שומר הלילה עבר בין טורי החיילים האדמדמים בסיבוב הקבוע שלו, ואפילו לא הביט בהם. המשמרת שלו תסתיים בעוד שעה ועשר דקות, והוא יוכל לנסוע הביתה ולאכול ארוחת בוקר עם אשתו והילדה. בינתיים, כמו בכל לילה, הוא עושה סיבובים במוזיאון הענק, מפהק ומשתעמם.
יִי-צֶ'ן עקב אחרי השומר, וכשזה יצא מטווח הראייה ההיקפית שלו, הוא הציץ ימינה לכיוונו של ז'י-האן, מבלי להזיז את ראשו. "פסססט," הוא סינן בין שיניו, אבל לא זכה לתשובה. "פסססט!!" הוא ניסה שוב, הפעם כמעט בצעקה.
מבלי להזיז אף איבר אחר בגופו, ז'י-האן הזיז מעט את פרק ידו השמאלית, ובסיס החנית שלו נתן לידידו מכה קטנה ברגל. החנית ופרק היד חזרו למקומם המקורי כהרף עין. הוא סינן לעבר יי-צ'ן בלחישה "שתוק ואל תזוז!" כשעיניו ממשיכות לבהות באותה נקודה על עורפו של החייל בשורה שלפניהם.
במשך יותר מאלפיים שנה הם עמדו ולא זזו, כפי שציווה אדונם. לא הניעו אף איבר, לא השמיעו אף קול, ובהו קדימה בצייתנות. רוב השנים הם היו שרויים בחושך מוחלט, מוקפים עפר ואדמה, עד שהגיעו כל אותן קבוצות של אנשים. בתחילה חשבו חלק מהחיילים כי אלה אויביו של הקיסר צ'ין, אבל בלא הוראה מפורשת מהקיסר, ירום הודו, הם לא הנידו ולו את קצה אצבעם. האנשים חפרו סביבם בזהירות, הסירו את עשרות אלפי הקילוגרמים של האדמה והאבנים, ניקו כל חייל וחייל בעדינות וביסודיות, ואף הקימו גג עצום מעל ראשם.
אבל כעת יי-צ'ן החליט שנמאס לו. מצד אחד, ברור היה לו שאדונו, הקיסר השמיימי, זקוק לזמן על מנת לעבור לעולם הבא, ולהעביר גם אותם, על מנת שיוכלו לשרת אותו. מצד שני סבלנותו פקעה, והגירוי בצווארו היה בלתי נסבל. הוא לקח עוד רגע לחשוב על השלכות מעשיו, ואז חלפה בראשו מחשבה מסוכנת, כזו שהביאה לכל האסונות הגדולים ביותר: "מה כבר יקרה?"
יי-צ'ן הזיז את ראשו ימינה, וראה בפעם הראשונה מזה אלפיים ומאתיים שנים את פניו של ז'י-האן. פני החרס של ידידו, כמו אלה של יתר החיילים, היו קפואים, והוא עמד כמו פסל. קל להבין מדוע כל האנשים שבאים לראות את הצבא מדי יום מאמינים שאלה פסלים חסרי חיים. למעשה, לאחר שסקר במבטו את סביבתו, גם יי-צ'ן היה משתכנע בכך אם לא היה יודע אחרת.
הוא ראה את שומר הלילה מתרחק, מרוכז במשהו קטן בידו שמאיר את פניו, תוך כדי פיהוק. השמשות הקטנות בתקרה הגבוהה האירו כתמיד. יי-צ'ן תהה שמא הם כבר בעולם הבא, ורק לא שמו לב למעבר. מצד שני הוא לא שמע את קולו של אדונו, ומשמעות הדבר היא שתהליך המעבר, גם אם התחיל, עדיין לא הסתיים בהצלחה.
ידו הימנית, שהיתה מונחת מאז ומתמיד לצד גופו, התרוממה באיטיות כואבת, ואצבעו נשלחה לצווארו. הגירוד שלח בגופו גל של עונג, והוא נאנח לרווחה קצת יותר מדי חזק. החנית של ז'י-האן היכתה בו שוב, הפעם בעוצמה חזקה יותר.
"איי! תיזהר עם זה!" אמר יי-צ'ן, משתדל שלא להרים את קולו.
"טיפש! אתה תהרוס הכל!" סינן ז'י-האן בזעם. "אתה זוכר מה קרה בפעם שעברה שמישהו זז?"
"תירגע, זה בסך הכל לכמה דקות, ואז אני חוזר לעמוד כמוכם. אני חייב טיפה לזוז, אחרת אני אתפורר." יי-צ'ן הרים מעט את רגלו השמאלית, ואז את הימנית, מנסה את האיברים הקשיחים והמאובנים. הוא הניע בזהירות את פלג גופו העליון ימינה ושמאלה, כשלפתע שמע "קנאק" רציני, וחתיכת חרס קטנה נפלה מהשריון שלו לרצפה. "זה הולך להשאיר סימן," הוא אמר בהלצה.
ברגע הבא מילא קול גדול את החלל העצום בו עמדו החיילים. שומר הלילה לא שמע כלום ולא הבחין בשום שינוי, אבל טורי החיילים המאובקים שמעו היטב את שאגתו של מפקדם, הגנרל וונג, ממרומי הכרכרה.
"סו יי-צ'ן! חזור לעמדתך אחת ומיד!"
פחד גדול נפל על יי-צ'ן, והוא ציית ללא דיחוי. רגליו שבו לעמוד ללא ניע, ידיו נשמטו לצד גופו, ומבטו ננעץ שוב בחייל שלפניו. מלבד חתיכת החרס שאיבד, נראה כאילו מעולם לא זז.
חלפה שעה קלה, ויי-צ'ן חשש מהגרוע מכל. האם באמת כל תנועה קטנה אסורה? גם לאחר כל כך הרבה מאות שנים? חששותיו התאמתו כאשר קולו העוצמתי של וונג הדהד שוב בראשו.
"צר לי לבשר לכם שתנועותיו של סו יי-צ'ן הפרו את ההרמוניה השמיימית הדרושה לאדוננו הקיסר הנצחי, ולכן יצטרך להתחיל את תהליך המעבר לעולם הבא מההתחלה. סו, בעולם הבא אתה תיענש כהוגן!"
אף חייל לא זז, אבל מכמה מהם נשמעו אנחות של ייאוש וזעם. יי-צ'ן החל לדמיין את העונש שמחכה לו לאחר עוד כמה מאות שנים של עמידה ללא תזוזה, כאשר ז'י-האן סינן בין שיניו "אידיוט." הוא הרים את ידו והחטיף ליי-צ'ן צ'פחה רצינית בעורף. ראשו הכבד של יי-צ'ן עף ממקומו ונחת לרגליו, כשמחצית פניו סדוקים.
עינו האחת נשברה, ודרך עינו האחרת הוא ראה את עקבו של החייל שלפניו. הוא שקל לצעוק לעזרה, אבל נמלך בדעתו, כשחשב על תגובתו של הגנרל. לפחות הוא כבר לא הרגיש את הגירוי בעורף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה