מערכת הבריאות החולה. פשוט פתטי.

בנאום ההשבעה אמר רה"מ הטרי שהנושאים הבוערים על סדר יומה של הממשלה הטריה יהיו הגרעין והכלכלה, אותם שני נושאים כבדי משקל שמטילים דרך קבע צל כבד על כל הנושאים האחרים. הרי ברור לי כבר עכשיו שהממשלה הזו תשתמש בגרעין האירני בתור ספין לעת מצוא כשמתצא את סדר היום הציבורי נוטה יותר מדי לכיוון החברתי, ובכלכלה כאשר האחרון נוטה יותר מדי לכיוון תהליך השלום. בין לבין, הממשלה לא תעסיק את עצמה יותר מדי בגורמים האמיתיים למותם של אזרחי מדינת ישראל - מערכת הבריאות הקורסת ואיכות הסביבה המדלדלת. פשוט פתטי.

נקודת אור אחת קיימת באפלת הממשלה ה-32, והיא גלעד ארדן. השר הטרי להגנת הסביבה, אם לשפוט אותו על פי מעשיו בעבר, הוא איש עשייה רציני, ויש סיכוי שהוא ישים את המשרד הנכה שקיבל לידיו על דרך המלך. המשרד זקוק לשר חזק, לבולדוזר, יילחם על תקציב רציני יותר, שיפעיל את כל הכלים שברשותו כדי להקים מנגנון אכיפה יעיל ולהראות לבעלי ההון מאיפה משתין הרגולטור. אני בטוח שהוא יהווה שיפור אדיר לעומת גדעון עזרא (חוכמה גדולה), ולפחות זו נחמה פורתא.

ברוך שלא עשני אישה

הקטע הבא נכתב לפני שלוש שנים, וכמה חבל שהוא עדיין רלוונטי.

היום יום האישה הבינלאומי, שבועות ספורים אחרי יום המשפחה ויום האם. לכאורה, עוד חג שהומצא על ידי יצרני השוקולדים ומגדלי הפרחים כדי לגרום למאות מיליונים של חברים/בעלים לקנות משהו קטן לאישה. לכאורה, עוד אחד מאותם חגי אהבה שמתווספים לשרשרת של אירועים סכריניים שכל תוכנם בקליפתם המצועצעת, עוד זיוף שעומקו עבה כנייר.

בפועל, ישנה סיבה מצוינת לערוך יום כזה, ועוד בינלאומי. מצב הנשים במדינה נאורה ומערבית כמו שלנו (עאלק) אמנם טוב מרוב העולם, אבל עדיין הינו בכי רע. מזעזע לחשוב שיש עדיין מקומות בעולם בהם האישה היא רכוש, ולא תמיד רכוש יקר. ישנם מקומות בהם חיית משק בריאה שווה יותר מאישה חולה, לפעמים אפילו יותר מאישה בריאה. ועדיין, גם במקומותינו עדיין שומעים על רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, בגלל שהבת העזה להביע את רצונה לצאת עם אדם שהוריה אינם רואים בעין יפה.

החוק הוא מאוד פרוגרסיבי בענייני נשים: שוויון זכויות והזדמנויות, שכר שווה, אפליה מתקנת במקומות מסוימים, וכמובן הגנה מפני הטרדות כאלו ואחרות. ועדיין, נשים ממשיכות להתקל בתקרת זכוכית במקומות רבים, נשים ממשיכות להרוויח פחות (לעיתים עד כדי עשרות אחוזים פחות מגברים הנושאים באותו תפקיד), מספר ההטרדות רק גדל מיום ליום, ואני מוכן להתערב שגם בכנסת הבאה עלינו לרעה לא יהיו יותר ממניין נשים.

הדת (לא משנה איזו) הרבה יותר שמרנית, מכיוון שנכתבה בשלמותה ע"י גברים, ולמען גברים. האישה נמכרת ע"י אביה לבעלה, ומאותו רגע היא עוברת משירות אביה לשירות בעליה החדשים. היהדות מנחמת את הסחורה, סליחה - האישה, בהקציבה לה תקציב מסוים למקרה שלבעל יימאס ממנה (אותו סכום הרשום בכתובה). אבל גם ביהדות קול באישה ערווה, והאישה היא טמאה שבועיים בכל חודש, כלומר מחצית מחייה הבוגרים. זו אינה שנאת נשים בהכרח... זו המציאות, כפי שהיא משתקפת בראי האמונה בערכים שפג תוקפם.

בכל בוקר קם כל יהודי מאמין ואומר את תפילת שמונה-עשרה, בה נאמר בין היתר: "ברוך שלא עשני אישה". אני יודע שהמשפט הזה מרגיז נשים רבות, שהרי באומרו דבר כזה, הגבר משתית את עליונותו על האישה שוב ושוב, יום אחר יום. אני אישית אומר את המשפט הזה לפעמים מתוך הכרת תודה, על שהטבע נתן לי חיים יותר קלים, חיים ללא מחזור, ללא הריון וללא לידה, חיים עם פיזיולוגיה ידידותית לדיאטה, חיים ללא אפליה לרעה על רקע מיני, חיים ללא שעון ביולוגי מתקתק בעוצמה הולכת וגוברת, חיים ללא פחד מהליכה ברחוב חשוך לבד, חיים ללא הערות סקסיסטיות וחשש מצביטות בישבן.

לא קל להיות אישה, אפילו בתחילת המאה ה-21. אשתי היא אישה מודרנית בת מעמד הביניים, נוהגת ברכב (נהגת שודים תל אביבית מנוסה), בעלת קריירה משלה ומרוויחה את לחמה בכבוד. ועדיין אני רואה דרכה את הקשיים הנוספים שיש לה, אותם קשיים שעבורה הם טבעיים, קשיים שאותם היא מקבלת בהבנה למעני ולמען עצמה, ולי נראים כה מיותרים, כה מיושנים.

סיכום עגום

זהו, מערכת הבחירות נגמרה. המפלגה בה תמכתי, בה האמנתי, לה עזרתי, לא עברה את אחוז החסימה ונותרה מחוץ לכנסת השמונה-עשרה. למעשה, היא קיבלה פחות משלושים אלף קולות - פחות מהמחצית הדרושה.

ישנן הרבה סיבות, ויש שיאמרו תירוצים. הקמפיין היה קצר (ובתור שכזה דווקא היה די אפקטיבי), המבצע בעזה הסיט את השיח הציבורי לכיוון הבטחוני, אנשים בחרו ברע במיעוטו בלי לבדוק את כל האפשרויות, ועוד ועוד. בסופו של דבר אף מפלגה קטנה לא עברה את אחוז החסימה, תודות לקמפיינים מבריקים של המפלגות הגדולות, שפמפמו לאנשים השכם והערב שהבחירה היא או ביבי או ציפי, והאלטרנטיבה היחידה שנראתה באופק וצעקה מספיק חזק היתה ישראל ביתנו.

בבחירות האלה השמאל התרסק באופן אנוש. מרצ כמעט נעלמה, מפלגת העבודה בדרכה להוביל את האופוזיציה עם מספר זעום של מנדטים, וקדימה (מפלגת מרכז עם נטיות לכאורה-שמאלניות) שמרה על כוחה. מטרידה אותי המחשבה שעומדת לקום כאן ממשלה ימנית, אשר תזרים תקציבים לבניית ההתנחלויות ולמימון ישיבות, שתתמוך בחוקים הזויים כדי לשמור על שלמות הקואליציה, ושתעלה במוקדם או במאוחר על מסלול התנגשות עם רובו של העולם המערבי.

לא מפריע לי שהקול שלי, וגם של מיקה, ושל לון, ושל יעל, הלכו לפח. אני מאמין באנשים של התנועה הירוקה-מימד, ואני מאמין שיש מקום בכנסת למי שעיקר עיסוקו בנושאים ה"שוליים" של חינוך, איכות הסביבה וצמצום פערים בחברה הישראלית. מה שמפריע לי הוא חוסר העניין של הציבור בדברים החשובים באמת, אלה שעולים כסף רב לקופת המדינה והרבה חיי אדם כל שנה.

גם אם היו רצות ביחד, כלל המפלגות ה"ירוקות" לא קיבלו מספיק קולות כדי לעבור את אחוז החסימה, וזה מעיד על הדרך הארוכה שיש לעשות כדי לעורר אנשים, ולהוכיח להם שיש מגוון רחב מאוד של נושאים מעבר לשאלת "מה (לא) נעשה כדי למנוע את הטרור", נושאים שאם לא יטופלו ממש בקרוב יכלו אותנו כך שהנושאים ה"בוערים" יהפכו גם כך לחסרי חשיבות.

אני הייתי אופטימי בבחירות האלו, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. עדיין לא החלטתי האם לדבוק באופטימיות ולקוות לטוב בפעם הבאה, או לשקוע בפסימיות ולוותר, ולתת לעניינים כאן להדרדר מדחי אל דחי. מרפי היה אומר על זה שהדברים נהיים גרועים לפני שהם משתפרים, אבל באותה נשימה מזכיר שאף אחד לא מבטיח שהדברים ישתפרו אי פעם.

נחיה ונראה.

דווקא הפעם, מפלגה קטנה!

לאחרונה אני מדבר עם הרבה אנשים על הבחירות, מה הם הולכים להצביע ולמה. אני מציע את דעתי, ומנסה להסביר מדוע התנועה הירוקה-מימד היא הבחירה שלי, מדוע אני מאמין במפלגה הזו ומדוע לדעתי היא תעבור את אחוז החסימה ותצליח להשפיע מבפנים.

רבים טוענים שהצבעה למפלגה קטנה היא בזבוז של קול, מפני שגם אם תעבור את אחוז החסימה, חבריה לא יוכלו להשפיע על שום דבר. יש בכנסת קומץ של פרלמנטרים ישרים, שרואים את טובת הציבור לנגד עיניהם (בכנסת האחרונה אפשר לציין לשבח את סטס מיסז'ניקוב מישראל ביתנו, את גלעד ארדן וגדעון סער מהליכוד, את אריאל אטיאס מש"ס, את אופיר פינס ושלי יחימוביץ' מהעבודה, את דב חנין מחד"ש וכמובן את הרב מיכאל מלכיאור, מקום ראשון ברשימת תי"מ) ואני טוען שצריך לחזק אותם, להוסיף חברי כנסת הגונים (וזה לא אוקסימורון) ולהחליש את כוחם של המושחתים למיניהם, ומפלגה קטנה ונחושה כמו תי"מ היא בדיוק מהסוג הזה.

זו הפעם השישית שאני הולך להצביע (אם סופרים את בחירות 2001) ואני מרגיש שזו הפעם הראשונה שאני הולך להצביע הצבעת אמון אמיתית, מפני שאני מרגיש שאני מכיר את האנשים שאני בוחר בהם. קול למפלגה כמו קדימה יעזור לרוחמה אברהם לשמור על הכסא שלה, אבל לא באמת יתרום לשינוי המציאות. רוב האנשים שאני מדבר איתם הולכים לבחור את הרע במיעוטו, ואני אומר למה להתפשר על מפלגות של מכבי שריפות ואוכלי חינם? למה לא ללכת עם תנועה בעלת כוונות טהורות, עם אנשים שהוכיחו את עצמם?

ב-10 בפברואר שמים "ה" בקלפי, ומתחילים את השינוי בפוליטיקה הישראלית.

עזה ממוות

לפני כחודשיים, עת התבשרנו כולנו על הבחירות הקרבות ובאות, אמרתי לכמה מהסובבים אותי שבסביבות אמצע ינואר חייבת להיות פעולה צבאית בעזה. לא ייתכן מצב שזה לא קורה.

הממשלה היוצאת (בשאיפה) סובלת מתדמית (מוצדקת) של חבורת אימפוטנטים אשר לא נקפו אצבע לטובת רווחתם של תושבי שדרות מיום שנבחרו לתפקיד. כדי לנסות להפריך את התדמית הזו, יש לייצר ספין, ואין טוב יותר ממלחמה כדי להטות באחת את דעת הקהל. הפטריוטיזם הנשפך-כמים, התקשורת המגויסת-מרצון, העליהום הכללי בכל פינה, והכי טוב - אפילו תושבי הדרום כבר לא זוכרים את שלוש השנים האחרונות.

למבצע "עופרת יצוקה" אין מטרות צבאיות, מפני שלא היו לו גורמים צבאיים. לא היתה עליית מדרגה בכמות ואיכות הטילים, לא בכמות ההרוגים והפצועים ולא בנזק. החמאס, באותה המידה שהפר את הרגיעה, יכול היה לבוא על ברכיו ולהתחנן לרגיעה נוספת, תוך שהוא נושא את גלעד שליט על כפיים כמנחת שלום, ועדיין היה מופצץ חזרה אל תקופת האבן. הרי את אולמרט וברק לא יצליחו לבלבל עם זוטות כמו המציאות.

