רק קוביה אחת

האישונים מתרחבים. הלב הולם בעוצמה. אגלי זיעה קטנטנים מצטברים על העור. המח עובר להילוך חמישי. המחשבה מתחדדת. השרירים נמתחים. הזמן מאט.

בשלוש דקות עשיתי סדרת פעולות שהיתה לוקחת לאדם נורמטיבי במצב רגיל כשעה וחצי, וביצעתי אותן בצורה מושלמת. כשסיימתי, עמד במרכז החדר דגם מושלם בקנה מידה של 1:500 של מגדל אייפל, עשוי מקיסמים וקלפים.

ההשפעה פגה באותה מהירות בה השתלטה עליי. מצאתי את עצמי מבולבל, יושב על הרצפה בפינת החדר, מנסה להיזכר איך הגעתי למצב הזה. לידי היה פח קטן, ובו עטיפה מקומטת של חטיף.

"מרשים מאד," אמר הגבר מאחורי השולחן, ומחא כפיים באיטיות. "אני מאמין שאוכל למצוא שימוש לאדם מוכשר כמוך. תגיד לי," הוא הוציא סיגר מקופסת עץ שניצבה בפינת השולחן, הצית אותו, והפנה אלי את היד המעשנת, "יש לך בעיה עם עבודה בשעות לא סטנדרטיות?"

קמתי על הרגליים, קצת סחרחר, והבטתי באדון שוורץ. "כל עוד אתה משלם לי באתריום, אין לי שום בעיה."

"נהדר, אז אני אשלח לך את הפרטים מחר."

התחלתי לעשות בשבילו כל מיני עבודות קטנות, שהצריכו מהירות ודיוק. למשל לקחת תיק שהושאר בלוקר מסוים כל כך מהר עד שמצלמות האבטחה לא יצליחו לקלוט אותי, או לגנוב מכונית תוך חמש שניות. למשימות הקטנות לקחתי קוביה אחת, שהספיקה לדקה או שתיים; למשימות המורכבות יותר כבר לקחתי שורה. באחת הפעמים גנבתי מכונית ספורט והסעתי אותה 24 ק"מ למשחטה תוך שש דקות ו-17 שניות.

הבעיה התחילה במשימה פשוטה יחסית. הייתי אמור לעבור דרך לובי של בניין משרדים, לעלות שמונה קומות במדרגות, לפרוץ למשרד של רואי חשבון ולקחת מזוודה מלאה באגרות-חוב מאחד המשרדים. לא משהו מסובך, אבל הבאתי איתי שורה שלמה, למקרה הצורך.

לקחתי את הקוביה הראשונה בכניסה לבניין, וכעבור שתי דקות, כשהייתי בקומה השביעית ולפני שההשפעה פגה, לקחתי את הקוביה השניה. את הקוביה השלישית לקחתי כשהמזוודה היתה ביד שלי, אבל במקום להרגיש שאני שוב נוסק, היתה בעיה במנוע, והמשכתי ליפול.

מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה, רועד קלות ומבולבל, כמו תמיד אחרי הקוביה האחרונה. התאוששתי תוך כמה דקות, ואמרתי לעצמי שאולי זה היה חד-פעמי. לקחתי עוד קוביה, והפעם היה לה את האפקט המצופה. המזוודה הגיעה לרכב שחיכה לי תוך פחות משתי דקות, ואת רגע הבלבול והחולשה הבא כבר חוויתי במושב האחורי, תוך נסיעה למשרד של שוורץ.

במשימות הבאות שמתי לב שמדי פעם קוביה לא עשתה את העבודה, והייתי צריך עוד אחת. מנקודה מסוימת התחלתי לקחת קוביות בזוגות, ולשבוע או שבועיים הכל עבד חלק. אבל אז, במשימת בלדרות סטנדרטית, מצאתי את עצמי מתרסק גם אחרי שלקחתי שורה שלמה.

בין המשימות הרגשתי פחות בפוקוס, לא מצליח לעשות דברים יומיומיים, ישן יותר שעות. לא היה לי כח לצאת עם חברים, להכין לעצמי ארוחות, לקרוא. התחלתי לקחת קוביות פה ושם בשביל חיזוק, בשביל להרגיש נורמלי. זה הגיע למצב שבלי שורה לא יכולתי לצאת מהמיטה בבוקר.

שוורץ שלח לי הודעה: "21:30". הצלחתי להגיע למשרד שלו בזמן, למרות הגשם, משתדל להראות שאני ממוקד ומוכן לכל דבר. שוורץ ישב שם ועישן עוד אחד מהסיגרים השמנים שלו. בדרך כלל באתי, הוא הסביר לי מה המשימה, ואיחל לי בהצלחה. הפעם הוא נתן לי לחכות.

עמדתי מול השולחן שלו, בעוד הוא מתעמק באיזה מכתב. הסיגר הדלוק נח במאפרה שליד מנורת הקריאה, ומדי פעם הוא הרים אותו, ינק ממנו והחזיר אותו למקומו. המבט שלי קיפץ ממנו אל הספריה שמאחוריו, אל החלון, אל הדלת. הרגשתי את הזיעה בעורף, ורעד קל עבר בגופי. החזקתי את ידיי מאחורי הגב, כדי שלא יראה את העצבנות באצבעות. כפות רגליי נעו באי-נוחות ימינה ושמאלה.

אחרי נצח קצר שנמשך כמה דקות הוא הניח את המכתב בצד והרים את הסיגר. הוא בחן אותי במבט של אכזבה מלמעלה עד למטה, והרגשתי שהמבט שלו שורף אותי כמו קרן לייזר.

"אתה גמור," הוא פסק, "שיהיה לך בהצלחה."

"מ... מה זאת אומרת גמור?" שאלתי. ידיי השתחררו מאחיזתן מאחורי הגב והתנועעו מולי כאילו היה להן מוח נפרד.

"זה אומר שאתה כבר לא יכול לעזור לי. בשתי המשימות האחרונות שלך כמעט תפסו אותך, ותגיד תודה ששלחתי מישהו שיציל אותך. תראה איך אתה נראה. מכורים כמוך אני יכול למצוא איפה שאני אזרוק אבן."

הוא רכן קדימה בכסא העור המעוצב והביט ישירות בעיניי. "תשמע, ילד, עשית חיים, עשית כסף, אבל זהו, נגמר. או שתלך לגמילה, או שתגמור מתחת לאיזה גשר כמו כולם, מוכן לעשות כל דבר בשביל עוד קוביה. יאללה, סע לשלום."

הוא לקח דף נוסף, או אולי זה היה אותו דף, וחזר לקרוא. מבחינתו הפגישה הסתיימה. יצאתי מהבניין בגשם השוטף, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. המילים של שוורץ הדהדו בראשי.

בדרך הביתה קיבלתי את ההחלטה הכי טובה של החיים שלי. זרקתי הכל לפח והכנתי לי דברים לקריז ממושך. נעלתי את הדלת ונכנסתי למיטה. העברתי שם את הזמן, נלחם בגוף שדרש לקבל את המנה שלו, ובקולות הקטנים בראש שניסו לשכנע אותי שקוביה אחת לא תזיק, שזה יעזור לי לעבור את הימים הקשים, שבלי זה אני אמות, ועוד ועוד.

אני לא יודע כמה ימים ולילות העברתי במיטה. לפחות ארבעה, כנראה יותר בכיוון חמישה או שישה. הזעתי כמה קילוגרמים טובים, והחדר הסריח כמו כלוב בגן-חיות. בוקר אחד התעוררתי, פקחתי עיניים, וכאב הראש לא היה שם. הראיה שלי היתה ממוקדת, הפסקתי להזיע, והחדר הפסיק להסתובב סביבי. הצלחתי לעמוד בכוחות עצמי.

בחודשים הבאים עשיתי צעדים מדודים בכיוון של חיים מהוגנים. מצאתי עבודה בתור שליח, חידשתי קשר עם חברי ילדות, והתחלתי לגדל חתול. ידעתי שאין לי סיכוי להיות סיפור הצלחה, אבל הרגשתי שכל יום נוסף מפריד ביני לבין האבדון.

עברו שנתיים, ועם הרבה כח רצון הצלחתי לשמור על עצמי וללכת בתלם. אפילו הכרתי מישהי, יצאנו מדי פעם, ונראה שהיא באמת מחבבת אותי. חסכתי קצת כסף ועברתי לדירה קצת יותר גדולה, בשכונה טיפה פחות גרועה.

ואז פגשתי אותו שוב. הגעתי עם האופניים לבניין במרכז העיר, כדי להביא משלוח לאחת הדירות. הוא שכב שם על המדרכה, מביט בעולם במבט מזוגג, עטוף במעיל ישן ומכוסה בשמיכה מלאה חורים. בתחילה חשבתי שזה עוד חסר-בית, אחד מכל כך הרבה שמציפים את רחובות העיר, אבל קלטתי את פניו ונעצרתי.

"שוורץ??"

הוא הרים את ראשו, ניסה להתמקד בי, ולבסוף הצליח.

"היי, ילד, מה קורה, מה המצב. תגיד, יש לך אולי איזו שורה בשבילי? משהו לזכר הימים ההם?" הוא נשמע כאילו הוא מדבר מתוך שינה.

"מצטער, אני נקי כבר הרבה זמן," אמרתי, והצעתי לו בקבוק מים. הוא לקח, נד בראשו לתודה ושתה. "מה קורה איתך? איך הגעת הנה?"

"גירושים, כלא, רק תבחר. אין לך כלום? פעם היית מסתובב עם טבלאות שלמות..." הוא אמר, וקולו נחלש ביחד עם עיניו שאיבדו את המיקוד.

"כן, פעם. תשמע, שוורץ, אם אתה צריך עזרה אני יכול..." התחלתי, אבל הוא קטע אותי.

"אתה לא מבין? אני צריך רק קוביה אחת. אל תהיה מניאק. אין לך קוביה בשביל חבר? רק קוביה אחת!"

עליתי לדירה עם המשלוח. כשירדתי הוא עדיין שכב שם, אבל ישן, או מעולף. הבטתי בו בחמלה, עליתי על האופניים ונסעתי.