אקטואליה 30/8 (חלק א')

חודשיים לא פשוטים עברו על כוחותינו. יולי השנה היה חם, לח ודביק אפילו יותר מבשנה שעברה ואוגוסט לא אכזב גם הוא. עומס העבודה גדול מתמיד, ועם זאת היתה תקופה מלאה מוזיקה וחידושים.

בשישי 1/7 נסעתי עם לון ודינה להופעה של סוויד בגני התערוכה, שם פגשנו זוג חברים שלהם בשם אבי ושני. ההופעה היתה אמורה להתחיל בשעה 22:00 אבל באיחור אופנתי הלהקה עלתה לבמה (ללא מופע חימום) רק בשעה 23:00. במהלך ההופעה אמר הסולן ברט אנדרסון אולי משפט של ברכה לקהל, אבל האנרגיות המטורפות של ההופעה פיצו על הכל. ההופעה נמשכה פחות משעה וחצי, כולל הדרן בודד, וכללה שרשרת של 18 מהלהיטים הגדולים של הלהקה, מבוצעים בהתלהבות ראויה להערצה ע"י הסולן בן ה-44 וחבריו. הם באו לתת בראש, ואין ספק שהם יודעים את העבודה.
מערכת ההגברה לא היתה במיטבה, והצליל קצת צרם (גם למחרת הרגשתי צפצופים באוזניים), אבל נהניתי מההופעה כמו שלא נהניתי הרבה זמן (עם כל הכבוד להופעות של סוזאן וגה, זה סגנון שונה לחלוטין), ויצאתי ממנה צרוד מרוב שירה וצעקות. לאחר ההופעה, שהשאירה טעם של עוד, היינו כולנו מוצפים אדרנלין. החלטנו להמשיך את הערב במקום אחר, ונסענו לבית קפה ברחוב דיזנגוף בת"א. שם ישבנו, אכלנו, שתינו ודיברנו עד שעה קטנה בלילה. חזרתי הביתה לקראת 4:00, מה שקרה בפעם האחרונה אולי כשהייתי סטודנט.

בשבוע שאחרי הייתי בשלושה ימי מילואים. עוד תרגיל, זהה לקודמיו, אלא שהפעם קודמתי לתפקיד פיקודי זוטר (אולי בגלל הדרגה החדשה), לא שזה שינה משהו מהותי בחוויה. גם הפעם, כמו בפעמים קודמות, עשיתי כל מאמץ שלא לישון שם בבסיס. בבוקר הראשון נסעתי עם שני קצינים מאזור המרכז, ובאותו ערב גם חזרתי איתם. בבוקר השני נסענו שוב, אבל בערב השני החליט הקצין בעל הרכב שהוא נשאר לישון בבסיס, ואני תפסתי טרמפ עם מישהו אחר לחיפה, כדי לישון אצל ההורים. למחרת אבא הקפיץ אותי קצת אחרי 5 לפנות בוקר (או שמא לילה?) להסעה מהדר שעברה דרך הקריות והגיעה עד הבסיס, מה שאמר יום עייף במיוחד. זה לא שינה הרבה, כי התפקיד העיקרי שלי באותו יום היה לנהוג במהירות של 60 קמ"ש ברחבי הגליל והגולן.
בערב היום השלישי, לאחר ששוחררנו, נסעתי עם אלי, הקצין בעל הרכב איתו נסעתי ביום הראשון והשני, הביתה. יצאנו מהבסיס והרכב שלו התחיל להראות סימני מצוקה קלים בצורת נורות דולקות. התפללנו חזק והמשכנו בנסיעה, אבל כנראה שלא מספיק חזק, כי אחרי כמה ק"מ הרכב פשוט נכבה בזמן הנסיעה ונאלצנו לעצור בצד. בדיקה קצרה וגירוד קל בראש לא קידמו אותנו כהוא זה, אבל אחרי כמה דקות של מנוחה הרכב התניע והמשכנו לנסוע עוד כמה ק"מ, שם העניין חזר על עצמו. בשלב זה התחלנו לעשות טלפונים במטרה למצוא שירות תיקוני דרך שיוכל לחלץ אותנו, ובסופו של דבר מצאנו את השירות שהביטוח מספק. בחור נחמד ויעיל בשם סעיד הגיע אלינו, בדק את המנוע וגילה שרצועות האלטרנטור גמורות. חשבנו שמפאת השעה האוחרת, הדבר יצריך גרירה למוסך ותיקון יקר ביום המחרת, אבל 2-3 טלפונים זריזים של סעיד העלו פתרון מהיר וזול בהרבה - הבאת רצועות חדשות מכפר כנא הסמוך על המקום, ובמחיר סביר. נסע הבחור, קנה, חזר, תיקן על המקום וקיבל טיפ נדיב. המשכנו הביתה, אמנם באיחור אבל מרוצים מאוד.

באותו שישי שמתי את כרמל בגן, נסעתי לת"א לאסוף את מיקה מהעבודה וביחד הגענו למרפאה הפרטית של רופא הנשים בבני-ברק לצורך בדיקת שקיפות עורפית. הבדיקה עברה בסדר, ואין סיבות לדאגה. באותו עניין, חודש לאחר מכן מיקה עברה סקירת מערכות מתקדמת, בה למדנו שתהיה לנו עוד בת (יאי! D-: ) והיא מתפתחת בצורה מושלמת. עם זאת, בדיקת החלבון העוברי הניבה תוצאה גבולית, ולכן בשבוע שעבר מיקה עברה בדיקת מי-שפיר, והתוצאות בקרוב.

ב-11/7 חל יום הולדתה של סוזאן וגה, ובאותו יום יצא גם החלק השלישי בסדרת האלבומים Close-Up, בו היא נותנת פרשנות מחודשת לשיריה הישנים. הפעם, משום מה, האלבום זמין להורדה אך הדיסק עצמו נמכר בינתיים רק דרך אמאזון בריטניה, כך שמעריצים אמריקאים אינם יכולים לקנות אותו (אלא אם כן יזמינו וישלמו מחיר מטורף על המשלוח), אבל לישראל המשלוח סביר. הזמנתי את הדיסק בהזמנה מוקדמת וקיבלתי אותו בשבוע בו יצא. ישנם ביצועים טובים מאוד וכאלה שסתם טובים, ויש אפילו שיר חדש מתוך המופע שראיתי באפריל על קארסון מקאלרס (פרטים ביומן המסע... לכשיפורסם). מומלץ בחום!

באותו שבוע ניצלתי את המתנה שניר קנה לנו ליום הנישואין וימי ההולדת - כרטיס זוגי להופעה של אהוד בנאי באמפי שוני ליד בנימינה. מכיוון שמיקה אינה נמנית על מעריצותיו, הזמנתי את לון לבוא איתי והוא הסכים בחפץ לב. יצאתי מהעבודה קצת מוקדם וחשבתי לתומי שאסע לבנימינה, אפגש עם לון לפני ההופעה, נשב לאכול משהו ואז נגיע בניחותא. לא לקחתי בחשבון את פקקי חמישי אחה"צ... הדרך צפונה לקחה לי כמעט שעתיים. כשהגעתי כבר לא נותר זמן רב, ולכן חטפתי משהו קטן לאכול ולשתות ונסענו לאמפי.

ההופעה היתה ללא מקומות מסומנים, ואנחנו התמקמנו בשורה השניה באמצע, מקום מעולה לכל הדעות. האזור שלפני השורה הראשונה התמלא במהרה עם תחילת ההופעות בבני נוער ומעריצים שהתקבצו כדי לרקוד במרחק נגיעה מהזמר והלהקה. ההופעה עצמה היתה מצוינת, התחילה שקטה ורגועה, ועם הזמן הלך וגבר הקצב, עד שבהדרנים כל הקהל, ואנחנו איתו, היה על הרגליים. חוויה נפלאה, גם למי שאינו מעריץ מושבע.

[חלק ב]

אקטואליה 28/6 (חלק ב')

[חלק א']

בערב שבועות הגענו אל שרון למפגש משפחתי, שהפעם כלל גם את אהרל'ה. דיברנו, צחקנו, התעדכנו ואכלנו, והיה ערב מהנה. הילדות שיחקו, אבל בשלב מסוים העייפות השתלטה על כרמל, שלא ישנה צהריים באותו יום. היא נשכבה על פוף גדול בסלון ונרדמה, עם כל ההמולה שסביבה.

ביום שאחרי החג, בו אגב חל יום הולדתה ה-30 של דנה בהצטלבות של התאריך העברי והלועזי, נסענו לאולם אירועים בעפולה על מנת לחגוג את בת-המצווה של שקד. התינוקת הקטנה ההיא גדלה והפכה לילדה והיום היא נערה על סף הבגרות. איך שהזמן רץ... החגיגה היתה קטנה ומאופקת (יחסית להפקות הענק המזעזעות הנהוגות במקומותינו בימים אלה), ודמתה יותר לערב כיתה מושקע מאוד. היו ריקודים, ברכות וצוות צילום, ואפילו כרמל רקדה ונהנתה. אחרי שהיא ישנה בדרך צפונה היא היתה טעונה באנרגיה, ועדיין הוציאה מספיק מרץ כדי להרדם ברגע שהתחלנו לנסוע משם.

נסענו לישון בחיפה אצל ההורים, ולמחרת בבוקר ירדנו לחוף הים כדי לאכול בראנץ' לכבוד יום הולדתה של מיקה. אחרי ארוחה קלה, טיילנו קצת על החוף, ובשעת צהריים חמה נסענו הביתה.

אגב, באותו יום יפעת ודורון עברו דירה, לאחר שבעלי הבית שלהם פינו אותם לפני תום החוזה, על מנת למכור את הדירה. הם חיפשו דירה סבירה בקדחתנות במשך מספר שבועות, ולבסוף מצאו את מבוקשם באזור פולג בנתניה. קצת רחוק, אבל לא בקצה השני של העולם.

ביום ראשון לפני שבועיים נפטרה חנה, אשתו של סבי משה, לאחר מאבק ארוך במחלה קשה. לפני המחלה היא היתה פולניה עקשנית, שסירבה להודות בקשיי החיים וחייתה את חייה בעצמאות מופגנת. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא היתה מאושפזת בבי"ח כרמל, לאחר ניתוח שלא ממש שיפר את מצבה. מוחה החריף וההומור הציני שלה לא נפגמו, והיא התבדחה על המחלה ועל סיכויי ההישרדות שלה, אבל היא כבר נראתה צל של עצמה. לאחר הניתוח היא נאלצה לעבור לבית אבות, על מנת שתוכל להעזר בסיוע רפואי צמוד, אבל ניכר עליה שאיבדה את רצונה לחיות. הסבל היה קשה מנשוא, והיא אמרה לא פעם שהיא רוצה לסיים את הכל ולהצטרף לסבא שלי, שנפטר לפני שתים עשרה שנים. לפחות עכשיו היא הגיעה אל מנוחתה. יהי זכרה ברוך.

מיקה מסרה לי את ההודעה על דבר מותה כשחזרתי ממשחק סקווש בראשון בלילה, ולמחרת שוחחתי עם אמא שלי, שהודיעה לי שהלוויה תתקיים באותו יום. עבדתי חצי יום ולקחתי רכבת לחיפה כדי להיות שם עם המשפחה כולה. מזג האוויר היה מעונן וקודר, ומרגע שמסע הלוויה החל נפתחו ארובות השמיים וירד גשם זלעפות, שנמשך עד שטקס הלוויה הסתיים. אם לא הייתי אתאיסט מושבע, הייתי עוד מתפתה לראות בזה איזשהו סימן קוסמי.

בשלישי האחרון דנה באה לשמור על כרמל, ואנחנו נסענו מרחק קצר מהבית לרמת-הכובש לחתונתה של גלי, חברתה של מיקה מימיה במשרד עורכי הדין בת"א. למיקה יצא לפגוש את החתן בהזדמנות זו או אחרת, ושנינו מכירים את גלי, אבל זהו. אירחנו חברה האחד לשניה, אכלנו מהאוכל וראינו את טקס החופה, אבל די מוקדם חתכנו הביתה כדי להספיק לישון.

למחרת חל יום ההולדת שלי. שלושים וחמש זה כבר לא ילד... רוב היום עבר בעבודה שגרתית, מופרעת לפרקים בשיחות טלפון מבני המשפחה. בהצטרפות מקרים נדירה אכלתי צהריים עם עופר ושוחחנו על הטיול שלי באפריל וזה שלו שמתוכנן לספטמבר, וכמובן על עבודה וכו'.

באותו יום היה ארוע עפיפונים של הגן בחוף הנכים בהרצליה, שני מטר מהעבודה שלי. הצטרפתי לארוע לקראת סופו, אחרי שהילדים העיפו את העפיפונים ושכשכו בים. היה נחמד, וכמובן שכרמל נהנתה עד אפיסת כוחות.

בבוקר המחרת לקחתי את כרמל לטיפול שיניים. לאחר שצילומי השיניים הראו רווחים ותחילתם של חורים בשיניה של כרמל, למרות ההקפדה על צחצוח בוקר וערב, קבענו מועד לטיפול, ולקחנו בחשבון שיכול להיות שנצטרך לסיים את הטיפול בשתי פגישות. הגעתי עם כרמל למרפאה, מרחק הליכה מהבית, והיא היתה פשוט נהדרת. גז הצחוק גרם לה למצב של סוטול קל ומנע ממנה להרגיש את הכאב, והיא שיתפה פעולה עם הרופאה הנחמדה, פתחה את הפה רחב-רחב וישבה בשקט. מכיוון שכך, הטיפול הסתיים בפגישה אחת, מה שגם חסך לנו קצת כסף על עוד מנת גז צחוק. כרמל קיבלה הפתעה, מדבקה ותעודת הצטיינות מהרופאה, והיתה במצב נורמאלי לחלוטין. הבאתי אותה לגן כעבור שעה, ויתר היום שלה היה רגיל לחלוטין.

בשישי יעל הגיעה לאזור שלנו בבוקר, ומיקה נסעה איתה לקפה וקניות. לאחר שהן חזרו, אני הלכתי להסתפר ולתרום דם, ואחה"צ לקחנו את כרמל לגן השעשועים. בשבת לקראת הצהריים הגיעו ההורים וגם ניר, מיכל ושלושת הילדות, וגם את לון ודינה הזמנו. בסה"כ היינו 13 איש, ונאלצתי ללוות כמה כסאות מהשכנים כדי שנוכל כולנו לשבת לאכול. הרמנו כוסית לרגל יום ההולדת שלי, והיה נחמד לראות את כולם ביחד. בשעת צהריים מאוחרת הקהל התפזר איש איש לביתו, ואנחנו נשארנו לנוח את שארית השבת.

השבוע נטול אירועים מיוחדים, חוץ מיום שישי שהוא יום הנישואין השביעי שלי ושל מיקה. באותו ערב אני אהיה בהופעה של סוויד עם לון ודינה, כך שאת המאורע הפרטי נחגוג בהזדמנות אחרת. בשבוע הבא יש לי שלושה ימי מילואים, שהפעם אמורים להיות קצת יותר משמעותיים מהפעם שעברה. כל זאת ועוד בפרקים הבאים...

אקטואליה 27/6 (חלק א')

חודשיים עברו מאז העדכון האחרון, והרבה קרה בתקופה הזו. ימי הולדת וביקורי מולדת, כינוסים משפחתיים ומעשי פלילים, חתונה ולוויה, ועוד ועוד. נתחיל?

בשישי שאחרי החזרה מהטיול לשגרה נסענו לחיפה כדי להפגש עם ההורים, יעל והמשפחה של ניר. חגגנו לניר יום הולדת 40 כמה ימים מוקדם מדי, מכיוון שביום ההולדת עצמו הוא ומיכל טסו לטיול של 10 ימים בניו-יורק. בתור הטיילים הותיקים (בכל זאת, היינו שם כבר פעמיים), נתנו להם טיפים על מה כדאי לראות ולעשות (ולא פחות חשוב - מתי) בעיר האורות.

למחרת בבוקר נסענו לבקר את אמא וסבתא של מיקה בקיבוץ, ואחה"צ חזרנו הביתה כדי להספיק לנוח קצת אחרי שבוע קשה.

למזלנו השבוע הבא כלל את יום העצמאות, והשנה ניצלנו אותו כדי לנוח בבית. לא זיקוקים, לא על האש, ובטח לא פטישים וספריי קצף. מילאנו מצברים כמו שצריך ובילינו זמן איכות עם כרמל.

בשבוע שאחרי יום העצמאות, אהרל'ה הגיע לארץ לביקור מולדת של חודש, לאחר כמעט שנתיים בהן דיברנו איתו ממרחק של מעל 12000 ק"מ בעזרת המחשב. הוא הגיע כדי לראות את המשפחה והחברים, ובעיקר את הנכדים, שגדלו מאוד (זו פעם ראשונה שהוא פגש את שירה). הוא לן אצל אחיו אמיתי בגבעתיים לאורך התקופה, אבל עשה גיחות לכל חלקי הארץ. לפני שבוע וחצי הוא חזר ללוס-אנג'לס בלית ברירה, בחזרה אל חייו שם, למרות שהוא מודה שהיה מעדיף להשאר כאן איתנו.

באמצע מאי הגעתי אל אוניברסיטת בר-אילן לצורך יום פתוח שהתקיים שם לקראת שנת הלימודים הבאה. התעניינתי במה שיש למחלקה למדעי המחשב להציע בנוגע למסלולי תואר שני, במיוחד בנושא בינה מלאכותית. אני כנראה לא ארשם לשנה הקרובה, אבל אולי בשנה הבאה. בכל מקרה, התרשמתי שהסגל הוא רציני ביותר והלימודים תובעניים, ויכול להיות שאאלץ לקצץ באחוזי המשרה שלי על מנת להיות מסוגל לסיים תואר שני בהצלחה. מה שכן, הקמפוס הוא קטנטן (אפילו יחסית לאונ' חיפה) ובניין מדעי המחשב עשה לי פלאשבקים לבניין הפקולטה למדעי הטבע בבן-גוריון - מבנה שנבנה בתחילת שנות ה-70 ולא שופץ מעולם, הרבה בטון חשוף וריח עובש באוויר. לא מלבב.

בשישי שלפני ל"ג בעומר נסענו שוב לחיפה, ובהתאם למזג האוויר האביבי-שרבי ביקרנו גם בחוף הים. כרמל התלהבה כמו שרק ילדים יכולים להתלהב מהים, ובקושי רב גררנו אותה משם. בשלב כלשהו הצטרפו אלינו גם יהלי ואופיר, שהגיעו כדי לבלות את סוף השבוע עם ההורים (ניר ומיכל היו עדיין בניו-יורק), והשמחה היתה גדולה.

באותו ערב הגיעו לארוחת ערב הדוד שלי אביב והמשפחה שלו, אותם לא ראינו זמן רב. שוחחנו עלינו, עליהם ועל הטיול, וכמובן אכלנו.

במוצאי ל"ג בעומר התאספו כל ילדי הגן וההורים לחגוג בחווה בהוד השרון, עם מדורה קטנה ואוכל לרוב, כולל קרטושקעס כמובן. אני הגעתי קצת באיחור מהעבודה, והפכתי לאטרקציה המרכזית בגלל הגיטרה שלי, שמיקה הביאה. קבוצת ילדים התגודדה סביבי וניסתה את כוחה בפריטה על מיתרי הגיטרה האקוסטית, בעוד אני מספק את האקורדים, והילדים נהנו מאוד.

ב30/5, יום שני רגיל לחלוטין, אבא שלי קם בבוקר וגילה שהרכב שלו איננו. הרכב, בן פחות מ-8 חודשים, נפרץ באישון לילה, ובכך הצטרפו ההורים שלי לסטטיסטיקה של גניבות הרכבים בישראל. אבא שלי לקח את זה קצת קשה, ונאלץ להתנייד בתחבורה ציבורית בפעם הראשונה מזה שנים. תלונה הוגשה במשטרה וטפסי ביטוח מולאו, אבל אבא שלי מאוד התעצבן על כך שחברת הביטוח לא מוכנה להעמיד לרשותו רכב חלופי במקרה גניבה (רק בתאונה).

במהלך השבועות שחלפו מאז, ההורים נעזרים ברכב של יעל, ולמשך שבוע הם אף שכרו רכב על חשבונם (בשאיפה לקבל איזשהו החזר מהביטוח), ואבא חזר לסוכנות כדי להזמין רכב חדש דומה, למרות שזה אומר הוספה של כמה אלפי שקלים על הכסף שהביטוח ישלם.

באותו שבוע קיבלנו מכתב ממחלקת הגנים באגף החינוך של עיריית כפ"ס, ובו שיבוץ לגן של כרמל לשנת הלימודים הבאה. כרמל שובצה לגן קרוב לבית, ובו שנתוני 2007 ו-2006, דהיינו שנתוני טרום-חובה וטרום-טרום-חובה. משמעות הדבר היא שכרמל לא תהיה עם שנתון חובה, כפי שרצינו, ולמעשה היא שוב תהיה בין הגדולים בגן. בנוסף, בשנה הבאה היא תאלץ לעבור גן שוב, מכיוון שהגן אליו שובצה אינו גן חובה.

כתבנו מכתב ערעור על ההחלטה ובתחילת השבוע לאחר מכן ניגשתי לאגף החינוך על מנת לנסות לדבר על ליבה של מנהלת המחלקה. היא מבחינתה הסבירה לי ששיבוצה של כרמל עם שנתון חובה פשוט אינו אפשרי. גני החובה מלאים כולם, ולו היה מקום ישנם ילידי אוגוסט וספטמבר 2007 שנמצאים בתור לפני כרמל, ובכל מקרה באופן עקרוני מחלקת הגנים אינה משבצת ילידי נובמבר עם שנתון גבוה יותר, מכיוון שהפער גדול. היה וניווכח שכרמל באמת בוגרת ומתקדמת מעבר לילדים האחרים בגן החדש, אפשר יהיה לשקול להעביר אותה לגן אחר, אבל זמנים יגידו.

[חלק ב' - מחר]

אקטואליה 2/5

איזה בלאגן... עוד לא הספקנו להתאושש מהטיול, וכבר חזרנו לשגרה. בערך. וחלק מהשגרה זה לכתוב, לא?

באמצע מרץ נודע לי שהמופע החדש של סוזאן וגה, הצגה מוזיקלית על חייה של הסופרת קארסון מקאלרס, תתחיל לרוץ ב-20 באפריל, ולא ב-28 כמתוכנן. לפני כן הייתי בטוח שלא יהיה לי סיכוי לראות את המופע, מכיוון שב-28 כבר היינו על הטיסה בחזרה לארץ (ועל כך ביומן המסע, שיפורסם כאן בקרוב מאוד, תוך שנה-שנתיים גג), והנה התגלגלה לפתחי הזדמנות שכל מעריץ חולם עליה: לראות את סוזאן באולם קטן ואינטימי, במופע חדש לחלוטין, ועוד בעיר מכורתה ניו-יורק. לאחר עדכון קצר למיקה, מיד הזמנתי כרטיס.

בפורים כרמל התחפשה לשלגיה, וזהו בעצם החג הראשון בו היא מבינה את עניין התחפושות, אוזני ההמן והרעשנים. עדיין רחוקה הדרך להכרת סיפור המגילה, אבל לא כל כך רחוקה. אחרי הכל, הילדה מאוד חכמה.. בכל אופן, אמא שלי ויעל באו בחג עצמו כדי להיות איתה פה בכפר סבא, ושלושתן עשו כיף חיים.

באותו ערב נסעתי עם יעל ואמא לחיפה, כדי לישון שם שלושה לילות. נקראתי לשלושה ימי מילואים בצומת גולני, ולכן העדפתי לישון בחיפה כדי לצאת כל יום מהבסיס (נגמרו ימי הליסינג, בהם הייתי נוסע מצומת גולני להוד השרון בלי לחשוב פעמיים, ולינה בבסיס הזה לא באה בחשבון). כשחזרתי, כרמל התייחסה אלי בחשדנות, וקצת כעסה עלי שנעלמתי לה. הלקח מכך היה להכין אותה מספיק זמן מראש לטיול שלנו.

המילואים היו מהיותר מיותרים בחיי. הביאו אותי, ועוד חמישה אנשי מילואים, לעבודות מחסן לצד האזרחים עובדי צה"ל. אלה האחרונים הם לא שיא האינטליגנציה והתחכום, בלשון המעטה, ועבודת המחסן, שמבוצעת שם ביום ע"י כשישה אזרחים, יכולה להתבצע ע"י שני אנשים נבונים בחצי יום, כולל הפסקת אוכל. תוספת של שישה אנשי מילואים היא מיותרת לחלוטין, מה שלא עשה רושם על אף אחד, ואנחנו בזבזנו את ימינו לריק. זו היתה חופשה מהעבודה על חשבון המדינה, מהסוג של בטן-גב, אבל אני מעדיף להמנע מחופשות כאלו.

אם כבר הזכרנו את העבודה, בשבועיים האחרונים שלפני הטיול היה עלי לחץ לסיים משימות ולסגור קצוות, כדי שכמה שפחות דברים יישארו באוויר כשאני לא זמין לטפל בהם. העברתי ידע לחברי הצוות האחרים, ובאופן כללי עבדתי אפילו יותר שעות מהרגיל. במקביל עשיתי גם הכנות אחרונות לטיול עצמו, כמו תכנונים של הרגע האחרון, קניית מזוודה וחגורת כסף, שאילת טלפון סלולרי לארה"ב מאורנג', והגעתי אל הטיול עם הלשון בחוץ.

בשבת שאחרי המילואים יצאנו עם לון ודינה לטייל בשפך נחל שורק, שליד קיבוץ פלמחים. בילינו איתם חצי יום בטיול נחמד בין פרחים ודיונות חול. כרמל הלכה איתנו כמו ילדה גדולה, אבל היא לא רגילה לטיולים כאלה, ובשלב מסוים היינו צריכים לקחת אותה על הידיים. הגענו עד לחוף הים, והיום השמשי הנהדר העניק לנו נוף נפלא של האזור כולו, ומשם חזרנו בדרך מקבילה אל האוטו. שמתי למיקה את משקפי השמש שלה על גג האוטו, והם נשארו שם כאשר נסענו... היו ואינם. מיקה ניצלה את ההזדמנות כדי לקנות זוג חדש למחרת היום. נסענו אל ההורים של דינה לארוחת צהריים חביבה, ומשם המשכנו הביתה. אנחנו צריכים יותר שבתות כאלו.

למחרת היום, ניר התחיל לסבול מכאבים וצפצופים באוזן. בתחילה הוא חשב שזה יעבור מעצמו, אבל לאחר יומיים של כאבי םמתגברים הוא פנה לרופא, שבדק אותו וגילה שמדובר בנקב בעור התוף, כנראה כתוצאה מלחץ. ניר אושפז לכמה ימים בביה"ח רמב"ם בחיפה לצורך מעקב, ובמקביל התחיל לקבל טיפול אנטיביוטי כדי למנוע זיהומים.

לאחר אותם ימים התבדו החששות הכבדים, אבל ניר עדיין לא מאה אחוז. מיכל, שהתכוונה לקחת אותו לטיול בחו"ל לכבוד יום ההולדת ה-40 שלו, שחל בשבוע הבא, כמעט וביטלה את כל הסיפור בגלל שלא היה ברור אם לניר מותר לטוס במצבו, אבל הרופאים החליטו שלטוס זה בסדר. הם יטוסו לשבוע בניו-יורק ביום ההולדת עצמו, מיד לאחר יום העצמאות. אנחנו רק עכשיו חזרנו משם, אבל לא הייתי מתנגד לחזור איתם...

בסוף השבוע הראשון של אפריל הגענו לחיפה בשישי, אכלנו ארוחת ערב עם כל המשפחה (כולל ניר ששוחרר לכמה שעות), ונשארנו לישון אצל הההורים. למחרת בבוקר נסעתי עם יעל לקרית עמל בטבעון, כדי לעזור בהכנות לחגיגת יום הולדת 4 ליהלי. הגענו לחורשה עם שולחנות וגן משחקים, תלינו בלונים וקישוטים, מילאנו צלחות בחטיפים וניקינו קצת את האזור. ניר הגיע רק לכמה שעות, ולכן מיכל נשאה ברוב הנטל הלוגיסטי, והיא עמדה בו בכבוד.

למסיבה הגיעו ילדים מהגן של יהלי, קרובי משפחה וחברים של ניר ומיכל. בסה"כ היו שם המון ילדים קטנים, וכרמל הסתדרה שם לא רע, למרות שחלק גדול מהזמן היא היתה עסוקה ביצירה יותר מאשר בילדים. בכלל, הפער בין כרמל ויהלי הולך וקטן, והן משחקות ביחד נהדר כשהן נפגשות.

לאחר הנרות והעוגה נסענו לקיבוץ, כדי לבקר את תמר ופרידה. בזמן שמיקה הלכה לישון צהריים, אני עשיתי צעדה של שעה וחצי מסביב לקיבוץ להוריד קצת את האוכל מיום ההולדת. לקראת ערב חזרנו הביתה, עייפים אך שבעים.

בשבוע שלאחר מכן, השבוע שלפני הטיול, פורסם שלהקת סוויד עומדת להופיע בארץ בקיץ (נכון לעכשיו התאריך הוא 1 ביולי), ואני כמובן מיהרתי להזמין כרטיס, ואיתי גם לון ודינה. אני מקווה שלא יהיה ביטול של הרגע האחרון, כפי שכבר קרה יותר מדי פעמים עם אמנים מחו"ל (אבל לא עם סוזאן וגה, לאושרי), ונזכה לחזות בלהקה בגני התערוכה.

בשבת, 9 באפריל, קצת אחרי חצות, יצאנו לטיול. על כך, כאמור, יומן מסע שלם. חזרנו בשישי האחרון, 29 באפריל, אחר הצהריים.

אתמול חזרתי לעבודה, תשוש ולא מפוקס, הישר אל תוך קלחת רותחת. הלחץ שהיה לפני הפסח כנראה נסוג לצורך החג, ועכשיו חוזר עם תגבורת. לפני תקופה לא פשוטה, אבל אני חייב למצוא את הזמן לעשות קצת כושר. לפני הטיול ביקרתי אצל דיאטנית, והמשקל שלי (בתוספת הכולסטרול הגבוה) אינו משהו שאפשר להמשיך לחיות איתו בשקט.

כשנסענו לטיול השארנו את הטלפונים שלנו בבית ולקחנו מכשיר מאורנג', שתומך בתדרים סלולריים אמריקאים. כשחזרנו הביתה, הטלפון של מיקה התחיל שוב לעשות בעיות, והטלפון שלי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. מיקה כבר הרבה זמן רצתה טלפון חדש, ועכשיו נראה כמו זמן טוב. לאחר מחקר שוק קצר, כל אחד מאיתנו בחר דגם, ומיקה קנתה שני מכשירים בחנות בת"א. למרות שאלה מכשירי נוקיה, הידועה בתאימות אחורה, המכשירים קצת מבלבלים אותנו. שני המכשירים הם בעלי מסך מגע, עם מערכת הפעלה חדשה יחסית ומצלמה טובה יותר, ומבחינתנו זו התקדמות טכנולוגית חסרת תקדים. אני מניח שהמכשיר הבא יהיה כבר סמארטפון לכל דבר.

אקטואליה 2/5

קיוויתי שלא ייקח לי חודשיים לעדכן שוב... וצדקתי. לקח יותר.

בתחילת מרץ אמא שלי עברה ניתוח להקלת הגלאוקומה, זהה לזה שבשנה שעברה, הפעם בעין השניה. שוב היא שהתה בבית יותר מחודש, בכאבים ומשוללת אפשרות לקרוא או להתאמץ. בניגוד לניתוח הקודם, הפעם הלחץ בעין לא ירד מיד, וכבר חששנו שתצטרך ניתוח נוסף, אבל בסופו של דבר הלחץ החל לרדת, ועכשיו כבר הרבה יותר קל הלחץ על העין השטופה, השלופה, הקלופה, הצלופה, הדלופה, הפרופה, הטרופה, השרופה, הצרופה, הגלופה.
אגב, לפני כשבועיים החל אצלי גירוי בעיניים, שהביא אותי לרופא עיניים. הרופא איבחן מייד דלקת עיניים ורשם לי טיפות. באותה הזדמנות הוא נתן לי הפניה לבדיקת שדה ראייה, כמו זו שעברתי לפני שנה. אני לא חייב לעשות את הבדיקה כל שנה (לפחות לא עד גיל 40) אז עוד לא החלטתי אם ללכת להיבדק או לא.

בשבוע שבו אמא נותחה היה חג הפורים. אנחנו חגגנו עם ילדי הגן וההורים במסיבת פורים בגן, וכרמל הקטנה שלנו באה מחופשת לחיפושית חמודה. היה מאוד נחמד, עם כיבוד ושתיה, והילדים השתוללו ושמחו עד דלא ידע.
אגב הגן, לאחר פגישה של כמה מההורים עם צוות הגננות חל שינוי מסוים לטובה מצד הגננות לשיתוף ההורים במידע השוטף. הוקם אתר לגן, ובו תמונות, ידיעות והתפריט השבועי של הילדים. נחשף גם החדר המיוחד שהוכן לבני השנתיים, אשר ייכנס לשימוש בשנה הבאה. מיקה היתה מעורבת בתהליך הזה, והחליטה (בשביל שנינו כמובן) להשאיר את כרמל בגן גם בשנה הבאה.

כמו בשנה שעברה, גם השנה הגיע אהרל'ה לביקור לקראת הפסח. הוא הגיע לתקופה של כמעט חודש, ונהנה לבקר את הנכד והנכדה, וגם אותנו הוא שמח לראות. נפגשנו איתו כמה פעמים (מיקה ראתה אותו קצת יותר ממני באופן טבעי), והוא סיפר לנו שוב ושוב כמה הוא מתגעגע לחיים בארץ וכמה שהיה רוצה להשאר כאן, אבל אין לו את האפשרות. העבודה שלו, החיים שלו, הכל נמצא אי שם בלוס אנג'לס, וכאן חוץ מחברים ומשפחה אין לו מקום משלו או סיכוי למצוא עבודה יותר טובה. חבל, כי כרמל גדלה בלי להכיר אותו, וגם לנו הוא חסר, אפילו שמדברים איתו דרך סקייפ לעיתים קרובות.

אחרי פורים מיקה התחילה שוב לחלות, ועברה סבב קשה נוסף של דלקת ריאות. האנטיביוטיקה הרגילה שהיא קיבלה שוב לא עזרה, ובסופו של דבר הרופאה נאלצה לרשום לה שוב את האנטיביוטיקה החזקה יותר. מיקה הבריאה, והרופאה שלחה אותה לעשות צילום חזה ו-CT ריאות כדי לברר מדוע דלקת הריאות חוזרת שוב ושוב (שלוש פעמים בחורף הזה!). מיקה קבעה תור למומחית ריאות שתנסה להבין מה הולך כאן.

כפי שכבר כתבתי, באמצע מרץ הגרסא עליה עבדתי במשך חודשים ארוכים עברה לשלב הבדיקות, ושטפון של באגים נחת עלי ועל הצוות שלי. לזכותנו יאמר שכמות הבאגים וחומרתם היתה פחותה, אבל עדיין למשך תקופה של שבועיים היינו שקועים בעבודה אינטנסיבית. הסבב הראשון נגמר, ועכשיו אנחנו בעיצומו של סבב שני, רגוע הרבה יותר. זה משאיר לנו זמן לשיפורים אחרונים, שיפוצי תשתית ואופטימיזציות של הקוד. זו עבודה די משמימה, בעיקר שינויים רוחביים, אבל בתקופה כזו טוב שיש עבודה.

שירות המילואים שהייתי אמור להגיע אליו בוטל במפתיע, לאחר שקצינת הקישור התקשרה לוודא שקיבלתי את הצו, ואמרתי לה שמבחינתי שלושת הימים האלה הם עצם בגרון. היא בדקה את העניין והחליטה לשחרר אותי מהעונש הזה. במקום שלושה ימים בצומת גולני היא ביקשה ממני להגיע לחד-יומי בבת-ים, לאיזו השתלמות מיותרת. עם חד-יומי אין לי בעיה, ולשם הגעתי. היה יום מיותר, וטוב שהיה.

בליל הסדר לקחתי חצי יום חופש ונסענו על הבוקר לחיפה עם כרמל, כדי להקדים את הפקקים (והיו פקקים... עשינו בחכמה). כרמל התעוררה באותו יום ב-5 בבוקר, ישנה שעה בדרך לחיפה, ואחר-כך סירבה להרדם אצל ההורים שלי, עד כמה שהיא היתה עייפה. התחלנו את הסדר בשלב מסוים, וכרמל כבר היתה עצבנית ותשושה, אחרי יותר מ-7 שעות ערנות. באמצע הסדר, שהתנהל ע"י אבא ויעל בהילוך רביעי, מיקה הצליחה להשכיב את כרמל לישון, והמשכנו את הסדר עד הארוחה. אחרי ארוחה מכובדת אבא ויעל עוד ניסו לשיר שיר או שניים, אבל לא היה להם כבר קהל.
נשארנו לישון בחיפה, ובבוקר החג נסענו לבקר את ברוריה וניב ברמות מנשה. ההורים קנו בדרך פיתות (ששש... אל תגלו לרב הראשי), חומוס וטחינה, ופתחנו שם בקיבוץ שולחן מלא כל טוב. היה מאוד נחמד, גלגלנו שיחה על הא ועל דא, ואחה"צ אנחנו המשכנו הביתה להוד-השרון.

בחול המועד הגן לא עבד, ולכן ההורים ארגנו טיול משותף לפינת החי של קיבוץ החותרים ביום ראשון של החג. נסענו לשם מוקדם (מדי, בגלל אי הבנה קלה) ועברנו דרך חיפה כדי לאסוף את אמא שלי ויעל. הגענו לפני כולם, ונכנסנו פנימה (התשלום סמלי). בפנים ישנן חיות שכרמל ראתה עד עכשיו רק בשני מימדים, ושמעה רק בהקלטה, וזו היתה חוויה מאוד מעניינת ולימודית מבחינתה. היא נפגשה פנים אל פנים עם תרנגולות, ברווזים, ארנבות, עיזים, ציפורים וקופים, ועד כמה שהיא היתה עייפה היא מאוד נהנתה. בצהריים, כשכרמל חצתה את סף העייפות והעצבנות, נסענו לחיפה, שם נשארנו עד הערב.

באחד מימי השישי האחרונים ביקרנו אצל לון בנהריה ופגשנו את דינה, החברה החדשה שלו. מאז שלון וסוזן נפרדו וסוזן חזרה לאוסטריה, לפני חצי שנה בערך, לון התעורר לחיים והתחיל לחבק את החיים הטובים בשתי ידיים, כמו שאף פעם לא ראיתי אותו. עכשיו יש לו חברה חדשה שהוא הכיר דרך עופר ואיירין, צעירה מאיתנו בשמונה שנים, ונראה שהוא מאושר. הגיע הזמן, ואנחנו שמחים בשבילו.

בשבת שלפני יום העצמאות, ההורים שלי הגיעו לבקר אותנו, ויחד עם תמר הלכנו למסעדה נחמדה בגבעת-חן. אנחנו מגיעים לשם פעם בכמה חודשים, ותמיד יוצאים מרוצים. חשבנו לקחת את כרמל ללונה-פארק שמתקיים כל שנה בקיבוץ, אבל היא עוד קטנה מדי, ולכן ויתרנו. בשנה הבאה אולי.
ביום העצמאות ביקרנו בקיבוץ, שם פגשנו את המשפחה כולה ואכלנו על-האש במיטב המסורת. יאמר לזכותו של דורון שכמות הבשר היתה קמעונאית ולא סיטונאית, והאיכות היתה טובה מאוד.

בפינת החדשות הטובות: ניר עבר לתפקיד חדש במשטרה בחודש שעבר, בכיר קצת יותר, מה שיכול לקדם אותו לכיוון דרגת סנ"צ, אבל שום דבר לא בטוח. בינתיים נשאר לאחל לו בהצלחה ושימשיך לאזן את המשפחה והעבודה בזהירות. בפעם האחרונה שהיינו אצלו, ביום ההולדת של יהלי לפני פסח, נראה שהוא עובד 20 שעות ביממה ועדיין מצליח למצוא עוד 6 שעות לדברים אחרים...

בפעם הבאה: אילת!

אקטואליה 24/2

עבר קצת זמן מאז שכתבתי כאן משהו אישי... יותר מדי זמן. חודש ינואר עבר חלף לו, וגם פברואר בדרכו החוצה. רוב הזמן עובר בעבודה, כשמדי פעם ישנו קצת זמן איכות, אבל לא יותר מדי. השגרה שוחקת, ובקרוב לא יהיה מנוס מלקחת את מיקה לאיזה סופ"ש רומנטי (אולי ים המלח?) בשביל השפיות והבריאות.

בסוף דצמבר התקשרה אשת מכירות של "הבימה" והצליחה לשכנע אותי לעשות מנוי. נכון שאנחנו כרגע במצב כלכלי לא מושלם, אבל הגעתי למסקנה שאם יהיה לנו מנוי אז נצטרך לצאת קצת מהבית ולשבור את השגרה. וחוץ מזה, זה טוב לנשמה. בתחילת ינואר ראינו את "39 המדרגות" המצחיקה עם קושניר ומושונוב הנהדרים (וגם נתי רביץ וסיון ששון לא רעים בכלל!), עדיין לא במסגרת המנוי (הזמנתי דרך מבצע בעבודה), ולפני כשבועיים ראינו את הצגת הבונוס של המנוי "שעה יפה ליוגה", דרמה קומית מהנה עם עידית טפרסון, אלי דנקר, אפרת בוימולד ועוד. זה נחמד לצאת פעם בחודש ולהתאוורר.

בין לבין, בסוף ינואר מיקה התחילה לעבוד באופן זמני אצל עו"ד בת"א, לא רחוק מהמשרד של טייטלר בו היא עבדה. אגב, היא קפצה לטייטלר כדי לעזור להם ליום אחד כשהמזכירה שלהם חלתה, והיא קיבלה תשלום עבור היום הזה ועוד יומיים דומים שהיו בקיץ. המשרה הנוכחית היא 3/4 משרה, והיא מחליפה מזכירה שיצאה לחופשת לידה. אנחנו מקווים שהיא לא תחזור, ממש כמו מיקה, ומיקה תוכל להמשיך לעבוד שם (אנחנו צריכים עוד משכורת). בינתיים מיקה מקבלת שם מחמאות על הרמה המקצועית שלה והיא מבחינתה מרוצה.

עוד דבר שמיקה מצאה זה חדר כושר. היא נרשמה ל-18 חודש ל"גרייט שייפ" בכפ"ס, וכשהיא בריאה היא משתדלת ללכת בקביעות. יאמר לזכותה שהיא מוטרדת מהמשקל שלה והיא מנסה לשפר את המצב.

אם כבר הזכרנו בריאות... החורף הזה מתאפיין בבצורת קשה וטמפרטורות גבוהות מהממוצע, מה שתורם לפריחתן של מחלות חוזרות ונשנות. מיקה, כרמל ואני עושים תורנות מחלות, כשאצלי זה בדר"כ קצר, אצל מיקה זה כרוני, ואצל כרמל זה בא והולך. מיקה נזקקה לסבב נוסף של אנטיביוטיקה כדי להתגבר על צינון קשה, אבל כרמל עברה שני סבבים של דלקת ריאות, שהצריכה אינהלציות ואנטיביוטיקה במשך מספר ימים. למזלנו מיקה שמעה את כרמל מחרחרת וקבעה תור לרופאת הילדים מספיק מוקדם כדי שזה לא ידרדר. כרגע כולם בריאים, כרמל בגן ומיקה בעבודה, אבל היו לנו ימים בזמן האחרון שכרמל היתה בבית (גם דלקות עיניים חוזרות בהן היא נדבקת בגן לא תורמות לעסק) ואני נאלצתי להשאר לטפל בה, מפני שמיקה היתה מושבתת.

ובתפנית חדה, הקוראים ודאי יצאו מגדרם מרוב אושר (אני מבקש, קצת איפוק!) כשאספר שגיליתי זמרת סקוטית נהדרת בשם KT Tunstall, ששרה פופ-רוק משובח. למעשה, במשך עשרה ימים בינואר הקשבתי אך ורק לה, מתענג על כל שיר שאני מגלה ביוטיוב. מסתבר שהיא פעילה כבר לא מעט זמן, ואפילו הספיקה להוציא שני אלבומי אולפן מצוינים, ועוד אלבום אקוסטי וספיחים לא פחות טובים. לאחרונה השתמשה חברת פלאפון בשירה Suddenly I See לטובת פרסומת, ומשם התוודעתי אליה. אגב, היא הקליטה קולות רקע לאלבומה המשובח של סוזאן וגה לפני שנתיים, כך שהשם שלה היה לי מוכר עוד מקודם, רק לא יצא לי לשמוע חומר מקורי שלה.

אם כבר נגענו במוזיקה, הבלוג השני שלי קיבל דחיפה אדירה כאשר הוא הופיע במדור "עלו ברשת" של ידיעות אחרונות באחד בפברואר. כמות המבקרים היומית, שגירדה את הדו-ספרתי ביום טוב, זינקה ביום הפרסום ל-1500 מבקרים יחודיים, שצפו בכ-4000 דפים! מן הסתם המספרים האסטרונומיים האלה, מהם נהנים פורטלים על בסיס יומי, הלכו והדלדלו בצורה דרסטית, אבל כמות המבקרים התייצבה מאז על 20-30 ביום, עם כ-50 דפים נצפים, וזה בהחלט שיפור משמעותי. בעקבות הפרסום קיבלתי כמה תגובות, בבלוג ובאימייל, והכי חשוב - הצעות מהקוראים. אנשים התחילו להגיע אל הבלוג מכל מיני קישורים שונים ומשונים שאני לא קשור אליהם, ויכול להיות שיש עתיד לבלוג הזה...

נעבור נושא. יפעת ודורון עברו להוד השרון, ועכשיו הם גרים במרחק עשר דקות הליכה מאיתנו. דורון התחיל לעבוד בראש העין, וזמני הנסיעה שלו התקצרו מאוד יחסית לזמנים מרמת גן וחזרה. בעודי כותב שורות אלו מיקה הולכת עם כרמל להפגש עם יפעת בגן משחקים קרוב לבית, וזה מאוד נחמד שיש חברים קרובים.

אה, כן, היה גם יום בחירות איפשהו באמצע. כתבתי כבר מספיק על התנועה הירוקה, ואני רק אוסיף שהתנדבתי לעמוד מחוץ לאחת הקלפיות קרוב לבית ביום הבחירות ולנסות לשכנע אנשים להצביע "ה", מה שבדיעבד היה מיותר לחלוטין. לא רק שהתנועה הירוקה-מימד לא קיבלה ולו קול בודד בקלפי הזה, אותו יום היה יום סוער ואני הצטננתי ברמות שלא זכורות לי מזה שנים רבות. לאחר הבחירות נשארתי חולה בבית יומיים, ולמעשה עד עכשיו אני סוחב את השאריות של אותה מחלה.

מעבר לכל אלה, כמו תמיד יש לחץ בעבודה, כאשר באמצע החודש הבא צריך לשחרר גרסא, מה שאומר שעכשיו הצוות שלי באטרף של סגירת קצוות וכתיבת מסמכים. זה הצד הפחות נחמד של פיתוח תוכנה, אבל אי אפשר בלעדיו.

וכעת לתחזית. התחזית בחסות משרד הבטחון, המביא אליכם עודפי תקציבים לשירות מילואים! התקשרו עוד היום למשרד הקישור שלכם, וקצינת הקישור תשמח לסדר לכם חופשה קצרה על חשבון המדינה! כן, קיבלתי עוד צו מילואים, הפעם לשלושה ימים בסוף מרץ. לא ברור לי מה הם מקווים להפיק מכל האימונים האלה, חוץ מעוד תקציבים.

זהו, אני חושב. אני מקווה שלא ייקח לי עוד חודשיים לעדכן שוב.

אקטואליה 9/12

עבר חודש וחצי כמעט... לא הרבה קרה, אבל שווה לעדכן.

מיקה ואני נסענו לסופשבוע קצר באזור הצפון בשישי שלאחר כתיבת העדכון הקודם (31/10). הבאנו את כרמל לגן בבוקר (תמר אספה אותה בצהריים), נסענו לעשות קצת קניות, ונסענו צפונה. בדרך ךטבריה עצרנו בחדרה כדי לבקר את יפעת ודורון, ולראות את אביב הקטנה. היא כל כך קטנה וקלה, יחסית לכרמל, וזה מדהים איזה שינוי כרמל עברה בשנה האחרונה, כמה היא גדלה והתפתחה (עוד בהמשך).

אכלנו צהריים בדרך לטבריה, והגענו למלון בסביבות שעה 16:00. קיבלנו חדר עם נוף לכנרת (או מה שנשאר ממנה) והלכנו לישון לכמה שעות. התעוררנו בערב, התקלחנו, התלבשנו ונסענו לאכול ארוחת ערב במסעדה מצוינת בשם "צל תמר" בכניסה לקיבוץ אשדות יעקב, עליה קיבלנו המלצה חמה. האוכל מעולה, המחירים סבירים (יחסית למסעדות באזור המרכז לפחות) והשירות היה זריז ואדיב. מה עוד אפשר לבקש?

חזרנו למלון שבעים ומרוצים, וחזרנו לישון. ישנו לילה שלם, שינה ערבה ושקטה... מי היה מאמין שזו תהיה התגשמות חלום? בבוקר קמנו, אכלנו את ארוחת הבוקר של המלון, והצלחנו לא לאכול הרבה יותר מדי. בשעה 10:00 התקיים סיור רגלי מטעם המלון בסביבות המלון והטיילת, סיור שבו המדריכה הסבירה לנו (ולעוד שני זוגות) על ההיסטוריה הארוכה של טבריה והישוב היהודי בה לאורך השנים. הסיור עבר בין בתי כנסת, מסגדים וכנסיות, מבנים צלבניים וקטעי חומה עתיקים, והיה מאוד מעניין.

חזרנו למלון, ארזנו ועזבנו את טבריה. נסענו לא רחוק, לגן הלאומי ושמורת הטבע ארבל. לא ידענו מה יש לראות שם, חוץ מאת נוף הכנרת מן המצפור, ונכונה לנו הפתעה נעימה. בתקופה האחרונה נעשה שם מאמץ להסדיר את המקום ולהכשיר בו את השבילים, וכך התאפשר בידנו לרדת אל מתחת למצוק ולבקר במצודה אשר נחצבה שם בימי הטורקים, ולמערות בהן הסתתרו לוחמים בימי מרד בר-כוכבא. השביל הוא למיטיבי לכת, וכולל קטעים של יתדות וחבלים, אבל מצבנו טוב משחשבנו והסתדרנו איתו מצוין. יכולנו להביא גם את כרמל אם היה לנו מנשא מתאים, ואכן ראינו משפחות עם ילדים קטנים שעשו את המסלול בכלל לא רע. סך הכל היה מעייף אבל מאוד נחמד, וכמובן שבסוף פינקנו את עצמנו בטילון...
בדרך הביתה עצרנו בחיפה לביקור קצר אצל ההורים שלי, ומשם להוד השרון כדי לאסוף את כרמל. אמנם נפרדנו ממנה לפחות מ-36 שעות, אבל הגעגועים חזקים.

למחרת בבוקר קמתי מאוד מוקדם ויצאתי כדי לתפוס את האוטובוס הראשון שעובר בהוד השרון ומגיע לצומת גולני. האוטובוס היה צפוף ואיטי, וכמובן שהנסיעה היתה סיוט מתמשך. לפחות היה לי נגן MP3 שהעביר לי את הזמן. הגעתי לצומת גולני ומשם לבסיס שלי די בקלות, והדבר הראשון שאמרתי לקצינת הקישור אליה הגעתי הוא שהייתי מעדיף להשתחרר מהמילואים האלה, אם אפשר. לא ציפיתי באמת להשתחרר כל כך בקלות, במיוחד בגלל שהגעתי עם מדים וציוד לשהייה, אבל להפתעתי קצינת הקישור וידאה שהייתי בתרגיל הקודם וביקשה שאמתין כמה שעות, כדי לראות אם יגיעו מספיק אנשים שלא הגיעו לאותו תרגיל. לבסוף אכן הגיעו מספיק אנשים, והיא הודיעה לי בצהריים שאני משוחרר. שמחתי מאוד, ומכיוון שלא מיהרתי לשומקום ישבתי וחיכיתי למישהו שהבטיח לתת לי טרמפ. בזמן שחיכיתי עשיתי טיול קצר והגעתי לנקודת תצפית על הכנרת, ושם עמדתי ונשמתי אוויר צח אל מול הכנרת, ממש כמו שעשיתי 24 שעות לפני כן. בסופו של דבר קיבלתי טרמפ עד הבית, ובזה הסתיים שירות המילואים הזה.

באותו שבוע קיבלנו שתי בשורות סותרות בעבודה. עיתון גלובס בחר באמובי בתור הסטארט-אפ המבטיח של 2009, ובכנס השנתי שלו העניק למנכ"ל שלנו את התעודה הרשמית עם לחיצת יד. בגליון חודש נובמבר אפילו הופיע ראיון של שלושה עמודים עם המנכ"ל, בו הוא מספר כמה העתיד נראה ורוד, למרות המשבר הכלכלי והמיתון הקרוב.

למחרת היום התקיימו פגישות והתחילו התלחשויות, ואחה"צ זומנו כלל העובדים ל"שיחה זריזה", בה הודיעו לנו שאמובי חייבת להצטמצם כדי לשרוד, ולכן פוטרו 10 אנשים מתוך 60 עובדי החברה, רובם כאן בארץ. מהצוות שלי פוטר אדם אחד, וקצת קשה לי להבין איך אפשר לצמצם צוות פיתוח רגע לפני הלחץ הגדול של הגרסה הבאה. בדיעבד הצוות מתפקד, והלחץ התפזר על פני כל מי שנשאר.

באמצע נובמבר חגגנו לאמא שלי יומולדת, אצלם בחיפה עם ניר ומשפחתו. היה נחמד, כמובן שהיה הרבה אוכל, וכרמל שיחקה יפה עם הילדות, כמו שהיא משחקת עם הילדים בגן. זה נחמד לראות איך חמש הנפשות של משפחת מישורי המקורית התרחבו למשפחה עם שתי כלות וארבע ילדות קטנות, עם סבא וסבתא ודודה, והכל בפרק זמן של פחות מעשור.

אמא ויעל נסעו לירושלים לסופשבוע שלם בסוף נובמבר, כדי לחרוש אותה לעומק. הן לקחו חדר במלון במרכז העיר, קרוב למגרש הרוסים, וטיילו בעיר העתיקה ובשכונות החדשות יותר. בשבת אני הצטרפתי אליהן (לבדי, מיקה נשארה בבית עם כרמל) ויחד טיילנו כמה שעות ברגל. אחה"צ נסענו יחד חזרה להוד השרון, והן זכו לראות את כרמל לשעה קצרה לפני שהן תפסו אוטובוס לחיפה. בסך הכל היה מאוד נחמד, ואני צריך לטייל יותר בירושלים. בהזדמנות.

מיקה עבדה חודש שלם אצל אותו רו"ח, אבל בסופו של דבר הוא החליט להחזיר את המזכירה הקודמת לתפקידה, ושחרר את מיקה לפני כשבועיים. היא קיבלה משכורת של חודש מלא, וזה בהחלט עזר לנו. אני מקווה שהיא תמצא משהו חלופי במהרה, וגם היא.

באותה שבת, יום לפני היומולדת האמיתי, הגיעו המשפחות של מיקה ושלי לחגוג לכרמלי שנה להיווסדה. היו שם דנה, רביב וגל (בחודש תשיעי, הלידה צפויה בסוף החודש), פרידה ואלידע עם אלעד ותמר כמובן, ומהצד שלי היו אבאמא ויעל, וגם ניר וחבורתו הגיעו בהרכב מלא. מיקה ותמר הכינו אוכל לשני גדודים, ההורים שלי הביאו עוד, וכמובן איך אפשר בלי מתוקים ועוגות... כולם אכלו ושתו טוב, היתה עוגה עם שני נרות קטנים (כרמל הסתכלה עליהם במבט חושד, חמודה) ומתנות נחמדות (בגדים, צעצועים...). בשנה הבאה נעשה משהו קצת יותר צנוע. למחרת הבאנו את כרמל לגן עם עוגת שוקולד של תמר, מקושטת עדשים ונרות, וגם בגן חגגו לה יומולדת עם יתר הילדים.

בין לבין, כרמל כבר הולכת ממש. כמובן שהיא עדיין לא יציבה במאה אחוז, אבל כשנותנים לה יד היא ממש הולכת. אנחנו צריכים לצלם אותה יותר, כי היא באמת משתנה לנו מול העיניים.

בניגוד לחורף של שנה שעברה, בו כרמל היתה מכורבלת ועטופה בחדר מחומם, היום היא לבושה פחות וחשופה יותר לכל המחלות שמסתובבות בחוץ. בשבועיים האחרונים היא הספיקה לחלות ולהבריא מדלקת עיניים ודלקת ריאות קלה, ועוד להתגבר על חולשה כללית בגלל החיסונים שהיא קיבלה בטיפת חלב. אגב, היא כבר גדולה מאוד (74 ס"מ, 9.9 ק"ג) וההתפתחות שלה נורמלית וממוצעת לחלוטין, לפי הספר. חלומו של כל הורה.

מיקה חולה גם היא, וכרגע היא עדיין נלחמת עם דלקת ריאות משלה, אפילו יותר חמור ממה שהיה לה בשנה שעברה כשאני הייתי בנפאל. בין הטיפול בעצמה ובכרמל, אין לה כח או זמן לחפש עבודה, אבל ברגע שהיא תבריא, וזה יהיה בימים הקרובים ב"ה, היא תחזור לחיים מלאים.

זהו. אני מקווה שיצא לי לעדכן פה קצת יותר תכופות.

אקטואליה 29/10

עברו חלפו להם החגים, חלף הלך לו הקיץ, והגיע הזמן לתת עדכון על מה שקרה בחודש האחרון.

היו חגים, ועוד איך היו. החגים נפלו השנה כולם על ימי חול, וכך נוצר מצב של מקסימום ימי חופש מהעבודה. לו רק יכולנו לנצל אותם כדי לגשר על כל אוקטובר ולטייל איפשהו... אבל עם כרמל זה לא כל כך אפשרי, אז עשינו את מה שעמישראל בדרך כלל עושה בחגים, דהיינו נסענו למשפחה, ארחנו משפחה, דיברנו עם המשפחה, ובעיקר אכלנו ואכלנו ואכלנו.

בערב ראש השנה התארחנו אצל ניר ברמת ישי, יחד עם ההורים שלנו וההורים של מיכל, עם שקד אופיר ויהלי כמובן. הנסיעה הארוכה ושלל הצעצועים הלא-מוכרים נתנו את אותותיהם על כרמל, כמו גם כמות האנשים והבית הזר, והיא התעייפה בשלב מסוים, ועזבנו קצת אחרי האוכל.

למחרת ארחנו אצלנו בדירה את המשפחה של מיקה מצד אהרל'ה: חווה ואריה, שרון והילדים, חמי ואיילת עם יעל הקטנה, שרית, וכמובן אנחנו. לארח חמישה עשר איש זה לא פשוט, ולמרות שאנחנו סופסוף גרים בדירה נורמלית שבה אפשר לארח, זה היה מבצע לוגיסטי קשה. תמר עזרה לנו בהכנות, וגם אמא שלי תרמה את חלקה, וכמובן שנשארו כמויות אוכל שהייתי בטוח שישארו עד חנוכה.

באותה שבת ארחנו אצלנו את ההורים שלי, ובמקרה גם קפצו לביקור הדודה שלי מיכל עם נחמן ונועם. היה מאוד נחמד, הרבה יותר רגוע מאותה ארוחה עם 15 איש, והם עזרו לנו להפטר משאריות. מהביקורים אצלנו כרמל הרוויחה המון בגדים ועוד יותר צעצועים חדשים, שאת חלקם היא ממש אוהבת, וחלקם כמובן נזנח בצד.

בסוף השבוע שאחר כך, אחרי יום כיפור רגוע בבית, קפצנו לקיבוץ בשישי ונחנו בשבת. יום ראשון היה יום רגיל, והנה יום שני כבר שוב ערב חג. בערבי החגים השנה עבדתי חצאי ימים, בגלל כמות העבודה שיש לי, וגם בגלל שלא רציתי לנצל ימי חופש כשאנחנו לא נוסעים לשומקום.

באותו יום דווקא נסענו אחה"צ לחיפה, לארוחת ערב חג אצל ההורים שלי. היו שם גם ניר מיכל ויהלי, אבל הפעם ללא שקד ואופיר. כמובן שהיתה ההמולה הרגילה, אבל ככה זה תמיד במפגשים משפחתיים. חזרנו באותו לילה, ולמחרת נסענו לקיבוץ שוב, הפעם לארוחה על-האש אצל דורון ומירי. הנסיעות הארוכות השפיעו על כרמל, שהשגרה שלה נשברה לחלוטין, והיא לא היתה עצמה באותם ימים - אכלה פחות, לא רצתה לישון, היתה עצבנית וכו'. בסוף השבוע של סוכות נשארנו בבית והשתדלנו לאזן לכרמל את סדר היום, וזה די עזר.

בערב החג השני אכלנו ארוחת ערב עם תמר במסעדה קרובה לבית (יותר קרוב מהבית של תמר!). הארוחה היתה לא רעה, אבל אין שום הצדקה למחירים שם (סטייק אנטריקוט 300 ג' ב-109 ש"ח!). נחזור לשם אחרי שנזכה בלוטו. למחרת, החג השני, נסענו שוב לחיפה, הפעם לביקור יותר רגוע.

אוכל, אוכל ועוד הרבה אוכל, בתוספת של הרבה שריצה בבית, והרי לכם מתכון בטוח לעלייה במשקל. ואכן עלינו במשקל, ועכשיו מיקה וגם אני מנסים לשמור על דיאטה מסודרת, שנינו משתדלים לנהל יומן אוכל ולעבוד לפי השיטה של שומרי משקל, למרות שהבעיה העיקרית של שנינו היא לאו דווקא האוכל, אלא הזמן לעשות ספורט. אני משחק סקווש פעמיים בשבוע, אבל מיקה כל כך עסוקה עם כרמל (ועכשיו גם עבודה, תכף נגיע לזה) שהיא כל הזמן עייפה.

בין לבין, כרמל התחילה לעמוד בעזרת דברים שהיא נאחזת בהם, והיא מנסה את כוחה בעמידה חופשית. בהתחלה היא עזבה ידיים ל2-3 שניות, היום היא כבר עומדת ללא תמיכה משהו כמו 10 שניות. בסוף השבוע שעבר היא פיתחה חום וחשבנו כבר שיש להם שפעת. כך חשב גם הרופא שראה אותה, אבל החום הלך כלעומת שבא והשאיר אחריו שתי שיניים חדשות, שמצטרפות לשן שכבר בקעה וגדלה. כנראה שמעכשיו זה יהיה תדיר...

יש גם עדכון לא משמח. בשבוע שעבר הלך לעולמו סטיב, בן דודו של אבא שלי, שהיה מאוד קשור למשפחה כאן בארץ למרות שחי מעל 40 שנה בארה"ב. הוא נוצח על ידי מחלת הסרטן, ומת פחות או יותר לבדו בבית החולים. לא יצא לי להתראות הרבה עם סטיב. כמובן שהיה את אותו יום, כשמיקה ואני טיילנו בארה"ב בירח הדבש שלנו, כשהוא בא לאסוף אותנו מניו-יורק בגשם שוטף והגענו לחווה שלו בפנסילבניה כדי לישון שם לילה, בדרך לוושינגטון DC. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני כשנתיים, כאשר חגגנו לו כאן בארץ יומולדת 70 עם כל המשפחה, והסיפורים עליו זרמו כמים. הוא היה איש גדול מידות, עם לב עוד יותר גדול, וחבל שלא יצא לי להכיר אותו יותר. יהי זכרו ברוך.

ועכשיו לחדשות טובות: מיקה מצאה עבודה, והפעם אני מקווה שזה יחזיק. באותו משרד עו"ד ברמת השרון זה לא הסתדר, כשמיקה לא ממש חיבבה את המשרד, והעו"ד קצת חשש מכמות הזמן שמיקה צריכה להקדיש לכרמל (שהיתה חולה בדיוק באותו שבוע שמיקה עבדה שם). לא נורא. במהלך החגים מיקה ניסתה לשלוח קו"ח לכל מיני כיוונים, אבל אוקטובר היה חודש מת ברובו (ובעוד יומיים ימות סופית) ולכן זה לא יותר מדי עזר. ברגע שנגמרו החגים וכולם חזרו לשגרה, היא הגיעה בשני האחרון לראיון אצל רואה חשבון בת"א שבמקרה מכיר את הרו"ח שאצלם היא עבדה בחיפה ב2002, והיא התקבלה מייד. המשרה היא משרה חלקית (עד 15:30), והמשרד לא רחוק מרכבת מרכז בת"א, כך שמיקה יכולה לתפוס את הרכבת ולהגיע להוד השרון בזמן כדי לאסוף את כרמל מהגן.

חדשות טובות נוספות: קיבלתי טלפון מהעו"ד שלי, לאחר שהוא דיבר עם מנכ"ל הורייזן-אינטרביט, שהודה בעובדה שמגיעים לי פיצויים, ואמר שאני אקבל אותם אחרי החגים. אני אמשיך לעדכן.

אם כבר הזכרנו את אינטרביט (אני יודע, הקישור קצת מאולץ), יפעת שמר ילדה במזל טוב תינוקת בריאה בשם אביב, בדיוק בחג הסוכות. היא ובן-זוגה דורון עברו לעת עתה מהדירה ברמת גן לבית אמא שלה בחדרה, ואנחנו בקרוב מאוד, אולי אפילו בשישי הקרוב, ניסע לבקר אותם.

היום יום הנישואין של ההורים שלי, אז מזל טוב להם. איך אומרת אמא שלי? "ארבעים ואחת שנות עבדות" והם עדיין ביחד, ולא נראה שמשהו יפריד ביניהם. ראוי להערצה.

בשעה טובה ומוצלחת, לאחר חודשים של תכנונים, סופסוף מיקה ואני יוצאים בשישי הקרוב ללילה אחד במלון, הרחק מהמשפחה ומהשגרה. 24 שעות הרחק מהחיתולים והבקבוקים, מערוץ הופ, מהמחשב והטלוויזיה, מהעבודה והפקקים. שנינו זקוקים לזה.

אנחנו חוזרים הביתה בשבת, אבל אני חוזר צפונה כבר ביום ראשון, לחמישה ימי מילואים. אני צריך את המילואים האלה כמו חור בראש, עם הלחץ שיש לי בעבודה, אבל מה נעשה... מישהו צריך להגן על המדינה, לא?

אקטואליה 23/9

כבודה של ספרד במקומה מונח, אבל צריך לעדכן גם בענייני דיומא. בסדר כרונולוגי, עדיף.

לקראת סוף אוגוסט המזגן בדירה, שהראה סימני מרדנות כבר ביום שעברנו לדירה, החליט שגם לו מגיעה חופשה, והפסיק לקרר. המשיך לאוורר, אבל אוויר בטמפרטורת החדר, כמו שנאמר. בקיצור, שביתה איטלקית נוסח מכשירי חשמל. זה מזגן "אלקטרה פנטהאוס", מזגן ישן שלפי דעתי כבר מעל 10 שנים לא נמכר בארץ, והמערכות שלו כבר קרובות לסוף דרכן. הטכנאי שסידר את המזגן ביום אחרי שעברנו (ולקח 200 שקל כמובן) הגיע שוב, עשה הוקוס-פוקוס כמו בפעם הראשונה, הבטיח שזה יקרה שוב מתישהו ואין מה לעשות, לקח עוד 200 שקל והלך. למחרת היום המזגן חזר לסורו, והטכנאי בא שוב לנופף במטה הקסם שלו. הפעם זה החזיק מעמד שבוע.
הבאנו טכנאי של אלקטרה, שעולה טיפה יותר אבל בא עם אחריות של 3 חודשים לתיקון. הגיע הטכנאי, עשה אברה-קדברה משלו, והמזגן עבד לעוד שבוע. בנקודה הזו ערבנו את בעל הבית, כי נמאס לנו מהמצב. בחוזה אמנם כתוב וחתום שתחזוקת המזגן היא עלינו, אבל זה כבר בלתי נסבל ולא מתקבל על הדעת. להפתעתנו, בעל הבית הבין לליבנו ושלח טכנאי משלו כדי לתקן, ומאז (טפו טפו חמסה חמסה) המזגן ממושמע. עם זאת, בעל הבית הבין שהמזגן חי על זמן שאול וכל שעה של קירור היא שעה בונוס, ולכן כרגע הוא מברר מה אפשר לעשות בנידון. יבורך האיש.

ביום אוגוסט חם נחתה בתיבת הדואר שלנו מעטפה צבאית ובתוכה צו קריאה לעבדכם הנאמן לשבוע הראשון של חודש נובמבר, חמישה ימי נופש על חשבון המדינה. התקשרתי למשרד הקישור, והם לא ידעו לתת לי הסבר על מהות הקריאה. ניחוש שלי - תרגיל פיקודי, שגם היחידה שלי אמורה לקחת בו חלק.

בסוף אוגוסט לקחתי יום חופש כדי להיות עם מיקה וכרמל. ספטמבר הביא את סוף החופש של כולם, ואצלי בעבודה פתאום עברתי מרגיעה לכוננות ספיגה. לפתע יש המון עבודה, ואני מרגיש את הלחץ היטב. זה אומר, בין היתר, הגדלת מספר השעות הממוצע, ואני כמעט ולא רואה את מיקה וכרמל במהלך השבוע. לפחות יש יומיים של סופ"ש, אבל הם עוברים כל כך מהר...

באחד בספטמבר כרמל התחילה ללכת למעון. בכל בוקר מביאים אותה עם העגלה (זה במרחק 5 דקות הליכה מהבית), אומרים לה שלום ושמים אותה ליד הצעצועים. בגיל הזה היא לא באמת שמה לב כשמישהו נעלם משדה הראייה שלה, לכן אין לה חרדת נטישה (עוד כמה חודשים גם זה יגיע...) וזה מקל על המצב. בגן היא מאושרת, והגננות מרעיפות עליה שבחים - הילדה מקסימה, חייכנית, אכלנית טובה, משחקת יפה, "מדברת" המון... טוב, אנחנו כבר יודעים הרבה זמן שיש לנו ילדה מושלמת, עכשיו יתר העולם מגלה את זה ;-)
אגב, לכרמל בקעה שן ראשונה מבעד לחניכיים... בשעה טובה. מצד שני כרגע היא לא במיטבה, עם וירוס שלשולים והקאות שמסתובב בין הילדים והמבוגרים, אבל המצב לא נורא. אנחנו בהיכון למקרה שהיא תתחיל להראות סימני מחלה בגן (הביתה ומיד, כדי לא להדביק את מעט הילדים שעדיין בריאים).

בשלושת השבועות הראשונים של החודש מיקה הביאה את כרמל בבוקר למעון ולקחה אותה אחה"צ, ובין לבין נהנתה מחופשה בבית, שמגיעה לה בצדק. היא גם חיפשה עבודה, ובשלב מסוים נראה היה כאילו המשרד בו היא עבדה בת"א רוצה אותה בחזרה, כולל קיצוץ בשעות, אבל בסופו של דבר זה לא יצא אל הפועל (הם לא כל כך מתקשרים בינם לבין עצמם). מה שכן קרה זה שמודעה באחד המקומונים הביא את מיקה לראיון במשרד עו"ד ברמת השרון (במרחק יריקה מעוה"ד שלי, אגב) ועם ניסיון כמו שלה היא השיגה את העבודה שם בקלות. זו משרה חלקית, ומיקה תרוויח את מה שהרוויחה עבור משרה מלאה בת"א. יש כבוד.
מיקה התחילה ביום ראשון לעבוד שם, אבל אתמול היא נאלצה להשאר בבית בגלל הוירוס הנ"ל שתפס גם אותה... לא נעים, במיוחד לא בשבוע שמתחילים עבודה חדשה. היא לא יכלה לקום מהמיטה אתמול בבוקר בגלל הבחילות, ואני עבדתי יום קצר אחרי שהבאתי את כרמל לגן ולפני שהוצאתי אותה משם אחה"צ. הבוקר היא כבר הרגישה יותר טוב והלכה לעבודה, עדיין לא לגמרי מאה אחוז.

אם כבר הזכרתי את עוה"ד שלי, הוא כבר הכין לי טיוטא ראשונה של המכתב המאיים לאינטרביט, ועכשיו הוא עובד על טיוטא נוספת. אני מאמין שהמכתב יצא כבר בין החגים.

בשבוע שעבר, בשעה טובה ומוצלחת, קיבלתי סופסוף את הרכב שהזמנתי. זה לקח להם רק חודשיים וחצי, אבל קיבלתי רכב חדש מהניילונים, עם 14 ק"מ, ובצבע הנכון. מה שכן, נדהמתי לראות עד כמה חברת הליסינג קימצה בכל מה שקשור לאבזור. ניכר שהם הלכו מעל ומעבר לכל הגיון, והורידו מהמפרט כל דבר אפשרי, דברים שאפילו לא נחשבים אבזור-יתר. הרדיו המקורי שבאוטו לדוגמא, הוא רדיו-דיסק שלא קורא דיסקים של MP3, דבר שחשבתי שהלך בדרכם של הרדיו-טייפים והטרנזיסטורים. כמובן שברכב רק 2 כריות אוויר במקום 6, ואין מחזיק למשקפי שמש או תא כפפות נוסף או כפתור קיפול מראות חשמלי, אבל לפחות יש תא מטען גדול מאוד ותא הנוסעים מרווח ונוח. בשבת כבר נסעתי איתו לנהריה וחזרה דרך דליה.
הזמנתי מהאינטרנט משדר FM לרכב, שמנגן MP3 מכרטיס זכרון. זה עובד לא רע, אבל חסרים כמה דברים בסיסיים בנגן הזה (למשל סריקה בתוך הקובץ), והוא פחות נוח מרדיו-דיסק רגיל. נו שוין, נתרגל.

לנהריה הגעתי כדי לשבת עם לון על תכנון של טיול שטח של שישבת עם הג'יפ שרצינו להוציא אל הפועל מזה הרבה זמן. ישבנו עם הספרים של ברקאי ומצאנו מסלולים ברמת הגולן, ואפילו כמה אופציות לחניוני לילה במקומות אסטרטגיים. אם הכל ילך לפי המתוכנן נצא לטיול לון, בת דודתו הילה וחברתה, יעל אחותי ואני, סך הכל חמישה. מה שכן, תחזית מזג האוויר צופה כרגע את היורה לסוף השבוע, ובוץ יכול מאוד להפריע לנו...

החגים מתקרבים, ואיתם מחויבויות משפחתיות לרוב. בערב ראה"ש אנחנו מוזמנים אל ניר ברמת ישי, למחרת בערב המשפחה של מיקה מצד אהרל'ה מגיעה אלינו, וכבר שמעתי בחצי אוזן שבסוכות אנחנו שוב בקיבוץ. בין לבין כמובן נעסוק בספורט הלאומי - אוכל, אוכל ועוד אוכל. נשתדל לשרוד את החגים השנה, ואם אפשר גם לא להעלות יותר מדי במשקל. דווקא עכשיו ששנינו קצת ירדנו...

אקטואליה 4/8

הנה הוא כאן, העדכון התקופתי. אני יודע שזה התחיל בתור עדכון שבועי, אבל לפי דעתי זה יותר בריא אם העדכון הוא חודשי (או יותר), ולא מתמקד ממש באירועי היומיום.

בפרקים הקודמים של "הפילוסופיה של מרפי", הייתי לפני עבודה חדשה ודירה חדשה. התוכניות של "אחד נגד מאה" בהן השתתפתי שודרו בשבועות האחרונים (אגב, הן צולמו ביום הצילומים האחרון, אבל שובצו הרבה לפני סוף העונה) ומתישהו בקרוב אמור להגיע מכתב ובו המחאה נחמדה על סך כמעט 1500 ש"ח. לא רע.

התחלתי את העבודה באמובי ביום כיף, כמו שתוכנן. היה לי קצת מוזר להתגבש עם אנשים שאת רובם אני לא מכיר, אבל היה נחמד. התחלנו בארוחת בוקר בזכרון יעקב, במלון "בית מימון", ומשם המשכנו ליער לביא, ליד צומת גולני, לטובת משחקי חברה מגבשים עם חבלים ועבודת צוות. זה דומה למה שהיה בטיול חברה של נקסטניין שהייתי בו לפני שנה וחצי, גם אז כמה ימים אחרי שהגעתי לחברה.
אחרי שעתיים של משחקי חברה קיבלנו בורקסים וקרטיבים (קייטנה של ממש) והתכוננו להמשיך הלאה, לטיול רגלי איפשהו באזור. האוטובוס שלנו לא הניע, ובדיקה מהירה גילתה שהמצבר פשוט גמור. הנהג עשה את מיטב יכולתו להניע, אבל ללא הועיל. נאלצנו לחכות שם כשעה וחצי עד שאוטובוס תיקונים של אגד הגיע מטבריה עם כבלים... לא נעים, אבל לא נורא. מפאת העיכוב, הטיול הרגלי בוטל והמשכנו ישירות לארוחת הצהריים המאוחרת ברמת הגולן, שם סעדנו ושבענו. משם חזרנו להרצליה שמחים וטובי לב. כיוון שזה היה יומי הראשון, לא היה לי רכב חברה, ותפסתי טרמפ עם אחד העובדים מרמת גן להרצליה, ובערב עם עובד אחר בדרך חזרה.

למחרת קיבלתי רכב, אבל לא בדיוק את הרכב שהזמנתי (חברת הליסינג מחכה למשלוח... ואין להם מושג מתי יגיע). התחלתי לעבוד, ונכנסתי לעניינים תוך כמה ימים. אני גוייסתי לטובת הקמת צוות חדש, שאמור לכתוב משהו ישן מחדש, מה שנותן הזדמנות לבנות אותו יותר טוב ויותר יציב. לשמחתי, אני עובד יותר על הצד שמאחורי הקלעים, על התשתית, מאשר על הצד הגרפי. האנשים באמובי נחמדים, ויש כאן אווירה של תכליתיות, לצד רוח שטות שמלווה כל סטארט-אפ. אהבתי. אה, וחוץ מזה מגוון המסעדות בהרצליה פיתוח פשוט מדהים. הכל יקר, אבל איזה מבחר!

כעבור 10 ימים לקחתי יום חופש לטובת המעבר. בערב שלפני השארנו את כרמל אצל תמר וארזנו עד 11 בלילה. ביום המעבר קמנו ב-6 והמשכנו, ממש עד שהגיעו המובילים. אלה העמיסו את כל החיים שלנו על המשאית שלהם, ובצהריים כבר יצאו להוד השרון. אחה"צ הם עזבו, כאשר כל הרהיטים והקרטונים במקומם. תמר הגיעה עם כרמל ועזרה לנו קצת, ולמחרת הגיעו גם ההורים שלי וביחד פירקנו קרטון אחרי קרטון. בשישי בערב כבר פחות או יותר היינו מסודרים בדירה, מוכנים לשגרה. סה"כ המעבר היה חלק, ללא בעיות מיוחדות, ואפילו יותר פשוט מהמעבר הקודם, על אף העליה במספר הפריטים. למרות זאת, הבטחתי למיקה (והנה, זה גם בכתב) שבפעם הבאה לוקחים גם חברת אריזה.

לקראת סוף יולי הלכתי לשלושה ימי מילואים בבסיס מחסנים קרוב לצומת גולני. פעם בשלוש שנים קוראים לי לשלושה ימי תרגיל רענון, וזה מתאים לי יופי. על פי הלו"ז המתוכנן כל יום היה אמור להתחיל מוקדם ולהסתיים מאוד מאוחר, וכבר הייתי בטוח שאני אאלץ להשאר לישון שם בבסיס (אני לא אסע שעה וחצי לכל כיוון בשביל 6 שעות בבית...), אבל בסופו של דבר הימים הסתיימו מוקדם ונסעתי הביתה לראות את מיקה וכרמל. מה שכן, הם גם התחילו מוקדם, כך שנאלצתי לקום בסביבות 4:30 לפנות בוקר כדי להתקלח, להתארגן ולהגיע לשם עד 7:00. לא כיף. העיקר שעבר ונגמר, עד 2011 בשאיפה.

בסופ"ש האחרון חגגנו לתמר יומולדת 60. בחמישי מיקה ודנה לקחו את תמר לארוחת בוקר, ושיא החגיגה היה ארוחת ערב שבת בקיבוץ עם כל המשפחה שם. היה נחמד, טעים, ומהנה. מזל טוב, תמר! וכמו שנאמר, "בת שישים על פי הלוח,
אך בשאר המובנים - היא בת שש עשרה בקושי, או בת שש שנים..."

פינת ההודעות המשמחות:

1. יעל עוברת בסופ"ש הקרוב לדירה משלה, בשעה טובה ומוצלחת. היא הגיעה לגיל שאפשר להתחיל (לשלם חשבונות, להתלונן על הארנונה, לסחוב שקיות לבד, לריב עם בעל הבית...)
2. מיקה ואני עומדים להיות דודים, והפעם מצידה! רביב וחברתו לחיים גל בהריון עם בן זכר, ואם הכל ילך כשורה בדצמבר יהיה לכרמל שלנו בן-דוד חדש מהניילונים.

זהו להפעם... אני אשתדל לעדכן שוב לפני החגים.