יום רביעי, 12 בינואר 2022
המעיל הבוליביאני
יום שלישי, 14 בדצמבר 2021
מחסור בגז
שמונה בבוקר, שלושים וחמש מעלות, תשעים אחוזי לחות, וזה רק ילך יחמיר בהמשך היום. קמתי מהמיטה, משאיר על הסדין כתמים כהים של זיעה למרות נסיונותיו הנאצלים של המאוורר. תהיתי, בפעם המי-יודע-כמה, של מי היה הרעיון המטופש להיפגש כאן, ועוד בעונה החמה, ואז נזכרתי שוב: שלי.
הייתם מצפים
שמלון יוקרתי כמו הילטון קינשאסה, שאירח שועי עולם למכביר, יוכל לספק מיזוג אוויר
לאורחים המכובדים שלו, אבל לא. גם כשיש חשמל (בחלק משעות היום), אין מספיק גז
קירור, ולא יהיה בקרוב. עוד קורבן של שרשרת האספקה העולמית.
עשיתי מקלחת
קרירה ומרעננת, אבל ברגע שיצאתי ממנה התחלתי שוב להזיע. לבשתי את החליפה הבהירה
והכנתי לי קפה במכונה. לפחות הקפה פה מצוין, נקודת אור קטנה אבל משמעותית. פתחתי
את הלפטופ כדי להתעדכן בחדשות לפני שהרכב יבוא לאסוף אותי.
בדרך לבניין
הממשלה עצמתי עיניים ונהניתי מרבע שעה של מיזוג אוויר ברכב. הרגשתי לכמה דקות כמו
בבית, אבל התחושה הנעימה נעלמה ברגע שפקחתי עיניים וראיתי את רחובות העולם השלישי,
שלא דומים בשום צורה לשכונה שלי בסטוקהולם.
שרת התשתיות
ג'וזפין אדולה קיבלה את פניי, כמו בכל בוקר, בחיוך רחב ולחיצת יד. "מיסייה
לארסן, בונז'ור!" החזרתי לה חיוך רחב, ונכנסנו למשרדה. העברנו את הבוקר
בשיחות פוריות, שהציבו גבולות גזרה לשיתוף הפעולה העתידי בינינו.
מאחר וזהו היום
האחרון שלי כאן, קבענו להיפגש שוב כשהיא תגיע לאירופה. לפני שנפרדנו, היא סיפרה לי
שמלבד ביקור רשמי בהודו, היא מעולם לא יצאה מגבולות קונגו. היא שאלה אותי על תנאי
מזג האוויר בברלין בפברואר, ואמרתי לה שבדרך כלל קר, גשום ומושלג.
יום שלישי, 17 בנובמבר 2020
זמן עבר
אטומי הפחמן התחברו להם לשרשראות והפכו לסיבים ארוכים. זה היה תהליך שלקח שנים ארוכות, וכל אטום הצטרף בזמנו לקצה הסיב, כאשר הרוח הביאה אותו לשם. הסיבים יצרו קשרים ביניהם, ואט אט, לאורך מאות שנים נטוו לכדי בד, שכיסה את האבקה הדקה.
אם האקלים היה יותר לח, התהליך היה לוקח הרבה פחות זמן, וללא ספק היו
גם חרקים שהיו מסייעים לו. אבל במדבר לדברים האלה יש את הזמן שלהם, ותהליכים כאלה
יכולים לקחת גם אלפי שנים. ועדיין, דבר לא יכול לעצור אותם.
הבד, שהלך וכיסה יותר ויותר מערימת האבקה הלבנה, הלך וקיבל צורה של
שק. גרגרי האבקה הלבנה, שהצטברה עם הרוח העדינה והתגבשה, החלו לקבל צורה של גוף
אנושי, וכעבור כ-20 שנה אכן אפשר היה לזהות ידיים, רגליים, חזה וראש מתחת לבד.
האבקה האורגנית המגובשת התקשתה לאיטה והחלו להופיע בה דפוסים מורכבים של שיער
ועור, ומאוחר יותר אפילו ציפורניים ואיברים פנימיים. היתה זו ללא ספק גופת גבר כבן
50.
ואז, בוקר אחד, הגיע למקום שכוח-האל רכב שטח עם שני אנשים חסונים, אשר
העמיסו את הגופה העטופה בשק, והסיעו אותה אל העיר הסמוכה. באישון ליל הם העבירו את
הגופה למבנה תעשייתי בקצה העיר, שם הוציאו את הגופה מן השק והושיבו אותה על כיסא.
הם כפתו את ידיה ורגליה בעזרת סכין.
"אני מבין שלא תוכל לעזור לי, אלברטו, וזה מאוד מצער אותי. מסור דרישת
שלום לאחיך, כשתראה אותו בגיהנום", אמר הגבר הצעיר, הרים את אקדחו, פרק אותו
והחזיר אותו למקומו. ברקע ישבו שני הבריונים וחיכו בסבלנות.
"אתה חייב להאמין לי, אני נשבע בכל היקר לי! אין לי מושג איפה הכסף!
לעולם לא אבגוד באדון קורדובה!", זעק אלברטו. הוא הרגיש עייף מאוד, וכל גופו
כאב.
לאחר מספר שעות של חקירה קמו הבריונים, הרימו את אלברטו מן הכסא, ידיו
ורגליו עדיין כפותות בחבלים, ונשאו אותו לרכב שחנה מחוץ למחסן. הם הסיעו אותו
לביתו והכניסו אותו בכח. הם נשאו אותו במעלה המדרגות לחדר השינה וזרקו אותו על
המיטה.
פטריסיה, אשתו של אלברטו, צרחה במלוא הגרון. הבריון עם החולצה הירוקה
ניגש אליה ואחז בה בחוזקה בעוד חברו התיר את החבלים וזרק את השמיכה מעל אלברטו
ואשתו, שנרדמו מיד. שני הבריונים ירדו למטה ויצאו, כאשר הם דואגים לנעול את הדלת
אחריהם בעזרת ערכת פריצה.