שישה שבועות עמוסים עברו על כוחותינו... הבה.
ניר, שהיה מועמד למשרת שופט שלום, לא הצליח בנסיון הראשון שלו. ישנם כאלה שמגיעים למעמד הזה פעמים רבות ללא הצלחה, כך שזה לא סוף העולם, והוא עצמו היה מוכן לאפשרות הזו. אולי בפעם הבאה.
ביום שישי שלאחר רשומת האקטואליה הקודמת, נסענו לחיפה כדי לבקר את יעל בדירתה החדשה בנווה-שאנן. ללא ספק, היא עלתה ברמת החיים: דירת 2.5 חדרים במקום טוב יותר (מרחק יריקה מהדירה הראשונה של ההורים באותו רחוב), עם ריהוט חדש (ברובו), עם נוף נהדר לאחד הואדיות של חיפה. כשהיינו שם הדירה עדיין לא היתה מאורגנת עד הסוף, אז אני מניח שבפעם הבאה שנבוא נתפעל עוד יותר.
השגתי מדחס משומש עבור האוטו של מיקה ממחסן חלפים בהוד השרון. הבאתי את האוטו בשישי בבוקר למוסך והלכתי לשתות משהו. אחרי שעתיים וחצי חזרתי באופטימיות יתר, רק כדי לגלות שהמוסכניק פירק את המדחס הישן ולא הצליח להרכיב את החדש, כי הוא לא מתאים... המדחס שקיבלתי הוא כנראה של דגם אחר, והוא אכן קצת יותר קטן. בלית ברירה חזרתי אל מחסן החלפים עם המדחס שפורק, והבחור יצא לסיבוב שני של חיפושים. לאחר ימים ספורים הוא חזר אלי עם מדחס אחר, הפעם תואם במדויק לזה שהראיתי לו. עוד בוקר שישי במוסך, הפעם ארבע שעות של המתנה, ולאחר שההרכבה הסתיימה בהצלחה התברר שהמדחס החדש דפוק גם הוא.
נתתי לעניין ליפול בין הכסאות בגלל המעבר, אבל היום הסתיימה הסאגה. לאחר כמה חיפושים נרחבים אחר מדחס טוב, כבר לא היה נעים לבחור ממני, והוא הציע לעזור לי עם התיקון. במקרה הוא מכיר איש מזגנים מצוין בכוכב יאיר, והוא התנדב לקחת עבורי את האוטו לטיפול ולהחזיר אותו, וזה קרה היום. כמובן שהטיפול כלל יותר מאשר החלפת מדחס, ולכן הסכום אותו נאלצתי לשלם היה גבוה ממה שתכננתי, אבל זה כבר באמת היה בלתי אפשרי לנסוע באוטו הזה בלי מזגן, ולכן הסכמתי בלית ברירה.
בינתיים בעבודה הגיע מפתח חדש לצוות בסוף יוני, ואני איבדתי את תואר "החדש", ובמקביל הגיעו אורחים משיקאגו לצורך דיונים מרתוניים לגבי פרוייקט עתידי. הישיבות הארוכות אמנם היו חשובות והניבו מסקנות, אבל באותם ימים הפרודוקטיביות ירדה כמעט לאפס והתשישות ניכרה בכל המעורבים בדבר. לאחר שהאורחים עזבו אותנו העבודה חזרה לסדרה, ואני עסוק במשימות אמיתיות. יש הרבה מאוד משימות, יותר ממה שהצוות מסוגל לבצע כרגע, אבל עודף עבודה זה תמיד טוב; עדיף על האלטרנטיבה!
לקראת סוף יוני ראינו את ה
הצגה "
לרקוד ולעוף" של "הבימה" במסגרת המנוי שלנו. זוהי דרמה קומית מאת רשף לוי, ולכן הכתיבה היא ללא ספק נקודת האור הבולטת של ההצגה. השחקנים לא נדרשו ליכולות משחק מרחיקות לכת במיוחד, אבל ההצגה קולחת ומהנה, עם רגעים מרגשים ורגעים קומיים. ההצגה עוסקת בנושא השחוק של דינמיקה משפחתית דפוקה בצל ארוע טראומטי מהעבר, אבל מצליחה בכל זאת להציג סיטואציה מעניינת.
לקראת המעבר החלטנו להפטר מכמה דברים שפשוט לא רצינו שיעברו איתנו. פרסמנו באתר
"אגורה" באחד הערבים את שולחן האוכל הישן שקיבלנו מההורים שלי לפני ארבע שנים וגם את מערכת הסטריאו הישנה של מיקה, שכבר מזמן התחילה לגלות סימני גריאטריה מתקדמים. תוך שעה וחצי מרגע הפרסום שני הדברים לא היו בדירה... מדהים.
ביום חמישי שלפני המעבר, בעל הבית האילתי קפץ לבקר בדירה. הוא לקח את ההמחאה שהשארנו לו עבור הימים שמעבר לחוזה, והוא השאיר לנו את שטר החוב שלנו. אחד השכנים מלמטה פגש אותו והסב את תשומת ליבו לעובדה שכנראה יש דליפה מצינור המים הראשי שלנו. בעל הבית הזמין שרברב בו ברגע, וזה בא והחליף את קטע הצינור הבעייתי.
בערב באנו הביתה, פתחנו את השיבר, ואין מים. טלפון בהול לבעל הבית הוביל להתייצבותו של השרברב למחרת בבוקר לסיבוב שני של תיקון. כנראה שהצנרת נסתמה מחתיכות חלודה (כל הצנרת בבניין הזה ישנה ומוזנחת... אני שמח שעברנו משם), ולקח לו שלוש שעות לרוקן את הצנרת מהפרעות ולהשיבה למצב תקין. ייאמר לזכותו שלחץ המים בדירה עלה בעקבות הניקיון היסודי שלו.
את סוף השבוע האחרון שלפני המעבר העברנו באריזות, מן הסתם. ביום האחרון שלפני המעבר ארזנו את כל מה שלא נחוץ ללילה ולבוקר האחרון, ואת אלה ארזנו בבוקר המעבר. ההורים שלי באו מוקדם בבוקר כדי לעזור לנו לפרק דברים בדירה ולסגור ארגזים אחרונים. המובילים הגיעו בשעה 9:00, ועד הצהריים כבר לא נותר בדירה שום דבר שלנו.
בדירה החדשה התחלנו לפתוח ארגזים ולפרוק את הציוד, אבל בשלב מסוים בערב נשברנו ונפלנו על המיטה. מפאת כמות הארגזים הסגורים, החלטתי לקחת יום חופש נוסף ביום שאחרי המעבר כדי לסיים לפרוק ולסלק את הארגזים הרבים. לאחר עזרה מתמר בסידור הבגדים והמטבח, בסוף אותו שבוע הדירה היתה כבר מסודרת, לרווחתנו הרבה. האזור היחיד שעדיין מבולגן הוא המרפסת, בה נמצאים חלקי ארון הבגדים. מכיוון שבדירה החדשה יש ארון אפילו יותר גדול, אין לנו צורך בו, ולכן ביקשנו מהמובילים שלא ירכיבו אותו, ואנחנו מנסים למצוא מישהו שיקנה אותו במחיר הוגן.
כרמל קיבלה את המעבר יחסית בקלות. דיברנו איתה מראש על כך שאנחנו עוברים לבית חדש בקרוב, והיא עקבה אחרי תהליך האריזה הארוך בעניין. בבוקר המעבר הבאנו אותה לגן כרגיל ולקחנו אותה אחה"צ כרגיל, כדי לתת לה כמה שיותר תחושה של שגרה. החדר הראשון שסידרנו אחרי המעבר הוא החדר של כרמל, כדי שתתרגל כמה שיותר מהר, והיא חזרה באותו יום מהגן אל חדר משלה, למרות שיתר הבית היה מבולגן ומלא ארגזים. היא ילדה סתגלנית ומאושרת (כמו שהגננת טורחת ומזכירה לנו, היא ילדה בריאה בנפשה, ללא כל תסביכים) ולמעט תסמינים קלים של חוסר בטחון המעבר עבר עבורה בטבעיות.
