העתיד כבר כאן

"גבירותיי ורבותיי, בואו ותחזו בעתיד! החשמל, שיהפוך את חיינו לקלים ונוחים, יוכל גם להניע אותנו ממקום למקום! לא עוד סוסים, רבותיי וגבירותיי, אלא כוחו של החשמל!"

גוסטאב טְרוּבֶה עמד בלב תערוכת החשמל הבינלאומית לצד המצאתו החדשה וכרז באזני כל. מסביבו נאסף קהל של כמה עשרות גבירות ואדונים, לבושים במיטב מחלצותיהם וחבושים בכובעים שהיו הצעקה האחרונה באופנה הפריזאית. כולם הביטו בעניין רב בתלת-האופן המוזר, שכלל גלגל קדמי וימני קטנים, וגלגל שמאלי גדול פי שתיים. טרובה המשיך לפאר ולהלל את כוחו של החשמל, והבטיח לקהל הסבלני שההדגמה שייראו תשאיר אותם בפה פעור.

טרובה עצמו נדהם בימי התערוכה הראשונים מעושר ההמצאות שראה סביבו, ובעיקר מהטלגרף המדבר של האמריקאי בל. כמובן שהתאורה החשמלית של המתחם כולו ע"י נורות להט היתה דבר מדהים בפני עצמו. הוא נהנה לשוחח עם ידידיו-מתחריו בתחום הנדסת החשמל מכל העולם, וחש גאווה עצומה על כך שכולם הגיעו לתערוכה הנערכת בעיר מגוריו, עיר האורות, מרכז העולם.

הוא המשיך והסביר לקהל על נפלאות המנוע החשמלי, והציג לראווה את המסמך שהעניק לו משרד הפטנטים הצרפתי, המכיר בתרומתו להקטנת גודלו ומשקלו של המנוע. כשהגיעה שעת ההדגמה, קרא טרובה לקהל לבוא אחריו. הוא משך איתו את תלת-האופן אל עבר היציאה. בחוץ, בחצר הקדמית של "ארמון התעשיה", הוא ביקש מהקהל לעמוד בשורה ארוכה, כדי שיוכלו לחזות בפלא ההנדסי.

טרובה חיבר את הסוללה למנוע ובדק הכל. הוא מלמל כמה מילות תפילה, אפילו לאחר כל ההכנות, ליתר בטחון. הוא התיישב במושב, יישר את כובע הצילינדר לראשו, אחז בידית ההיגוי בידו השמאלית ובידו הימנית אחז בידית הבלם. הוא שחרר את ידית הבלם לאט, ותלת-האופן החל לנוע קדימה, ללא חיה שתמשוך אותו.

טרובה החזיק את רגליו מורמות באוויר על מנת שלא להפריע לדוושות, אשר נעו במעגלים ללא מגע. תלת-האופן התקדם לאט יותר מהליכת אדם, אבל הקהל על פניו חלף מחא כפיים בהשתאות. קריאות "בראבו!" נשמעו מכל עבר. חלק מהצופים והצופות הצטלבו למראה הכישוף. כשהגיע לסוף שורת הצופים הזיז את ידית ההיגוי שמאלה. תלת-האופן עשה סיבוב של מאה ושמונים מעלות ימינה וחזר את הדרך לנקודת ההתחלה, מהר יותר הפעם. כשהגיע לנקודת המוצא, משך טרובה את ידית הבלם. המתקן איבד מהירות ועצר.

גוסטאב טרובה מדגים את האלקטרומוביל לקהל נדהם, 1881

מיד כשקם מהמושב ניגשו אליו רבים כדי ללחוץ את ידו ולשאול שאלות. הוא חייך לכולם בתחושת ניצחון, והכריז שיבצע הדגמה נוספת בהמשך היום.

"כיצד תקרא למתקן הזה?" שאל אחד הצופים הנרגשים.

"זהו כלי רכב הנע בכוחות עצמו, על כן השם המתאים לו הוא אוטו-מוביל," ענה טרובה הגאה, "אם כי ייתכן שאקרא לו בסופו של דבר אלקטרו-מוביל, משום שהוא למעשה נע בכוח החשמל."

לבסוף, לאחר שדחה מספר הצעות למכור את ההמצאה המדהימה שלו והסביר את אופן הפעולה של המנוע החשמלי למספר סקרנים, החל הקהל סביבו להתפוגג ולחזור אל תוך המבנה ואל התערוכה. אדם אחד, מעונב ומשופם אך חסר כובע, נותר אחרון וחיכה בסבלנות לשוחח עם טרובה.

"יום טוב, מסייה טרובה," פתח האדם בדבריו. הוא היה מעט צעיר מטרובה, והצרפתית בפיו לוותה במבטא גרמני כבד. הוא הושיט את ידו ללחיצה וקד קלות בראשו. "קרל בנץ, לשירותך."

טרובה לחץ את היד, כפי שלחץ עשרות ידיים באותו יום. עוד בטרם ניתקו הידיים, קרל הצעיר כבר ניגש לעניין.

"ברכותיי על ההדגמה המוצלחת. מה כושר הנשיאה של רכב כזה? תוכל לספר לי על שרשרת ההינע שמחברת את המנוע לגלגל?"

טרובה לא ציפה לשאלות טכניות כאלו, ולרגע התבלבל וגבותיו התכווצו. הוא העיף עוד מבט בבחור שמולו, מנסה לדלות עוד מידע עליו מבגדיו, משפמו, מעיניו. לבסוף הוא ניער מעליו את הבלבול וענה.

"באשר לכושר הנשיאה אני לא יודע לענות, פשוט מפני שהרכב הזה אינו כרכרה, ולא תוכנן כדי לשאת משאות מלבד הנוסע. כמובן שזהו אבטיפוס שיוביל בסופו של דבר לפיתוחם של כלי רכב גדולים וחזקים יותר, אשר יחליפו ביום מן הימים את כרכרות הסוסים. השרשרת עשויה סגסוגת של ברזל. היא הוכנה עבורי במיוחד ע"י בית המלאכה בקונבנטרי, מעבר לתעלה, אותו בית מלאכה שייצר את תלת-האופן מלכתחילה. אוכל לתת לך את השם והכתובת אם תרצה."

תוך כדי שדיבר, רכן בנץ ובחן דרך הגלגלים את קרבי תלת-האופן מכמה זוויות, מנסה ללמוד כמה שיוכל. הוא קם והתיישר, מסדר את בגדיו שהתקמטו. טרובה לא היה בטוח שהקשיב לו, אבל בנץ הנהן וענה לו.

"אני מנהל בית מלאכה מצוין בעירי, מנהיים, כך שלא אצטרך את ההפניה, אבל תודה על ההצעה. למעשה אתה ואני מתחרים בתחום התחבורה. אני לא יודע אם שמעת על הפטנטים שלי בתחום מנוע הבעירה הפנימית..."

טרובה פלט נחירה קלה של בוז למשמע הדברים. "ידידי הצעיר, מנועי בעירה פנימית גרועים אפילו יותר ממנועי קיטור. הם צרה צרורה, ואני מציע לך לנטוש את העבודה עליהם ברגע זה. הם כבדים, מתחממים, מסובכים לתפעול ותחזוקה, והם לעולם לא ישתוו ליעילות ולאמינות של המנוע החשמלי!"

בנץ חייך חיוך קטן. "ומה אם אומר לך, מסייה, שהצלחתי לייצר מנוע בנזין שתי-פעימות כבר לפני שנתיים, שהוא גם קטן, אמין ויעיל?"

"גם אם זה נכון," אמר טרובה בתערובת של חשדנות וזלזול, "הוא בטח צורך כמויות גדולות של בנזין ושמן לכל סיבוב של גל ההינע. מלבד זאת, גם אם יש לך מנוע מושלם, אני בספק אם תצליח לחבר אותו באופן יעיל למכונה שתצליח לעשות איזושהי עבודה לאורך זמן. אני מקווה שמי שמשלם על המשחקים שלך עם המנוע הזה לא יפשוט רגל בגללך."

פניו של בנץ התכרכמו, והוא השפיל את מבטו לרגע. "יש אמת בדבריך, אדוני. ישנן עדיין בעיות קשות לפתור, זה נכון, אבל אני יודע שאצליח להתגבר עליהן," הוא אמר. "ואני שותף לדאגה שלך לגורלו של הפטרון שלי, מפני שבמקרה הזה מדובר בי ובאשתי ברתה."

טרובה הביט בו בשמץ של רחמים. "אם יורשה לי, אתה נראה כמו מהנדס שמבין עניין. האם לא ברור לך שאין מספיק בנזין בעולם בשביל להניע כמות גדולה של מנועים כאלה? לעומת זאת, בעזרת חומצות וגנרטורים ניתן יהיה לייצר בעוד מספר שנים סוללות נטענות כמו זו לכל דורש, והעולם יהיה מלא באלקטרומובילים." טרובה טפח על תלת-האופן שלצידו וחייך.

"נחיה ונראה, מסייה," אמר בנץ בחיוך קטן. הוא נד בראשו לאות פרידה ועזב את המקום. טרובה הביט אחריו, ונענע בראשו.

"כשרון מבוזבז, כמה חבל," חשב לעצמו. הוא ניתק את הסוללה מהמנוע והוביל את תלת-האופן בחזרה אל הדוכן שלו בתוך בניין התערוכה.

שלוש-עשרה שנים חלפו, וגוסטאב טרובה הגיע לכנס הנדסת החשמל שנערך הפעם בפרנקפורט. הכנס, שנמשך יומיים, כלל מספר הרצאות מעניינות והדגמות של פטנטים חדישים, וטרובה הרגיש, למרות גילו המתקדם, כמו ילד בחנות ממתקים.

