האוצר האמיתי

גופתו של ג'ירו סוגיאמה נשרפה זה מכבר, לבקשתו, ואפרו פוזר במימי נמל נגויה, צור מחצבתו משכבר הימים. הסכסוך המשפטי בין יורשיו רק החל, וזה הזמן המושלם לחפש את האוצר, כך החליט הידנורי.

העניין שלו באוצר החל כבר לפני כמה שנים, כשריצה עונש על חלקו בשוד היהלומים הגדול של טוקיו. הוא קרא ראיון נדיר עם סוגיאמה, שבדרך כלל שמר בקנאות על פרטיותו, ובו סיפר על ילדותו הקשה ברחובות נגויה, ואיך בנה את האימפריה העסקית שלו בעשר אצבעות. בנקודה מסוימת שאל המראיין מהו הבנק הבטוח ביותר ביפן לדעתו, והוא השיב בדיפלומטיות שאמנם יש מספר בנקים שמצבם רעוע, אבל רובם הגדול במצב מצוין, והוא ישן טוב בלילה בידיעה שחשבונותיו מפוזרים בין מספר בנקים גדולים.

ושם, בסוף התשובה, היה עוד משפט. הידנורי זכר אותו בעל-פה, בעיקר כי קרא את גזיר העיתון מאות פעמים. "עם זאת, את האוצר האמיתי שלי אני שומר בכספת, קרוב אלי." המראיין לא שאל שאלת המשך, והראיון המשיך בכיוון אחר.

מהו אותו אוצר אמיתי, והיכן הוא שמור? השאלה ניקרה במוחו של הידנורי מאז שקרא את הראיון לראשונה. הוא ניסה נואשות למצוא את התשובה, ולו רק כדי לגרד את הגירוי המעצבן במחשבתו. הוא חקר ולמד כל מה שיכל על סוגיאמה, על עלייתו לגדולה ועל עסקיו השונים. הוא ניסה להתחקות אחרי כל יֶן שאיש העסקים השקיע בימי חייו, ולמפות את אחזקותיו בתאגידים מסביב לעולם.

כמובן שחלק מהמידע היה חסוי, והידנורי חפר במעמקי האינטרנט גם במקומות אליהם לא התכוון להגיע. לאחר שחרורו הוא שכר בלש פרטי ורואה חשבון שיסייעו לו בתחקיר, והם אכן חשפו פרטים חדשים שלא ידע לפני כן, אבל אלה לא קירבו אותו במאומה לאוצר של סוגיאמה.

הידנורי יצר קשר עם אנשים שעבדו עבור סוגיאמה בעבר ובהווה, ונתקל בחומה בצורה של שתיקה. גם נסיונות שוחד לא עזרו. במקרה קיצוני אחד הוא ניסה לאיים על עוזרת-לשעבר בחשיפת סוד משפחתי, אבל זו צחקה בפניו ואמרה שחשיפת הסוד היא כאין וכאפס, לעומת תביעה מעורכי-דינו של סוגיאמה על הפרת הסכם החשאיות.

שערי אחוזתו של סוגיאמה בפרברי קגושימה היו נעולים. בפנים, כך למד הידנורי, שהו רק שני שומרים בשכר, כשבפועל הם מתחלקים בשעות היממה ורק אחד נמצא במשמרת בכל רגע נתון. הידנורי דילג בקלות מעל הגדר וחצה את הגינה בהתגנבות, בחסות החשכה.

הוא טיפס על המרזב בשקט מירבי, אבל ברגע מסוים הניח את רגלו על לבנה משוחררת, והיא ניתקה ממקומה ונפלה על השביל למטה. עיניו של הידנורי לבוש-השחורים נפערו בחרדה, אבל הוא לא איבד את עשתונותיו. הוא שמע את איש הבטחון מתקרב, ומיהר להמשיך ולטפס. כשהשומר הגיע, הוא בחן את הלבנה לאור הפנס, ואז הפנה את אלומת האור מעלה. הידנורי כבר לא היה שם.

הפורץ עמד באחת המרפסות, מצמיד את גבו לדלת ומשתדל לנשום בשקט. אור הפנס שטף את חזית הבניין מצד לצד, ותוך דקה או שתיים נעלם יחד עם השומר. הידנורי שחרר את האוויר מריאותיו בנשיפה ארוכה ושקטה.

מנעול דלת המרפסת לא היווה בעיה, והידנורי מצא את עצמו בחדר האורחים שבקומה השניה. מהיכרותו המעמיקה עם תכנית הבניין הוא ידע בדיוק לאן עליו ללכת. הוא שמע את צעדיו של השומר מרחוק, חיכה כמה שניות שיתרחק, ואז עלה במדרגות לקומה השלישית, והתקדם במסדרון אל חדר העבודה. לשמחתו, הדלת לא היתה נעולה, והוא סגר אותה אחריו בשקט.

כאן, בחדר האפל, הידנורי הרשה לעצמו להדליק פנס קטן. הוא עמד בקודש הקודשים של סוגיאמה, וקיווה בכל מאודו שהכספת שחיפש נמצאת כאן. הוא עבר על הספרים בספריה, נהנה מהמחשבה שהאצבע האחרונה שליטפה את כריכות הספרים היתה כנראה של ג'ירו סוגיאמה. הוא הזיז את התמונה המשפחתית שעל הקיר, והתאכזב לגלות מאחוריה רק שכבות של צבע קרם.

אחרי חיפוש מדוקדק של כשעה, שכלל כמובן את מגירות השולחן המעוצב, התיישב הידנורי בכסא המנהלים המפנק וגבותיו התקרבו זו אל זו. הוא עדיין לא אמר נואש, אבל חשש שייאלץ לחפש בחדרים נוספים. הוא סקר שוב באלומת הפנס את הספריה, את הקירות, את התקרה, וגם את הרצפה. במוחו עלה רעיון חדש, והוא קם מהכסא והזיז אותו.

הוא הסיט את השטיחון שמתחת לכסא עליו ישב, ושם מצא סימן מעודד. ברצפת הפרקט תחת השטיח היה מלבן נפרד, וסביבו מרווח קטן. הידנורי חש את ליבו פועם בעוצמה. הוא שלף את המלבן בזהירות ותחתיו ראה את הכספת. התחקיר שלו היה מוצלח מאוד, והוא זיהה את דגם הכספת, כך שידע כיצד לפרוץ אותה. חיוך מאוזן לאוזן נמרח על פניו, והוא הרים שני אגרופים מעלה. הוא עצר את עצמו בכח מלבצע ריקוד נצחון.

הוא נשכב על הרצפה, שם את הפנס בין שיניו והחל במלאכת הפריצה העדינה. הכספת היתה מכנית, ולכן סיבוב החוגה ימינה ושמאלה למספרים הנכונים תפתח אותה ללא בעיה. הוא נעזר בסטטוסקופ כדי להאזין למנגנון.

קליקליקליקליקליקליק-קלאק! הידנורי נשך את הפנס עד ששיניו כאבו.

קליקליקליקליקליקליקליקליקליקליקליק-קלאק! הוא מחה אגל זיעה ממצחו.

קליקליקליקליק-קלאק! הידית נעה בחופשיות בידו, ודלת הכספת נפתחה. לאושרו של הידנורי לא היה גבול.

לפתע שמע צעדים במסדרון שמחוץ לחדר העבודה. הוא כיסה את אור הפנס בידו ועצר את נשימתו. הצעדים התקרבו, והידנורי שמע צירים חורקים של דלת נפתחת מעבר לקיר. כעבור רגע שמע את אותם צירים ודלת נסגרת. הצעדים הפוסעים המשיכו הלאה, והפכו לצעדים של ירידה איטית במדרגות.

הידנורי הביט לתוך הכספת. בתוכה היתה שקית פלסטיק קטנה, והוא הוציא אותה בעדינות, משתדל שלא תרשרש. הוא תיאר לעצמו שכאן הוא ימצא את היהלומים היקרים ביותר, את המפתח לכספת הראשית, או את צוואתו האמיתית של סוגיאמה.

הוא פתח באיטיות את השקית והכניס את ידו פנימה. אצבעותיו פגשו בעצם קטן והוא הוציא אותו. לאור הפנס הוא ראה שהוא אוחז במכונית ספורט אדומה קטנה ממתכת, שחוקה משנים של משחק. לא היה שום דבר מיוחד בצעצוע, והידנורי הניח אותו על השולחן. הוא הכניס את היד בשנית, והפעם נתקל בריבועי נייר. כשהוציא אותם הוא ראה לנגד עיניו שתי תמונות בשחור-לבן, בהן אישה ושני ילדים עומדים ומחייכים למצלמה. באחת התמונות זיהה הידנורי את בית העירייה הישן של נגויה, שאיכשהו שרד את פצצות מלחמת העולם. במבט מעמיק, פניו הילד הצעיר הזכירו לו את ג'ירו סוגיאמה.

הוא שלח את ידו פנימה בשלישית, ובעומק השקית מצא מעטפה מקופלת. הוא שלף אותה, קצת פחות בזהירות ממה שהיה אמור, וכמעט הפיל את מנורת השולחן. במעטפה היו שני מכתבים. באחד מסרה ממשלת יפן לגברת יוריקו סוגיאמה על נפילתו של בעלה בקרב אוקינאווה, ושיבחה את הקרבתו למען הקיסר. השני היה מאת אביו של ג'ירו, ובו כתב בכתב-ידו המרושל על געגועיו ואהבתו לאשתו ובניו.

הידנורי פשפש בשקית בתסכול, אבל לא נותר בה דבר. לרגע ארוך הוא הביט בחפצים שמצא, וחכך בדעתו מה לעשות בהם. לבסוף הוא החזיר אותם לשקית ואת השקית לכספת, סגר את דלת המתכת וסובב את החוגה. הוא החזיר את מלבן העץ ואת השטיחון, ויצא בשקט מירבי מחדר העבודה.

לאחר שהתגנב החוצה ודילג מעל הגדר החיצונית, הוא עמד והביט באחוזה האפלה. "נוח על משכבך בשלום, סוגיאמה-סאן," הוא מלמל.