שני הנערים הקיפו זה את זה במבטים מזרי אימה. כל אחד מהם אחז בחנית קצרה בעלת ראש מתכתי משונן. מסביבם עמדו כל הגברים, כשנשות השבט עומדות במרחק מה ומנסות להרגיע את שתי האמהות המודאגות, ואת הנערה שעליה נלחמו. פניהם של הנערים עוטרו בצבעי מלחמה כהים, ושיערם היה קלוע. בדבר אחד הם דמו ליתר הגברים, והוא מלבוש החלציים, בגדם היחיד.
כפות רגליהם
הרימו ענני אבק קטנים כשהם צעדו הצידה, אחורה, קדימה. כל אחד חיפש את נקודת התורפה
של יריבו על מנת לזהות את הרגע הנכון לתקיפה. כל אחד מהם הרגיש את עוצמת המתח
באוויר, וליבם הלם בחוזקה יחד עם התוף הגדול של זקן השבט. עוד בטרם החל הקרב, גופם
הוצף באדרנלין מהידיעה שרק אחד מהם יעזוב את מעגל הגברים על רגליו.
לבסוף, אחרי
מספר דקות של גישושים, חנית אחת נשלחה קדימה ונחסמה ע"י רעותה. החניתות נמשכו
אחורה, ואז היה תורו של המגן לתקוף, וחוזר חלילה. התוף המשיך להלום, והנערים
המשיכו לתקוף ולהגן. אחת החניתות חלפה ליד כתף והשאירה בה סימן אדום בטרם נהדפה,
ובאותו רגע פגשה החנית השניה ירך והקיזה ממנה דם.
הנערים לא
חשו בכאב ולא הרגישו את הזמן. עולמם הצטמצם לכדי מעגל הגברים, לחניתות ולתוף.
מתקפה, בלימה, נסיגה, התחמקות. לבסוף, אחד מהם ניסה לצעוד צעד אחורה, אבל איבד את
שיווי המשקל ונפל על גבו. החנית נשמטה מידו. יריבו עט עליו מיד והצמיד את חניתו
לצוואר.
התוף נדם,
ורק בכיה של האם מילא את קרחת היער.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה