העתיד כבר כאן

"גבירותיי ורבותיי, בואו ותחזו בעתיד! החשמל, שיהפוך את חיינו לקלים ונוחים, יוכל גם להניע אותנו ממקום למקום! לא עוד סוסים, רבותיי וגבירותיי, אלא כוחו של החשמל!"

גוסטאב טְרוּבֶה עמד בלב תערוכת החשמל הבינלאומית לצד המצאתו החדשה וכרז באזני כל. מסביבו נאסף קהל של כמה עשרות גבירות ואדונים, לבושים במיטב מחלצותיהם וחבושים בכובעים שהיו הצעקה האחרונה באופנה הפריזאית. כולם הביטו בעניין רב בתלת-האופן המוזר, שכלל גלגל קדמי וימני קטנים, וגלגל שמאלי גדול פי שתיים. טרובה המשיך לפאר ולהלל את כוחו של החשמל, והבטיח לקהל הסבלני שההדגמה שייראו תשאיר אותם בפה פעור.

טרובה עצמו נדהם בימי התערוכה הראשונים מעושר ההמצאות שראה סביבו, ובעיקר מהטלגרף המדבר של האמריקאי בל. כמובן שהתאורה החשמלית של המתחם כולו ע"י נורות להט היתה דבר מדהים בפני עצמו. הוא נהנה לשוחח עם ידידיו-מתחריו בתחום הנדסת החשמל מכל העולם, וחש גאווה עצומה על כך שכולם הגיעו לתערוכה הנערכת בעיר מגוריו, עיר האורות, מרכז העולם.

הוא המשיך והסביר לקהל על נפלאות המנוע החשמלי, והציג לראווה את המסמך שהעניק לו משרד הפטנטים הצרפתי, המכיר בתרומתו להקטנת גודלו ומשקלו של המנוע. כשהגיעה שעת ההדגמה, קרא טרובה לקהל לבוא אחריו. הוא משך איתו את תלת-האופן אל עבר היציאה. בחוץ, בחצר הקדמית של "ארמון התעשיה", הוא ביקש מהקהל לעמוד בשורה ארוכה, כדי שיוכלו לחזות בפלא ההנדסי.

טרובה חיבר את הסוללה למנוע ובדק הכל. הוא מלמל כמה מילות תפילה, אפילו לאחר כל ההכנות, ליתר בטחון. הוא התיישב במושב, יישר את כובע הצילינדר לראשו, אחז בידית ההיגוי בידו השמאלית ובידו הימנית אחז בידית הבלם. הוא שחרר את ידית הבלם לאט, ותלת-האופן החל לנוע קדימה, ללא חיה שתמשוך אותו.

טרובה החזיק את רגליו מורמות באוויר על מנת שלא להפריע לדוושות, אשר נעו במעגלים ללא מגע. תלת-האופן התקדם לאט יותר מהליכת אדם, אבל הקהל על פניו חלף מחא כפיים בהשתאות. קריאות "בראבו!" נשמעו מכל עבר. חלק מהצופים והצופות הצטלבו למראה הכישוף. כשהגיע לסוף שורת הצופים הזיז את ידית ההיגוי שמאלה. תלת-האופן עשה סיבוב של מאה ושמונים מעלות ימינה וחזר את הדרך לנקודת ההתחלה, מהר יותר הפעם. כשהגיע לנקודת המוצא, משך טרובה את ידית הבלם. המתקן איבד מהירות ועצר.

גוסטאב טרובה מדגים את האלקטרומוביל לקהל נדהם, 1881

מיד כשקם מהמושב ניגשו אליו רבים כדי ללחוץ את ידו ולשאול שאלות. הוא חייך לכולם בתחושת ניצחון, והכריז שיבצע הדגמה נוספת בהמשך היום.

"כיצד תקרא למתקן הזה?" שאל אחד הצופים הנרגשים.

"זהו כלי רכב הנע בכוחות עצמו, על כן השם המתאים לו הוא אוטו-מוביל," ענה טרובה הגאה, "אם כי ייתכן שאקרא לו בסופו של דבר אלקטרו-מוביל, משום שהוא למעשה נע בכוח החשמל."

לבסוף, לאחר שדחה מספר הצעות למכור את ההמצאה המדהימה שלו והסביר את אופן הפעולה של המנוע החשמלי למספר סקרנים, החל הקהל סביבו להתפוגג ולחזור אל תוך המבנה ואל התערוכה. אדם אחד, מעונב ומשופם אך חסר כובע, נותר אחרון וחיכה בסבלנות לשוחח עם טרובה.

"יום טוב, מסייה טרובה," פתח האדם בדבריו. הוא היה מעט צעיר מטרובה, והצרפתית בפיו לוותה במבטא גרמני כבד. הוא הושיט את ידו ללחיצה וקד קלות בראשו. "קרל בנץ, לשירותך."

טרובה לחץ את היד, כפי שלחץ עשרות ידיים באותו יום. עוד בטרם ניתקו הידיים, קרל הצעיר כבר ניגש לעניין.

"ברכותיי על ההדגמה המוצלחת. מה כושר הנשיאה של רכב כזה? תוכל לספר לי על שרשרת ההינע שמחברת את המנוע לגלגל?"

טרובה לא ציפה לשאלות טכניות כאלו, ולרגע התבלבל וגבותיו התכווצו. הוא העיף עוד מבט בבחור שמולו, מנסה לדלות עוד מידע עליו מבגדיו, משפמו, מעיניו. לבסוף הוא ניער מעליו את הבלבול וענה.

"באשר לכושר הנשיאה אני לא יודע לענות, פשוט מפני שהרכב הזה אינו כרכרה, ולא תוכנן כדי לשאת משאות מלבד הנוסע. כמובן שזהו אבטיפוס שיוביל בסופו של דבר לפיתוחם של כלי רכב גדולים וחזקים יותר, אשר יחליפו ביום מן הימים את כרכרות הסוסים. השרשרת עשויה סגסוגת של ברזל. היא הוכנה עבורי במיוחד ע"י בית המלאכה בקונבנטרי, מעבר לתעלה, אותו בית מלאכה שייצר את תלת-האופן מלכתחילה. אוכל לתת לך את השם והכתובת אם תרצה."

תוך כדי שדיבר, רכן בנץ ובחן דרך הגלגלים את קרבי תלת-האופן מכמה זוויות, מנסה ללמוד כמה שיוכל. הוא קם והתיישר, מסדר את בגדיו שהתקמטו. טרובה לא היה בטוח שהקשיב לו, אבל בנץ הנהן וענה לו.

"אני מנהל בית מלאכה מצוין בעירי, מנהיים, כך שלא אצטרך את ההפניה, אבל תודה על ההצעה. למעשה אתה ואני מתחרים בתחום התחבורה. אני לא יודע אם שמעת על הפטנטים שלי בתחום מנוע הבעירה הפנימית..."

טרובה פלט נחירה קלה של בוז למשמע הדברים. "ידידי הצעיר, מנועי בעירה פנימית גרועים אפילו יותר ממנועי קיטור. הם צרה צרורה, ואני מציע לך לנטוש את העבודה עליהם ברגע זה. הם כבדים, מתחממים, מסובכים לתפעול ותחזוקה, והם לעולם לא ישתוו ליעילות ולאמינות של המנוע החשמלי!"

בנץ חייך חיוך קטן. "ומה אם אומר לך, מסייה, שהצלחתי לייצר מנוע בנזין שתי-פעימות כבר לפני שנתיים, שהוא גם קטן, אמין ויעיל?"

"גם אם זה נכון," אמר טרובה בתערובת של חשדנות וזלזול, "הוא בטח צורך כמויות גדולות של בנזין ושמן לכל סיבוב של גל ההינע. מלבד זאת, גם אם יש לך מנוע מושלם, אני בספק אם תצליח לחבר אותו באופן יעיל למכונה שתצליח לעשות איזושהי עבודה לאורך זמן. אני מקווה שמי שמשלם על המשחקים שלך עם המנוע הזה לא יפשוט רגל בגללך."

פניו של בנץ התכרכמו, והוא השפיל את מבטו לרגע. "יש אמת בדבריך, אדוני. ישנן עדיין בעיות קשות לפתור, זה נכון, אבל אני יודע שאצליח להתגבר עליהן," הוא אמר. "ואני שותף לדאגה שלך לגורלו של הפטרון שלי, מפני שבמקרה הזה מדובר בי ובאשתי ברתה."

טרובה הביט בו בשמץ של רחמים. "אם יורשה לי, אתה נראה כמו מהנדס שמבין עניין. האם לא ברור לך שאין מספיק בנזין בעולם בשביל להניע כמות גדולה של מנועים כאלה? לעומת זאת, בעזרת חומצות וגנרטורים ניתן יהיה לייצר בעוד מספר שנים סוללות נטענות כמו זו לכל דורש, והעולם יהיה מלא באלקטרומובילים." טרובה טפח על תלת-האופן שלצידו וחייך.

"נחיה ונראה, מסייה," אמר בנץ בחיוך קטן. הוא נד בראשו לאות פרידה ועזב את המקום. טרובה הביט אחריו, ונענע בראשו.

"כשרון מבוזבז, כמה חבל," חשב לעצמו. הוא ניתק את הסוללה מהמנוע והוביל את תלת-האופן בחזרה אל הדוכן שלו בתוך בניין התערוכה.

שלוש-עשרה שנים חלפו, וגוסטאב טרובה הגיע לכנס הנדסת החשמל שנערך הפעם בפרנקפורט. הכנס, שנמשך יומיים, כלל מספר הרצאות מעניינות והדגמות של פטנטים חדישים, וטרובה הרגיש, למרות גילו המתקדם, כמו ילד בחנות ממתקים.

בתום היום השני חזר טרובה לאכסניה בה שהה, בקרבת תחנת הרכבת הגדולה. הוא שילם לנהג הכרכרה שהביאה אותו לשם, וחיכה רגע עד שיוכל לחצות את הרחוב אל פתח האכסניה. מחשבותיו נסובו סביב הדברים ששמע וראה ביומיים האחרונים, אבל בבת אחת תפס את תשומת ליבו רעש משונה של טרטור מכאני עמום, שהלך והתגבר. בתחילה הרעש כמעט נבלע ברעש פרסות הסוסים, אבל ברגע אחד הופיע אוטומוביל מעבר לפינה, פולט עשן שחור, והרעש השתלט על כל המרחב. כלי הרכב האט עד שעצר מול הבית שליד האכסניה, והנהג משך בידית ודומם את המנוע.

טרובה לא יכל להתאפק, וחצה את הכביש בריצה כדי לשוחח עם הנהג.

"סלח לי, אדוני," הוא פתח ואמר בצרפתית, ואז ניסה שוב במעט הגרמנית שבפיו. הנהג לא באמת הבין אותו והתנצל שהוא ממהר, לפני שנבלע בבניין. טרובה נותר ברחוב והביט ברכב בהשתאות. הוא שם לב ללוחית קטנה בצידו האחורי, עליה נכתב "בנץ ויקטוריה, מיוצר ע"י חברת ייצור הרכב בנץ, מנהיים, 1893."

קרל בנץ ואשתו ברתה במכונית בנץ ויקטוריה מודל 1894

טרובה המשיך ובחן את הרכב והמנוע מכל צדדיו, מנסה להרכיב במוחו את התצרף המכני מתוך מה שעיניו רואות, עד שהנהג הממהר יצא בחזרה. הוא התיישב באחד משני המושבים, דחף ידית מסוימת, הזיז גלגל ולחץ על כפתור. המנוע השתעל וחזר לחיים, והנהג הפנה את הגלגלים אל מרכז הכביש בטרם שחרר את הבלם. הרכב זינק קדימה והצידה, ונעלם בין הכרכרות, מותיר את טרובה הנדהם מאחוריו.

למחרת בבוקר עזב טרובה את האכסניה, והלך לתחנת הרכבת כדי לנסוע בחזרה לפריז. הוא ניגש לחלון מכירת הכרטיסים, ושם ראה, בין יעדי הרכבת, גם את מנהיים. בהחלטה של רגע הוא קנה כרטיס דווקא לכיוון מנהיים במקום הביתה לפריז, ועלה על הרכבת דרומה.

בשעת בוקר מאוחרת, ולאחר ארוחה משביעה מחוץ לתחנת הרכבת המקומית, הוא הגיע למפעל הרכב ברחוב ולדהופשטראסה במנהיים. את פניו קידמו עמדות עבודה רועשות, בהן בעלי מלאכה שונים עסקו בפרזול, נגרות, ריתוך ועוד. בין אנשי המקצוע הוא לא התקשה לזהות את האדם שפגש באותה תערוכה בפריז. פדחתו התרחבה מעט, אך שפמו התעבה. הוא רכן מעל שולחן עבודה והסביר לאחד העובדים דבר מה.

טרובה ניגש אל השניים והמתין בסבלנות. כשהעובד התפנה לעיסוקיו, הרים בנץ את ראשו וראה את האורח שחייך אליו.

"יום טוב, הֶר בנץ," טרובה אמר בגרמנית והושיט את ידו ללחיצה. בנץ נזקק לרגע, אך מיד נזכר ולחץ את היד המושטת בשמחה.

"גם לך, מסייה טרובה. מה מביא אותך למנהיים?"

"ראיתי את אחד מהאוטומובילים שלך מדגם ויקטוריה ברחובות פרנקפורט, והרגשתי שאני חייב לראות את הפלא הזה קורה מול עיניי."

בנץ שמח לערוך לטרובה סיור במפעל, וסיפר לו בחדווה על המכשולים הרבים שהיה צריך לעקוף או להסיר מדרכו על מנת לייצר אוטומוביל בייצור סדרתי. טרובה אפילו הוזמן לאכול ארוחת ערב בביתם של קרל וברתה, וכשביקש לדעת היכן האכסניה הקרובה, ברתה בנץ תקעה באורח מבט נוזף והודיעה לו שהוא יישאר לישון בביתם.

בבוקר המחרת הסיע בנץ את טרובה אל תחנת הרכבת. לאחר שכיבה את המנוע בפתח התחנה, פנה בנץ אל עמיתו הצרפתי ואמר, "אני חייב לך תודה עצומה."

טרובה הרים את גבותיו בהפתעה, ובנץ המשיך.

"כשנפגשנו לראשונה, באותה תערוכה ב-1881, הייתי על סף משבר. בית המלאכה שלי אמנם הכניס לי כסף, אבל כל מאמציי בתחום הרכב היו רצופים כשלונות ומפח נפש. תוכל לשאול את ברתה, כמעט ויתרתי לחלוטין על החלום הזה, של אוטומוביל מוצלח ומתפקד. נאלצתי להתמודד עם בעיית ההצתה, ההינע בעזרת הילוכים, הקרבורטור... הגעתי לתערוכה בפריז כדי לראות אם אוכל למצוא סוללה חדישה שתוכל לשמש אותי, אבל ראיתי שם כל כך הרבה המצאות מדהימות, ובראשי חלפה המחשבה שעליי לעבור לתחום אחר לחלוטין.

"ואז ראיתי את ההדגמה של האלקטרומוביל הקטן שלך, ושוחחתי איתך. בשיחה ההיא אמרת לי בזלזול שמנוע בעירה פנימית לעולם לא יוכל להיות פתרון טוב עבור כלי רכב, ובאותו רגע התרגזתי וחשבתי לעצמי שאני יודע שאתה טועה, וחובתי להוכיח זאת לך ולעולם כולו. ההחלטה הזו גרמה לי לחזור הביתה ולהילחם בבעיות שלי ביתר שאת, עד שפתרתי את כולן, למרות הקשיים הטכניים והכלכליים. את הרכב הראשון שלי בניתי כתלת-אופן, דומה מאוד לשלך. אז תודה על שיחת העידוד ההיא, מסייה. אני מקווה שאוכל לגמול לך כראוי ביום מן הימים."

טרובה הנהן וטפח על כתפו של בנץ בידידות. "אתה משנה את העולם לטובה, ידידי. זה כל הגמול שתוכל להעניק לי."

השניים לחצו ידיים, וטרובה ירד עם תיקו. בנץ הניע את הרכב, נופף בידו לשלום, ונסע. טרובה חשב לעצמו שהעולם נמצא על סף עידן חדש ומסעיר. הכל ייצא לטובה, גם אם לא יתגשמו חלומותיו החשמליים.