יום שלישי, 4 באוקטובר 2022

מתחת לגשר

מה שאני אוהב בשדרות וושינגטון זה את האורך. בנאדם יכול לנסוע ולנסוע בקו ישר, לבד עם המחשבות, במשך שעות. שני נתיבים לכל כיוון, עשרים ושבעה מייל של אספלט שחוצים את העיר מהקצה המזרחי שלה ועד חוף וניס. בסופי שבוע אני בדרך כלל עולה על ההגה ונוסע שעות, פשוט פותח חלון ומסתכל על החיים בצידי השדרה. מתחיל מהשכונה שלי, קרוב לפארק מקארתור, ונוסע לאט בנתיב הימני עד הים, יושב קצת על הטיילת, ואז חוזר לאוטו ונוסע בכיוון השני עד גבעות הסיינדה, וחוזר חלילה. אתם בטח תשאלו "אנתוני, זה לא משעמם?" והתשובה היא לא. כלומר כן, קצת, אבל זה עדיף מלשבת בבית ולהסתכל על הקירות, במיוחד כשהקירות בבית שותקים ורק ממחישים לי עד כמה אני לבד.

אני גר שם, בדירה הזו, עוד מלפני הגמילה. אחרי שהלל מת ממנת יתר, לקח לי זמן אבל בסוף חטפתי את הכאפה של החיים. הבנתי שהסמים האלה לקחו ממני כמעט הכל: החבר'ה בלהקה כמעט זרקו אותי, החברה שלי עזבה אותי, איבדתי שליטה על החיים שלי. נשבעתי להלל, כשבאתי סופסוף לראות את הקבר שלו, שאני עם הסמים גמרתי. למחרת נרשמתי למכון גמילה, וזו כנראה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים הדפוקים האלה. זה היה לפני עשרה חודשים ושנים-עשר יום.

אבל אחרי הגמילה מתחיל החלק הקשה באמת. הסימפטומים של הגמילה זה לא כיף, תאמינו לי. כאבי ראש, חולשה, רעד בשרירים, ראייה מעורפלת; בחודש הראשון הייתי חצי מהזמן במיטה. הייתי שוכב שם בלי כח לקום, מתאבל על חלק שלם בחיים שלי שזרקתי לפח, מקשיב לקולות של העיר מבחוץ, ומתנחם בעובדה שיש עוד אנשים, והקולות האלה נשמעו לי כאילו העיר שרה לי שירים בשביל להרגיע אותי.

מצד שני האנשים שם בחוץ הם לא באמת חלק מהחיים שלי. עשרה מיליון אנשים באחד המטרופולינים הכי גדולים בעולם, ועדיין אני לבד. קשה לי ליצור קשר עם אנשים מחוץ ללהקה, במיוחד אני מנסה להתרחק מהמכורים שהסתובבתי איתם, ועם החבר'ה בלהקה אני לא מרגיש ממש נוח, כי הם עדיין עושים סמים פה ושם. מצד שני, העיר תמיד היתה שם ותמיד תהיה. האספלט, הבניינים, האוויר, החוף – כל אלה הם קבועים, ואני אוהב אותם. אני אוהב כל שלט וכל רמזור. העיר יודעת מי אני, ואני לא צריך להתבייש בשום דבר. היא מעריכה אותי על כל יום שאני נשאר נקי.

עד כמה שאני אוהב את העיר, יש מקומות שאני לא מתקרב אליהם יותר. למשל קומפטון או וואטס, מקומות לא נעימים, שהייתי מגיע אליהם בשביל לקנות הרואין או אסיד. אני זוכר פעם אחת, לפני בערך שנה, כשהייתי בקריז נוראי, והגעתי לתחנת סמים מתחת לגשר של אוטוסטרדה 10. זה היה שטח של אחת הכנופיות היותר אלימות, ושיקרתי לבחור שם שאני מכיר את אחותו, ואנחנו הולכים להתחתן, ודיברתי כל מיני שטויות. בהתחלה הוא והחברים שלו צחקו ממני, כנראה שעשעתי אותם, אבל בסוף הבדיחה כבר לא הצחיקה. הוא ראה שאני מתחיל עם הרעידות, ומכר לי חמישה גרם במלא כסף, הרבה מעבר למחיר הרגיל, ואני כמעט נישקתי לו את הרגליים. היתה עלי ערכה ורציתי להזריק על המקום, אבל אז שמענו סירנה, ואני רצתי בפאניקה כל הדרך הביתה, מחפש את השוטרים מעבר לכתף. בסוף מצאתי איזו סמטה מלוכלכת בדרך וישבתי שם מאחורי פח אשפה גדול בשביל לקבל את המנה שכל כך הייתי צריך. איזה אידיוט הייתי. אני לא רוצה להרגיש ככה יותר בחיים, כמו ביום ההוא.

אז אני יוצא בסופי שבוע לנסוע, לנשום את העיר. אני מרגיש שככה אני מתקשר עם העיר, מחזיר לה את האהבה שהיא נותנת לי, מרגיש את נשיקות הרוח שלה. בסוף השבוע שעבר עליתי לגבעות מסביב לעיר, לשלט של הוליווד ולמצפה גריפית, ופשוט הסתכלתי על העיר מלמעלה. ישבתי שם לבד על הספסל, בין מאות אנשים אחרים, והזלתי דמעה כשהרגשתי את הבדידות חונקת אותי, ואז משום מקום הרגשתי טפטוף קל, והרגשתי שהעיר בודדה כמוני, והיא בוכה אתי. היא כמו מלאך ששומר עלי, אבל היא לא בדיוק מלאך... איך אני אסביר את זה? היא לא שופטת אותי, היא מקבלת אותי כמו שאני, וביחד אנחנו יכולים לנחם אחד את השניה.

אני יודע שיום אחד הלהקה שלנו תצליח בגדול, ונהיה סופרסטארים מטורפים, וכל הקטע הקשה הזה בחיים יהיה זכרון מטופש, אבל ככה זה בני אדם... אנחנו נתקעים ברגעים מסוימים וקשה לנו להשתחרר מהם. אני יודע שאני אזכר באותו ספסל שוב ושוב, וארגיש את הבדידות הזו כל פעם מחדש, גם אחרי שנים. בדיוק כמו שאני מרגיש את המועקה והפחד כשאני נזכר באותו יום מתחת לגשר.



אין תגובות:

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים