התוצאות הבלתי-צפויות של החזרה בזמן

ד"ר וגה חזר להווה עשר דקות אחרי שעזב, כמו שביקשה פרופסור נבארו. הוא כיבה את המכונה, יצא מהחדר הצדדי וניגש אל המעבדה שלה. היא עדיין היתה עסוקה בהקמת הניסוי שלה.

"תודה, אגתה. המכונה עבדה נהדר."

"נו, איך היה במאה החמישית בספרד?" שאלה הפיזיקאית המבוגרת באדישות.

"הייתי בסוף המאה השניה באנגליה," קורנליו תִקן, ואגתה נופפה בידה כמו אומרת שהכל אותו דבר בשביל מישהי כמוה. "היה מרתק, אני חושב שיש לי מספיק חומר למאמר חדש."

הוא ניגש אל השולחן שלה בשביל לקחת את הדברים שהשאיר לפני שחזר בזמן. הוא שם את הארנק והטלפון הסלולרי בכיסים והרים את צרור המפתחות. זה היה הצרור שלו, ללא ספק. הנה מחזיק המפתחות הישן ומפתח הבית שלו, אבל מאין יתר המפתחות?

"אגתה, למה יש על הצרור שלי את המפתח של משרד ראש החוג?"

"מה זאת אומרת? אתה ראש החוג לאנתרופולוגיה, אצל מי המפתח אמור להיות אם לא אצלך?"

קורנליו הרים גבה. יש סיכוי שהוא שינה משהו קטן בעבר שגרם לכך שהוא כעת ראש החוג. הוא תהה מה עוד השתנה.

"וזה? איפה המפתח של האוטו שלי?" הוא הצביע על מפתח עם סמל של פורד שהיה תלוי על הטבעת. השַלָט השחוק של הפיאט המתפרקת שלו היה חסר. אגתה לא ידעה על איזה רכב הוא מדבר, ומשכה בכתפיה.

קורנליו חשב לרגע. אם עכשיו הוא ראש החוג, הוא כנראה מרוויח קצת יותר, אז סביר שקנה רכב יותר יקר. אפשר להתרגל לזה.

"אגב, בזמן שלא היית, היתה לך שיחה שלא נענתה מלוסיה," אמרה הפיזיקאית כלאחר יד. ליבו של קורנליו החסיר פעימה, ופניו החווירו מעט. הוא בלע את הרוק בפיו ושאל "לוסיה? לוסיה שלי?"

"בוודאי. שוב הרגזת אותה?" אגתה הביטה בו מבעד למשקפי המגן שלה בדאגה קלה.

"לוסיה..." לחש קורנליו, ושפתו התחתונה רעדה. גל של רגשות שטף אותו בעוצמה. דמעה חמקה מעינו והתגלגלה במורד לחיו. עיניו נצצו בהתרגשות. גם אחרי שנתיים, הוא זכר כל פרט ופרט בתאונה כאילו היתה אתמול. הוא ראה בעיני רוחו את הרכב המעוך, את פניו של הנהג השיכור שקטע את פתיל חייה של לוסיה, ואת הלוויה. הוא נזכר בכאב בשבועות הארוכים של האבל, איך חרב עליו עולמו ורק האמונה מנעה ממנו ליטול את נפשו בכפו. ועכשיו, אם לוסיה לא מתה...

הוא שלף את הטלפון בידיים רועדות והתקשר אליה. תמונתה ניבטה אליו מהמסך, מחייכת כתמיד, בשמלת הכלה היפהפיה. התליון לצווארה זהר באור השמש דרך תלתיה השחורים. כעבור שני צלצולים היא ענתה לו. קולה היה צלול ועליז בדיוק כמו שזכר. "הוֹלָה קָריניו, יש לך אולי את הטלפון של המסעדה שאכלנו בה בשבת? אני רוצה לשאול אותם אם הם מצאו את העגיל שלי."

"לוסיה... מִי אַמוֹר..." הוא אמר, אבל לא הצליח להמשיך, כי דמעותיו חנקו את גרונו.

"קורנליו, אתה בסדר?" שאלה אשתו, והתמהון בקולה היה ברור.

"הכל... מצוין. אני כל כך שמח לשמוע את הקול שלך! אני עוד מעט אחזור הביתה."

"יופי. אני מאוד אשמח. אני גם צריכה שתפרק את הכנפיים של מאוורר התקרה . טוב, קריניו, נתראה בבית. אדיוס!"

אגתה הביטה בפניו וניסתה להבין את סערת הרגשות. בלי להוסיף מילה הוא יצא, רץ למגרש החניה והחל לחפש את הפורד. היא היתה, מן הסתם, במקום השמור לראש החוג לאנתרופולוגיה.

כל הדרך הביתה, דרך השדרות הרחבות של לה-פז, הוא חייך כמו בן טיפש-עשרה מאוהב.