18/4/06 - מאלגה

[הקודם]

שלשום קמנו קצת מאוחר, אכלנו עוד ארוחת בוקר עמוסה ויצאנו לכיוון העיר העתיקה של קורדובה. בלית ברירה, נאלצנו להיכנס אל תוכה עם הרכב ולמצוא חניה בלב הרובע היהודי, ושוב שיחק לנו המזל. בלי להתכוון חנינו ממש קרוב לבית הכנסת העתיק של הרמב"ם Sinagoga. הלכנו לשם והופתענו לטובה לגלות שהכניסה חופשית (למרות מה שמישלן טוען) ושהמבנה הקטן מעוטר להפליא בעיטורים בסגנון ערבי. במקום גם היתה קבוצה ישראלית שלא באנו איתה יותר מדי במגע.

התחלנו ללכת ברחובותיה הצרים של העיר העתיקה, אשר בתיה צבועים לבן רובם ככולם (כמו רוב ערי אנדלוסיה, כנראה). הגענו עד המסגד הגדול שהפך לקתדראלה, אבל גילינו שהוא סגור, כנראה לרגל אירועי חג הפסחא שחל באותו יום, וייפתח רק ב-14:00. החלטנו לעשות עוד סיבוב רגלי באזור כדי לשרוף את השעה וקצת שהיתה לנו, במקום להמתין שם במקום.
חזרנו אל תוך הרובע היהודי, הקפנו אותו מהצד הרחוק והגענו עד חומות העיר.

יצאנו דרך אחד השערים והלכנו לאורך החומות, לאורך מערכת בריכות מדורגות ומפלים, עד שחזרנו אל תוך העיר ואל המסגד-קתדראלה. השעה היתה 14:15 והתור לקופות היה באורך של כ-50 מטר. לון רצה להידחף בתור כמו בטולדו, אבל התור התקדם די מהר (4 קופות מתפקדות יותר יעיל מאחת...) כך שזה לא היה ממש נחוץ.

הכניסה למסגד היא מדהימה, זהו מסגד מהמאה ה-8 לספירה, אשר נבנה ע"י שליטי קורדובה המוסלמית לאחר שכבשו את העיר. לאחר הכיבוש-מחדש הנוצרי במאה ה-15 נבנתה הקתדראלה, בלבו של מסגד הקיים, אך בתקופה זו של 700 שנה המסגד הורחב שלוש פעמים וכל תוספת רק מפארת יותר. המסגד בנוי על שטח ענק, יחסית לקתדראלה שבו. בכניסה הראשית ישנו פרדס תפוזים שתול בכיכר עם תעלות השקיה מסוגננות ואגן מים עם מזרקה ששימש לצורכי דת כלשהם. בתוך המסגד שורות-שורות של עמודים (שימוש מחדש שעשו המוסלמים בעמודי שיש שהיו חלק מהכנסייה שהרסו לצורך הקמת המסגד) וביניהם קשתות מפוספסות אדום-לבן מרהיב בשתי קומות של קשת על קשת. האטרקציה המרכזית של המסגד היא פינת אל-מחראב, הנישה בקיר השמורה לח'ליף כשהוא בא להתפלל, נישה הפונה למכה. הנישה, התקרה שמעליה, וכל הקירות מסביב, מעוטרים במלאכת מחשבת בסגנון שהשפיע על כל עיטורי המסגד, ועדיין אף אחד מהם לא מגיע לקרסוליו. תשומת הלב לפרטים היא מדהימה, והתמונה הכללית מחווירה לעומת התמונות הממוקדות.
בלב המסגד, כאמור, הוקמה הקתדראלה שלמה, ולא נודע כי בא אל קרבו. הקתדראלה יפה ומרשימה, דומה לקתדראלות אחרות בהן ביקרנו בטיול. עיקר היופי נובע מנקודת המפגש בין הסגנון הערבי של האלף הראשון לסגנון הנוצרי של האלף השני, והשילוב אכן יפהפיה. צילמנו וצילמנו, כשבאופן מוזר מותר היה לצלם עם פלאש אבל לא עם חצובה. אותו שומר תפס אותי 3 פעמים עם חצובה וניסה להסביר לי בספרדית רהוטה שעל גב הכרטיס כתוב במפורש שאסור. כאילו שזה ממש הזיז לי...
מעבר למסגד-קתדראלה אין הרבה מה לראות בעיר (מה שמאפשר לעיר לקחת לא פחות מ-8 אירו לכל מבקר, כולל סטודנטים!!), ולכן הגענו לאוטו ויצאנו מהעיר לכיוון דרום מזרח. נסענו בכבישים יפים עם נוף שלקוח מתוך אוסף הטפטים של Windows XP עד לעיירה קטנה בשם Priego de Cordoba. בעיר זו ישנה מזרקה נחמדה אליה הגענו, אבל לא הרבה יותר. בדיעבד, חבל שבזבזנו את הזמן על ההגעה לעיר, שמישלן העניק לה באופן תמוה 3 כוכבים.

המשכנו הלאה לכיוון גרנדה, עיר ענקית בשטחה, והגענו בשעת השקיעה, לאחר יום של עננות חלקית. חשבנו לעלות לנקודת התצפית אל האלהמברה בשכונת Albaicin, אבל החלטנו שאין זמן גם לזה וגם למציאת מלון וארוחת ערב (היינו מאוד רעבים... אחרי הביקור במסגד-קתדראלה מיקה ואני קנינו גלידה ולון וסוזן קנו שוקו וקרואסון), ולכן ירדנו מהעניין. ה-GPS התחיל לעשות בעיות באותו יום, ובנוסף העיר שבורה והרוסה, ועובדים בכביש ברוב הרחובות הראשיים. הדבר הקשה עלינו לנווט, אבל בסופו של דבר מצאנו מלון עם שני חדרים פנויים. החדר שלנו היה די קטן, ללא נוף ובקומה 3, בעוד החדר של לון וסוזן היה גדול יותר ובקומה 5. זה מה היה. בחדר היה לנו טלפון חוגה ישן (בכלל, "ישן" היא מילת המפתח בכל הנוגע למלון הזה) עם צלצול מכני. ממש נוסטלגיה בטעם של פעם.

יצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה איטלקית ממול למלון בשם "מאמאמיה", ולא, אין קשר למסעדה בצומת קרית אתא. אכלנו ארוחת מצוינת עם יין ופסטות שלא היו מביישות אף מסעדה באיטליה, ועוד קינוחים איטלקיים משובחים, והנזק לא נורא כל כך. פשוט תענוג. והכיף הכי גדול במסעדה הוא אזור ללא עישון, דבר כה נדיר כאן בספרד. הלכנו לישון מרוצים עד הגג...

יום שני התחיל רע, סימן מבשר רעות להמשך. הגענו לארוחת בוקר חצי שעה לפני שהסתיימה, והשאריות היו משביעות אך מאובנות. אחר-כך יצאנו מהמלון עם כל המזוודות ("מסע פילים" כהגדרת לון) ונסענו לכיוון האלהמברה. העיר, כאמור, שבורה ברובה, ולכן רחובות ראשיים חסומים, רחובות שאמורה להיות אליהם גישה דו-סטרית הפכו לחד-סטריים, ושוטרים מכוונים את התנועה בכיוונים לא צפויים. ה-GPS לא תרם לעניין כשהחליט לזייף ולהיכבות (יש בעיה עם המטען שלו בנוסף לכל הצרות). מכל זה יצא שהקפנו חצי עיר בדרך לא דרך וחזרנו איכשהו למלון בטעות. בסוף איכשהו הצלחנו לצאת מהעיר כדי להיכנס אליה מהכיוון הנכון ולעלות לגבעת האלהמברה. על הגבעה יש רק מגרש חניה מסודר אחד, בתשלום כמובן, ונאלצנו לשלם במיטב כספנו עבור שש השעות שבילינו במקום.

התחלנו את הסיור בגן הקדושים Carmen de los Martires, שמוזכר בשירה של סוזן ווגה Rosemary. סיירנו בגן היפה, עברנו בין שבילים תחומים בעצים מעוצבים, בריכות עם ברווזים ודגים ואפילו טווסים ראינו שם. הגענו עד הכיכר בה ניצבים הפסלים חסרי ידיים סביב המזרקה הגדולה. אפילו השמש יצאה לכמה דקות כדי לתת לנו הזדמנות לצלם.

חזרנו לקופת הכרטיסים כדי לקנות כרטיסים, ונוכחנו ללמוד שהכרטיסים לגנים עדיין נמכרים, אבל הכרטיסים לארמון עצמו (עיקר האטרקציה באתר, למעשה) אזלו להיום, אבל הם ישמחו למכור כרטיסים למחר או שבוע הבא. כל תחינותינו לא נענו ולון כבר התחיל לתכנן תכנונים על איך להכות את מערך האבטחה במקום ובכל זאת להיכנס. בסיס התוכנית - להיטמע בקבוצה גדולה ("עדר" תיירים או תלמידים) ולהיכנס איתם. לכל קבוצה יש כרטיס אחד אצל המדריך ובו רשום מספר האנשים בקבוצה, ולון שיער שלא ייתכן שסופרים כל קבוצה וקבוצה.

נכנסנו לאתר ופנינו ראשית למתחם האלהמברה. ראינו את ארמונו המיוחד של קרלוס ה-5 שהוא מרובע מבחוץ ובתוכו חצר עגולה ומיוחדת, כמו גם מוזיאון לממצאים ארכיאולוגיים מהמקום.

כשהגיע שעת הכניסה של הקבוצות, הצלחנו לעבור את מעגל האבטחה הראשון והשני בתוך קבוצת תלמידים צרפתית, אבל בשער הארמון היה שומר שעצר את הקבוצה כדי שתכנס בדיוק בשעה הנקובה. כאשר מכניסים קבוצות אחת-אחת יש אפשרות לספור את האנשים, וזה בדיוק מה שעשו שם. התוכנית של לון נכשלה, ונאלצנו אחר כבוד לחזור על עקבותינו. לא נורא, בפעם הבאה...

לאחר מכן המשכנו אל מתחם האלקסבה Alcazaba, המצודה בקצה הגבעה, שהיא החלק העתיק ביותר בכל מתחם האלהמברה. מהמצודה ישנו נוף של הארמון והגנים, ותצפית על כל גרנדה. ביום שמש יפה אפשר לראות גם את הרי הסיירה נוואדה העוטפים את העיר. לנו היה יום מעונן ומגעיל, וצילמנו מה שיכולנו.

אחרי הפסקה קלה לחטיף ושירותים, המשכנו למתחם החנרליפה Generalife, ארמון וגנים מסוגננים העוטפים אותו. ארמון זה, מהמאה ה-14, שימש כארמון הקיץ של מלכי גרנדה. בארמון עצמו ישנן חצרות מסוגננות עם מזרקות מים הרמוניות בין עצי תפוז ושיחים שונים. הארמון עצמו בנוי בסגנון ערבי מוסלמי, ומלא בעיטורים עם הפסוק המוסלמי "אין אלוהים מלבד אללה", בין פיתוחים מרהיבים באבן. גני הארמון יפים אפילו יותר מהגן שראינו בבוקר, ובסיכום הכולל זו היתה נקודת האור שהצילה את כבודה של גרנדה כולה.

יצאנו מהאלהמברה, שילמנו את החנייה ויצאנו מהעיר לכיוון מערב. התכנון היה למצוא מלון באזור אנטקרה Antequera, אבל ראינו שהשעה מוקדמת ויש לנו אפשרות להגיע למקום קרוב יותר לרונדה, נקודת המוצא של היום. החלטנו באופן ספונטאני לנסוע עד מאלגה, כי המרחק לא גדול במיוחד והעיר קרובה יותר לרונדה. הגענו למאלגה עוד באור יום מלא, ועלינו לטירתה גיברלפארו Gibralfaro המשקיפה על העיר כולה. נכנסנו לטירה כרבע שעה לפני סגירת השער, ועשינו בה סיבוב חפוז. לא עניינה אותנו במיוחד ההיסטוריה של המקום, אלא יותר הנוף, ולכן עשינו מסלול מעגלי סביב החומות של המבצר וצילמנו את העיר. במאלגה מזג האוויר הוא ים תיכוני, מה שאמר שמיים כמעט כחולים וטמפרטורות נוחות. לקראת סוף הסיור שלנו כבר הסתובב השומר עם משרוקית והחל לפנות את המבקרים החוצה.

ירדנו לעיר ומצאנו מלון באחד הרחובות הראשיים ליד הים, מלון קצת ישן אבל סביר בהחלט. שמנו את המזוודות ויצאנו לחפש ארוחת ערב בעיר. הלכנו ברגל לאורך הרחוב ואחרי כמה מאות מטרים גילינו עוד סניף של "מאמאמיה", אותה רשת שבה סעדנו ערב לפני בגרנדה. כמובן שנכנסו ואכלנו, ויצאנו שבעים ומרוצים.

היום אנו מטיילים בין הכפרים הלבנים ונגיע עד סביליה.

[הבא]

אקטואליה 29/10

עברו חלפו להם החגים, חלף הלך לו הקיץ, והגיע הזמן לתת עדכון על מה שקרה בחודש האחרון.

היו חגים, ועוד איך היו. החגים נפלו השנה כולם על ימי חול, וכך נוצר מצב של מקסימום ימי חופש מהעבודה. לו רק יכולנו לנצל אותם כדי לגשר על כל אוקטובר ולטייל איפשהו... אבל עם כרמל זה לא כל כך אפשרי, אז עשינו את מה שעמישראל בדרך כלל עושה בחגים, דהיינו נסענו למשפחה, ארחנו משפחה, דיברנו עם המשפחה, ובעיקר אכלנו ואכלנו ואכלנו.

בערב ראש השנה התארחנו אצל ניר ברמת ישי, יחד עם ההורים שלנו וההורים של מיכל, עם שקד אופיר ויהלי כמובן. הנסיעה הארוכה ושלל הצעצועים הלא-מוכרים נתנו את אותותיהם על כרמל, כמו גם כמות האנשים והבית הזר, והיא התעייפה בשלב מסוים, ועזבנו קצת אחרי האוכל.

למחרת ארחנו אצלנו בדירה את המשפחה של מיקה מצד אהרל'ה: חווה ואריה, שרון והילדים, חמי ואיילת עם יעל הקטנה, שרית, וכמובן אנחנו. לארח חמישה עשר איש זה לא פשוט, ולמרות שאנחנו סופסוף גרים בדירה נורמלית שבה אפשר לארח, זה היה מבצע לוגיסטי קשה. תמר עזרה לנו בהכנות, וגם אמא שלי תרמה את חלקה, וכמובן שנשארו כמויות אוכל שהייתי בטוח שישארו עד חנוכה.

באותה שבת ארחנו אצלנו את ההורים שלי, ובמקרה גם קפצו לביקור הדודה שלי מיכל עם נחמן ונועם. היה מאוד נחמד, הרבה יותר רגוע מאותה ארוחה עם 15 איש, והם עזרו לנו להפטר משאריות. מהביקורים אצלנו כרמל הרוויחה המון בגדים ועוד יותר צעצועים חדשים, שאת חלקם היא ממש אוהבת, וחלקם כמובן נזנח בצד.

בסוף השבוע שאחר כך, אחרי יום כיפור רגוע בבית, קפצנו לקיבוץ בשישי ונחנו בשבת. יום ראשון היה יום רגיל, והנה יום שני כבר שוב ערב חג. בערבי החגים השנה עבדתי חצאי ימים, בגלל כמות העבודה שיש לי, וגם בגלל שלא רציתי לנצל ימי חופש כשאנחנו לא נוסעים לשומקום.

באותו יום דווקא נסענו אחה"צ לחיפה, לארוחת ערב חג אצל ההורים שלי. היו שם גם ניר מיכל ויהלי, אבל הפעם ללא שקד ואופיר. כמובן שהיתה ההמולה הרגילה, אבל ככה זה תמיד במפגשים משפחתיים. חזרנו באותו לילה, ולמחרת נסענו לקיבוץ שוב, הפעם לארוחה על-האש אצל דורון ומירי. הנסיעות הארוכות השפיעו על כרמל, שהשגרה שלה נשברה לחלוטין, והיא לא היתה עצמה באותם ימים - אכלה פחות, לא רצתה לישון, היתה עצבנית וכו'. בסוף השבוע של סוכות נשארנו בבית והשתדלנו לאזן לכרמל את סדר היום, וזה די עזר.

בערב החג השני אכלנו ארוחת ערב עם תמר במסעדה קרובה לבית (יותר קרוב מהבית של תמר!). הארוחה היתה לא רעה, אבל אין שום הצדקה למחירים שם (סטייק אנטריקוט 300 ג' ב-109 ש"ח!). נחזור לשם אחרי שנזכה בלוטו. למחרת, החג השני, נסענו שוב לחיפה, הפעם לביקור יותר רגוע.

אוכל, אוכל ועוד הרבה אוכל, בתוספת של הרבה שריצה בבית, והרי לכם מתכון בטוח לעלייה במשקל. ואכן עלינו במשקל, ועכשיו מיקה וגם אני מנסים לשמור על דיאטה מסודרת, שנינו משתדלים לנהל יומן אוכל ולעבוד לפי השיטה של שומרי משקל, למרות שהבעיה העיקרית של שנינו היא לאו דווקא האוכל, אלא הזמן לעשות ספורט. אני משחק סקווש פעמיים בשבוע, אבל מיקה כל כך עסוקה עם כרמל (ועכשיו גם עבודה, תכף נגיע לזה) שהיא כל הזמן עייפה.

בין לבין, כרמל התחילה לעמוד בעזרת דברים שהיא נאחזת בהם, והיא מנסה את כוחה בעמידה חופשית. בהתחלה היא עזבה ידיים ל2-3 שניות, היום היא כבר עומדת ללא תמיכה משהו כמו 10 שניות. בסוף השבוע שעבר היא פיתחה חום וחשבנו כבר שיש להם שפעת. כך חשב גם הרופא שראה אותה, אבל החום הלך כלעומת שבא והשאיר אחריו שתי שיניים חדשות, שמצטרפות לשן שכבר בקעה וגדלה. כנראה שמעכשיו זה יהיה תדיר...

יש גם עדכון לא משמח. בשבוע שעבר הלך לעולמו סטיב, בן דודו של אבא שלי, שהיה מאוד קשור למשפחה כאן בארץ למרות שחי מעל 40 שנה בארה"ב. הוא נוצח על ידי מחלת הסרטן, ומת פחות או יותר לבדו בבית החולים. לא יצא לי להתראות הרבה עם סטיב. כמובן שהיה את אותו יום, כשמיקה ואני טיילנו בארה"ב בירח הדבש שלנו, כשהוא בא לאסוף אותנו מניו-יורק בגשם שוטף והגענו לחווה שלו בפנסילבניה כדי לישון שם לילה, בדרך לוושינגטון DC. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני כשנתיים, כאשר חגגנו לו כאן בארץ יומולדת 70 עם כל המשפחה, והסיפורים עליו זרמו כמים. הוא היה איש גדול מידות, עם לב עוד יותר גדול, וחבל שלא יצא לי להכיר אותו יותר. יהי זכרו ברוך.

ועכשיו לחדשות טובות: מיקה מצאה עבודה, והפעם אני מקווה שזה יחזיק. באותו משרד עו"ד ברמת השרון זה לא הסתדר, כשמיקה לא ממש חיבבה את המשרד, והעו"ד קצת חשש מכמות הזמן שמיקה צריכה להקדיש לכרמל (שהיתה חולה בדיוק באותו שבוע שמיקה עבדה שם). לא נורא. במהלך החגים מיקה ניסתה לשלוח קו"ח לכל מיני כיוונים, אבל אוקטובר היה חודש מת ברובו (ובעוד יומיים ימות סופית) ולכן זה לא יותר מדי עזר. ברגע שנגמרו החגים וכולם חזרו לשגרה, היא הגיעה בשני האחרון לראיון אצל רואה חשבון בת"א שבמקרה מכיר את הרו"ח שאצלם היא עבדה בחיפה ב2002, והיא התקבלה מייד. המשרה היא משרה חלקית (עד 15:30), והמשרד לא רחוק מרכבת מרכז בת"א, כך שמיקה יכולה לתפוס את הרכבת ולהגיע להוד השרון בזמן כדי לאסוף את כרמל מהגן.

חדשות טובות נוספות: קיבלתי טלפון מהעו"ד שלי, לאחר שהוא דיבר עם מנכ"ל הורייזן-אינטרביט, שהודה בעובדה שמגיעים לי פיצויים, ואמר שאני אקבל אותם אחרי החגים. אני אמשיך לעדכן.

אם כבר הזכרנו את אינטרביט (אני יודע, הקישור קצת מאולץ), יפעת שמר ילדה במזל טוב תינוקת בריאה בשם אביב, בדיוק בחג הסוכות. היא ובן-זוגה דורון עברו לעת עתה מהדירה ברמת גן לבית אמא שלה בחדרה, ואנחנו בקרוב מאוד, אולי אפילו בשישי הקרוב, ניסע לבקר אותם.

היום יום הנישואין של ההורים שלי, אז מזל טוב להם. איך אומרת אמא שלי? "ארבעים ואחת שנות עבדות" והם עדיין ביחד, ולא נראה שמשהו יפריד ביניהם. ראוי להערצה.

בשעה טובה ומוצלחת, לאחר חודשים של תכנונים, סופסוף מיקה ואני יוצאים בשישי הקרוב ללילה אחד במלון, הרחק מהמשפחה ומהשגרה. 24 שעות הרחק מהחיתולים והבקבוקים, מערוץ הופ, מהמחשב והטלוויזיה, מהעבודה והפקקים. שנינו זקוקים לזה.

אנחנו חוזרים הביתה בשבת, אבל אני חוזר צפונה כבר ביום ראשון, לחמישה ימי מילואים. אני צריך את המילואים האלה כמו חור בראש, עם הלחץ שיש לי בעבודה, אבל מה נעשה... מישהו צריך להגן על המדינה, לא?

15/4/06 - קורדובה

[הקודם]

המשכנו בדרכנו לכיוון מרכז העיר העתיקה והחלטנו לעצור לארוחת צהריים. כל המסעדות הנורמאליות מאפשרות עישון, או שהן מטונפות בגלל המנהג הספרדי, שאומר שמסעדה מלאת זבל היא מסעדה שהיו בה הרבה סועדים מרוצים. בכל מקרה, קשה לנו מאוד למצוא מסעדה לאכול בה, ולכן הגענו שוב למקדולנד'ס. הזמנו, ישבנו, אכלנו.

אחרי האוכל הלכנו 2 מטר אל תוך Plaza Mayor של סלמנקה, שמישלן הגדיר אותה בתור הכיכר היפה ביותר בכל ספרד, ועד עכשיו קשה להתווכח איתו. הכיכר דומה לכיכר הגדולה שבמדריד, אבל היא מרובעת והסגנון שלה אחיד יותר. היא נפתחת לכמה כיוונים דרך שערים מפוארים, בעלי קישוטי אבן כמובן, ובבניינים המקיפים את הכיכר (למעשה אותו בניין אחד ארוך מכל ארבעת הכיוונים) שוכנת העירייה. בכיכר קבוצות של צעירים רובצות, בתי קפה ומסעדות, וחנויות לרוב. הכיכר הומה אדם והיא ללא ספק הלב הפועם של העיר.

חזרנו מאותו כיוון שממנו באנו וראינו את כנסיית סן מרטין מבחוץ. לקראת סוף המסלול הגענו לשני מנזרים. באחד מהם Convento delas Duenas, נכנסנו לכנסייה שלו, אבל הגנים שציין מישלן סגורים לרגל החג. המנזר השני הוא עצום בשטחו, יותר משתי הקתדראלות גם יחד. למנזר זה Convento de San Esteban, לא נכנסנו, אבל חזיתו החיצונית, בייחוד צידו המערבי, הוא מרהיב, ומזכיר כניסה מפוארת לקתדראלה ענקית הרבה יותר מאשר כניסות למנזרים פשוטים.
סגנון הבנייה והעיטור מזכיר מאוד את הסגנון בקתדראלה, כמו גם מבנים אחרים בעיר. סגנון זה דומה לזה של סגוביה, אבל לא בדיוק. כל עיר פיתחה לעצמה במשך מאות השנים את הסגנון הייחודי שלה, וניכר בתמונות שלנו ההבדל בין הסגנונות.

חזרנו למלון, העמסנו את מה שהיה להעמיס, ויצאנו לדרך לכיוון אווילה. בעזרת ה-GPS מצאנו את המלון המוזמן באווילה בקלות, התמקמנו בו, ורצינו לצאת לאכול. נסענו קצת בחיפוש אחר מסעדה של מלון (במלון שלנו המסעדה יקרה ומעושנת להחריד, וחשבנו שאולי במלון אחר נמצא ארוחה של "תפריט היום" ללא עישון), וממש בטעות הגענו אל חומות העיר בשעת הדמדומים האחרונה, כאשר תהלוכת הפסחא עברה במקום. חומות העיר הן מהמאה ה-11, והשתמרו בשלמותן, כולל 90 הצריחים שבהן. בלילה התאורה שלהן מהממת, והשמיים הקודרים הוסיפו נופך מאוד מאיים לתמונות שסוזן עשתה. חנינו קרוב לאחד משערי העיר העתיקה ומצאנו במקום גם Telepizza. התחיל לטפטף גשם, והחלטנו שפיצה זה מספיק טוב, לכן אכלנו שם את ארוחת הערב וחזרנו למלון.

היום היה יום נסיעות. התעוררנו באווילה, אכלנו ארוחת בוקר מלונאית כיד המלך ויצאנו יחסית מוקדם מהמלון. התחלנו את היום בסיור קצר בעיר, כאשר הגענו לאותה נקודה בה עשינו צילומי לילה של החומות וגילינו שלאור היום (בבוקר עדיין היתה שמש) החומות עדיין מדהימות. קרוב לחומות נמצאת בזיליקת San Vicente, שבה טמונים שרידיהם של מספר קדושים נוצרים. בחזית המערבית של הבזיליקה מאוד מרשימה, כמו גם הקישוטים והפיסולים בפנים, בהתחשב בעובדה שזו בזיליקה מהמאה ה-12, ממש כמו הקתדראלה הישנה בסלמנקה. ירדנו גם אל מרתף הקבורה של הכנסייה, וגם ראינו את הנזירות מוציאות את המוצגים של תהלוכת היום ומנקות אותם.
הסיור בבזיליקה לקח קצת זמן, מה שאמר שלא נשאר לנו זמן לעשות סיור על חומות העיר, ובדיעבד חבל. בכל זאת, עשינו סיבוב קצר דרך השער בחומות, אל תוך העיר העתיקה, והחוצה דרך שער נוסף שהיה קרוב לאוטו שלנו. רצינו להגיע לנקודת תצפית על החומות, אבל כשהגענו ראינו שאנחנו בדיוק מול השמש.

תדלקנו את האוטו ויצאנו לכיוון Candelario, כפר קטן בסביבות עיר המחוז הקטנה Bejar, מרחק כ-100 ק"מ או יותר מאווילה. זהו כפר קטן שהכביש היחיד המוביל אליו הוא ברוחב של מכונית וחצי, מה שהופך אותו לבלתי נגיש לתיירים באוטובוסים. הכפר ציורי מאוד, וברחובותיו תעלות ניקוז למי שלגים, שזורמים בעונה זו בזרם מרשים. טיילנו קצת ברחובות הצרים וראינו את השער הייחודי שיש לבתים שם, כנראה למניעת הצפות כשהשלגים מפשירים או בזמן מבול.

משם המשכנו בנסיעה ישירה אל קצ'רס Cáceres. בדרך תפס אותנו גשם, שחששנו ממנו מהבוקר. כשהגענו לקצ'רס הגשם טיפה נרגע, והחלטנו ששווה לטייל בעיר העתיקה שם, אם זה בסך הכל טפטוף. קודם כל רצינו לאכול, וכמובן מצאנו טלפיצה בתוך הפלאזה מאיור. אכלנו משהו קטן (ביום כזה לא רצינו לאכול משהו כבד) ויצאנו לסייר בעיר העיתיקה. התחלנו את המסלול של מישלן, שהוא ממש לא ארוך. לקראת אמצע המסלול הטפטוף הפך לגשם, ותוך כמה שניות מצאנו את עצמו במבול של ממש, עם 2 מטריות קטנות לארבעתנו. נעמדנו באחת הכיכרות, צמודים לקיר של אחד הבניינים, וחיכינו שאולי הגשם יפסק ונוכל להמשיך. הגשם סירב לשתף פעולה, והחלטנו שאי-אפשר להמשיך ככה, אז התחלנו לרוץ לכיוון היציאה מהעיר העתיקה, לכיוון האוטו שחנה די רחוק. סך הכל פספסנו קצת בקצ'רס, אבל ממה שראינו, זה לא אסון גדול. אין שם אטרקציות ספציפיות, והעיר עצמה פחות יפה מטולדו או סגוביה.

חוק מרפי עובד כאן שעות נוספות... ברגע שיצאנו מהעיר העתיקה, הגשם הפסיק. לא היה לנו זמן או מצב רוח לראות עוד משהו, והשעה נהייתה כבר מאוחרת. נכנסנו לאוטו ונסענו ישירות לקורדובה, קצת יותר מ-300 ק"מ. הגענו למלון והתמקמנו. מיקה ואני ויתרנו על ארוחת ערב, אבל לון וסוזן היו רעבים. באופן לא מפתיע הם נתקלו במסעדות מעושנות / מלוכלכות / לא ידידותיות לסוזן ולון, ולכן הם נאלצו שוב להתפשר על מקדולנד'ס.

מחר אנחנו מטיילים כאן בקורדובה, ובערב נוסעים לגרנדה.

[הבא]