אברהם

אברהם עמד במרכז האולם, מוקף בבניו ובנותיו. כָּלֵב, שפעם נקרא סרגיי, נכנס וגרר אחריו בחוזקה את זרועה של סיגל. הקהל פינה להם נתיב. סיגל ניסתה להתנגד בכל כוחה, אבל הוא היה גדול וחזק ממנה. הוא הביא אותה אל אברהם והטיח אותה לרצפה לרגליו.

אברהם הביט בה בעצב ואכזבה. הוא ליטף את זקנו הארוך ונאנח "הוי, לאה..."

האישה, שנתנה לו את מיטב שנותיה, הרימה את ראשה והביטה בו בשנאה יוקדת. שיערה היה פרוע ובגדיה מרופטים וקרועים אף יותר מבגדיהם של יתר הנוכחים.

"בניי ובנותיי," פנה אברהם לקהל שסביבו והרים את כפיו, "אבינו שבשמיים, בחסדו הטוב, הראה לי חזיונות של היום הזה, ואני בתמימותי קיוויתי שהאמונה תציל את לאה, ולא כך הדבר. הנה, הגענו למצב העגום הזה. נמצאת כאן לאה שלנו, אבל היא כבר לא שלנו. במקום בתי הבכורה, יד ימיני, מאמינה אדוקה, היא נתנה לאמונתה לדעוך, ומולנו ניצבת עתה – כופרת!!!"

עיניו של אברהם רשפו אש והוא הצביע עליה באצבע מאשימה. הקהל הצטרף אליו בהצבעה וכולם, מקטן ועד גדול, צעקו עליה "כופרת! מושחתת! תועבה! טומאה!" אלה הקרובים אליה ירקו עליה ובעטו בה, והיא נשכבה בתנוחת עובר כדי לנסות להגן על עצמה. אברהם הרים את אצבעו המאשימה, והקהל נרגע.

"לאה – " הוא החל שוב בצער, אבל היא קטעה אותו.

"השם שלי הוא סיגל," היא סיננה בין שיניה וירקה מעט דם על רגלו.

"אכן," הוא אמר לה ולקהל כולו, "אינך ראויה עוד לשם שנתתי לך. האל הטוב הראה לי את מעשייך, אבל לא גילה לי את אשר בליבך. כל כך הרבה שנים היית בדרך הנכונה אל הטהרה. למה ניסית לברוח?  מדוע סיכנת את נשמתך כך?"

"נמאס לי," היא אמרה בהתרסה, "נמאס לי מהמכות, נמאס לי מהעונשים, נמאס לי למצוץ לך את הזין כל בוקר, נמאס לי לעבוד פה כמו שפחה, נמאס לי לשבור את הגב, והכי נמאס לי מהשטויות שאתה מאכיל אותנו כל יום! ארבעה ילדים נתתי לך! ארבעה!! ואתה עם השגעונות שלך נתת לאחד למות ולעוד אחד לאבד עין, וכולם פה אומרים אמן כאילו הם לא יודעים שאתה סתם משוגע ששומע קולות. מה קרה לכם??" היא צעקה על מעגל האנשים סביבה.

רחש עבר בקהל, וסיגל ספגה עוד מספר יריקות. אברהם הניע את ראשו באכזבה ימינה ושמאלה. אחר כך עצם את עיניו והרים את ראשו לתקרה.

"אבינו שבשמיים, מה ייעשה לכופרת בקרבנו?" הוא שאל בטון דרמטי. הס הושלך באולם. סיגל עצמה את עיניה ונשאה תפילה משלה.

קולות המלאכים בראשו של אברהם דיברו בהמולה. אחד אחד הם השתתקו עד שנותר רק הקול האחרון, קולו של האל הטוב. אברהם הוריד את ראשו אל האישה שלרגליו, והביט בה בחמלה. דמעה חמקה מזווית עינו.

"אלוהים החליט להעניש אותך בדרך נאותה. אם את רוצה להכיר את העולם האלים והמופקר שם בחוץ, יהי כן. יהושע, כלב, קחו אותה למרתף ולמדו אותה. אל תחסכו שבטכם. מי ייתן והאמונה תוביל אותךְ בחזרה אל הטהרה."

שני הגברים החסונים הרימו את סיגל בזרועותיה וגררו אותה, למרות צרחותיה ונסיונותיה להימלט, אל מחוץ לאולם.

אברהם הרים שוב את כפיו, וכולם חיקו את תנועתו.

"אבינו שבשמיים, גם בשעה קשה זו אנו מודים לך על חוכמתך ונדיבותך, ומוסרים את עצמנו לרצונך הקדוש. ברך אותנו ושמור עלינו טהורים וזכים, למען נהיה ראויים לחסדך הנצחי."

בניו ובנותיו ענו במקהלה "אמן."

אברהם ישב על מיטתו בראש שמוט ובכה. הוא הרים את ראשו ואת כפיו וזעק "אבינו שבשמיים! אני מתחנן! דבר אלי! אמור לי מה רצונך!", אבל ראשו היה שקט כמו החדר שסביבו. הוא שמט שוב את ראשו והמשיך לבכות.

כבר ארבעה ימים לא זכה לשמוע את קולו של האל הטוב, ושבוע חלף מאז חזיונו האחרון. מאז אתמול הוא הסתגר בחדר והתפלל לאלוהים ללא הפסקה. באולם הגדול התפללו בניו ובנותיו אף הם, בוכים וזועקים כמוהו.

סיגל צלעה אל תוך החדר עם מגש. היא הניחה את ארוחת הצהריים על השולחן הקטן ופנתה לצאת. בדרכה החוצה, תפס אברהם את ידה, ושאל אותה, דרך מסך הדמעות "לאה, בתי היקרה, גלי לי במה חטאתי! אמרי לי כיצד הרגזתי את האל הטוב! את, צדיקה טהורה שכמוך, ודאי יודעת את הסיבה!"

סיגל הביטה באדם השבור שמולה, וחככה בדעתה האם לגלות לו. לבסוף החליטה שחוסר הידיעה מעַנֶה אותו באופן מספק, אבל האמת תשליך אותו לשאול תחתיות של עינוי גדול אף יותר.

"אברהם, אתה זוכר את חגית?"

"כן, בוודאי. האם לא הייתי צריך לגרש אותה? אני צריך למצוא אותה ולקבל אותה בחזרה אל המשפחה שלנו?" הוא שאל בדחיפות ובעצבנות.

"אתה זוכר למה גירשת אותה?"

"היא עשתה דברים מוזרים. להבות קטנות פרצו מאצבעותיה מדי פעם, והיא כמעט שרפה את בית הכנסת שלנו. אין אצלנו מקום למכשפות כאלו." הוא ניסה להישמע בטוח ומוחלט, אבל הרעד בקולו הסגיר את סערת הרגשות בה היה נתון.

"כן, היא באמת מכשפה," אמרה סיגל. "ראיתי אותה לפני כמה שבועות כשיצאתי לקנות בשוק. היא ניסתה לדבר איתי, אבל אני לא עניתי. שבוע אחר כך היא דיברה אלי שוב, והפעם עניתי לה. התחלנו לדבר על החיים במשפחה שלנו ועליך."

אברהם לא ידע לאן זה הולך, אבל לא אהב את הכיוון.

"אמרתי לה שבזמן האחרון אתה שומע יותר ויותר קולות, שהשגעון שלך הולך ומשתלט עליך."

הוא ניסה להתמלא חימה, אבל לא הצליח לגייס את האנרגיה, וסיגל המשיכה.

"היא אמרה שבשנים האחרונות היא למדה הרבה מאוד מכמה מכשפות מנוסות, והיא חושבת שתוכל לעזור. היא אמרה שהיא תכין לי שיקוי בשבילך, והיא באמת הכינה. הוספתי אותו לאוכל שלך בשבועיים האחרונים, קצת כל פעם. תגיד לה תודה, היא ריפאה אותך."

אברהם החוויר ושתק לרגע ארוך. החזיונות, הקולות, האל הטוב, המלאכים – הייתכן שהכל היה פרי הטירוף? בגידתה של סיגל צפה ועלתה במחשבותיו ודרסה את כל היתר. הוא קם ותפס אותה בשיערותיה ומשך אותה אל השולחן. הוא חטף את הסכין והצמיד אותה לצווארה.

"את מבינה מה עשית??" הוא שאג באוזנה בין צרחותיה. "את הרעלת אותי!!"

הוא חשב על שנותיו הרבות כנביא האמת הקדושה. מאז ומתמיד היו החזיונות והקולות חלק ממנו, תמיד היה חריג, אבל תמיד ידע שהוא מיוחד בגללם. העובדה שמאמינים התקבצו סביבו וסביב המתנה הגדולה שלו, הוכיחה לו מעל לכל ספק שאלוהים בחר בו כדי למסור את מסריו לבניו ובנותיו. כעת התמוטט עולמו, וההבנה הבלתי-נמנעת חלחלה בו כמו חומצה בעץ.

הוא שחרר את סיגל והיא ברחה לפינה הרחוקה. הוא נותר עם הסכין בידו, בין ארבעה קירות שותקים. בבואתו במראה הביטה בו במבט מוטרף.

"אבינו שבשמיים, שלח לי סימן, אני מתחנן," הוא מלמל, אבל הדממה העיקה עליו יותר ויותר. לבסוף לא יכל לשאת אותה, ושיסף את גרונו שלו בתנועה חדה.

ברגעיו האחרונים הוא ראה את סיגל עומדת מעליו, ומחייכת.