"אה,
דוקטור לי, טוב לראות שחזרת בשלום. הבנתי שהיה לך מסע מחקר מוצלח."
"מוצלח
ומעניין," אמרתי והתיישבתי מולה. רכנתי קדימה ואמרתי בקול חלש כממתיק סוד
"ראיתי שועל."
פרופסור
ליונס הניחה את הכוס הריקה על הצלוחית והביטה בי בצמצום עיניים. "אתה ודאי
טועה, הרי השועלים הוכרזו כחיה נכחדת לפני חמש עשרה שנה לפחות."
"אני
יודע מה ראיתי. זה לא היה זאב או דב קטן, קשה לטעות בדברים האלה."
"ויש
לך תיעוד של השועל הזה?"
נשענתי
אחורה והתסכול ודאי ניכר היטב בפניי. "לא הספקתי לצלם אותו."
מאורעות
הימים האחרונים שבו ועלו בזכרוני. בתחילת השבוע קיבלתי אישור לצאת ללב יערות הצפון
על מנת לבצע סקר ביולוגי נקודתי, ולצורך העניין לקחתי את אחד מכלי הטייס הישנים של
האוניברסיטה, רחפן דו-מושבי ישן מדגם יונק דבש, שהטווח שלו מגיע בקושי ל-800
ק"מ. העמסתי עליו את הציוד, חגרתי את חגורת הבטיחות וסימנתי כיעד את קרחת
היער שבחרתי מצילומי הלווין. לפחות האוניברסיטה מתחזקת את כלי הטייס כהלכה, ולכן
יונק הדבש המריא, טס אל היעד ונחת בדיוק במקום בלי בעיות.
כשנחתתי
ירד קצת גשם, וחיכיתי כמה דקות שייפסק. ראשית הוצאתי את ציוד הקמפינג, שנפרש כבמטה
קסם ע"י מספר פעולות פשוטות. אחר כך הוצאתי את יתר הציוד: המצלמה הפנורמית,
המחשב הנייד, המטען הסולארי, והתיק שלי.
חיברתי
את הרחפן למטען והסוללה, שעמדה על 12%, החלה להתמלא לטובת הטיסה בחזרה לוונקובר.
לאחר כוס קפה וכריך התחלתי בעבודה. העמדתי את המצלמה בנקודה מסוימת ביער, נתתי לה
לצלם לכל הכיוונים, ואז עברתי איתה למקום אחר כדי לחזור על התהליך. הסתובבתי במעבה
היער עם המצלמה במשך שעות ארוכות, גם לאחר רדת החשכה, והמסלול שעשיתי הוביל אותי
בחזרה לקרחת היער והרחפן.
צילומי
המצלמה היו אמנם באיכות נמוכה של 8K, אבל זה מספיק בשביל שהמחשב ינתח את התמונות
ויזהה כל חרק, חיה וצמח, וינהל רישום מדוקדק של כמות המינים ומיקומם. המחשב רואה
בתמונות גם דברים שאפילו מומחה כמוני לא היה יכול לזהות, במיוחד בתמונות ליליות,
ולכן המחשב הוא כלי עבודה ראשון במעלה.
בשלב
מסוים נהייתי עייף. נכנסתי לאוהל, נכנסתי לתוך שק השינה החמים וכיביתי את העששית.
בלילה שמעתי כמה זאבים מייללים במרחק גדול, אבל מלבדם השקט מסביבי היה מוחלט. זה
מובן לחלוטין; אחרי הכל, משבר האקלים הכחיד כ-85%
מאוכלוסיות החרקים במהלך העשורים האחרונים, וזו בדיוק מטרת הסקר - לבדוק את מגוון
המינים הנותרים במה שנותר מיערות הפרא של בריטיש קולומביה.
בבוקר
קמתי לערפל דלוח וקור שחודר לעצמות. חשבתי על גל החום האחרון שעבר על ונקובר לא
מזמן, בסוף פברואר, עם טמפרטורות של למעלה מ-30 מעלות,
וחייכתי. עדיף לחוות קור כזה, כי בקרוב הוא לא יהיה בנמצא בשום מקום.
אחרי
הקפה של הבוקר ותפוח, שפגש את הטבע האמיתי בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, יצאתי שוב
לעבוד עם המצלמה. הפעם הלכתי במסלול שונה, עובר מנקודה אחת לשניה, לכיוון הגבעה
הקרובה ובחזרה. מדי פעם עצרתי לנוח, ובסופו של דבר חזרתי לקרחת היער אחר הצהריים
והפעלתי את המחשב.