בתום היום השני חזר טרובה לאכסניה בה שהה, בקרבת תחנת הרכבת הגדולה. הוא שילם לנהג הכרכרה שהביאה אותו לשם, וחיכה רגע עד שיוכל לחצות את הרחוב אל פתח האכסניה. מחשבותיו נסובו סביב הדברים ששמע וראה ביומיים האחרונים, אבל בבת אחת תפס את תשומת ליבו רעש משונה של טרטור מכאני עמום, שהלך והתגבר. בתחילה הרעש כמעט נבלע ברעש פרסות הסוסים, אבל ברגע אחד הופיע אוטומוביל מעבר לפינה, פולט עשן שחור, והרעש השתלט על כל המרחב. כלי הרכב האט עד שעצר מול הבית שליד האכסניה, והנהג משך בידית ודומם את המנוע.

טרובה לא יכל להתאפק, וחצה את הכביש בריצה כדי לשוחח עם הנהג.

"סלח לי, אדוני," הוא פתח ואמר בצרפתית, ואז ניסה שוב במעט הגרמנית שבפיו. הנהג לא באמת הבין אותו והתנצל שהוא ממהר, לפני שנבלע בבניין. טרובה נותר ברחוב והביט ברכב בהשתאות. הוא שם לב ללוחית קטנה בצידו האחורי, עליה נכתב "בנץ ויקטוריה, מיוצר ע"י חברת ייצור הרכב בנץ, מנהיים, 1893."

קרל בנץ ואשתו ברתה במכונית בנץ ויקטוריה מודל 1894

טרובה המשיך ובחן את הרכב והמנוע מכל צדדיו, מנסה להרכיב במוחו את התצרף המכני מתוך מה שעיניו רואות, עד שהנהג הממהר יצא בחזרה. הוא התיישב באחד משני המושבים, דחף ידית מסוימת, הזיז גלגל ולחץ על כפתור. המנוע השתעל וחזר לחיים, והנהג הפנה את הגלגלים אל מרכז הכביש בטרם שחרר את הבלם. הרכב זינק קדימה והצידה, ונעלם בין הכרכרות, מותיר את טרובה הנדהם מאחוריו.

למחרת בבוקר עזב טרובה את האכסניה, והלך לתחנת הרכבת כדי לנסוע בחזרה לפריז. הוא ניגש לחלון מכירת הכרטיסים, ושם ראה, בין יעדי הרכבת, גם את מנהיים. בהחלטה של רגע הוא קנה כרטיס דווקא לכיוון מנהיים במקום הביתה לפריז, ועלה על הרכבת דרומה.

בשעת בוקר מאוחרת, ולאחר ארוחה משביעה מחוץ לתחנת הרכבת המקומית, הוא הגיע למפעל הרכב ברחוב ולדהופשטראסה במנהיים. את פניו קידמו עמדות עבודה רועשות, בהן בעלי מלאכה שונים עסקו בפרזול, נגרות, ריתוך ועוד. בין אנשי המקצוע הוא לא התקשה לזהות את האדם שפגש באותה תערוכה בפריז. פדחתו התרחבה מעט, אך שפמו התעבה. הוא רכן מעל שולחן עבודה והסביר לאחד העובדים דבר מה.

טרובה ניגש אל השניים והמתין בסבלנות. כשהעובד התפנה לעיסוקיו, הרים בנץ את ראשו וראה את האורח שחייך אליו.

"יום טוב, הֶר בנץ," טרובה אמר בגרמנית והושיט את ידו ללחיצה. בנץ נזקק לרגע, אך מיד נזכר ולחץ את היד המושטת בשמחה.

"גם לך, מסייה טרובה. מה מביא אותך למנהיים?"

"ראיתי את אחד מהאוטומובילים שלך מדגם ויקטוריה ברחובות פרנקפורט, והרגשתי שאני חייב לראות את הפלא הזה קורה מול עיניי."

בנץ שמח לערוך לטרובה סיור במפעל, וסיפר לו בחדווה על המכשולים הרבים שהיה צריך לעקוף או להסיר מדרכו על מנת לייצר אוטומוביל בייצור סדרתי. טרובה אפילו הוזמן לאכול ארוחת ערב בביתם של קרל וברתה, וכשביקש לדעת היכן האכסניה הקרובה, ברתה בנץ תקעה באורח מבט נוזף והודיעה לו שהוא יישאר לישון בביתם.

בבוקר המחרת הסיע בנץ את טרובה אל תחנת הרכבת. לאחר שכיבה את המנוע בפתח התחנה, פנה בנץ אל עמיתו הצרפתי ואמר, "אני חייב לך תודה עצומה."

טרובה הרים את גבותיו בהפתעה, ובנץ המשיך.

"כשנפגשנו לראשונה, באותה תערוכה ב-1881, הייתי על סף משבר. בית המלאכה שלי אמנם הכניס לי כסף, אבל כל מאמציי בתחום הרכב היו רצופים כשלונות ומפח נפש. תוכל לשאול את ברתה, כמעט ויתרתי לחלוטין על החלום הזה, של אוטומוביל מוצלח ומתפקד. נאלצתי להתמודד עם בעיית ההצתה, ההינע בעזרת הילוכים, הקרבורטור... הגעתי לתערוכה בפריז כדי לראות אם אוכל למצוא סוללה חדישה שתוכל לשמש אותי, אבל ראיתי שם כל כך הרבה המצאות מדהימות, ובראשי חלפה המחשבה שעליי לעבור לתחום אחר לחלוטין.

"ואז ראיתי את ההדגמה של האלקטרומוביל הקטן שלך, ושוחחתי איתך. בשיחה ההיא אמרת לי בזלזול שמנוע בעירה פנימית לעולם לא יוכל להיות פתרון טוב עבור כלי רכב, ובאותו רגע התרגזתי וחשבתי לעצמי שאני יודע שאתה טועה, וחובתי להוכיח זאת לך ולעולם כולו. ההחלטה הזו גרמה לי לחזור הביתה ולהילחם בבעיות שלי ביתר שאת, עד שפתרתי את כולן, למרות הקשיים הטכניים והכלכליים. את הרכב הראשון שלי בניתי כתלת-אופן, דומה מאוד לשלך. אז תודה על שיחת העידוד ההיא, מסייה. אני מקווה שאוכל לגמול לך כראוי ביום מן הימים."

טרובה הנהן וטפח על כתפו של בנץ בידידות. "אתה משנה את העולם לטובה, ידידי. זה כל הגמול שתוכל להעניק לי."

השניים לחצו ידיים, וטרובה ירד עם תיקו. בנץ הניע את הרכב, נופף בידו לשלום, ונסע. טרובה חשב לעצמו שהעולם נמצא על סף עידן חדש ומסעיר. הכל ייצא לטובה, גם אם לא יתגשמו חלומותיו החשמליים.

השועל האחרון

נקשתי פעמיים על הדלת הפתוחה ונכנסתי. פרופסור ליונס ישבה מאחורי שולחן הכתיבה שלה, והרימה את ראשה הלבנבן מכוס התה שאחזה. היא חייכה כשראתה אותי.

"אה, דוקטור לי, טוב לראות שחזרת בשלום. הבנתי שהיה לך מסע מחקר מוצלח."

"מוצלח ומעניין," אמרתי והתיישבתי מולה. רכנתי קדימה ואמרתי בקול חלש כממתיק סוד "ראיתי שועל."

פרופסור ליונס הניחה את הכוס הריקה על הצלוחית והביטה בי בצמצום עיניים. "אתה ודאי טועה, הרי השועלים הוכרזו כחיה נכחדת לפני חמש עשרה שנה לפחות."

"אני יודע מה ראיתי. זה לא היה זאב או דב קטן, קשה לטעות בדברים האלה."

"ויש לך תיעוד של השועל הזה?"

נשענתי אחורה והתסכול ודאי ניכר היטב בפניי. "לא הספקתי לצלם אותו."

מאורעות הימים האחרונים שבו ועלו בזכרוני. בתחילת השבוע קיבלתי אישור לצאת ללב יערות הצפון על מנת לבצע סקר ביולוגי נקודתי, ולצורך העניין לקחתי את אחד מכלי הטייס הישנים של האוניברסיטה, רחפן דו-מושבי ישן מדגם יונק דבש, שהטווח שלו מגיע בקושי ל-800 ק"מ. העמסתי עליו את הציוד, חגרתי את חגורת הבטיחות וסימנתי כיעד את קרחת היער שבחרתי מצילומי הלווין. לפחות האוניברסיטה מתחזקת את כלי הטייס כהלכה, ולכן יונק הדבש המריא, טס אל היעד ונחת בדיוק במקום בלי בעיות.

כשנחתתי ירד קצת גשם, וחיכיתי כמה דקות שייפסק. ראשית הוצאתי את ציוד הקמפינג, שנפרש כבמטה קסם ע"י מספר פעולות פשוטות. אחר כך הוצאתי את יתר הציוד: המצלמה הפנורמית, המחשב הנייד, המטען הסולארי, והתיק שלי.

חיברתי את הרחפן למטען והסוללה, שעמדה על 12%, החלה להתמלא לטובת הטיסה בחזרה לוונקובר. לאחר כוס קפה וכריך התחלתי בעבודה. העמדתי את המצלמה בנקודה מסוימת ביער, נתתי לה לצלם לכל הכיוונים, ואז עברתי איתה למקום אחר כדי לחזור על התהליך. הסתובבתי במעבה היער עם המצלמה במשך שעות ארוכות, גם לאחר רדת החשכה, והמסלול שעשיתי הוביל אותי בחזרה לקרחת היער והרחפן.

צילומי המצלמה היו אמנם באיכות נמוכה של 8K, אבל זה מספיק בשביל שהמחשב ינתח את התמונות ויזהה כל חרק, חיה וצמח, וינהל רישום מדוקדק של כמות המינים ומיקומם. המחשב רואה בתמונות גם דברים שאפילו מומחה כמוני לא היה יכול לזהות, במיוחד בתמונות ליליות, ולכן המחשב הוא כלי עבודה ראשון במעלה.

בשלב מסוים נהייתי עייף. נכנסתי לאוהל, נכנסתי לתוך שק השינה החמים וכיביתי את העששית. בלילה שמעתי כמה זאבים מייללים במרחק גדול, אבל מלבדם השקט מסביבי היה מוחלט. זה מובן לחלוטין; אחרי הכל, משבר האקלים הכחיד כ-85% מאוכלוסיות החרקים במהלך העשורים האחרונים, וזו בדיוק מטרת הסקר - לבדוק את מגוון המינים הנותרים במה שנותר מיערות הפרא של בריטיש קולומביה.

בבוקר קמתי לערפל דלוח וקור שחודר לעצמות. חשבתי על גל החום האחרון שעבר על ונקובר לא מזמן, בסוף פברואר, עם טמפרטורות של למעלה מ-30 מעלות, וחייכתי. עדיף לחוות קור כזה, כי בקרוב הוא לא יהיה בנמצא בשום מקום.

אחרי הקפה של הבוקר ותפוח, שפגש את הטבע האמיתי בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, יצאתי שוב לעבוד עם המצלמה. הפעם הלכתי במסלול שונה, עובר מנקודה אחת לשניה, לכיוון הגבעה הקרובה ובחזרה. מדי פעם עצרתי לנוח, ובסופו של דבר חזרתי לקרחת היער אחר הצהריים והפעלתי את המחשב.

בזמן שהתוכנה עשתה את שלה, עמדתי מחוץ לאוהל עם כריך והבטתי ביער שסביבי. מדי פעם נשמע ציוץ של ציפור, ומלבד זאת רק רשרוש העלים ברוח. חשבתי על תקופת ילדותי המאושרת בנובה סקוטיה, ארץ של טבע יפהפה, שהצית בי את התשוקה ללמוד על החי והצומח. נזכרתי בטיולים שעשינו, הוריי ואני, ביערות שסביב הליפקס, בהליכה בין העצים, ברחצה בנחלים ובאגמים, ובנקודות התצפית, מהן ראינו את כל העולם הירוק פרוש לרגלינו. נזכרתי גם בסיפורים שלהם על היערות במקום ממנו הגיעו, בסין, וכמה הם מתגעגעים לשם.

ואז ראיתי אותו.

הוא יצא מבין העצים והלך עוד שני צעדים לפני שהבחין בי. הוא נעמד והביט בי, כנראה שמעולם לא ראה בן אדם מימיו. הבטתי בו בחוסר-אמונה ובקושי בלעתי את מה שהיה בפי. זה ללא ספק היה שועל אדום, מה שנקרא שועל מצוי, מהסוג שפעם היה נפוץ בכל חצי הכדור הצפוני. הפעם האחרונה בה רוב האנשים ראו שועל היתה כנראה בתור פוחלץ בתצוגת הקבע בגן החיות, ומוחי סירב לקבל את העובדה שפוחלץ שכזה קם לתחייה.

עמדנו שם רגע ארוך מאוד בלי לזוז. קשה היה לי לנחש מה הוא חושב, מפני ששועלים לא בורכו בתווי פנים מורכבים כמו בני אדם. הוא היה מעט קטן ומאוד רזה, אבל לא היה לי ספק שזהו זכר. הכריך היה בידי האחת והרמתי אותו לאט לכיוון השועל. הוא עשה צעד קטן לכיווני, כנראה הבין שמדובר באוכל. עוד צעד הססני ועוד אחד, והמרחק בינינו היו כעת פחות מחמישה מטרים.

התכופפתי לאט והנחתי את הכריך, בלי הנייר שעטף אותו, על האדמה. עשיתי צעד אחורה והוא צעד קדימה לכיוון הכריך. תכננתי לסגת לאט עד שאגיע למצלמה, כדי לתעד את המפגש הלא-צפוי. עוד צעד אחורה שלי, עוד צעד קטן קדימה שלו, כשהוא לא מסיר את עיניו ממני כל הזמן, ואני לא מעז לנתק ממנו את מבטי.

צפצוף טורדני חוזר ונשנה החל להישמע מכיוון הרחפן. סוללת הרחפן הגיעה לטעינה מלאה. השועל הפנה את ראשו למקור הרעש, ובהחלטה של חצי שניה החל לנוס לצידה הרחוק של קרחת היער. האינסטינקטים שלי הרבה פחות מהירים משלו, ולכן עד שהבנתי שעליי למהר, הוא כבר נבלע בין העצים ונעלם.

הכריך נותר על הקרקע, ומתוך תסכול ניגשתי אליו ובעטתי בו. לאחר מכן ניתקתי את המטען מהרחפן ורציתי לנפץ אותו ולקפוץ עליו עד שיישארו ממנו רק חתיכות קטנות, אבל עצרתי את עצמי בזמן. השמש עמדה לשקוע, והחלטתי שכדאי שאשן שם ואחזור לאוניברסיטה בבוקר. בליבי קיוויתי שאולי אראה שוב את השועל, למרות שידעתי שהסיכוי אפסי.

בבוקר ארזתי את הציוד, פירקתי את האוהל, והעמסתי הכל לתוך הרחפן. המראתי מקרחת היער בתחושת הפסד, מביט מטה בחיפוש שווא אחר השועל. חופת היער הפכה תוך כמה שניות ליריעה ירוקה שהסתירה תחתיה כל דבר, ואני הבטתי ממעוף הציפור ביער שטס מתחתיי, מתפלל לשלומו.

"חבל שלא הספקת," אמרה פרופסור ליונס, "זו יכולה היתה להיות תגלית ראויה לפרסום. האם יש מסקנות ראשוניות מהסקר שביצעת?"

"כן," הנהנתי בצער, "מגוון המינים ביער ממשיך להצטמצם."

חדר עם נוף למפעל הטקסטיל

הפעמון החלוד, שפעם היה מוזהב, השמיע "דינננננננננג" ארוך, שהמשיך להדהד ברחבי הלובי רחב הידיים. מאווררי התקרה ניסו בכל כוחם לגרש את החום והזבובים, אבל הטבע חזק מכל נסיונותיו של האדם להשתלט עליו. הנחתי את הספר מידי, קמתי בעצלתיים ויצאתי מהחדר האחורי אל שולחן הקבלה. נתתי באשה מעברו השני מבט עייף אבל בוחן בניסיון להבין אם היא מעוניינת בחדר ללילה או רק נכנסה כדי לקבל הכוונה למקום אחר.

שמלתה האפורה היתה פעם יפה, אבל ניכרו בה סימני בלאי. ניחשתי שהיא לא שלה. מאידך, הכובע לראשה נראה יחסית חדש, והחמיא יותר לשיערה החום ולתווי פניה, שהודגשו בעזרת איפור מינימלי. היא אחזה בתיק יד, ולידה נחה מזוודת בד קטנה. לרגליה היו נעלי עקב שחורות, שאבק המדבר הפך לכמעט צהובות. בין אצבעותיה נחה סיגריה דקה, מעלה סליל דק של עשן לבנבן.

"כן גבירתי, ברוכה הבאה ל'טרופיקנה דימונה'. איך אני יכול לעזור לך היום?"

היא צמצמה את עיניה כשסקרה אותי, ואני קינחתי את פדחתי המיוזעת. כנראה שעיגולי הזיעה בצבצו מתחת לכתפיי כבר בשעה זו של היום, אבל לא יכולתי לעשות דבר בנידון. היא ינקה מעט מהסיגריה, שלפה מתיק היד שלה מעטפה פשוטה למראה אבל עבה, והניחה אותה על השולחן בינינו. "אני צריכה חדר," היא אמרה במבטא מזרח-אירופאי כלשהו.

"בוודאי. וכמה זמן תהיי איתנו?" שאלתי, תוך שאני בוחן את ערימת השטרות שבצבצה מהמעטפה.

"כמה שפחות. מה שיישאר מהכסף הזה הוא שלך."

חייכתי באדיבות, שלפתי את ספר האורחים ומצאתי שורה ריקה בסוף הדף. בשדה התאריך רשמתי "2 ביולי 1962" ואז פניתי אליה. "שמך בבקשה?" נראה שהשאלה הפשוטה הטרידה אותה. היא הסיטה מבט, מנסה לחשוב מה לומר. לבסוף היא אמרה "גברת, אה, כהן, רחל כהן."

הנהנתי, מילאתי את השם בספר, ולידו רשמתי את המספר 5. פניתי אחורה אל לוח המפתחות, שעליו היו עשרה ווים ועשרה מפתחות, ובחרתי את המפתח המתאים. "בואי אחריי בבקשה," אמרתי. שלחתי יד כדי לקחת את המזוודה, אבל היא מיהרה לאחוז בידית בעצמה. משכתי בכתפיי והובלתי אותה לכיוון היציאה. פניתי ימינה ופתחתי את אחת הדלתות. הדלקתי את מאוורר התקרה והאור, והיא נכנסה אל החדר והניחה את חפציה על הרצפה. היא התיישבה על המיטה, אשר נאנקה וחרקה למרות המשקל הקל שהונח עליה. היא הסירה את כובעה וסידרה את שיערה.

"לצערי אין נוף לים באף אחד מהחדרים," אמרתי בפעם המי-יודע-כמה. ציפיתי למבט מאוכזב של מי ששמעה את כל הבדיחות העבשות כבר יותר מדי פעמים, אבל היא דווקא קמה, ניגשה לחלון, הסיטה את הווילון קלות והביטה אל המרחבים הצחיחים.

"הנוף הזה בסדר גמור," היא אמרה. הווילון חזר למקומו, והיא נתנה בי מבט שתהה מדוע אני עדיין עומד בדלת. הבנתי את הרמז וסיימתי את חובתי כמה שיותר מהר.

"בבוקר מוגש קפה החל משבע בחדר האוכל, וארוחת הערב היא בשמונה. לצערי אין לנו טלפונים בחדרים, אבל את מוזמנת לפנות לקבלה עם כל בעיה. שיהיה לך ערב טוב."

"תודה," היא אמרה בקרירות. סגרתי את הדלת והשארתי אותה לעיסוקיה.

חזרתי אל החדר האחורי בלובי ומזגתי לי כוס מים קרים מהפריג'ידר הקטן. הצמדתי לרגע את הכוס הקרה והמיוזעת אל מצחי ואל עורפי בטרם לגמתי ממנה, ורק אז התיישבתי והרמתי את הספר. ניסיתי לחזור ולהתעמק בכתוב, אבל נסיונותיי עלו בתוהו. מחשבותיי נדדו אל פניה של האורחת בחדר 5. משהו בעיניה ובצורת הליכתה עורר אצלי חשד כבד, ולא ידעתי להסביר זאת גם לעצמי.

האורחת לא הגיעה לארוחת הערב. בלילה נדמה היה לי ששמעתי תקתוקים מוזרים מכיוון חדר 5, אבל לא יכולתי להיות בטוח. גם בבוקר היא לא באה לשתות קפה. לקראת הצהריים שמעתי את דלת הכניסה של הלובי ואת דנדון הפעמון הקטן. יצאתי אל שולחן הקבלה, והיא עמדה שם לבושה לטיול רגלי. מפתח החדר נח על שולחן הקבלה.

"אני יוצאת לכמה שעות. אם יתקשר הנה מישהו בשם מיכאל, תגיד לו בבקשה שאני יצאתי לחפש תותים."

"תותים??" תמהתי.

"כן," היא אמרה והישירה את מבטה אלי כדי להבהיר את רצינותה, "תותים."

משכתי בכתפיי והחזרתי את המפתח ללוח המפתחות. היא הלכה לפג'ו הלבנה בה הגיעה אתמול ונסעה לאנשהו. שוב נותרתי לבדי במלון, ושוב תהיתי מה דחף אותי לרכוש את העסק הכושל הזה בלב הישימון.

ישבתי מאחורי שולחן הקבלה כמה דקות, מתחבט ומתלבט. לבסוף לקחתי את המפתח מהלוח והלכתי אל חדרה של האורחת בנונשלנטיות מעושה. ידעתי שאין איש במלון מלבדי, אבל עדיין הצצתי סביבי כדי לוודא. המפתח החליק אל תוך המנעול והסתובב בשקט, ואני חמקתי פנימה בזריזות.

בסקירה ראשונה שום דבר בחדר לא נראה יוצא דופן. המיטה היתה די מסודרת, ומתחת לשמיכה הדקה מצאתי כתונת שינה פרחונית. על השידה נח גליון "מעריב" של אתמול. המזוודה עמדה בפינת החדר. התריס היה פתוח והווילון היה סגור, כך שהסתיר מעט מהאור הבוהק של המדבר.

בחיפוש מעמיק יותר נגלו לעיניי דברים מטרידים. פתחתי את מגירת השידה העליונה ומצאתי שם כמה סלילי צילום בתוך קופסת קרטון קטנה. במגירה התחתונה מצאתי דף ועליו כיתוב צפוף בכתב יד בשפה שלא זיהיתי. הנחתי את המזוודה על המיטה ופתחתי אותה. לחרדתי גיליתי בתוכה, מלבד כמה בגדים, קופסה קטנה ובה קליעים, ומפה של אזור דימונה, כאשר אזור מסוים מחוץ לעיר מוקף בטוש אדום. הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה.

סגרתי את המזוודה והחזרתי אותה למקומה, משתדל לטשטש כל עדות למעשיי. יצאתי חרש מהחדר, מצפה למצוא את גברת כהן, מי שלא תהיה, מחוץ לחדר עם אקדח מכוון אלי, אבל המלון עדיין היה ריק. נעלתי את החדר וחזרתי אל שולחן הקבלה, שם הרמתי את השפופרת וחייגתי לתחנת המשטרה המקומית.

הסמל מירון הגיע למלון כעבור כשעה וחצי, אחרי ארוחת הצהריים, ושמע ממני כל מה שקרה. הוא שאל כמה שאלות, רשם מספר דברים בפנקסו, וגירד במצחו.

"תראה, אדון אלמליח, אני לא יודע מה להגיד לך," הוא התנצל, "אבל אין כאן באמת פשע. אני לא חושב שנוכל סתם ככה לחקור אותה."

"אבל יש לה מפה של 'מפעל הטקסטיל', וסרטי צילום, זה לא נראה חשוד?"

מירון הנהן, אבל משך בכתפיו. "אני אעביר את הדיווח הלאה, אבל יותר מזה אני לא יכול לעזור."

הסמל סגר את הפנקס ויצא אל הניידת שחנתה בחוץ. ניסיתי להרגיע את עצמי שהוא צודק, לשכנע את עצמי שאני סתם נתפס לקטנות, שהשעמום במלון הריק גורם לי לחבר נקודות שלא באמת מצטרפות לקו ישר. שמעתי קצת רדיו, קראתי שוב את כל העיתון, וניסיתי שוב להתעמק בספר, אבל החשד המשיך להציק לי.

כמה שעות מאוחר יותר הגיע ללובי אדם חבוש כובע. הוא לבש חולצה מכופתרת בשרוול קצר ונראה שנעליו צוחצחו באותו בוקר. שפמו היה מטופח לעילא, ומעבר לזה הוא היה מגולח למשעי. שאלתי אותו אם הוא צריך משהו, והוא התעניין בנימוס אם יוכל לשאול את העיתון של היום. הוא אמר שהוא רק מחכה למישהו, והתיישב על אחד הכסאות. ישבתי מאחורי שולחן הקבלה עם הספר שלי, כך שאוכל לשים עליו עין, וכך העברנו שעה ארוכה ושקטה.

בשעת השקיעה חזרה הפג'ו לחניה. האורחת נכנסה ללובי, אבל עצרה במקומה כשראתה את האדם הממתין. הוא בתורו קם מכסאו והניח עליו את העיתון. הוא ניגש אליה, דחף פתק קטן לכף ידה, ולחש משהו על אוזנה. הבעת פניה לא השתנתה אבל עיניה התרחבו, והיא רק הנהנה קלות. ברגע הבא המשופם המסתורי יצא והסתלק. היא לקחה רגע כדי להתאושש, ואז ניגשה אל הדלפק כדי לקחת את המפתח לחדרה.

"הכל בסדר, גברת כהן? את צריכה משהו?" שאלתי כשהגשתי לה את המפתח. ראשה נע שמאלה וימינה בתנועות קצרות ועצבניות. מבטינו הצטלבו לרגע, ונדמה היה לי שראיתי פחד בעיניה. היא חטפה את המפתח מידי ומיהרה להימלט אל חדרה.

בלילה נדדה שנתי. החשדות מילאו את מחשבותיי, והדירו את השינה מעיניי. בזמן שהתהפכתי אנה ואנה מול המאוורר הקטן, ניסיתי למצוא מצד אחד הסבר הגיוני לכל מה שראיתי, ומצד שני דרך לגרום לרשויות לקחת את העניין ברצינות. בשלב מסוים תשישות היום הכריעה אותי ונרדמתי, אבל לא לזמן רב.

באמצע הלילה נשמעו שלוש יריות, שהקפיצו אותי ממיטתי. תחילה אחת, ואחרי רגע קצר שתיים נוספות. התחבאתי מאחורי המיטה, והרגשתי את הלמות לבי כמו דהרות סוס פראי. לאחר דקה מתוחה ושקטה, בה התאמצתי לשמוע את הצבע המתקלף, קפצתי ממקומי כנשוך נחש למשמע נקישה חזקה בדלת החדר שלי. לא העזתי לענות.

"מר אלמליח?" שאל קול גברי עמוק. "אתה יכול לצאת, הכל בסדר."

חיכיתי עוד רגע כדי להסדיר את נשימתי. אספתי את עצמי מהרצפה וניגשתי אל הדלת. פתחתי אותה בזהירות, ומצידה השני עמד אדם לא מוכר לבוש ז'קט כהה. הוא הראה לי תעודה כלשהי, שבאפלה לא הצלחתי לקרוא.

"אני מצטער על כל הבלגן, אבל לא היתה לנו ברירה. כמובן שהש"ב יכסה את כל הוצאות הנקיון והשיפוץ."

הוא פנה ללכת, ויצאתי אחריו. לעיני נגלה מחזה שהיכה אותי בתדהמה. במרכז החניה עמד רכב מסוג פורד, ולידו עמד אדם זר שאחז בזרועותיו הכבולות של המשופם המסתורי. האדם שדיבר איתי התקדם לכיוון חדר 5, שדלתו היתה פתוחה לרווחה. על הרצפה בתוך החדר יכולתי להבחין בדמות נשית שוכבת על הרצפה. באור המנורה שליד הדלת יכולתי לראות סביבה שלולית כהה.

הרגשתי שידיי רועדות וליבי מנסה לפרוץ החוצה מבית החזה. באותו רגע החלטתי למכור את המלון ולהסתלק מהעיירה המקוללת הזו.