ילד טוב

גברת עפרוני חיכתה במשרד האפרורי. היא הביטה בתמונה שבידה ובכתה. דמעותיה ניגרו על לחייה לפעמים אחת-אחת ולפעמים בקילוח, אבל לא חדלו אף לרגע. היא קינחה את אפה וניגבה את עיניה בממחטה אחר ממחטה מהקופסה שעל השולחן. עולמה התהפך ביומיים האחרונים, ושני לילות ללא שינה הפכו את עצביה למרוטים. לרגע היא הביטה בהשתקפות שלה במראה שעל הקיר, ולא זיהתה את עצמה.

מישהו נכנס למשרד, עקף אותה והתיישב מן העבר השני של השולחן. הכרס הפריעה לו לשבת בנוחות בכיסא. קרחתו היתה שחומה כמו פניו, כנראה בגלל שעות רבות בשמש. הוא חיפש משהו באחת המגירות, ואז בשניה, ואז בשלישית, ולבסוף פנה אליה.

"כן, גברת... עפרוני. אני רונן קרני, אני פה מהבילוש. מה אני יכול לעזור לך?"

היא נשמה עמוק והכריחה את עצמה להירגע, כדי שתוכל לדבר איתו. היא הסיטה את השיער המוזנח מפניה והזדקפה מעט.

"הבן שלנו, דודו עפרוני, הוא בן 17, הוא יצא מהבית לפני יומיים, ביום שני בצהריים, ומאז אנחנו לא יודעים איפה הוא ומה קרה לו. יש לי תמונה שלו," היא הראתה לו. הוא לקח את התמונה ובחן אותה. סריקה של התמונה כבר היתה בתיק שנפתח. הוא הניח את התמונה ורשם כמה דברים בפנקס שמולו.

"את זוכרת מה הוא לבש?"

"טי-שירט כחול-כהה עם איזה ציור מקושקש, ג'ינס בהיר, ונעלי ספורט לבנות. הוא בערך מטר שבעים וחמש, רזה, יש לו שיער שחור קצר. אה, הוא יצא עם משקפי שמש."

הבלש התאמץ לרשום כל פרט מידע שהאם המודאגת מסרה לו. "הוא אמר לאן הוא הולך?"

"הוא יצא לקנות גלידה בפיצוציה בפינה, אבל הוא לא הגיע לשם. שאלנו את המוכר אם הוא ראה אותו, והוא לא זכר מישהו כזה נכנס. אחר כך הוא אפילו בדק בצילומים מהמצלמת אבטחה, וגם שם לא רואים את דודו. התקשרנו לכל החברים שלו, לכל מי שאולי שמע ממנו, אבל אין כלום. בעלי נוסע עכשיו באזור איפה שאנחנו גרים וצועק מהחלון, אולי דודו ישמע אותו. אתה חייב לעזור לנו!"

"מה עם הטלפון שלו?"

"הוא השאיר אותו בבית, הרי הוא יצא רק לכמה דקות."

הבלש נשען קדימה ושילב את אצבעותיו על השולחן. הוא הביט בעיניה של האם מלאת החרדה ופלט אנחת צער.

"תראי, נעדרים זה עניין מסובך. לא תמיד מוצאים את הבנאדם. יש מקרים שבנאדם לא רוצה שימצאו אותו. יש בעיות בבית, משהו שאני צריך לדעת?"

"מה פתאום, הכל בסדר עם דודו, הוא ילד טוב, הוא לא מסתובב עם עבריינים או משהו כזה. גם אין לו זמן לעשות שטויות, הוא לומד עכשיו לבגרויות. אני כל כך מודאגת, איפה הוא יכול להיות? מישהו עשה לו משהו? מישהו פגע בילד שלי?" גברת עפרוני חזרה לייבב ולקחה עוד ממחטה.

הוא קם ממקומו, מילא כוס חד פעמית במים מהמתקן שבמסדרון והניח מול האישה הבוכה. הוא התיישב בחזרה במקומו והביט במה שרשם בפנקס. הבלש גירד את קרחתו בתסכול. במקרים כאלה נדיר שיש סוף טוב. לפעמים מוצאים את הבחור, שסתם רצה להתאוורר קצת, לפעמים מוצאים גופה, לפעמים לא מוצאים שום דבר וההורים נשארים במשך שנים עם שאלות לא פתורות.

"ננסה למצוא אותו," הוא אמר בטון שקט, כמעט מתנצל מראש, "נערוך סריקות ונודיע בכלי התקשורת. נקווה לטוב."

היא שתתה מעט מהמים והביטה בו בעיניים מתחננות. הוא הסיט את מבטו, כדי להימנע מעיניה, והושיט לה בחזרה את התמונה. היא אספה את עצמה וקמה ללכת, והוא נפרד ממנה בהינד ראש.

קרני ניגש למשרד השכן. "אסולין, מה קורה?" הוא שאל את הבלש הצעיר שעמד ליד לוח השעם.

"אה, קרני. מה המצב." הפטיר הצעיר.

"תגיד, הנסיון שוד שהיה אתמול בלוד, כמה גופות היו שם?"

אסולין ניתק את מבטו מהמודעה על הלוח והביט בעמיתו המבוגר. "שתיים. המאבטח ואחד השודדים. למה?"

"תראה לי צילום של השודד שמת, אני רוצה לבדוק משהו."

אסולין, שאת ראשו עיטר שיער מטופח עם שפם וזקן תואמים, ניגש למחשב. כעבור דקה או שתיים הוא הזמין את הבלש המבוגר להסתכל. קרני לקח את המשקפיים מהצווארון, הרכיב אותם והביט בתמונה. הגופה נחה על האספלט בתנוחה מוזרה, כשבטנה מטה וראשה מוטה לכיוון המצלמה. השודד עטה כובע גרב, לבש טי-שירט בצבע כחול-כהה וג'ינס בהיר.

"יש עוד תמונות מהזירה?"

אסולין לחץ על כפתור, וגלריה של תמונות קטנות מילאה את המסך. קרני עבר עליהן ואז הצביע על אחת מהן. קליק נוסף, ובתמונה זו ניתן היה לראות בבירור את הנעליים השחורות שנעל השודד.

"יש זיהוי שלו?" הוא שאל בחשש.

"כן, זה אחד מהחיילים של משפחת ג'רושי, היה לו תיק רציני. למה, זה קשור למשהו שלך?"

"לא, לא, רק בדקתי. תודה, אסולין."

קרני נאנח לרוווחה. הוא קיווה שלא יצטרך למסור בשורות קשות לאישה הנחמדה שישבה אצלו עכשיו. מצד שני, אולי בשורות קשות עדיפות על שום דבר.