הדירה קטנה יותר מהקודמת, אבל יש בה שפע של שטחי אחסון, מה שמאפשר לנו לגור בנוחיות במטראז' קטן יותר ועדיין להכניס את כל מה שיש לנו, כולל מה שהיה במחסן. הבניין נמצא באזור נחמד מאוד, קרוב לבית חולים "מאיר" ובמרחק יריקה מקניון ערים, אזור שקט וירוק. יש לנו חניה אחת מתחת לבית והוצאנו תווי חניה אזוריים כדי להחנות ברחוב את הרכב השני. דמי ועד הבית ירדו במעט ממה ששילמנו בהוד השרון, אבל פתאום יש לנו גם מעלית והבניין מטופח. בעל הבית סידר לנו פלדלת כפי שהתחייב ותיקונים נוספים וכמובן, שכר הדירה נמוך במאות שקלים לחודש! כבר הזכרתי שאני מרוצה מהמעבר?
בסוף השבוע שלאחר המעבר נסענו לחיפה כדי להיות אצל ההורים שלי. בשישי בערב הלכנו עם יעל לסרט "שרק 4" בתלת-מימד, שהציג בלב המפרץ. אני חייב לציין שהסרט חביב, אבל ה-3D לא באמת הוסיף לו, בטח לא כמו שהוסיף ל"אווטאר" שראינו בינואר. אין הצדקה למחיר המופקע גם כך של כרטיסי הקולנוע, ועל אחת כמה וכמה המחיר המיוחד של סרטי תלת-מימד.
למחרת הלכנו לים עם כרמל. מיקה ויעל נסעו לים, בעוד אמא ואני הלכנו ברגל, ותוך כדי גלגלנו שיחה על ענייני דיומא. כרמל התלהבה מהגלים ורצה אליהם ללא פחד פעם אחר פעם, ואנחנו ניסינו לרסן אותה שלא תכנס עמוק מדי לים הגלי (היה דגל אדום). למחרת היא סיפרה בגן איך "עשינו פלאץ' בגלים" לכל מי שהקשיב.
אחרי המעבר ניסינו לעשות כביסה, אבל
מכונת הכביסה סירבה לשתף פעולה. המכונה פעלה, התוף הסתובב, אבל מים לא נכנסו. בדקתי את החיבורים וראיתי שאין איתם בעיה, וגם לא עם ברז המים. החלטנו שלהזמין טכנאי למכונה קשישה כזו (זו מכונת הכביסה הישנה של תמר, שהגיעה לגיל מצוות השנה) פשוט לא חכם. במוצ"ש נסענו לשתי חנויות חשמל כדי להסתכל על מכונות חדשות, ולאחר השוואת מחירים זריזה עם האינטרנט גילינו פערים עצומים. הזמנו מכונה של
Bellers דרך האינטרנט ופרסמנו את המכונה הישנה, איך לא, באתר "אגורה". כמעט מיותר לציין ששלוש שעות לאחר הפרסום המכונה נעלמה.
המכונה החדשה הגיעה יומיים וחצי אחרי ההזמנה, דהיינו שלישי בשעות הבוקר. התקשרתי לקבלן המשנה שאמור לספק את השירות למכונה כדי לתאם הגעה של טכנאי, לצורך הפעלה ראשונית של המכונה, ו"תיאמו" איתי בין 8-12 למחרת (האלטרנטיבה היתה בשבוע שאחרי). בלית ברירה שרפתי עוד בוקר בהמתנה, אבל הטכנאי בושש לבוא. לבסוף הוא הגיע בשעה 12:30, הפטיר משהו על עיכוב וניגש לעבודה. רבע שעה של עבודה הספיקה, מה שלא מנע ממנו לנסות למכור לי במחירי מציאה עגלה למכונה, פילטר מיותר ואפילו בר מים... מכיוון שהאיחור שלו מהווה עברה על "חוק הטכנאי", מגיע לי פיצוי, אותו אני מתכוון לדרוש בהקדם. חצי יום התבזבז לי על כלום, ואח"כ עוד חצי יום בעבודה בנסיון לפצות על כך. BAH.
באמצע החודש הלכתי לראות את סוזאן וגה בחוות רונית, אבל על זה כבר
כתבתי...
ביום רביעי שעבר עבדתי חצי יום מהבית, ובצהריים לקחתי את כרמל מהגן ונסענו לחיפה. מיקה הגיעה ברכבת מהעבודה בת"א. ביחד עם אבא, ניר, שקד ויעל הגענו לאלביט כדי להיות ב
מסיבת הפרישה של אמא מהעבודה. אחרי 42 שנות עבודה עבור
אלביט, אמא הגיעה לסוף הקריירה המפוארת שלה, שהעבירה אותה בין המחלקות השונות באלביט לאורך השנים, בין מגוון מיקומים פיזיים ומגוון תפקידים. כשאמא התחילה לעבוד שם, אלביט ייצרה את "אלביט 100", אחד מראשוני המיני-מחשבים בעולם. כיום אלביט היא תאגיד שידו בכל, אשר מעסיק אלפי עובדים ברחבי העולם.
במסיבה היו אנשים שעבדו עם אמא לאורך השנים, ורבים מהם כתבו לה דברי ברכה והביאו מתנות יפות לרגל המאורע. אנחנו, בני המשפחה, התקבלנו שם כמכרים ותיקים, בגלל שאמא תמיד הראתה תמונות וסיפרה סיפורים על כל אחד מאיתנו. אמא מאוד התרגשה (בדרכה המופנמת), בעיקר מעצם המעמד וההכרה שפרק משמעותי בחייה מסתיים ופרק חדש נפתח. כעת יהיה לה זמן לנוח, לקרוא, להקדיש יותר זמן לנכדות, ולעשות מה שהיא באמת רוצה. שיהיה לה בהצלחה!
יומיים אחר כך הגיעו ההורים עם יעל אלינו לכפ"ס. אבא הביא איתו את כלי העבודה לצורך התקנת מאוורר התקרה ומדף. הוא נסע עם יעל לבקר את אחותו בפ"ת, ואח"כ חזרו אלינו כדי לאסוף את אמא ולנוח לפני הנסיעה בחזרה צפונה.
ביום ראשון נסעתי לעבודה, עבדתי כל היום, ובערב התכוונתי לעשות קניות ולהגיע הביתה. ביציאה מהעבודה, עוד לפני שהגעתי למחלף הסירה, נכנסתי לצומת, כנראה באור אדום, ומימיני הגיע רכב שפנה שמאלה. בלמתי בחוזקה, אבל ההתנגשות היתה בלתי נמנעת. התאונה היתה במהירות נמוכה, ולכן אין נזקי גוף לי או לנהג השני, אבל נזק לרכבים יש בהחלט - הפגוש הקדמי אצלי ספג את המכה והעביר אותה לכנפיים ולמכסה המנוע, וברכב השני (מאזדה 3) נפגע הצד השמאלי הקדמי. מה שכן, אצלי לא היה נזק למנוע, והרכב המשיך לנסוע כרגיל. החלפנו פרטים וטלפונים, ואני המשכתי לקניות והביתה, במצב רוח מדוכדך ועצבני. למחרת הכנסתי את הרכב למוסך לטיפול של כמה ימים, וקיבלתי תמורתו רכב חלופי, נחות בהרבה. בתחילת השבוע הבא אני כנראה אקבל את הרכב בחזרה, אשלם במיטב כספי על התיקון ואתחיל את הפרוצדורה של קבלת ההחזר מחברת הביטוח.
כמו שכולם חזרו ואמרו לי, כל עוד זה רק כסף - ניחא. העיקר שיצאתי מהעסק בלי שריטה וגם הנהג השני. ועדיין, ההרגשה היא גרועה, ואני כועס על עצמי. שום דבר לא הסיח את דעתי, לא היתה תקלה ברכב, פשוט הייתי משוכנע ב100% שיש לי ירוק. בדרך כלל אני נהג רגוע וזהיר, ואם לי קרה משהו כזה, זה יכול לקרות לכל אחד. מפחיד.
אתמול היתה בגן מסיבת סוף השנה. אמנם השנה נגמרת רק באמצע אוגוסט, אבל כבר עכשיו הופיעו ילדי הגן (בניצוחה של המורה למוזיקה) במחרוזת שירים בנושא "קיץ וכיף", והתוצאה היתה מקסימה. חלקם של הילדים כבר מעל גיל 3, וכרמל לא הרחק מאחוריהם, והם כבר מדברים שוטף, שרים ורוקדים, זוכרים בע"פ מילות שירים ומשתפים פעולה עם הוראות בימוי. צילמתי הרבה תמונות וסרטונים, וכרמל מאוד אוהבת לראות את עצמה על מסך המחשב, שרה ורוקדת.
זהו, ארוך מאוד אבל סיימתי. העתיד צופן בחובו טסט לשני הרכבים, חופש לכרמל ובאופק שוב חגים...