בזמן
שהתוכנה עשתה את שלה, עמדתי מחוץ לאוהל עם כריך והבטתי ביער שסביבי. מדי פעם נשמע
ציוץ של ציפור, ומלבד זאת רק רשרוש העלים ברוח. חשבתי על תקופת ילדותי המאושרת
בנובה סקוטיה, ארץ של טבע יפהפה, שהצית בי את התשוקה ללמוד על החי והצומח. נזכרתי
בטיולים שעשינו, הוריי ואני, ביערות שסביב הליפקס, בהליכה בין העצים, ברחצה בנחלים
ובאגמים, ובנקודות התצפית, מהן ראינו את כל העולם הירוק פרוש לרגלינו. נזכרתי גם
בסיפורים שלהם על היערות במקום ממנו הגיעו, בסין, וכמה הם מתגעגעים לשם.
ואז
ראיתי אותו.
הוא
יצא מבין העצים והלך עוד שני צעדים לפני שהבחין בי. הוא נעמד והביט בי, כנראה
שמעולם לא ראה בן אדם מימיו. הבטתי בו בחוסר-אמונה ובקושי בלעתי את מה שהיה בפי.
זה ללא ספק היה שועל אדום, מה שנקרא שועל מצוי, מהסוג שפעם היה נפוץ בכל חצי הכדור
הצפוני. הפעם האחרונה בה רוב האנשים ראו שועל היתה כנראה בתור פוחלץ בתצוגת הקבע
בגן החיות, ומוחי סירב לקבל את העובדה שפוחלץ שכזה קם לתחייה.
עמדנו
שם רגע ארוך מאוד בלי לזוז. קשה היה לי לנחש מה הוא חושב, מפני ששועלים לא בורכו בתווי
פנים מורכבים כמו בני אדם. הוא היה מעט קטן ומאוד רזה, אבל לא היה לי ספק שזהו
זכר. הכריך היה בידי האחת והרמתי אותו לאט לכיוון השועל. הוא עשה צעד קטן לכיווני,
כנראה הבין שמדובר באוכל. עוד צעד הססני ועוד אחד, והמרחק בינינו היו כעת פחות
מחמישה מטרים.
התכופפתי
לאט והנחתי את הכריך, בלי הנייר שעטף אותו, על האדמה. עשיתי צעד אחורה והוא צעד
קדימה לכיוון הכריך. תכננתי לסגת לאט עד שאגיע למצלמה, כדי לתעד את המפגש
הלא-צפוי. עוד צעד אחורה שלי, עוד צעד קטן קדימה שלו, כשהוא לא מסיר את עיניו ממני
כל הזמן, ואני לא מעז לנתק ממנו את מבטי.
צפצוף
טורדני חוזר ונשנה החל להישמע מכיוון הרחפן. סוללת הרחפן הגיעה לטעינה מלאה. השועל
הפנה את ראשו למקור הרעש, ובהחלטה של חצי שניה החל לנוס לצידה הרחוק של קרחת היער.
האינסטינקטים שלי הרבה פחות מהירים משלו, ולכן עד שהבנתי שעליי למהר, הוא כבר נבלע
בין העצים ונעלם.
הכריך
נותר על הקרקע, ומתוך תסכול ניגשתי אליו ובעטתי בו. לאחר מכן ניתקתי את המטען
מהרחפן ורציתי לנפץ אותו ולקפוץ עליו עד שיישארו ממנו רק חתיכות קטנות, אבל עצרתי
את עצמי בזמן. השמש עמדה לשקוע, והחלטתי שכדאי שאשן שם ואחזור לאוניברסיטה בבוקר.
בליבי קיוויתי שאולי אראה שוב את השועל, למרות שידעתי שהסיכוי אפסי.
בבוקר
ארזתי את הציוד, פירקתי את האוהל, והעמסתי הכל לתוך הרחפן. המראתי מקרחת היער
בתחושת הפסד, מביט מטה בחיפוש שווא אחר השועל. חופת היער הפכה תוך כמה שניות
ליריעה ירוקה שהסתירה תחתיה כל דבר, ואני הבטתי ממעוף הציפור ביער שטס מתחתיי,
מתפלל לשלומו.
"חבל
שלא הספקת," אמרה פרופסור ליונס, "זו יכולה היתה להיות תגלית ראויה
לפרסום. האם יש מסקנות ראשוניות מהסקר שביצעת?"
"כן," הנהנתי בצער, "מגוון המינים ביער ממשיך להצטמצם."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה