סופו של חשבון

הייתי כל כך עסוק עם המאזנים של "א.ש. מיזוג בע"מ", שבקושי שמתי לב מה קורה סביבי. בחצי אוזן שמעתי את הדלת החיצונית נפתחת ונסגרת, ושיחה קצרה ליד דלפק הקבלה. הופתעתי לשמוע שמישהו נכנס למשרד שלי.

"עוד רגע אחד..." אמרתי. רק אסיים עם החשבונית הזו, ואז ארים את הראש מהמחשב. "כן, מה אני יכול לעשות בשביל-"

ראיתי מולי את האדם האחרון שרציתי לראות אי-פעם. פניי כנראה החווירו, ופי הפעור התייבש בן-רגע.

"מר קקון, מה אתה עושה פה?" שאלתי, והקפיצות הקטנות בקולי ודאי הסגירו את האימה שנפלה עלי. הוא נראה מבוגר יותר ממה שזכרתי. השיבה החלה להפציע בשיערו, ופניו היו גרומים יותר. מן הסתם הרבה דברים קרו לו בחמש השנים האחרונות, דברים שחרשו קמטים חדשים בפניו.

"אתה לא נראה שמח לראות אותי," הוא אמר והתיישב מולי. הוא הניח את האקדח על השולחן בינינו בתנועה מרושלת, באותה הקלות בה הניח גם את צרור המפתחות ואת משקפי השמש. בלעתי את מעט הרוק שהצלחתי לאסוף.

"אה, מה פתאום, אני תמיד שמח לראות לקוחות חוזרים, שב בבקשה, תרצה קפה?" עיניי התרוצצו סביבו, וידי נשלחה אל האינטרקום. מצאתי את הכפתור בלי להסתכל ולחצתי. זמזום קצר, וקול נשי ענה.

"אמממ, עליזה, אההה, תביאי לי בבקשה קפה שחור עם שני סוכר. שניים, נכון?" ראשו לא נד ולא הנהן.

"עוד רגע, מר נחמני," עליזה אמרה בקולה המאנפף.

"ובכן, מר קקון, אה, אני מבין ששוחררת לאחרונה, ברכותיי!" ניסיתי כמיטב יכולתי לחייך, ולפי הצמצום בעיניו זה רק גרם לו לתעב אותי יותר. אני לא מאשים אותו, אחרי הכל העדות שלי היתה הגורם המכריע ששלח אותו לכלא.

עליזה נכנסה עם ספל קפה מהביל על צלוחית והניחה אותו על השולחן. "תודה עליזה," אמרתי, והיא יצאה כלעומת שבאה. היא לא נתנה שום רמז לכך שראתה את האקדח, או שמה לב לפניו המוכרים של הלקוח, שהתנוססו מעל כותרות רועשות ופתחו מהדורות חדשות רק לפני כמה שנים.

קקון לא הסיר ממני את מבטו ולא התייחס לספל שלפניו. "נחמני, אני יש לי איתך חשבון ארוך," הוא אמר בשקט מאיים. "ואתה יודע שאני אף פעם לא משאיר חשבון פתוח."

"רגע, מר קקון, אני מבקש שלא תעשה מעשים נמהרים, אחרי הכל לא היתה לי ברירה, אתה מבין, הפרקליטות איימה עלי, אתה מכיר את השיטות שלהם, שהם יהרסו לי את החיים, שהם ידאגו שאף אחד לא ירצה לעבוד אתי, שהם ידרדרו אותי לפת לחם, ואני עם אישה ושלושה ילדים ברוך השם, אני לא יכול להרשות לעצמי..." בתחילה הרגשתי שהפה מפיק מילים בעצמו, וכל נסיונותיי להשתלט על שטף המלל היו לזרא. מצד שני הרגשתי שהאנרגיה שלי הולכת ונשאבת אל תוך מבטו הנוקב, והשטף הלך ודעך עד שהפך לטפטוף, והמילים האחרונות יצאו הרבה יותר לאט והרבה פחות אופטימיות. הוא חיכה בסבלנות שאסיים.

"אתה יודע, אף פעם לא סבלתי אותך. תמיד נראית לי כמו עכבר קטן ומסריח, עם העיגולדים האלה והחשבונות שלך. אבל פעם עוד היה לך שימוש, כשהיינו צריכים להראות להם שהכסף נקי. עכשיו? עכשיו אתה כבר לא עכבר, עכשיו אתה סתם ג'וק קטן ומגעיל, שאף אחד לא צריך. אז תסביר לי עכשיו למה שאני לא אמעך אותך כאן ועכשיו."

הדופק שלי האיץ, והרגשתי את הזיעה ניגרת. המח שלי עבד בהילוך שביעי. הוא הרים את האקדח, בחן אותו משני צדדיו, וכיוון אותו אלי.

"החשבון! באיי הבתולה!" פלטתי מבלי להבין מה אני אומר. ארשת פניו, שהיתה קבועה ויוקדת, השתנתה לפתע. גבה אחת הורמה, ועיניו אמרו תמהון. שוב הרגשתי את פי לוקח פיקוד ואומר מילים שאת מקורם לעולם לא אדע. "יש שם הרבה כסף שלך, כסף ששמרתי ליום סגריר, אני יכול לארגן העברה של הכסף לחשבונות בארץ במנות קטנות כדי שלא יעורר חשד, אבל זה ייקח קצת זמן."

"איי הבתולה? אף פעם לא אמרתי לך לפתוח שם חשבון." הוא אמר בחשד, אבל הוריד את קנה האקדח.

"אני יודע, זו היתה יוזמה שלי, למעשה העברתי חלק מהכספים שלך לשם בלי ידיעתך אחרי המעצר, כדי להציל מה שאפשר, אני מתנצל שלא אמרתי לך עד היום, פשוט עבר זמן ולא היינו בקשר, ורק כרגע נזכרתי." חייכתי חיוך מפוחד.

"כמה?"

"לפחות חצי מיליון, כנראה יותר עם הריבית שהכסף צבר בשנים האחרונות."

האקדח הונח בחזרה על השולחן, וקקון לקח סופסוף את הספל ולגם. "מתאים לי עכשיו חצי מיליון. איך אתה מעביר לי את הכסף הזה?" נרגעתי קצת, אבל ידעתי שהסכנה עדיין מרחפת מעל ראשי.

"תראה, זה ייקח קצת זמן, בכל זאת צריך להעביר סכומים מתחת לעשרת אלפים, ועדיף להעביר אותם בנתיב שיקשה על הרשויות לזהות את המקור, כלומר עדיף להעביר את הכסף דרך שתיים או שלוש חברות קש וחשבונות פיקטיביים. אני מעריך שייקחו שמונה חודשים להעביר את הסכום המלא."

"יש לך שלושה חודשים."

לרגע שכחתי מי יושב מולי ופתחתי את הפה כדי למחות, אבל סגרתי אותו מיד. "אוקיי, אני אמצא דרך לגרום לזה לקרות, אתה יכול לסמוך עלי, הנה, על החשבון," שלפתי את הארנק, הוצאתי ממנו ערימת שטרות והגשתי לו.

הוא לקח את השטרות והכניס אותם לכיס בלי לספור. הוא קם, הכניס את האקדח לנרתיק מאחורי גבו והלך לדלת. "שלושה חודשים," הוא אמר לי ויצא.

ישבתי במשרד ובהיתי בדלת, מנסה להירגע. כשנתתי עדות ושלחתי אותו לכלא לא הייתי צריך לעשות חשבון נפש, כי ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. עכשיו, לעומת זאת, עמדתי בפני החלטה קשה, אולי הקשה ביותר של חיי.

מצד אחד הרווחתי לעצמי לפחות עוד שלושה חודשים, ומי יודע מה יקרה עד אז. מצד שני המצאתי חצי מיליון שקל בחשבון דמיוני והבטחתי אותם לעבריין מסוכן שרוצה לבוא חשבון אתי על מה שכבר עשיתי לו. כדי לשלם לו אני אצטרך כנראה למעול פה ושם, ולכסות את העקבות שלי טוב טוב. זה ידרוש המון עבודה, ואם לא אהיה זהיר אני עלול למצוא את עצמי במים רותחים משני צדי החוק.

בפעם הראשונה בחיי שאלתי את עצמי אם טעיתי כשהלכתי ללמוד ראיית חשבון.

לא לזוז

שומר הלילה עבר בין טורי החיילים האדמדמים בסיבוב הקבוע שלו, ואפילו לא הביט בהם. המשמרת שלו תסתיים בעוד שעה ועשר דקות, והוא יוכל לנסוע הביתה ולאכול ארוחת בוקר עם אשתו והילדה. בינתיים, כמו בכל לילה, הוא עושה סיבובים במוזיאון הענק, מפהק ומשתעמם.

יִי-צֶ'ן עקב אחרי השומר, וכשזה יצא מטווח הראייה ההיקפית שלו, הוא הציץ ימינה לכיוונו של ז'י-האן, מבלי להזיז את ראשו. "פסססט," הוא סינן בין שיניו, אבל לא זכה לתשובה. "פסססט!!" הוא ניסה שוב, הפעם כמעט בצעקה.

מבלי להזיז אף איבר אחר בגופו, ז'י-האן הזיז מעט את פרק ידו השמאלית, ובסיס החנית שלו נתן לידידו מכה קטנה ברגל. החנית ופרק היד חזרו למקומם המקורי כהרף עין. הוא סינן לעבר יי-צ'ן בלחישה "שתוק ואל תזוז!" כשעיניו ממשיכות לבהות באותה נקודה על עורפו של החייל בשורה שלפניהם.

במשך יותר מאלפיים שנה הם עמדו ולא זזו, כפי שציווה אדונם. לא הניעו אף איבר, לא השמיעו אף קול, ובהו קדימה בצייתנות. רוב השנים הם היו שרויים בחושך מוחלט, מוקפים עפר ואדמה, עד שהגיעו כל אותן קבוצות של אנשים. בתחילה חשבו חלק מהחיילים כי אלה אויביו של הקיסר צ'ין, אבל בלא הוראה מפורשת מהקיסר, ירום הודו, הם לא הנידו ולו את קצה אצבעם. האנשים חפרו סביבם בזהירות, הסירו את עשרות אלפי הקילוגרמים של האדמה והאבנים, ניקו כל חייל וחייל בעדינות וביסודיות, ואף הקימו גג עצום מעל ראשם. 

אבל כעת יי-צ'ן החליט שנמאס לו. מצד אחד, ברור היה לו שאדונו, הקיסר השמיימי, זקוק לזמן על מנת לעבור לעולם הבא, ולהעביר גם אותם, על מנת שיוכלו לשרת אותו. מצד שני סבלנותו פקעה, והגירוי בצווארו היה בלתי נסבל. הוא לקח עוד רגע לחשוב על השלכות מעשיו, ואז חלפה בראשו מחשבה מסוכנת, כזו שהביאה לכל האסונות הגדולים ביותר: "מה כבר יקרה?"

יי-צ'ן הזיז את ראשו ימינה, וראה בפעם הראשונה מזה אלפיים ומאתיים שנים את פניו של ז'י-האן. פני החרס של ידידו, כמו אלה של יתר החיילים, היו קפואים, והוא עמד כמו פסל. קל להבין מדוע כל האנשים שבאים לראות את הצבא מדי יום מאמינים שאלה פסלים חסרי חיים. למעשה, לאחר שסקר במבטו את סביבתו, גם יי-צ'ן היה משתכנע בכך אם לא היה יודע אחרת.

הוא ראה את שומר הלילה מתרחק, מרוכז במשהו קטן בידו שמאיר את פניו, תוך כדי פיהוק. השמשות הקטנות בתקרה הגבוהה האירו כתמיד. יי-צ'ן תהה שמא הם כבר בעולם הבא, ורק לא שמו לב למעבר. מצד שני הוא לא שמע את קולו של אדונו, ומשמעות הדבר היא שתהליך המעבר, גם אם התחיל, עדיין לא הסתיים בהצלחה.

ידו הימנית, שהיתה מונחת מאז ומתמיד לצד גופו, התרוממה באיטיות כואבת, ואצבעו נשלחה לצווארו. הגירוד שלח בגופו גל של עונג, והוא נאנח לרווחה קצת יותר מדי חזק. החנית של ז'י-האן היכתה בו שוב, הפעם בעוצמה חזקה יותר.

