השמש הלבנה אפתה את המרחבים הצחיחים, ומלבד מספר קקטוסים עקשנים ומאובקים, אדמת הגבעות היתה צהבהבה, חיוורון שהעיד על השבועות מאז הגשם האחרון. "כמה מוזר," חשב לעצמו ג'ים לואיס בעוד סוסו העייף מטביע את פרסותיו בשכבת החול שכיסתה את האזור כולו, "איך מראה השטח שונה בין חורף לקיץ."
כשיצא לדרך בדמדומי השחר הראשונים הוא ידע שדרכו ארוכה, ושלא יהיה לו מקום מסתור מהשמש בשעת הצהריים החמה. ועדיין הוא הלך בכיוון אופק השָני, אשר הלך והחוויר עד שהופיע גלגל החמה האדמדם מעל לגבעות לפניו.
הסוס העמוס לא מיהר, ולואיס ידע שלא כדאי להאיץ בו. עדיף לתת לסוס ללכת בקצב שלו, שלא ימות מחום. הגבעות שינו את צבען מחרדל, דרך זהב ועד לבן. כשעקפו עוד גבעה בסדרה הארוכה התגלו לפניו הבתים הקיצוניים בעיירה. לחייו של לואיס נמתחו לחיוך קל. הוא נגע בסוס קלות עם עקבו, וקצב ההליכה עלה מעט.
הבתים היו בנויים ברובם. על גגו החום של הבית הקרוב ביותר ישב אדם שזוף מאוד עם כובע קטן ובלי חולצה, אשר החזיק בפיו מספר מסמרים והלם בפטיש. כשלואיס התקדם אל תוך הרחוב הרחב ועבר בין הבתים, הוא החל לראות פרצופים מאחורי החלונות ובחזיתות הבתים, ונגע בכובעו כשמבטו הצטלב עם זה של המקומיים.
הוא עצר את הסוס מול השוקת בחזית המסבאה שבמרכז העיירה. הסוס שתה בחדווה, ולואיס קשר אותו בקשר רופף לשלט "הבר של ברוקס", בטרם נכנס פנימה דרך הדלתות הכפולות. לאחר שעות בהן הורגלו עיניו לאור היום החזק, פנים המסבאה נראה אפל, ולואיס עמד בפתח מספר שניות על מנת להסתגל. המקום היה מלא בשולחנות ריקים, מלבד שולחן בפינה הקרובה לדלת, שם ישבו שלושה גברים. על השולחן היו פזורים שטרות, מטבעות, כוסות חצי מלאות והרבה קלפים.
לואיס ניגש אל הבר. גבר גדל-מידות עמד מאחורי דלפק העץ הבהיר, שהיה מלא בכתמים וחריצים כהים, לבוש סינר לבן ומלוכלך, וניגב כוס אחר כוס בסחבה בלויה. פדחתו היתה מלאה אגלי זיעה, אך שפמו העבות נראה כאילו טופח בשעווה. בראותו את לואיס הוא הניח את הכוס שבידו ובירך את הזר לשלום במנד ראש.
"מה תשתה, מיסטר?" שאל המוזג. הוא היה מנומס וניסה לשוות לקולו גוון מקבל-אורחים, אבל פניו נותרו חתומות ועיניו מצומצמות. ידו השמאלית היתה על הדלפק, אבל הימנית היתה חבויה מתחת, כנראה לופתת קת של רובה. לואיס נעמד מולו והסיט את דש המעיל כדי לגלות סיכת כוכב זהובה וחלודה. המוזג הרים גבה וידו הסמויה הופיעה מעל הדלפק. לואיס שלף מכיס פנימי דף מצהיב מקופל ופרש אותו על הבר. היתה זו מודעת 'מבוקש, חי או מת', ובמרכזה קלסתר פניו של גבר בעל מבט רושף. לואיס שם את אצבעו על המודעה.
"מר ברוקס? אני מחפש את ויליאם ג'אדסון," הוא אמר למוזג כממתיק סוד, אבל בשקט שהשתרר מרגע שנכנס למקום, כל מילה נקלטה באזניים הכרויות שבפינה. שניים מהקלפנים קמו ויצאו, כשלואיס מלווה אותם במבטו מעבר לכתפו. בדרך חזרה קדימה אל המוזג, מבטו עצר על הקלפן השלישי, שכבר בשעה זו של היום ניכר שהוא שיכור כלוט.
"אם ראית אותו," הוא המשיך, "כדאי לך לספר לי מה אתה יודע. יש פרס של חמש מאות דולר על ראשו, ואני אשמח להתחלק בפרס עם מי שיעזור לי."
ברוקס הביט בקלסתר, הפנה את ראשו וירק על הרצפה בזעם. "כן, זה הבחור. בנזונה מלוכלך... הגיע הנה לפני שבועיים עם הבריונים שלו, שתו ארבעה בקבוקי ויסקי בלי לשלם, התפרעו והקימו מהומה. וכשהשריף בא וניסה להרגיע אותם, המנוול הזה ירה בו פעמיים בלי להניד עפעף! הייתי הורג אותו בעצמי, לו היתה לי ההזדמנות. יש שמועות שהוא והחבורה שלו פועלים מתוך מקום מסתור בשטח של שבט האפאצ'י."
"זה שטח גדול. איפה בדיוק?"
"מקום שהאינדיאנים קוראים לו 'עמק הנחשים הצהובים', משהו כמו יום רכיבה מכאן. אם זה נכון, כדאי שתמצא איזה מדריך מבין הפראים, שלא תלך לאיבוד שם."
לואיס הביט בעיניו של בן-שיחו ושקל את הדברים. הוא הוריד מעט את ראשו והרים אותו שוב. הוא שם שני מטבעות על הדלפק. המוזג הניח שתי כוסיות על הבר ומילא אותן בנוזל זהוב כהה מתוך בקבוק שהופיע בידו. המודעה קופלה בחזרה אל הכיס. כל אחד מהם הרים את אחת הכוסיות אל פיו, ואחרי מבט מלא משמעות שניהם רוקנו את תוכן הכוסית בבת אחת אל פיהם.
"אני אזדקק לחדר ללילה," אמר לואיס והניח עוד חופן מטבעות על הדלפק. ברוקס הנהן.
לאחר שהביא את הסוס לנפח המקומי בשביל פרסות חדשות, לואיס אכל ארוחה קלה בליווי עוד כמה כוסיות ויסקי. הוא עלה לחדרו ופתח את התריס, שהשקיף מערבה. השמש, שקפחה באורה הלבן על מרחבי החול והסלע כל היום, הצהיבה והאדימה כעת בהתקרבה אל קו האופק. כשצרצרים רחוקים החלו את הסימפוניה הלילית שלהם, לואיס כבר היה שרוע על המיטה, שקוע בשינה עמוקה.
הוא התעורר עוד לפני הזריחה, כרגיל. צינת הלילה היתה השעון המעורר היחיד שנזקק לו. הוא לקח את הזמן כדי להתגלח ולנקות את עצמו כמיטב יכולתו לאור העששית, לנקות את האקדחים ולארוז מחדש את הצרור הקטן. האורלוגין בקומת הקרקע צלצל שבע פעמים בזמן שלואיס ירד במדרגות ויצא אל הבוקר האפרורי.
העיירה החלה להתעורר לעוד יום של עבודה. הנפח התנצל והסביר שיידרשו לו עוד כשעתיים כדי לסיים ולהתקין את הפרסות החדשות, ולואיס ניצל את הזמן כדי לגשת לחנות המקומית ולהשלים את הצידה לדרך. כשסיים, עמד ונשען כנגד אחת הקורות בכניסה למסבאה. הוא שלף מכיס החולצה חצי סיגר וגפרור. שפשוף מהיר של הגפרור על קורת העץ הציתה להבה צהבהבה, אותה מיהר לקרב לקצה הסיגר.
בעודו מעשן בנחת הוא הביט ברחוב ובתנועת העוברים והשבים. אנשים, סוסים, כרכרות ובני בקר התנהלו בעצלתיים בשעת הבוקר המאוחרת, אשר עדיין רמזה על צינת הלילה, אך כבר נדף ממנה ריחו של חום הצהריים. לואיס עקב במבטו אחר נערה שיצאה מהחנות עם שק מלא כל טוב, כשחש קנה אקדח שהוצמד אל עמוד השדרה שלו.
"האודי, מרשל," אמר מאחוריו קול מחוספס וגיחך. יחד איתו גיחכו עוד שני קולות. אקדחיו נלקחו מהנרתיקים שעל מותניו, ולואיס הרים את ידיו באיטיות והסתובב. מולו עמדו ויליאם ג'אדסון ושניים מעושי דברו.
"רבותיי," אמר לואיס בקור רוח ונגע בשולי כובעו.
"העניין הוא כזה, מרשל," אמר ג'אדסון המשועשע, "אין פה שריף שיוכל לעזור לך. היתה לו... תאונה קטנה לא מזמן. זה אומר שזה רק אתה ואני כאן, והאקדחים שלך אצלי. עכשיו, אני יודע שלא כדאי לי להרוג אותך, כי זה יביא הנה עוד עשרה מרשלים, וזה לא ייגמר טוב בשבילי. מצד שני, אני לא יכול פשוט לתת לך להמשיך לצוד אותי. 'תה מבין?"
לואיס הנהן. "דילמה רצינית," הוא אמר, ועל פי ארשת התמהון של שני הבריונים לצד ג'אדסון, כנראה שזו הפעם הראשונה בה שמעו את המילה. "מה אתה מתכוון לעשות?"
"אתה בא איתנו. נשתמש בך כדי שהממשלה תחשוב פעמיים לפני שתתקיף אותנו. אולי אפילו נצליח לקבל איזה כופר בשבילך."
לואיס העביר את הסיגר לצידו השני של פיו והביט ישירות בעיניו של ג'אדסון. "אני מצטער, מר ג'אדסון. זה לא יקרה."
ברגע הבא לואיס עשה צעד מהיר הצידה, וחטף את אחד מאקדחיו-שלו מידיו של הבריון הקרוב אליו, שהיה איטי מכדי לעכל את הנעשה. לואיס השתמש באקדח כדי לירות בבריון הרחוק ממנו, אשר נפל מת במקומו. ג'אדסון זינק אל מאחורי חבית תוך שהוא יורה לכיוונו של לואיס. הוא לא דייק ופגע בשותפו לפשע, אשר צנח לקרקע בזעקות איומות, לופת בשתי ידיו את רגלו השותתת דם. לואיס תפס גם הוא מחסה, והשניים החלו להחליף ביניהם קליעים.
לאחר מספר שניות השתרר שקט. ג'אדסון צעק ממקומו בפתח המסבאה, "אני חושב שנגמרו לך הכדורים, מרשל, ולי יש עוד אקדח מלא! אין לך סיכוי!"
לואיס, שהתחבא מעבר לפינת המבנה, פתח את תוף האקדח וגילה שג'אדסון צדק. הוא חכך בדעתו מה יוכל לעשות. הבריון הנאנק מכאבים שכב במרחק שלושה צעדים ממנו, ואקדחו המלא לצידו. מצד שני, אולי יקיף את הבניין ויזנק על ג'אדסון מאחור, למרות ש...
לפתע שמע רעש ירי חזק, ואחרי שניות ספורות את קולו של ברוקס. "זה בסדר, מרשל, אתה יכול לבוא הנה."
לואיס יצא ממקום מחבואו, אסף את אקדחו של הפצוע הגונח והגיע אל החבית. המוזג עמד עם רובה ציד בידו, מכוון את הקנה אל גופתו חסרת-החיים של ג'אדסון. חולצתו הבהירה של הפושע המבוקש היתה מנוקדת בכתמי דם.
"תודה, אני חייב לך את חיי. אדאג שתקבל את הפרס על ראשו של ג'אדסון," אמר לואיס וטפח על כתפו של המוזג.
"ומה איתו?" שאל המוזג והחווה לכיוונו של הפצוע.
"נחבוש לו את הרגל, והוא יבוא איתי כדי לעמוד לדין ולשלם על חלקו בפשעים של ג'אדסון. מר ברוקס, נדמה לי שיש לך את מה שצריך בשביל להיות שריף." לואיס חייך בסיפוק, וברוקס שקל את הדבר בהרמת גבה.
מאוחר יותר באותו יום יצא לואיס לדרך מערבה, בחזרה לכיוון פיניקס. הסוס שלו צעד באיטיות מדודה על פרסותיו החדשות, עמוס בתיקים מלאים. אל הרסן של הסוס היה קשור חבל, שאליו היה קשור סוס נוסף, שהלך אחריהם. על הסוס העוקב רכן הבריון הפצוע, ידיו קשורות אל רסן הסוס בחוזקה, ומאחוריו מוטלת גופתו של ג'אדסון.
שני הסוסים התקדמו הלאה, לכיוון הגבעות הסלעיות ומישורי החול, נבלעים במרחבים הצהובים והפתוחים של אריזונה, כשהשמיים הכחולים הלכו והצהיבו עם התקרבות השמש אל האופק.