אז צר לי על הנפגעים החפים מפשע משני צידי גדר המערכת, וחבל על ההרס המטופש, ואני בעד לתת לחמאס מכה על הראש למען ילמד לקח, אבל בין אלה לבין המבצע הנוכחי אין דבר וחצי דבר.

ולצערי, המבצע ישלים את מטרתו העיקרית. גם אם קדימה לא תנצח בבחירות, היא עדיין לא תצטמק ותמשיך להיות גורם מרכזי גם בממשלה הבאה.

יש במי לבחור

כמו הרבה מאוד אנשים שאני מכיר, גם אני מיואש ממצבה של הפוליטיקה הישראלית. השחיתות פושה בכל מקום, בעיקר בדרגים הגבוהים, וזה כבר לא משנה האם המנהיגים הם מושחתים או שמא רק מושחת יכול להגיע בימינו לכס השלטון. אובדן הדרך, המחסור החמור בחזון אמיתי, הביא אותנו למצב בו שתיים וחצי מפלגות (קדימה, ליכוד, עבודה) הן מפלגות מרכז אופורטוניסטיות, ללא כל מצע אמיתי וללא מנהיגים אמיתיים.

תהיתי אם הפעם אשים פתק לבן (אי-הצבעה היא לא אופציה מבחינתי... יש לי הזדמנות להשמיע את קולי פעם בכמה שנים, ואני לא מפספס אותה) או אולי אתן קול למפלגה קטנה שיש לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה (בפעם שעברה הצבעתי הצבעת מחאה לגימלאים.. איזו טעות). גיליתי שלשם שינוי, הפעם יש לי במי לבחור. לא הצבעת מחאה, כי אם הצבעת אמון אמיתית.

בימים אלה נוסדה התנועה הירוקה, מפלגה חדשה שמטרתה פעילות סביבתית-חברתית אמיתית. המיוחד במפלגה חדשה זו היא האנשים שבה, שאת חלקם אני מכיר מעברי. את המפלגה הקימו ערן בן ימיני, מי שהקים בזמנו את ארגון "מגמה ירוקה" ויש לו עבר עשיר של עשייה בפועל, ופרופ' אלון טל, פעיל סביבה ותיק שהקים (בין היתר) את הגוף הירוק הרציני ביותר בארץ כיום, עמותת "אדם טבע ודין". הרקורד של חברי המפלגה האחרים מדבר בעד עצמו, ולראשונה מזה הרבה זמן אני מרגיש שזו מפלגה שאני מאמין בה וביכולת שלה לשנות דברים לטובה.

אני מבחינתי אתרום להם כסף ואשתדל לשכנע אנשים להצביע להם, וכולי תקווה שהם יעברו את אחוז החסימה ויתחילו בפעילות אינטנסיבית. אנחנו זקוקים לפעילות הזו, ויפה שעה אחת קודם.

זכרון? עצמאות?

הקטע הבא נכתב ביום הזכרון 2006. שום דבר לא השתנה.

ברדיו שירים שקטים, הפלייליסט שפעם היה מוקדש לימי זכרון, זלג לימי פיגועים והגיע עד סופי שבוע ב103FM. אין פרסומות, אין דיבורים, רק מוזיקת רקע.

---

ביום הזכרון אני נזכר באדם היחיד שבאמת הכרתי, ששמו מופיע לשניה וחצי בערוץ 33. שחר קיסוס היה מש"ק מודיעין בפלס"ר גולני, קצת יותר ותיק ממני. הוא היה גבוה, שחור שיער, בעל מבט מבויש וחיוך עוד יותר מבויש. הייתי יושב איתו מדי פעם בערב ביחידה, מדברים על הא ועל דא, אני מנגן כמה שירים והוא יושב ומקשיב, מתבדחים על חשבונם של נגדי היחידה. זו לא היתה ידידות נפש, לא חברות אמיצה, אבל למדתי עליו קצת, וראיתי שיש עם מי לדבר. אני עשיתי את העבודה שלי והוא את שלו, כשמדי פעם הוא היה נעלם לכמה ימים למשימה בלבנון וחוזר. שחר נהרג באסון המסוקים בתחילת 1997, מעל השדות של שאר-ישוב. יחד איתו נהרגו עוד 72 קצינים וחיילים, שמתוכם היו עוד שני שמות מוכרים לי. ברגע אחד שחר נעלם, והוא לא יחזור. אני הגעתי עם כל היחידה לאלפי מנשה לבקר את ההורים והמשפחה בשבעה. רציתי להגיד משהו להורים שלו, אבל לא ידעתי מה. עד היום, תשע שנים אחרי, אני לא בטוח מה הייתי אומר להם. ההלם פינה את מקומו לכאב, שהלך והתעמעם עד כדי זכרון, והיום גם הזכרון מתחיל להטשטש. החיים בלי שחר נמשכו, מכח האינרציה בעיקר, כמו שהמשיכו אחרי כל אחד מאותם עשרים ומשהו אלף הרוגים שאותם אנחנו זוכרים היום.

---

המדינה שלנו, זו שמספר תושביה עבר זה מכבר את קו השבעה מיליון, קמה מתוך הריסותיה של האימפריה הבריטית (וזו העותמאנית שהיתה כאן לפניה), הישר אל תוך מצב חירום שעד היום לא הסתיים. קשה להשוות את מצבה הבטחוני של המדינה הצעירה בשנת תש"ח, שנאלצה להקים צבא מצירוף של כמה מחתרות ולשלוח ניצולי שואה עלומי שם מהאוניה הישר אל הקרב, למצבה של ישראל 2006. ובכל זאת, חיינו על חרבנו אז ואנחנו חיים על החרב גם היום.
נכון שהחלפנו חרבות בדרך (בכל זאת, קצת היגיינה), אבל בסך הכל המצב השתפר אך במעט. נכון שצה"ל הוא כיום אחד הצבאות המתוחכמים ביותר בעולם, רחוק מאותו צבא שניצח בדרך פלאית את אותה מלחמה ארוכה קשה ועקובה מדם, אבל גם אויבי ישראל למדו הרבה במהלך השנים. טוב, אז נכון שמצרים וירדן הבינו שעדיף להן להכיר בישראל ולפתח איתה קשרים דיפלומטיים, ולו בגלל ששלום עוזר לכלכלה ומלחמה ממש לא, אבל סיני זה עדיין לא המקום הבטוח ביותר בעולם, וגם ירדן קצת מפחידה אותי. נכון שהגבול הסורי שקט יותר מלוגי גרסקו, שמתחבא מאחורי הספה ועושה קולות של שטיח, אבל הרי כולנו יודעים שהסורים פשוט תוקפים אותנו דרך לבנון. נכון שהקמנו רשות פלסטינית כדי לתת לעם שיושב לצידנו איזושהי הגדרה עצמית, אבל זה לא עצר את הטרור, ויש שיאמרו שרק הגביר אותו. נכון שאיראן רחוקה, אבל היא מתקרבת אלינו במהירות מבהילה.
אין היום סכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל. גם אם הפלסטינים יכלו לחסל את ישראל, לא היו מעזים לדון את עצמם לכליה כלכלית על ידי הרס כלכלה נדיבה כמו שלנו. האיראנים עושים שרירים, אבל אני די בטוח שכל מי שמבין חצי דבר בנשק גרעיני לא יעז לעולם להפעיל אחד כזה (להזכירכם, אחרי אסון צ'רנוביל נתגלו שרידי קרינה בחלב של פרות בארה"ב... וזו היתה כמות קרינה יחסית קטנה). מה שכן, אנחנו חייבים את כושר ההשרדות שלנו בעיקר לארצות הברית ולאינטרסים של העולם המערבי במזרח התיכון. היום הסיוע האמריקאי הוא לא קריטי לכלכלה הישראלית, אבל בלעדיו חיינו היו קצת פחות נעימים. מה שיותר חשוב הן הערבויות שנתן הממשל האמריקאי לאורך השנים להלוואות המיליארדים שלקחה ממשלת ישראל למימון פרוייקטים לאומיים דחופים.
התרבות הישראלית אף היא אינה עצמאית. כור ההיתוך הישראלי הביא את המדינה בשנותיה הראשונות למצב שלא היה כדוגמתו בשום מקום מעולם: מדינה שרובם של אזרחיה לא נולדו בה. כך נקבצו ובאו התרבויות האשכנזיות, התרבויות המזרחיות, ולאחרונה גם התרבות האתיופית, כשרוח התרבות האמריקאית מרחפת על פני המים, וכל אלה הצטרפו אל התרבות הצברית-ערבית. אט אט החלה תרבות תקשורת ההמונים להשתלט על כל חלקה טובה, וכיום ישנה תרבות מעורבת, ומנגד ישנה "המסורת מבית". מעטים מאוד הדברים שמאחדים כיום את הציבור היהודי בישראל, והציבור הנוצרי-מוסלמי אפילו לא מנסה להתחבר אל אותו רוב יהודי.
אם כן, איזו עצמאות אנחנו חוגגים היום ומחר? אנחנו חוגגים את ייסודה של מדינת ישראל, שנולדה מתוך כאב וצורך בבית לאומי לעם היהודי, והפכה לבליל של תרבויות, מדינת חסות של ארה"ב מבחינה צבאית וכלכלית. מצד שני, המדינה רק בת 58... במונחים של מדינות, היא עוברת את משבר גיל הטיפשעשרה שלה. עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

יום הזכרון

בשבוע שעבר חלפנו על פני יום הזכרון לשואה ולגבורה, והיום יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. הניגוד בין הימים האלה מתבטא, לפחות עבורי, בעיקר בסיפורים, ובמי שמספר אותם.

ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, והמעטים שנותרו כולם כבר לפחות בני 63, ורבים הרבה יותר. המדינה מזניחה אותם, קרנות הפיצויים עושקות אותם, הנוער לא מתעניין במה שיש להם להגיד, והציבור הרחב כבר שמע את סיפורי הזוועות פעם אחר פעם. רק מצעד החיים בפולין הוא ארוע צעיר, וגם הוא מאופיין בידיעות על בני נוער שמזילים דמעה בטרבלינקה בבוקר והוללים ברחובות ורשה בערב.

על הנופלים בשדה הקרב ונפגעי הטרור לסוגיו מספרים בני המשפחה, לרוב מלח הארץ, משפחות שכולות מכל שכבות האוכלוסיה, אשכנזים ומזרחים, נערים וקשישים, חילוניים ושומרי מסורת, עירוניים ומושבניקים. הסיפורים עצמם מתארים את הקרבות השונים, את חיי הנופלים לפני מותם (לרוב בעזרת תמונות וסרטים), ובשנים האחרונות ישנו סנטימנט נחמד שבא לידי ביטוי בהקלטת שירים שכתבו הנופלים ע"י אמנים מהשורה הראשונה.

כל ההכללות מסוכנות, כולל זו. ועדיין, יום השואה הוא יום יהודי מאוד, מהסוג שלא מדבר אל כלל האוכלוסיה. התמונות בשחור-לבן, הסרטים המראים את האנשים הקשישים המעלים זכרונות במבטא אשכנזי ומזילים דמעות, והסיפורים שמסביב על המלחמה עצמה, כל אלה תלושים מהמציאות היומיומית שלנו, ושואבים אותנו אל בועה קפואה בזמן בכח. מאידך, יום הזכרון הוא יום ישראלי מאוד, אולי אפילו יותר מיום העצמאות שבא בעקבותיו. קבוצת בחורים בני 25 שמתקבצים סביב קבר וצוחקים כשהם נזכרים באנקדוטה על אותו בחור מקסים שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, זה מצטלם יותר טוב, זה מה שקוראים במדיום הטלויזיוני "עובר מסך". זה נוגע לכולנו, כי כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו כזה, והחדשות לא נותנות לנו לשכוח שאנחנו עדיין חיים על חרבנו, עד להודעה חדשה.

מי מפחד מרמת חובב?

אני. ואם אתם לא, אז כדאי שתקראו טוב טוב ותפנימו.

---

אי שם בדרום הארץ, כ-12 ק"מ מדרום לבאר-שבע, נמצאת אזור תעשייה הנקרא רמת-חובב. לכאורה, רחוק ממקום יישוב, בלב המדבר, מיקום אידאלי. למעשה, זוהי פצצת זמן מתקתקת אשר מאיימת על חייהם של מאות אלפי בני אדם, פצצה שיכולה בכל רגע להתפוצץ ולגרום לאסון האקולוגי הגדול ביותר מאז אסון צ'רנוביל.

בראשית היה המפעל הממשלתי לפסולת מסוכנת. מפעלים שמשתמשים במתכות כבדות וחומרים מסוכנים מחויבים על פי חוק להוביל את הפסולת המסוכנת שלהם לאתר רמת-חובב, שם עוברת הפסולת תהליכים כימיים שמפרקים את חלקה, והשארית נקברת בחביות ברמת-חובב או מועברת לאתר הפסולת הרעילה דודאים. כמה שנים לאחר שנפתח אתר הפסולת הרעילה הוקמו ברמת-חובב עוד 16 מפעלים כימיים המייצרים דשנים, בלוני גז וכימיקלים לתעשייה. עד כאן, אין בעיה. מקומות תעסוקה לתושבי הנגב, תעשיות עתירות ידע, תחום משגשג שרובו מיועד לייצוא - החלום הציוני והתגשמותו.

כשמפעל כימיקלי, כמו אלה שברמת-חובב, פועל בשטחה של מועצה אזורית או מקומית בכל מקום אחר בארץ, הוא כפוף למרותה וחייב לפעול על פי הנחיותיה בנוגע לשמירה על איכות הסביבה. הנחיות אלה נגזרות מן הסתם מחוקי המדינה, אבל המועצה יכולה לאמץ תקן פיקוח מחמיר יותר, ותפקידה העיקרי של המועצה הוא לפקח ולנטר את זיהום הסביבה על ידי המפעל. כך בחיפה, כך ברמלה ובכל מקום שבו קיים מפעל מזהם.

ומה ברמת-חובב? רמת-חובב אינה נמצאת בתחום שיפוטה של אף מועצה אזורית. למעשה, רמת-חובב היא מועצה תעשייתית, היחידה מסוגה בארץ. מה זה אומר? אפס תושבים בשטח המועצה, כלומר אפס תלונות. המועצה מורכבת מנציגי המפעלים, נציגי המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים, משרד הבריאות, ומשרד התמ"ת. בעיקרון למפעלים אמור להיות שליש מהרכב המועצה, אבל בפועל נציגי הממשלה הם אנשי שלומם של המפעלים, ומי שאמור להגן על האינטרסים של הציבור החי בקרבת מקום נותר כמיעוט נצחי. ואם מישהו יגיד שזה לא לתת לחתול לשמור על השמנת, אז אותו מישהו לא יודע מה זה חתול ומעולם לא שמע על שמנת כנראה.

באין מפריע, המפעלים מעגלים פינות וחוסכים באמצעי שמירת הסביבה. תקנות הבטיחות אינן אחידות, ומדי פעם ישנה ידיעה קטנה בעמוד 8 למטה על עובד של מפעל זה או אחר שנפגע בתאונה תעשייתית מיותרת, תאונה שבדרך כלל כפסע בינה ובין זיהום הנגב הצפוני כולו בענן של גז כלור רעיל. הנה, תראו מה היה שם אתמול.

גם ללא תאונות, מחקרים אפידמיולוגיים של אוכלוסיית האיזור הראו על קשר בין קרבת המגורים לרמת-חובב לבין מחלות ריאה, מומים מולדים, תמותת תינוקות ומחלות סרטן שונות, והזיהום אינו מבחין בין יהודים ובדואים, בין קיבוצים וערים, בין חיילים וקשישים. האוכלוסיה שסובלת הכי קשה מהזיהום היא אוכלוסיית שבט הבדואים אשר גר במרחק של כחצי קילומטר בלבד מרמת-חובב. לתושבי השכונות הדרומיות של באר-שבע ישנו סיכוי גדול מהממוצע פי 4 לחלות בסרטן. באר שבע הולכת ומתרחבת דרומה, ועיר הבה"דים של צה"ל צפויה לקום קצת דרומה לרמת-חובב. הייתם רוצים לעשות שם קורס אחרי הגיוס? הייתם רוצים קרוב משפחה שמשרת שם? אני לא רוצה לחלוף שם עם כרמל באוטו, קל וחומר להשאיר אותה שם לתקופה ממושכת.

ישנו אור קטן בקצה המנהרה, והוא המשרד להגנת הסביבה. כמובן שלאיש אין אינטרס לסגור את המפעלים לגמרי, אבל שינוי הרכב המועצה כך שהמפעלים יהיו כפופים ישירות למשרד להגנת הסביבה בהחלט ישפר את המצב הקיים. בהנחה שלמשרד להגנת הסביבה יהיו גם שיניים כדי לאכוף את התקנים שלו, יתחילו המזהמים הגדולים לקחת אחריות על מעשיהם ויפסיקו להזרים מתכות כבדות לנחל הקרוב או החוצה אל האטמוספרה.

