שמונה בבוקר, שלושים וחמש מעלות, תשעים אחוזי לחות, וזה רק ילך יחמיר בהמשך היום. קמתי מהמיטה, משאיר על הסדין כתמים כהים של זיעה למרות נסיונותיו הנאצלים של המאוורר. תהיתי, בפעם המי-יודע-כמה, של מי היה הרעיון המטופש להיפגש כאן, ועוד בעונה החמה, ואז נזכרתי שוב: שלי.
הייתם מצפים
שמלון יוקרתי כמו הילטון קינשאסה, שאירח שועי עולם למכביר, יוכל לספק מיזוג אוויר
לאורחים המכובדים שלו, אבל לא. גם כשיש חשמל (בחלק משעות היום), אין מספיק גז
קירור, ולא יהיה בקרוב. עוד קורבן של שרשרת האספקה העולמית.
עשיתי מקלחת
קרירה ומרעננת, אבל ברגע שיצאתי ממנה התחלתי שוב להזיע. לבשתי את החליפה הבהירה
והכנתי לי קפה במכונה. לפחות הקפה פה מצוין, נקודת אור קטנה אבל משמעותית. פתחתי
את הלפטופ כדי להתעדכן בחדשות לפני שהרכב יבוא לאסוף אותי.
בדרך לבניין
הממשלה עצמתי עיניים ונהניתי מרבע שעה של מיזוג אוויר ברכב. הרגשתי לכמה דקות כמו
בבית, אבל התחושה הנעימה נעלמה ברגע שפקחתי עיניים וראיתי את רחובות העולם השלישי,
שלא דומים בשום צורה לשכונה שלי בסטוקהולם.
שרת התשתיות
ג'וזפין אדולה קיבלה את פניי, כמו בכל בוקר, בחיוך רחב ולחיצת יד. "מיסייה
לארסן, בונז'ור!" החזרתי לה חיוך רחב, ונכנסנו למשרדה. העברנו את הבוקר
בשיחות פוריות, שהציבו גבולות גזרה לשיתוף הפעולה העתידי בינינו.
מאחר וזהו היום
האחרון שלי כאן, קבענו להיפגש שוב כשהיא תגיע לאירופה. לפני שנפרדנו, היא סיפרה לי
שמלבד ביקור רשמי בהודו, היא מעולם לא יצאה מגבולות קונגו. היא שאלה אותי על תנאי
מזג האוויר בברלין בפברואר, ואמרתי לה שבדרך כלל קר, גשום ומושלג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה