בשישי של אמצע נובמבר התכנסה המשפחה לחגוג את יום הולדתה של אמא במסעדת מאמא-מיה המצוינת, שפתחה סניף חדש בחיפה על חורבותיה של 'נאפולי' המיתולוגית. היינו שם 11 איש, והבלאגן הצפוי לא איחר. האוכל היה מעולה, והמסעדה שומרת בכבוד על גחלת האוכל האיטלקי הטוב מחוץ לאיטליה. לאחר מכן עברה המסיבה לבית של ההורים לקצת קינוחים והרמת כוסית, ואנחנו נאלצנו לנטוש בשלב מוקדם כדי להשכיב את כרמל לישון בבית.
למחרת בבוקר הגענו למסיבת יום ההולדת המאוחרת של אביב (של יפעת ודורון). המסיבה נדחתה בגלל לידת התינוק ניצן, ואני מניח שמעכשיו יחגגו לשניהם ביחד כל שנה. במסיבה, שנערכה בפארק הרצליה, היו חברים של יפעת ודורון וילדים מהגן של אביב. גן השעשועים בפארק שימש היטב לצורך בידור הילדים, וכמובן שהממתקים תרמו את חלקם. נהנינו מאוד, ואני התרשמתי לטובה מתפקודה של מחלקת התברואה של עיריית הרצליה. המקום נקי ומצוחצח, ועובדי העירייה עוברים בין הקבוצות השונות, מפנים שקיות אשפה מלאות ומחלקים חדשות. יישר כח!
באותו ערב נסענו לבקר אצל איילת וחמי, שאותם לא ראינו אי אילו חודשים. בתם הגדולה יעל כבר מעל גיל 4, והיא ילדה נמרצת וחייכנית, ששמחה לשחק עם כרמל. אחריהן התרוצצה גם דפנה הקטנה, בת 15 חודשים, שאינה טומנת ידה בצלחת אף היא. היה ערב מאוד נחמד, שכלל ארוחת ערב טעימה.
בחמישי האחרון של נובמבר אחותי יעל הגיעה אלינו כדי לבלות קצת זמן איכות עם מיקה וכרמל (אני עבדתי עד מאוחר, ואח"כ שיחקתי סקווש). למחרת בבוקר היא המשיכה לחברתה בהרצליה, ומיקה ואני ישבנו בבית קפה במתחם G כדי לתכנן את מסיבת יום ההולדת של כרמל, וגם קצת את הטיול המתקרב. ישבנו ודיברנו ואכלנו קצת, וזה הזכיר לנו סוג של דייט. קצת מוזר אחרי תשע שנות היכרות...
בחמישי האחרון פרצה שריפה ביערות הכרמל. מה שהתחיל כנראה כמדורה שהוזנחה במזבלה פיראטית, הפך לאסון האנושי והסביבתי החמור ביותר בתולדות המדינה. חודשים של יובש (נובמבר היה חם ושחון בצורה קיצונית, כמו 2010 כולה) ורוחות מזרחיות ליבו את הלהבות ויצרו סופת אש איומה שיצאה מהר מאוד מכלל שליטה. בנוסף, הציוד המיושן של מכבי האש והמחסור בחומרי כיבוי הביאו לכך ששירותי ההצלה הודיעו תוך מספר שעות על איבוד השליטה, מה שחייב את הרשויות לפנות בבקשת עזרה למדינות שכנות. בעזרתם של מטוסי כיבוי ענקיים ועבודה מאומצת של כל הגורמים על הקרקע, האש כובתה לבסוף אחרי יותר מ-80 שעות.
בשריפה נהרגו 42 איש, 36 מהם צוערי שב"ס באוטובוס שנלכד בלהבות, ונפצעו קשה עוד כמה, שחלקם עדיין נלחם על חייו. כ-5 מיליון עצים עלו באש, יותר מ-40000 דונם וכנראה קרוב יותר ל-50000. ישובים מסוימים נפגעו קשות (בית אורן, עין-הוד, ניר עציון, ימין אורד), ישובים נוספים ספגו נזקים קלים יותר, וכוחות הכיבוי הצליחו להרחיק את האש משכונת דניה ומטירת כרמל, אבל יותר מ-15000 איש פונו מבתיהם מחשש לחנק או גרוע מכך, ביניהם ההורים של עופר.
אני הסתכלתי בטלויזיה ובאינטרנט, המום והלום צער. הטרגדיה האנושית הכתה את כולם בהלם, אבל לא הצליחה להאפיל על האסון הסביבתי שהשחיר את ההר הירוק תמיד. שידורי החדשות שהחלו בחמישי אחה"צ נמשכו ברצף עד יום ראשון, וסביר להניח שהנושא לא ירד מהפרק עוד זמן רב. אני לא זוכר בשנים האחרונות ארוע כל כך מטלטל, שנגע בכל כך הרבה אנשים בכזו עוצמה, במיוחד בי. אולי פיגועי האחד-עשר בספטמבר.
וברקע החיים נמשכים. ביום שישי חגגנו לכרמל יום הולדת בגן, עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בדבר. הכרמל בלהבות, וכרמל חוגגת, והניגוד זועק לשמיים. לפני המסיבה בגן גם עשינו סבב קניות לקראת המסיבה של שבת, ואחרי המסיבה רצתי להסתפר. אחה"צ התארגנו ונסענו לשרון, בת דודתה של מיקה, למפגש משפחתי עם המשפחה של אהרל'ה. היו שם כ-20 איש כולל הילדים, אוכל בשפע, וקצת יותר מדי רעש לטעמי. אחרי הדלקת נרות וחילופי מתנות (חוץ מכרמל היו שם עוד שני ימי הולדת) נסענו הביתה והתמוטטנו.
למחרת בבוקר לא יכולנו לנוח גם אם רצינו. קמנו מוקדם, אני נסעתי לפארק "ארבע עונות" בהוד-השרון כדי לתפוס מקום למסיבת יום ההולדת למשפחה והחברים, וכדי להתחיל להכין דברים (שולחנות, בלונים, כסאות...). המסיבה היתה מאוד נחמדה, כאשר הילדים רצו והשתוללו והמבוגרים ישבו ואכלו. בשלב מסוים הגיעה דפנה, שמעבירה לילדי הגן סיפורים מומחזים בעזרת בובות. שכרנו אותה כדי לבדר את הילדים, ורצינו להפתיע את כרמל. ההפתעה חזרה אלינו כמו בומרנג, וכרמל נכנסה להלם והתחילה לבכות. בזמן שהילדים ישבו ונהנו לשמוע את הסיפור "מיץ פטל", כרמל נצמדה אלי על מחצלת רחוקה. אחרי שדפנה הלכה כרמל חזרה לעצמה והמשיכה לזלול ולהשתולל, ולמעשה היתה אנרגטית מאוד עד הערב. היא קיבלה המון צעצועים וספרים, ואנחנו זכינו בשאריות אוכל. אחרי הצהריים עשיתי סיבוב החזרת שולחנות מתקפלים, וכשהגעתי הביתה פשוט התמוטטתי. מזל שתמר היתה אצלנו ועזרה לטפל בכרמל.
חזרתי לעבודה ולדדליין המתקרב בשבוע הבא, לענייני היומיום (להתנתק מנטויז'ן למשל) ולדאגות הרגילות, ובכל זאת האסון בכרמל עדיין מכביד עלי. בהמשך החודש יש ליעל יום הולדת שלושים, ובחודש הבא יום הולדת לאבא, אבל כרגע רוח הנכאים עדיין מרחפת מעל כולם.