עד שיבוא אותו שינוי מיוחל, המפעלים הם עדיין פצצת זמן מתקתקת. מפעלי "מכתשים" או "תרכובות ברום" יכולים לשחרר בכמה דקות ענן גז רעיל שיטייל עם הרוח ויהרוג כל דבר חי שהוא פוגש, צומח או הולך, וענן כזה מסכן כל תושב וצמח ברדיוס של 20-30 ק"מ, תלוי לאן נושבת הרוח. התסריט היותר אופטימי מדבר כמובן על גסיסה איטית מסרטן זה או אחר. לא יודע מה אתכם, אותי זה מפחיד.

כסף יש, ירוק חסר

היום התפרסמה ידיעה מקוממת. המשרד להגנת הסביבה ניצל 98% מהתקציב המקורי שלו לשנת 2007 - 207 מיליון ש"ח מתוך 211 מיליון - אבל תוספות ומענקים שקיבל במהלך השנה, סכום פעוט של 283 מיליון ש"ח, לא נוצלו. בחישוב כולל ניצל המשרד רק 42% מהכסף שעמד לרשותו.
הדבר מקומם במיוחד בגלל ההתנהלות הכושלת של המשרד, אשר על כל צעד ושעל טורח להזכיר לכל מי שמוכן להקשיב שהבעיה היא מחסור בתקציבים, שממנה נובע מחסור בפקחים וביוזמות ירוקות. השר גדעון עזרא, שהיו לו בעבר כמה הברקות חיוביות, אבל בזמן האחרון לא שמענו ממנו שום בשורה חוץ מ"אין לי כסף, אין לי", שאותה שמענו כבר בעבר מגידי גוב.
מעולם לא ראיתי בגדעון עזרא אדם אינטליגנטי, סלדתי מעמדותיו והערותיו הגזעניות, ולא היו לי תקוות גדולות ממנו כשר להגנת הסביבה. נקודת האור היחידה בכניסתו למשרד זה היתה שהוא החליף את צחי הנגבי, שהיה כנראה השר הגרוע ביותר בתולדות המשרד.
אולי באמת עדיף לעבור לשיטה אחרת. ראש הממשלה ייבחר ישירות, אבל משרדי הממשלה ינוהלו ע"י אנשי מקצוע, ויינתן להם חופש פעולה, תחת ביקורת מבקר המדינה. כך יוכלו משרדי הממשלה לתכנן (ולבצע) לטווח ארוך.

FREE TIBET

כל כך עצוב לראות ולשמוע את המהומות שהתרחשו השבוע בלהסה, בירת טיבט. זה אזור מהמם ביופיו, עם אנשים כל כך פשוטים ונחמדים, והסינים פשוט הורסים את התרבות הטיבטית בשיטתיות. נכון שהסינים הביאו לטיבט את הקדמה, שסביר להניח לא היתה מגיעה אליהם אם עדיין היו עצמאיים, אבל זה בא על חשבון אובדן הזהות הלאומית-דתית של הטיבטים, שכיום הם מיעוט נרדף בארצם שלהם.

המצב הוא מסובך, כמו כל מצב פוליטי בעולם ובמיוחד בעולם השלישי, והשחקנים מגלגלים את האשמה זה על זה. הטיבטים, הנקרעים בין צו המוסר הדתי של הדלאי-לאמה למאבק לא-אלים לבין מציאות היומיום הקשה תחת שלטון הכיבוש - או כמו שהסינים קוראים לו, "שחרור" - מגיעים פעם בכמה שנים לנקודת רתיחה ומשחררים קיטור, חלקם בדרכים אלימות. לא הייתי רוצה להיות במצב שלהם.

האולימפיאדה תתחיל בתאריך 8/8/08, ואף מדינה לא חולמת להחרים אותה בגלל זוטות כמו הפרת זכויות אדם שיטתית. ישנם קולות הקוראים לכך, אבל זה לא יקרה. סין היא מעצמה, ואי אפשר להתייחס אליה כמו אל עוד מדינה קטנה. כשסין מתעטשת, האירופאים והאמריקאים פותחים מטריות. עצוב.