[הקודם]
לון הצליח, בעזרתם של יותר מדי כדורי אדוויל ואקמול, לעבור את הלילה איכשהו. ב 6:30 היינו כבר על הרגליים (יום עבודה רגיל?), ארגנו את התיקים והלכנו לאכול ארוחת בוקר מוקדמת במסעדה של המלון. לארוחת הבוקר הגיעו גם מאהש וגם נילס ואילונה כדי להפרד מאיתנו (מאהש חוזר לקטמנדו בדרך היבשה, וכאמור ההולנדים ממשיכים ברכבת לבייג'ינג). אני מקווה שנתראה כולנו שוב מתישהו. ההולנדים כנראה יבואו לארץ לקראת יום העצמאות.
עלינו על האוטובוס החצי-מלא ונסענו איתו כשעה לכיוון שדה"ת של להסה, שנמצא כ-50 ק"מ ממנה (LP טוען 90, אבל מאז בנו מנהרה שמאוד מקצרת את המרחק). בשדה"ת הכל עבר חלק, חוץ מהקטע של בקשת המקומות על המטוס. לון ביקש מדיילת הקרקע שני מקומות צמודים, בצד ימין של המטוס, כשלפחות אחד עם חלון. היא עשתה "כן" עם הראש ונתנה לנו שני מקומות מרוחקים זה מזה, שניהם במעבר. נו טוף. הטיסה יצאה קצת באיחור, אבל זה בסדר. בגלל ההבדל באזורי הזמן המראנו ב11:30 שעון להסה ונחתנו ב10:15 שעון קטמנדו, כלומר הרווחנו בנטו שעה.
מיהרנו דרך הנוסעים העושים דרכם לכיוון ביקורת הדרכונים, כי ידענו מה הולך להיות שם. בקשתנו לקבל אשרה במקום זו שהוצאנו בטעות בפעם שעברה נדחתה על הסף, ונאלצנו לשלם עוד $30 לראש, עם הטופס המלא, מן הסתם. הפעם היינו בראש התור וסיימנו את תהליך שדה"ת תוך פחות מחצי שעה.
יצאנו החוצה, דרך שורת נהגי המוניות המתחננים, והתקשרנו לרם, סוכן הנסיעות, מהטלפון הלוויני. קבענו איתו שיגיע למלון Blue Horizon יותר מאוחר כדי שניתן לו את הכרטיסים לפוקארה, והוא יחליף אותם לטיסה של מחר. תפסנו את אחד החאפרים ונסענו למרפאה המערבית שמול השגרירות הבריטית, שם נמצאת מרפאת השיניים של ד"ר בריאן הולנדר. לון התקשר כבר אתמול וסידר איתם טיפול חירום (הם בד"כ סגורים בשבת). הגענו למרפאה קצת מוקדם מדי, והמתנו קצת. הטכנאי הגיע ופתח לנו את המרפאה, וגם צילם את הפה של לון. הרופא, ד"ר בריאן, אמריקאי מאורגון, הגיע אחרי זמן קצר והחל בטיפול, שארך כשעתיים. אני העברתי את הזמן בשיחה קולחת עם אשתו של הרופא, ג'ודי, שסיפרה לי בין היתר שהם חיים בקטמנדו כבר כמעט 30 שנה.
הטיפול נמשך כשעתיים, אבל עבר בהצלחה יתרה, ולון שב למצב רוח אופטימי, במיוחד אחרי שהרופא אמר לו שהוא יכול לאכול הכל ומיד. כמו שהוא אמר, הטיפול הזה הציל לנו את הטיול. הטיפול עלה קצת ביוקר, אבל בדיוק בשביל הדברים האלה יש ביטוח נסיעות. יצאנו מהמרפאה ולון הרגיש מספיק טוב כדי ללכת את הק"מ עד הטאמל. הגענו למלון ולקחנו חדר קצת פחות טוב ממה שלקחנו בשבוע שעבר, אבל גם פחות יקר. רם הגיע למלון ונתנו לו את הכרטיסים, ובאותה הזדמנות גם סגרנו איתו על טיסה בשמי ההימלאיה ועל פורטר לטרק (עשה עלינו קופה, אבל אולי עדיף ככה).
תפסנו מונית למקדש Swayambunath, הנמצא על גבעה בחלקה במערבי של העיר. זהו מקדש בודהיסטי בעקרון, אך יש בו גם מקדשים הינדים קטנים, ולכן ישנו שם ערב-רב של אוכלוסיה. המקדש ידוע גם בתור "מקדש הקופים", בגלל מושבת הקופים הגדולה שחיה על ראש הגבעה. האטרקציה העיקרית במתחם היא הסטופה הענקית, שמעליה עיניו של בודהה הצופות לכל הכיוונים, והמקדשים הקטנים המקיפים אותה. הסטופה נמצאת ממש בראש הגבעה, וצופה על העיר כולה. כשהגענו למעלה ראינו ענן גשם חונה מעל העיר (כשמעלינו עוד היתה שמש) והזווית של השמש יצרה קשת יפהפיה מעל העיר (שהיא, איך נאמר, פחות יפה).
ירדנו בגרם המדרגות הארוך אל תחתית הגבעה, ושם תפסנו מונית ממש בזול (NR100) בחזרה לטאמל. אנחנו משערים שנהגי המוניות מוכנים לנסוע לטאמל בזול כדי להחזיר את ההוצאות שלהם. התהלכנו בטאמל, ונכנסנו לאחד המקומות שמוכר שיחות בינ"ל בזול (דרך האינטרנט) כדי להתקשר לארץ. לאחר מכן שוטטנו בטאמל, לון השווה מחירים של חליפה (ובסוף ירד מהעניין), ובשלב מסויים הגענו למסקנה שהלכנו לאיבוד. שלפנו את LP ומצאנו את עצמנו לפי שמות של מלונות. בסופו של דבר אכלנו ארוחת ערב במסעדה בפינת הסמטה של המלון והרחוב הראשי.
[הבא]
לון הצליח, בעזרתם של יותר מדי כדורי אדוויל ואקמול, לעבור את הלילה איכשהו. ב 6:30 היינו כבר על הרגליים (יום עבודה רגיל?), ארגנו את התיקים והלכנו לאכול ארוחת בוקר מוקדמת במסעדה של המלון. לארוחת הבוקר הגיעו גם מאהש וגם נילס ואילונה כדי להפרד מאיתנו (מאהש חוזר לקטמנדו בדרך היבשה, וכאמור ההולנדים ממשיכים ברכבת לבייג'ינג). אני מקווה שנתראה כולנו שוב מתישהו. ההולנדים כנראה יבואו לארץ לקראת יום העצמאות.
עלינו על האוטובוס החצי-מלא ונסענו איתו כשעה לכיוון שדה"ת של להסה, שנמצא כ-50 ק"מ ממנה (LP טוען 90, אבל מאז בנו מנהרה שמאוד מקצרת את המרחק). בשדה"ת הכל עבר חלק, חוץ מהקטע של בקשת המקומות על המטוס. לון ביקש מדיילת הקרקע שני מקומות צמודים, בצד ימין של המטוס, כשלפחות אחד עם חלון. היא עשתה "כן" עם הראש ונתנה לנו שני מקומות מרוחקים זה מזה, שניהם במעבר. נו טוף. הטיסה יצאה קצת באיחור, אבל זה בסדר. בגלל ההבדל באזורי הזמן המראנו ב11:30 שעון להסה ונחתנו ב10:15 שעון קטמנדו, כלומר הרווחנו בנטו שעה.
מיהרנו דרך הנוסעים העושים דרכם לכיוון ביקורת הדרכונים, כי ידענו מה הולך להיות שם. בקשתנו לקבל אשרה במקום זו שהוצאנו בטעות בפעם שעברה נדחתה על הסף, ונאלצנו לשלם עוד $30 לראש, עם הטופס המלא, מן הסתם. הפעם היינו בראש התור וסיימנו את תהליך שדה"ת תוך פחות מחצי שעה.
יצאנו החוצה, דרך שורת נהגי המוניות המתחננים, והתקשרנו לרם, סוכן הנסיעות, מהטלפון הלוויני. קבענו איתו שיגיע למלון Blue Horizon יותר מאוחר כדי שניתן לו את הכרטיסים לפוקארה, והוא יחליף אותם לטיסה של מחר. תפסנו את אחד החאפרים ונסענו למרפאה המערבית שמול השגרירות הבריטית, שם נמצאת מרפאת השיניים של ד"ר בריאן הולנדר. לון התקשר כבר אתמול וסידר איתם טיפול חירום (הם בד"כ סגורים בשבת). הגענו למרפאה קצת מוקדם מדי, והמתנו קצת. הטכנאי הגיע ופתח לנו את המרפאה, וגם צילם את הפה של לון. הרופא, ד"ר בריאן, אמריקאי מאורגון, הגיע אחרי זמן קצר והחל בטיפול, שארך כשעתיים. אני העברתי את הזמן בשיחה קולחת עם אשתו של הרופא, ג'ודי, שסיפרה לי בין היתר שהם חיים בקטמנדו כבר כמעט 30 שנה.
הטיפול נמשך כשעתיים, אבל עבר בהצלחה יתרה, ולון שב למצב רוח אופטימי, במיוחד אחרי שהרופא אמר לו שהוא יכול לאכול הכל ומיד. כמו שהוא אמר, הטיפול הזה הציל לנו את הטיול. הטיפול עלה קצת ביוקר, אבל בדיוק בשביל הדברים האלה יש ביטוח נסיעות. יצאנו מהמרפאה ולון הרגיש מספיק טוב כדי ללכת את הק"מ עד הטאמל. הגענו למלון ולקחנו חדר קצת פחות טוב ממה שלקחנו בשבוע שעבר, אבל גם פחות יקר. רם הגיע למלון ונתנו לו את הכרטיסים, ובאותה הזדמנות גם סגרנו איתו על טיסה בשמי ההימלאיה ועל פורטר לטרק (עשה עלינו קופה, אבל אולי עדיף ככה).
תפסנו מונית למקדש Swayambunath, הנמצא על גבעה בחלקה במערבי של העיר. זהו מקדש בודהיסטי בעקרון, אך יש בו גם מקדשים הינדים קטנים, ולכן ישנו שם ערב-רב של אוכלוסיה. המקדש ידוע גם בתור "מקדש הקופים", בגלל מושבת הקופים הגדולה שחיה על ראש הגבעה. האטרקציה העיקרית במתחם היא הסטופה הענקית, שמעליה עיניו של בודהה הצופות לכל הכיוונים, והמקדשים הקטנים המקיפים אותה. הסטופה נמצאת ממש בראש הגבעה, וצופה על העיר כולה. כשהגענו למעלה ראינו ענן גשם חונה מעל העיר (כשמעלינו עוד היתה שמש) והזווית של השמש יצרה קשת יפהפיה מעל העיר (שהיא, איך נאמר, פחות יפה).
ירדנו בגרם המדרגות הארוך אל תחתית הגבעה, ושם תפסנו מונית ממש בזול (NR100) בחזרה לטאמל. אנחנו משערים שנהגי המוניות מוכנים לנסוע לטאמל בזול כדי להחזיר את ההוצאות שלהם. התהלכנו בטאמל, ונכנסנו לאחד המקומות שמוכר שיחות בינ"ל בזול (דרך האינטרנט) כדי להתקשר לארץ. לאחר מכן שוטטנו בטאמל, לון השווה מחירים של חליפה (ובסוף ירד מהעניין), ובשלב מסויים הגענו למסקנה שהלכנו לאיבוד. שלפנו את LP ומצאנו את עצמנו לפי שמות של מלונות. בסופו של דבר אכלנו ארוחת ערב במסעדה בפינת הסמטה של המלון והרחוב הראשי.
[הבא]
