אקטואליה 9/10

אני חי בזמנים מעניינים, ובניגוד לקללה הסינית העתיקה, לא הכל שחור. רק הרוב.

ב-1/9 התחילה שנת לימודים חדשה, ומיקה ואני לקחנו את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק 7 דקות הליכה מהבית. זהו גן עירייה, והוא שונה מהגן הפרטי אותו עזבנו. אני מכין לכרמל ארוחת בוקר כל יום, ישנם פחות אנשי צוות לטיפול בילדים, ובכלל הנהלים קצת יותר קשוחים. מצד שני, הגן גדול מאוד ומלא בצעצועים חדשים ומלהיבים (כולל פאזלים ענקיים, בובות, ספרים ועוד) וחצר נחמדה. צוות של גננת וסייעת אחראי על כ-30 ילדים, ועל פי עדותם של הורים ותיקים בגן, ניתן לסמוך על הצוות בעיניים עצומות.

בבוקר הראשון היו שם הרבה הורים מתוחים וילדים צורחים. כרמל הסתכלה סביבה, מקפידה לא להתרחק מאיתנו יותר מדי, וחקרה את נפלאות הגן החדש. מצאנו את פינת הפאזלים, ולקחנו את הגדול ביותר פחות או יותר כדי להרכיב אותו יחד, וכך העברנו שעה בכיף. מיקה נשארה איתה עוד קצת, ואני הלכתי לעבודה כשכרמל בקושי שמה לב שאני כבר לא שם.

השינוי בשגרה הביא איתו מעט בעיות. כרמל, שבדרך כלל היא ילדה נהדרת וממושמעת, התחילה להפגין סרבנות עקשנית בהזדמנויות שונות. ישנם בקרים וערבים בהם היא מתנהגת למופת ומקשיבה לנו, ומהצד השני ישנם כאלה בהם היא מסרבת בכל תוקף להתלבש ולהתכונן לגן או לצחצח שיניים ולהתקלח. זה מגיע לצעקות רמות ועונשים (כאשר כמובן שמרעיפים עליה אהבה כשהיא ילדה טובה) ואפילו אותי היא מצליחה לפעמים להוציא מהכלים. מי שמכיר אותי היטב יודע עד כמה זה קשה.

בשישי 2/9 נסעתי בערב להרצליה, והלכתי עם לון ודינה לפאב ליד הדירה שלהם. השירות בפאב היה על הפנים, ולכן שתינו בירה אחת והתחפפנו. העברנו את יתר הערב בדיון על המחאה החברתית ועל התועלת בהפגנת המיליון, ושכנעתי אותם שחשוב שהם יגיעו להפגנה, ולו רק כדי שיספרו אותם.

במוצ"ש 3/9 נסעתי לאסף בת"א בשעת ערב מוקדמת. מצאתי מקום חניה ליד הדירה שלו (קרוב לבית מעריב) ובשלב מסוים גלית, חברתו, הצטרפה אלינו. יחדיו יצאנו ברגל כדי להצטרף להמונים שצעדו מכיכר הבימה לכיוון כיכר המדינה. צעדנו עם נהר של אנשים על רחוב אבן-גבירול לכיוון צפון, מוקסמים מהיצירתיות והלהט. היתה שם אווירת קרנבל של ממש, עם תופים וחצוצרות, מגאפונים ובובת על חוט, תחפושות ואיפור. רובם של האנשים באו כמונו, כדי להזדהות. חלקם באו עם שלטים שהכינו בבית, חלקם נשאו שלטים מודפסים עם לוגואים של תנועות או מפלגות כאלו ואחרות.
עבורי זו היתה חוויה מדהימה, למרות שהנאומים והשירים, הססמאות והזעקות היו כמו בהפגנות הקודמות, אבל באלו לא הייתי ובזו כן. לראות את זה בטלויזיה ריגש אותי; לחוות את זה בלייב היה הרבה יותר מרשים.

לאחר חודשיים של חופש גדול, ועוד סופשבוע של התעוררות מנומנמת, חזר עמישראל לשגרה בהמוניו. זה ניכר בעיקר בפקקים אדירי מימדים, ללא שום סיבה נראית לעין, שהופיעו בבקרים והצליחו להפתיע אפילו את למודי הנסיון והקרבות. בעבודה, לעומת זאת, מעט השתנה. עומס העבודה אמנם לא גבר, אבל חזרתם של אנשים מחופשתם גם לא הקלה אותו.

בשבוע הראשון של ספטמבר קיבלנו את תוצאות בדיקת מי השפיר, והכל תקין כפי שציפינו. עוד משוכה בדרך ללידה של גברת פלפלת שלנו, אשר לאחרונה מראה סימני חיים מוגברים, ובועטת בחדווה בכל שעות היממה.

לאחר סופ"ש עייף ביותר בחיפה ובקיבוץ, הגיע יום ראשון 11/9. עבור רוב האנשים היה זה יום השנה העשירי לפיגועים במגדלי התאומים והפנטגון, אבל עבורי היה זה יום עבודה שבסופו חיכה הממתק האמיתי - הופעה של איה כורם בפאב בפתח-תקווה. על ההופעה הזו, וגם על ההופעה של אדם בן אמיתי ומפגש פורום איה כורם - ברשומה נפרדת.

בשבוע של 18/9 יצאתי לארבעה ימי מילואים, שהיו כחוט השערה פחות מיותרים מהפעם שעברה. הפעם זה היה תרגיל גדול שהיחידה שלי לקחה בו חלק קטן, אבל אינטנסיבי לפרקים. כרגיל במצבים כאלה, הכאוס השתלט על כל חלקה טובה, לוחות זמנים הפכו משעה לשעה לקווים מנחים בלבד, והלוגיסטיקה הצה"לית התגלתה שוב במערומיה. מבלי להכנס לפרטים מיותרים, אומר שטיילתי לא מעט בארבעה ימים האלה, בין הבית, צומת גולני, בית שאן, באר שבע וצריפין. הנסיעות היו ארוכות ומתישות, בעיקר כאשר נוסעים במשאית ישנה ולא-ממוזגת, שהדרך היחידה שלה לעבור את ה-80 קמ"ש היא ליפול מצוק.

כבר בזמן המילואים דיברתי עם הבוס שלי והודעתי שאני אצטרך יום חופש לאחר המילואים, כדי לנוח. חזרתי מהמילואים אחרי יום מתיש במיוחד, שבא אחרי לילה מועט שינה (ישנתי בחדר עם שני חבר'ה שעשו ביניהם תחרות נחירות "מנוע סילון נולד"), ובקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פתוחות. נרדמתי בערך עם כרמל וישנתי 9 שעות ברוכות, שאפשרו לי לקום ליום החופש כמו חדש.

החזרה לשגרה לא היתה לזמן רב, והגענו שוב לתקופת החגים. בערב ראש השנה עבדנו שנינו חצי יום, והבאנו שמרטפית שתהיה עם כרמל עד הצהריים. מיקה נסעה לעבודה עם האוטו ואני באוטובוס, כדי שבצהריים היא תוכל לבוא עם כרמל ולאסוף אותי מהרצליה, וזאת כדי שנצפין לפני הפקקים המסורתיים. מכיוון שבערב שלפני הייתי בהופעה של אדם בן אמיתי (להלן) הייתי הרוס מעייפות, וכל אותו יום הייתי לא מפוקס. לאחר ארוחת החג עם יעל וההורים נרדמתי עוד לפני כרמל.

בתום כ-11 שעות שינה התעוררתי אדם חדש. בבוקר החג נסענו לקיבוץ, שם אכלנו ארוחת חג נוספת עם דנה וליאור, תמר ופרידה. את הארוחה שדרגנו עם חומוס מאבו-יוסוף המיתולוגי. בערב חזרנו הביתה עייפים אך שבעים, ליומיים של מנוחה בבית (חוץ מההופעה הנוספת של איה, להלן).

השבוע שאחרי ראש השנה היה שבוע כמעט סטנדרטי. בתחילתו מיקה עברה בדיקת העמסת סוכר שלא עלתה יפה, ולכן הבוקר היא נאלצה לעבור את הבדיקה החוזרת. בסוף השבוע חל יום כיפור. בתחילה חשבנו לבלות את החג/שבת בבית במנוחה, אבל אז צץ במוחי הרעיון להחזיר למיקה טובה תחת הטובה שהיא עשתה לי בשנה שעברה, והצעתי לקחת את כרמל לחיפה ולתת לה לנוח בבית. בבוקר שישי, אחרי תספורת והתארגנות זריזה, נסעתי עם כרמל לחיפה, שם בילינו עם ההורים סופ"ש רגוע ונטול אירועים. התכנון שלי לראות כמה תכניות וסרטים נגוזה, אבל לפחות הצלחתי לרוקן כמעט לחלוטין את הפריטים שהצטברו אצל גוגל רידר.

לפנינו חג הסוכות, שבת, שמחת תורה ועוד שבת אחרי. אחר כך מגיעה שממת השגרה עד פסח. הרבה זמן... במצבה הנוכחי של מיקה היא לא כשירה לטיולים בחגים, אבל חייבים איכשהו לנפוש. אולי צימר אחרי החגים, אולי איזה דייט... נראה כבר.

אקטואליה מוזיקלית

ביו ראשון 11/9 אספתי את לון מהבית (2 דקות מהעבודה שלי) ונסענו לפ"ת, למקום שנקרא ג'מס, לראות הופעה של איה כורם. זהו פאב-מבשלה, שמייצר את הבירות המצוינות שלו בעצמו, ובסוף הערב לון אפילו לקח מארזי בירה הביתה. התיישבנו בשולחן בצידה השמאלי של הבמה עם קנקן בירה ודיברנו עד שתתחיל ההופעה.

באיחור אופנתי קל איה עלתה על הבמה עם בן-זוגה, אדם בן אמיתי, שליווה אותה בגיטרה (ועליו עוד בהמשך), ושניהם נתנו הופעה מצוינת. ההופעה התבססה ברובה על שירי האלבום החדש, "לאלף את הסוסים", אבל כללה גם לא מעט שירים משני אלבומיה הקודמים בביצועים נהדרים. הם ביצעו שיר של אדם ביחד, ובאחד ההדרנים הוא שר עוד שיר שלו. בין השירים איה הקסימה את הקהל עם סיפורים על האלבום החדש, חוויות שחוותה במאהלי המחאה אליהם הגיעה הקיץ, ובכלל אנקדוטות על השירים. ההופעה נגמרה הרבה יותר מדי מהר, ואנחנו נשארנו עם טעם של עוד.

ביציאה ישב מר בן אמיתי עם דוכן מאולתר ובו דיסקים של איה למכירה. ברכתי אותו על הופעה מצוינת וקניתי את "איה כורם" ואת "שפה זרה", שרציתי מזמן לקנות ולא יצא לי. על הדרך שאלתי אותו למה הוא לא מוכר גם דיסקים שלו, והוא הפנה אותי לבאנדקאמפ שלו. למחרת נכנסתי, שמעתי וקניתי גם את האלבום שלו (עוד על כך, כאמור, בהמשך). בסוף שאלתי אותו אם יש אפשרות להגיד שלום לאיה, במידה והיא לא עייפה מדי. הוא נכנס מאחורי הקלעים ואחרי כמה דקות יצא וסימן לנו שאין בעיה. נכנסנו בנימוס, מבויישים כמו בני נוער מוכי אבק כוכבים, ודיברנו איתה כמה דקות. היא מצידה היתה חביבה מאוד ושמחה לחתום על הדיסקים שקניתי, ולבסוף גם הצטלמנו יחד למזכרת. אני חייב לציין שהתרגשתי קצת, אבל לא עשיתי מעצמי צחוק גמור. איה, אגב, היא כנראה הבנאדם הכי נחמד בעולם, וקיבלה אותנו בחום ולבביות הרבה מעבר למה שציפיתי.

לאחר שבועיים של חריש עמוק על האלבום המצוין של אדם, "קעקוע", ראיתי פרסום להופעה שלו בקפה ביאליק. דיברתי עם לון, שהתלהב גם הוא מהכשרון הנדיר של הבחור, וב-27/9 הגענו יחדיו כדי לצפות בהופעה. המקום קטנצ'יק, ומכיל 50 איש בלחץ. אנחנו ישבנו על הבאר במרחק של שני מטר מהבמה. בשלב מסוים אדם הגיע עם הגיטרה האקוסטית והגיטרה החשמלית (עם מגברים ואפקטים שונים) וחיבר הכל לחשמל. כשהתחילה ההופעה היו שם 30 איש (ביניהם גם אביו של אדם, שאול בן אמיתי, אושיית גיטרה בפני עצמו). ההופעה כללה את רוב שירי אלבומו, ועוד שני קאברים ושני שירים חדשים.
השיר הראשון עוד היה עם החשמלית, ונשמע מצוין. מיד עם תחילת השיר השני קפץ הפיוז ובית הקפה כולו החשיך... אנשי המקום החלו לנבור בארון החשמל, אבל ההופעה חייבת להמשך, אז אדם לקח את האקוסטית ופשוט המשיך לשיר ללא הגברה, כמו מקצוען אמיתי. גם אחרי שחזר החשמל, החשמלית סירבה לשתף פעולה, ולכן כל היתר ההופעה היתה עם האקוסטית בלבד. הבחור הוציא מהגיטרה האקוסטית דברים שלא האמנתי עד היום שאפשר להוציא ממנה, ואני מנגן על גיטרה יותר ממחצית חיי. להגיד שהתרשמתי עמוקות זה אנדרסטייטמנט.

אדם הוא בחור צנוע, שלא מקדם את עצמו כמו שצריך, ולכן רוב האנשים פשוט לא שמעו עליו, גם לאחר ששיריו קיבלו לא מעט זמן אוויר בגלגל"צ. היינו צריכים לשאול במפורש אם יש לו דיסקים למכירה, ולון קיבל עותק חתום עבורו ועבור דינה. אדם גם נחמד מאוד, ממש כמו איה, וכשדיברנו איתו לאחר ההופעה על המשך דרכו, הוא אמר שהאלבום הבא "בתנור". אני מחכה.

כאן המקום לציין שאחרי ההופעה של איה, לון העלה את התמונות שלנו לפייסבוק, ואיכשהו נוצר קשר ביני לבין בחור בשם דורון מפורום המעריצים של איה ב"תפוז", שגם זכה בתחרות פייסבוקית בהופעה פרטית של איה אצלו בסלון. הוא הזמין, כמובן, את כל חברי הפורום, וגם אותי. אני עוקב אחרי הטוויטר של איה, חבר שלה בפייסבוק, קורא את הבלוג שלה ומזמר את שבחיה בכל הזדמנות... כנראה גם אני מעריץ :-)

במוצ"ש 1/10 הגעתי לביתו של דורון בראשל"צ, מעט באיחור. בתזמון מושלם, איה הגיעה עם הגיטרה ביחד איתי, והחבורה כולה (כ-15 איש) כבר הגיעה וחיכתה לנו. עבורי זה מפגש ראשון מסוגו ולא ממש ידעתי למה לצפות, אבל חברי הפורום האחרים היו מאוד נינוחים ואיה נראתה כמי שנפגשת עם חברים ותיקים. החבורה המגובשת ישבה, אכלה וצחקה, ואני בעיקר בחנתי אותם מהצד, משתדל להיות פתוח וחברותי. בשלב מסוים עברנו לחלק האמנותי, כשאיה יושבת על כסא עם הגיטרה ומולה קלסר עם מילים ואקורדים. את השירים בחרו חברי הפורום מראש, כך שזו לחלוטין לא היתה הופעה רגילה, בלשון המעטה. איה ביצעה את השירים הנידחים, אלה שרק המעריצים באמת אוהבים, והתגובות היו בהתאם. המארח דורון כמעט התעלף מרוב התרגשות (גם אני הייתי מרגיש כך אם סוזאן וגה היתה באה אלי הביתה עם גיטרה בשביל לשיר לי).

אחרי ההופעה היתה החלפת מתנות סמליות לראש השנה ועוד קצת דיבורים וצחוקים, ובנקודה מסוימת הבנתי שהשעה מאוחרת ואני צריך לזוז הביתה. נתתי לאיה מתנה משלי לראש השנה: את העותק השני של הספר של סוזאן, שקניתי ממש מזמן ואף פעם לא מצאתי למי להעניק. היא מאוד הופתעה ואני מקווה שהיא תהנה מהמתנה ושהספר ייתן לה השראה לעוד הרבה שירים נהדרים. מי יודע, אולי גם קאבר יצא מזה...

בחודש הבא איה מגיעה להופעה בכפר סבא. לא נלך?

24/9/04 – West Yellowstone

[הקודם]

אתמול היה יום קצת חלש מבחינת הטיול. התעוררנו מאוחר, התקלחנו והתארגנו, ועד שיצאנו לטייל (אחרי ארוחת בוקר) כבר היה 10:00.

הגענו ל Grant Village בתוך פארק ילוסטון, השוכן לחופו של אגם ילוסטון. שם במרכז המבקרים קיבלנו מידע על האטרקציות והמסלולים הרגליים בפארק כולו. בכפר גם מרכז הזמנות חדרים לכל האכסניות בפארק. שם הסתבר לנו שכל החדרים בפארק מוזמנים מראש! נאלצנו להתקשר למלונות בעיירה West Yellowstone, שנמצאת על הגבול המערבי של הפארק (בשטח מדינת מונטנה), ולהזמין חדר ליומיים במלון Days Inn, סניף של רשת כלל אמריקאית. המחיר סביר והחדר גם כן.

החלטנו לנסות את אחד המסלולים באזור Lake Village, שנמצא בקצהו הצפוני של האגם. נסענו עד שם והתחלנו לטייל (בגשם דקיק ובוץ בעומק 5 ס"מ). בשלב מסוים החלטנו שזה לא כיף לטייל עם המטריות ולהתלכלך בבוץ, אז חזרנו על עקבותינו אל האוטו ונסענו לאזור West Thumb, אזור פעיל מאוד מבחינה גאולוגית, הנמצא לא רחוק מ Grant.

המפרץ המערבי באגם הוא למעשה לוע של הר געש פעיל, שהתפרץ לפני בערך 125,000 שנים, והקרקע שם עדיין מאוד פעילה. במקום נמצאים גייזרים ובריכות "מעשנות", וביניהם עובר מסלול על רציף עץ (הקרקע אינה יציבה להליכה). הפעילות היא מרתקת, כאשר בורות באדמה פולטים ענני קיטור וגופרית, ובריכות שלמות צבועות בצבעי הקשת השונים, משום שיצורים מיקרוסקופיים חיים במים החמים וצובעים אותם. כמו כן יש שם כמובן מספר גייזרים קטנים ופעילים, אבל אף אחד מהם לא מגיע לקרסוליו של הגדול מכולם, Old Faithful (עליו בהמשך).

מכיוון שהתחלנו את היום מאוחר ומזג האוויר היה די מגעיל, נסענו לאכול צהריים במרכז המבקרים של Old Faithful בשעה 16:00 בערך. המרחקים בפארק הם לא גדולים, אבל הדרכים לא מאפשרות נסיעה של יותר מ-35 או 45 מייל לשעה, כך שלוקח שעה להגיע ממקום למקום. הנופים בדרך מהממים, ואנחנו עוצרים מדי פעם במפרצון בצד הדרך כדי לצלם. בכל מקרה, במרכז המבקרים אכלנו במזנון מהיר (בסגנון מזללות ידועות) ושבענו עד הבוקר. משם המשכנו הנה, כדי לסיים את היום.

היום, לאחר שלמדנו את לקח יום האתמול, קמנו ב6:30 ומיהרנו, כדי להספיק כמה שיותר. אכלנו ארוחת בוקר במסעדה של המלון (טיפה יקר, כצפוי) ויצאנו לדרך כבר ב9:00. בבוקר היה ערפל כבד שבגללו הראות על הכביש היתה כמעט אפסית, אבל ככל שעלינו בגובה ראינו יותר ויותר את השמש. היום, לעומת אתמול, היו שמיים בהירים ושמש נעימה, ומחר צפוי מזג אוויר דומה.

נסענו צפונה לכיוון Mammoth, עיירה קטנה הקרובה לאזור בו טראסות של מעיינות חמים וגייזרים. זו גם הנקודה הצפונית ביותר אליה אנו מגיעים בטיול שלנו. חנינו ויצאנו למסלול אל עבר Beaver Ponds. כעבור כ-2 ק"מ נזכרתי ששכחתי את המפתחות של האוטו בדלת בצד הנוסע, מבחוץ. מיקה נלחצה והתחילה לרוץ קדימה כדי לסיים את המסלול מהר יותר. אני ניסיתי להרגיע אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר ושהאוטו מבוטח ונוכל בקלות לבטל את הויזה שלה (התיק שלה נשאר באוטו), אבל היא היתה לחוצה ולא רצתה לשמוע אותי. אני הלכתי מאחוריה, עוצר מדי פעם לצלם את הנוף (ושוב תודה למזג האוויר הנפלא).

בסופו של הגענו לבריכות שנוצרו ע"י סכרים של בונים, אבל איבדנו את השביל. הובלתי אותנו ישר במקום שבו היינו צריכים לחצות פלג מים וללכת ימינה. מהר מאוד איבדנו את הדרך, ומיקה התחילה להשבר. קודם האוטו, עכשיו השביל... היא כמעט בכתה שם. החלטנו לחזור על עקבותינו ולהגיע חזרה לנקודת המוצא, כשפגשנו קבוצת מטיילות שידעו את הדרך. הן הראו לנו איפה טעינו, ואנחנו המשכנו עם השביל חזרה עד לעיירה (המסלול הוא מעגלי באורך 8 ק"מ). המסלול לקח לנו 4 שעות.

להפתעתנו הרבה מצאנו את האוטו, עם המפתח תקוע בדלת, בדיוק במקום ובמצב שהשארנו אותו. כנראה שהאנשים פה יותר טובים מבארץ או בעיר גדולה. מיקה נרגעה וסלחה לי על השטויות שעשיתי, אבל מעכשיו והלאה המפתחות של האוטו נשארים אצלה.

אכלנו צהריים שם בעיירה (שוב בסגנון מזללה, אבל משמעותית יותר טוב) וגם קנינו מחזיק מפתחות/מצפן. נחמד. מעכנו גם מטבע של סנט עם חותמת למזכרת.

משם נסענו דרומה לכיוון Old Faithful שוב, הפעם כדי לצפות בהתפרצות הגייזר הגדול, אשר מתפרץ בקביעות כל שעה ו-19 דקות. נסענו יותר משעה כדי להגיע לשם (בעיקר בגלל רכבים איטיים על הכביש) והגענו ב17:00. למזלנו חיכינו רק 10 דקות עד להתפרצות המרהיבה והסוערת. צילמתי סרטון במצלמה ואני מקווה שממנו אפשר יהיה לקלוט את העוצמה של הדבר.

מכיוון שלא נשארו הרבה שעות אור, החלטנו לנסוע למסלול קצר ליד אזור גייזרים קרוב בשם Midway Geyser Basin, שם נמצאת הבריכה הצבעונית ביותר בפארק, בשם Grand Prismatic. חנינו בחניון ממנו מתחיל המסלול לכיוון Fairy Falls, כפי שאמר לנו הריינג'ר אתמול בבוקר. על השביל, כלומר משני צידי השביל, עמד עדר של ביזונים ולעס את ארוחת אחר הצהריים שלו. מיקה, שכבר עברה היום מספיק, סירבה לעבור דרך העדר ואני נאלצתי לעזוב אותה במכונית לחכות לי.

הלכתי דרך העדר, חוויה קצת מפחידה אבל נחמדה. כאן המקום להסביר שהביזונים הם קרוב-רחוק של הפרה, ושאיפתם היחידה בחיים היא לאכול הרבה עשב בלי שיפריעו להם. השתדלתי מאוד לתת להם הרגשה שאין לי שום כוונה להפריע להם. בכל אופן, המשכתי עם השביל, אבל לא מצאתי את הבריכה הצבעונית. בסופו של דבר פגשתי שני מטיילים על אופניים, שהגיעו מהכיוון ההפוך, ואמרו שהם לא ראו שביל אל הבריכה, ואולי כדאי לנסות מהחניון השני. טוב, ננסה מחר. חזרתי ברגל עד האוטו (העדר המשיך בינתיים הלאה), אחרי ששרפתי 45 דקות בהליכה לבד. לא נורא, זה הוריד את ארוחת הצהריים. משם חזרנו הנה.

מחר, בנוסף לבריכה הצבעונית, נראה (בשאיפה) את המפלים הגדולים, ואח"כ נצא מהפארק לכיוון דרום, אל הפארקים של יוטה.