אקטואליה 22/4

שמש או גשם, שרב או כפור, כל שבוע יש עדכון אקטואליה. האח, הידד. החג הגיע והלך, והשאיר אותנו עייפים מאוד. התרוצצנו קצת יותר מדי, אכלנו יותר מדי וישנו מעט מדי.

ברביעי הלכנו לראות דירה בהוד השרון, אבל הדירה גדולה מדי בשבילנו (4 חדרים) וכנראה גם יקרה מדי. חבל, זו דירה עם מעלית, חנייה ומטבח חדש, ובמיקום מצוין בלב הוד השרון.

בשישי נסענו לחיפה, להורים שלי. אמא שלי כבר בשלבי החלמה מתקדמים, אבל עדיין כואב לה. באופן לא צפוי החלטנו להשאר לישון שם, ולחזור הביתה רק בשבת בצהריים. בערב חשבנו להפגש עם לון, שחזר מאוסטריה בגפו, אבל נהיה מאוחר מדי (22:00 זה די מאוחר למי שקם ב6:00 בבוקר) אז ויתרנו.

בשבת בצהריים נסענו הביתה, נחנו מעט, ואחה"צ כבר יצאנו שוב, הפעם להוד השרון, דרך רביב בת"א (אהרל'ה כבר היה אצל תמר, ודנה עבדה באותו ערב). לא ערכנו סדר כהלכתו. אפשר לומר שהתחלנו בשולחן עורך ואחרי האוכל לא קראנו. ארוחת הערב כללה פיתות וחומוס, כך שזה מתקזז. אכלנו קצת יותר מדי (היה באמת טעים) ובקושי יכולנו לזוז אחרי האוכל. חזרנו הביתה עוד לפני הפקקים של 12:00 בלילה, וצנחנו על המיטה.

בראשון בבוקר נסענו להוד השרון שוב, אספנו את תמר ודנה ונסענו לקיבוץ. הסבים של מיקה נראים טוב לגילם, והם שמחו מאוד לראות את כרמל (וגם אותנו). זה נותן להם אנרגיה, לבלות זמן עם המשפחה הצעירה. שוב אכלנו (בכל זאת, מסורת) ואחרי האוכל השכבנו את כרמל לישון והלכנו (מיקה ואני) לטיול רגלי של שעה בקיבוץ, להוריד את האוכל וסתם לדבר. אחה"צ הגיעו ההורים שלי עם ברוריה לדליה כדי לאחל לסבים חג שמח, ואחר כך חזרנו איתם לרמות מנשה, כדי לאחל בעצמנו למשפחת צור. כולם התמוגגו מכרמל, שהיתה כבר על סף התהפכות ספונטנית. הבוקר, אגב, מיקה הניחה את כרמל על הגב ומצאה אותה כעבור כמה דקות על הבטן. הגיע הזמן :-)

אתמול בבוקר אהרל'ה טס חזרה, והטיסה שלו התעכבה הכמה שעות, מה שגרם לו לפספס את טיסת ההמשך בניו-יורק. לא נורא, סידרו לו שם מלון וארוחת ערב ועכשיו הוא בדרך הביתה. הוא מאוד לא רצה לחזור, אבל מה לעשות שהחיים שלו שם... בספטמבר הוא מקווה לחזור לביקור נוסף.

מי מפחד מרמת חובב?

אני. ואם אתם לא, אז כדאי שתקראו טוב טוב ותפנימו.

---

אי שם בדרום הארץ, כ-12 ק"מ מדרום לבאר-שבע, נמצאת אזור תעשייה הנקרא רמת-חובב. לכאורה, רחוק ממקום יישוב, בלב המדבר, מיקום אידאלי. למעשה, זוהי פצצת זמן מתקתקת אשר מאיימת על חייהם של מאות אלפי בני אדם, פצצה שיכולה בכל רגע להתפוצץ ולגרום לאסון האקולוגי הגדול ביותר מאז אסון צ'רנוביל.

בראשית היה המפעל הממשלתי לפסולת מסוכנת. מפעלים שמשתמשים במתכות כבדות וחומרים מסוכנים מחויבים על פי חוק להוביל את הפסולת המסוכנת שלהם לאתר רמת-חובב, שם עוברת הפסולת תהליכים כימיים שמפרקים את חלקה, והשארית נקברת בחביות ברמת-חובב או מועברת לאתר הפסולת הרעילה דודאים. כמה שנים לאחר שנפתח אתר הפסולת הרעילה הוקמו ברמת-חובב עוד 16 מפעלים כימיים המייצרים דשנים, בלוני גז וכימיקלים לתעשייה. עד כאן, אין בעיה. מקומות תעסוקה לתושבי הנגב, תעשיות עתירות ידע, תחום משגשג שרובו מיועד לייצוא - החלום הציוני והתגשמותו.

כשמפעל כימיקלי, כמו אלה שברמת-חובב, פועל בשטחה של מועצה אזורית או מקומית בכל מקום אחר בארץ, הוא כפוף למרותה וחייב לפעול על פי הנחיותיה בנוגע לשמירה על איכות הסביבה. הנחיות אלה נגזרות מן הסתם מחוקי המדינה, אבל המועצה יכולה לאמץ תקן פיקוח מחמיר יותר, ותפקידה העיקרי של המועצה הוא לפקח ולנטר את זיהום הסביבה על ידי המפעל. כך בחיפה, כך ברמלה ובכל מקום שבו קיים מפעל מזהם.

ומה ברמת-חובב? רמת-חובב אינה נמצאת בתחום שיפוטה של אף מועצה אזורית. למעשה, רמת-חובב היא מועצה תעשייתית, היחידה מסוגה בארץ. מה זה אומר? אפס תושבים בשטח המועצה, כלומר אפס תלונות. המועצה מורכבת מנציגי המפעלים, נציגי המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים, משרד הבריאות, ומשרד התמ"ת. בעיקרון למפעלים אמור להיות שליש מהרכב המועצה, אבל בפועל נציגי הממשלה הם אנשי שלומם של המפעלים, ומי שאמור להגן על האינטרסים של הציבור החי בקרבת מקום נותר כמיעוט נצחי. ואם מישהו יגיד שזה לא לתת לחתול לשמור על השמנת, אז אותו מישהו לא יודע מה זה חתול ומעולם לא שמע על שמנת כנראה.

באין מפריע, המפעלים מעגלים פינות וחוסכים באמצעי שמירת הסביבה. תקנות הבטיחות אינן אחידות, ומדי פעם ישנה ידיעה קטנה בעמוד 8 למטה על עובד של מפעל זה או אחר שנפגע בתאונה תעשייתית מיותרת, תאונה שבדרך כלל כפסע בינה ובין זיהום הנגב הצפוני כולו בענן של גז כלור רעיל. הנה, תראו מה היה שם אתמול.

גם ללא תאונות, מחקרים אפידמיולוגיים של אוכלוסיית האיזור הראו על קשר בין קרבת המגורים לרמת-חובב לבין מחלות ריאה, מומים מולדים, תמותת תינוקות ומחלות סרטן שונות, והזיהום אינו מבחין בין יהודים ובדואים, בין קיבוצים וערים, בין חיילים וקשישים. האוכלוסיה שסובלת הכי קשה מהזיהום היא אוכלוסיית שבט הבדואים אשר גר במרחק של כחצי קילומטר בלבד מרמת-חובב. לתושבי השכונות הדרומיות של באר-שבע ישנו סיכוי גדול מהממוצע פי 4 לחלות בסרטן. באר שבע הולכת ומתרחבת דרומה, ועיר הבה"דים של צה"ל צפויה לקום קצת דרומה לרמת-חובב. הייתם רוצים לעשות שם קורס אחרי הגיוס? הייתם רוצים קרוב משפחה שמשרת שם? אני לא רוצה לחלוף שם עם כרמל באוטו, קל וחומר להשאיר אותה שם לתקופה ממושכת.

ישנו אור קטן בקצה המנהרה, והוא המשרד להגנת הסביבה. כמובן שלאיש אין אינטרס לסגור את המפעלים לגמרי, אבל שינוי הרכב המועצה כך שהמפעלים יהיו כפופים ישירות למשרד להגנת הסביבה בהחלט ישפר את המצב הקיים. בהנחה שלמשרד להגנת הסביבה יהיו גם שיניים כדי לאכוף את התקנים שלו, יתחילו המזהמים הגדולים לקחת אחריות על מעשיהם ויפסיקו להזרים מתכות כבדות לנחל הקרוב או החוצה אל האטמוספרה.

עד שיבוא אותו שינוי מיוחל, המפעלים הם עדיין פצצת זמן מתקתקת. מפעלי "מכתשים" או "תרכובות ברום" יכולים לשחרר בכמה דקות ענן גז רעיל שיטייל עם הרוח ויהרוג כל דבר חי שהוא פוגש, צומח או הולך, וענן כזה מסכן כל תושב וצמח ברדיוס של 20-30 ק"מ, תלוי לאן נושבת הרוח. התסריט היותר אופטימי מדבר כמובן על גסיסה איטית מסרטן זה או אחר. לא יודע מה אתכם, אותי זה מפחיד.

אקטואליה 15/4

מריחים את הקיץ באוויר... השרב הרציני הראשון של השנה כבר כאן, עם טמפרטורות של 30+, והקלה צפויה רק לקראת החג. האביב היה פעם תקופת ביניים של ריחות פרחים, אוויר נקי (יחסית) ונעימות של לא-חם-ולא-קר. השנים האחרונות הוא נהיה עונת מעבר של שרבים, גשמים וסופות חול.

בשישי מיקה הלכה לכושר ואני זכיתי לכמה שעות של זמן איכות עם כרמל המתוקה. בערב נסענו להוד השרון כדי לאכול שם ארוחת ערב, ומיקה נאלצה לעשות שתי הסעות: קודם כרמל דנה ואני, ואח"כ רביב ואהרל'ה. אכלנו ארוחת ערב משפחתית אמיתית, שממנה אף אחד לא יצא רעב. היה ערב נחמד, ובסופו החזרנו את רביב הביתה ודנה לקחה את אהרל'ה עם האוטו של תמר. כרמל נשארה לישון אצל תמר, ואנחנו ניצלנו את הלילה החופשי שלנו והלכנו לישון בחושך מוחלט, בפעם הראשונה מאז הפעם הקודמת, משהו כמו חודשיים. ישנו 11 שעות רצוף.

בשבת בבוקר, למעשה קרוב יותר לצהריים, קמנו בבית, וההרגשה היתה שחסר לנו משהו. אנחנו כבר לא זוג צעיר, נ+0, וכשכרמל לא איתנו היא חסרה לנו. העובדה שהיא אצל סבתא תמר והכל בסדר לא עוזרת.

נסענו שוב לתמר, הפעם לבדנו (דנה ואהרל'ה הגיעו בכוחות עצמם). לאחר זמן מה הגיעו ההורים שלי ואחותי, והלכנו לאכול במסעדה איטלקית קרובה. היה מאוד נחמד, השיחה קלחה, ובסופו של דבר כל אחד נסע לביתו. הגענו הביתה שבעים ונינוחים.

השבוע התחיל, מאוחר כרגיל, והחיים נמשכים כהרגלם. השגרה הזו תופרע בקרוב לטובת ליל הסדר (שבת, אצל תמר), ביקורים משפחתיים בחג (ראשון, בקיבוץ) וחול המועד הקצר. בינתיים הכל נורמלי.