"איי! תיזהר עם זה!" אמר יי-צ'ן, משתדל שלא להרים את קולו.

"טיפש! אתה תהרוס הכל!" סינן ז'י-האן בזעם. "אתה זוכר מה קרה בפעם שעברה שמישהו זז?"

"תירגע, זה בסך הכל לכמה דקות, ואז אני חוזר לעמוד כמוכם. אני חייב טיפה לזוז, אחרת אני אתפורר." יי-צ'ן הרים מעט את רגלו השמאלית, ואז את הימנית, מנסה את האיברים הקשיחים והמאובנים. הוא הניע בזהירות את פלג גופו העליון ימינה ושמאלה, כשלפתע שמע "קנאק" רציני, וחתיכת חרס קטנה נפלה מהשריון שלו לרצפה. "זה הולך להשאיר סימן," הוא אמר בהלצה.

ברגע הבא מילא קול גדול את החלל העצום בו עמדו החיילים. שומר הלילה לא שמע כלום ולא הבחין בשום שינוי, אבל טורי החיילים המאובקים שמעו היטב את שאגתו של מפקדם, הגנרל וונג, ממרומי הכרכרה.

"סו יי-צ'ן! חזור לעמדתך אחת ומיד!"

פחד גדול נפל על יי-צ'ן, והוא ציית ללא דיחוי. רגליו שבו לעמוד ללא ניע, ידיו נשמטו לצד גופו, ומבטו ננעץ שוב בחייל שלפניו. מלבד חתיכת החרס שאיבד, נראה כאילו מעולם לא זז.

חלפה שעה קלה, ויי-צ'ן חשש מהגרוע מכל. האם באמת כל תנועה קטנה אסורה? גם לאחר כל כך הרבה מאות שנים? חששותיו התאמתו כאשר קולו העוצמתי של וונג הדהד שוב בראשו.

"צר לי לבשר לכם שתנועותיו של סו יי-צ'ן הפרו את ההרמוניה השמיימית הדרושה לאדוננו הקיסר הנצחי, ולכן יצטרך להתחיל את תהליך המעבר לעולם הבא מההתחלה. סו, בעולם הבא אתה תיענש כהוגן!"

אף חייל לא זז, אבל מכמה מהם נשמעו אנחות של ייאוש וזעם. יי-צ'ן החל לדמיין את העונש שמחכה לו לאחר עוד כמה מאות שנים של עמידה ללא תזוזה, כאשר ז'י-האן סינן בין שיניו "אידיוט." הוא הרים את ידו והחטיף ליי-צ'ן צ'פחה רצינית בעורף. ראשו הכבד של יי-צ'ן עף ממקומו ונחת לרגליו, כשמחצית פניו סדוקים.

עינו האחת נשברה, ודרך עינו האחרת הוא ראה את עקבו של החייל שלפניו. הוא שקל לצעוק לעזרה, אבל נמלך בדעתו, כשחשב על תגובתו של הגנרל. לפחות הוא כבר לא הרגיש את הגירוי בעורף. 

הזחל המאושר

כשהגעתי לשער, ירון כבר חיכה לי על הספסל מצידו השני. הוא חבש את כובע הפטריה שלו, התיק עם בקבוק המים והחולצה להחלפה היה כבר על שתי כתפיו, וברכיו קיפצו בהתלהבות. נכנסתי דרך הבוטקה, וירון קפץ על רגליו ורץ אלי בריצה המוזרה שלו, שבה כל יד ורגל מתנהגת כאילו היא שייכת לגוף נפרד. על פניו היה מרוח החיוך התמים וחסר הגבולות שלו, ועיניו זרחו.

הושטתי את זרועותיי קדימה, והוא התנגש בי וחיבק אותי. סגרתי את זרועותיי סביבו ואחזתי בו בחוזקה, אחרי שלא ראיתי אותו כמעט חודש. החיבוק נמשך זמן רב, עד ששחררתי אותו והפרדתי את זרועותיו כדי שאוכל להביט בפניו.

"מה שלומך, ירון?" שאלתי, והוא השיב לי בחיוך מאושר. "אתה שמח?" הוא הנהן נמרצות, ואז לקח את פרק ידי ומשך אותי בכח, מוביל אותי פנימה, לכיוון החדר שלו. ידעתי מה הוא רוצה להראות לי, אבל בכל זאת שאלתי "מה, יש לך משהו חדש בחדר? תראה לי!"

נכנסנו לחדר הקטן. בצד אחד היתה המיטה של ירון עם החפצים שלו, ובצד השני הדברים של שותפו לחדר. על השידה שליד המיטה נחו כעשרים צעצועים עשויים פלסטיק, עץ, זכוכית ואפילו קיפולי נייר, ולכולם אותה צורה. לכולם היו ארבע כנפיים קטנות צבעוניות. ירון הצביע על הקיר, מעל המיטה שלו, שם הוצג לראווה פוסטר של פרפר נוסף. היתה זו הגדלה של תמונת תקריב של פרפר אמיתי, וירון הביט בה וקרן מְאוֹשר.

לא ברור לי או לצוות כאן במוסד למה פרפרים גורמים לירון כזו שמחה, אבל העובדה שדבר כזה פעוט מצליח להסב לו כל כך הרבה נחת היא בבחינת נס, שאיש לא מעוניין לקלקל על ידי בחינה לעומק. מאז ומעולם הוא אהב פרפרים, גם כשהיה קטן, וכשראה אחד הוא תמיד עמד מוקסם.

"איזה יופי! זה פרפר!" הצבעתי גם אני על הפוסטר וחייכתי אליו, נהנה מההנאה שלו. "מאיפה יש לך את התמונה? גם אני רוצה!" אמרתי לו בצחוק, אבל פניו לפתע הרצינו והוא לפתע נגע בפוסטר ואז בחזהו מספר פעמים. מבטו הבהיר שזה שלו, והוא לא מתכוון לוותר על האוצר החדש. "טוב, אני בטח לא אקח את שלך," אמרתי.

היה שווה לחפש את הפוסטר הזה באינטרנט, להזמין אותו במחיר מופקע ולחכות חודשיים וחצי שיגיע לארץ. החיוך על פניו של ירון שווה כל שקל. אני צריך להודות למנהלת המוסד ששיתפה איתי פעולה ודאגה שהפוסטר יופיע ביום ההולדת שלו בדיוק מעל המיטה.

"יאללה, ירון, בוא נלך לטייל," אמרתי. התגובה שלו היתה צפויה, ועדיין היא הצחיקה אותי כמו כל פעם. הוא החל לנתר לכיוון הדלת והמסדרון בקפיצות ארנב, משמיע את הנהמות השמחות שלו, ואני אחריו. כשהגענו לשער הוא התנשם והתנשף מהמאמץ, אבל החיוך לא סר מפניו.

עזרתי לו להיכנס למושב הקדמי ברכב ולחגור, והתיישבתי בעצמי מאחורי ההגה. התחלנו בנסיעה לכיוון יערות הכרמל, למקום שהוא כל כך אוהב. הנסיעה לא היתה ארוכה, ובדרך שמתי לו את הפלייליסט החביב עליו, שמתחיל בביצוע המקורי של "פרפר נחמד". ירון מחא כפיים, כמעט לפי הקצב, בעודו מביט בעולם החולף מחוץ לחלון המכונית בפה מעט פעור.

כשהגענו, חניתי את הרכב בחניון העפר, שבו היו עוד מספר רכבים ואוהל קטן, בו ישבה אישה דרוזית מבוגרת מאחורי שולחן מתקפל, עמוס בצנצנות של זיתים. לפני שיצאנו לדרך, קניתי ממנה כמה פיתות זעתר וקצת לָבָּנה, וישבנו על שולחן פיקניק. טבלתי חתיכת פיתה בלבנה והגשתי לפיו הפתוח של ירון. הוא לעס בהנאה, מתרכז במלאכת הלעיסה ומפיק ממנה את המירב. בין ביסים שלו אכלתי קצת בעצמי.

יחסית לשבת אביבית, לא עברו שם הרבה מטיילים, והשקט איפשר לנו להקשיב לציוץ הציפורים ולרחש הענפים המתנדנדים ברוח. לא היה חם מדי וגם לא קר מדי, והייתי נשאר איתו שם עוד שעה או שעתיים, לולא הייתי צריך להחזיר אותו למוסד עד שבע.

שתינו קצת מים והתכוננו לצאת לדרך, אבל רגע לפני שלפתי מהתיק שלי הפתעה, והגשתי לירון. עיניו התרחבו בהתלהבות, וחיוכו הגיע מאוזן לאוזן. הוא אחז בידית השחורה והביט דרך העדשה הגדולה בהשתאות אין קץ. "מזל טוב, ירון, זו מתנה ליומולדת שלך," אמרתי וטפחתי על גבו באהבה. הוא פנה אלי וחיבק אותי שוב, אותו חיבוק טוטאלי שמבקש למחוץ אותי או למזג אותי אל תוכו.

שוטטנו יחד במשך שעות ארוכות, הולכים בעצלתיים בשבילים הלא-מסומנים כאילו אור היום יימשך לנצח ולעולם לא נצטרך לחזור לעולם האמיתי. אני אחזתי בספר הבלוי, בעוד ירון אוחז היטב-היטב בידית זכוכית המגדלת השחורה, כמו חושש שמא היא מלאת הליום ותמריא לשמיים אם רק ירפה את אחיזתו.

כל כמה דקות הוא נעצר ליד אחד הפרחים הסגולים והביט בו בריכוז רב דרך העדשה המגדילה. גם מהזווית שלי יכולתי לראות דרך שולי העדשה את הקווים החיוורים שמעטרים כל עלה כותרת, ואת השוליים הפרוותיים שלו. אותו לא עניינו העלים כמו ליבו של הפרח. הוא בחן כל אבקן ואבקן, מחפש אחר חרקים אותם יוכל לזהות. בכל פעם שראה חרק קטנטן עלה חיוך של נצחון על פניו.

לקראת סוף הטיול, לאחר שבחן פרח מסוים לשביעות רצונו, ירון הרים את מבטו כדי להמשיך בהליכה, ופתאום עיניו גדלו בתדהמה ואושר. הוא הצביע על שיח שניצב כשלושה מטרים מאיתנו, שעליו ישב חרק מכונף. החרק פתח וסגר את כנפיו לאט, לא מתכוון לעוף אבל גם לא נח לגמרי. פתחתי את מדריך החרקים שבידי בתנועה מיומנת וחיפשתי באינדקס. לאחר מספר שניות של דפדוף מצאתי את מה שחיפשתי. השוליים השחורים של הכנפיים הצהובות לא הותירו מקום לספק, ופניתי אליו כדי להראות לו.

הצבעתי על התמונה במדריך והוא הנהן, למרות שלא הסיר את מבטו מהפרפר. "זנב סנונית... בלטינית פפיליו. יפה, נכון?" לא ציפיתי לתשובה, ונראה שהוא לא שמע בכלל את השאלה. ברגע הבא הפרפר המריא ובתוך שניות נעלם. הוא עמד שם והביט לאופק בפנים משתאות, חיפש את החרק היפהפה לשווא. שמתי יד מסביב לכתפו ואימצתי אותו אלי באהבה.

חזרנו אל המוסד באותה הדרך, וירון העייף כמעט נרדם ברכב. כשהגענו, עזרתי לו להשתחרר מהחגורה והבאתי אותו לשער, שם חיכה לו איש צוות סבלני בשם ניסים. נפרדנו בחיבוק אדיר והבטחתי לו, כמו בכל פעם, שגם בפעם הבאה אביא לו הפתעה. נתתי לו נשיקה על הלחי והוא נתן גם לי אחת. עודדתי אותו ללכת לאכול ארוחת ערב, והוא הלך עם ניסים יד ביד פנימה, אל חדר האוכל. בכניסה הוא הסתובב אלי ונופף לי בידו הגדולה עוד פעם אחת.

היום היה יום מאושר עבורו. אמנם אחי הגדול ירון יישאר זחל ולעולם לא יהפוך לפרפר, אבל אני שמח מאוד שיש לו גם ימים כאלה.