הדבר הראשון שציפיתי לראות כשהגעתי לעיר היה האוקיינוס האטלנטי, אבל הוא התחבא ממני. ראיתי רק חתיכות ממנו בחלון הרכבת מדי פעם, כתמים כחולים מציצים ונעלמים בין הגבעות הירוקות. הרכבת יצאה מהמנהרה האחרונה היישר אל לב אזור התעשיה המשמים של א-קורוניה, וכעבור דקה או שתיים כבר עצרנו בתחנה החדשה וחסרת-הנשמה. משם לקחתי אוטובוס לכיוון הים, אבל האוטובוס עבר ברחובות צרים וסמטאות, וחוץ מבתים לא ראיתי כלום.
ואז, בפינה של אחת השדרות ואחד הרחובות הקטנים, זזו הבתים מהדרך כאילו מישהו לחש "סומסום היפתח", והחוף הסלעי נפרש לפניי במלוא תפארתו. המשכתי עם האוטובוס עוד ארבע תחנות, ואז ירדתי בתחנה הקרובה למגדלור. הלכתי בנחת כברת דרך קצרה לאורך שפת המצוק, והגעתי אל מחוז חפצי. עקפתי את המגדלור ועמדתי עם הפנים מערבה, אל המרחב הכחול. מכאן, גבוה יחסית מעל המים, יכולתי לראות למרחק גדול לכל הכיוונים, ובקושי שמעתי את קולות העיר שמאחוריי. באופק נראו עננים, אבל מלבדם היה האזור כולו שטוף שמש, ונראה שהעולם כולו שקוע בשלווה אינסופית.
השמש הקיצית שזפה את עורפי וצבעה את הסלעים בגוון צהבהב ונעים, בעוד הים שמר על מראה טורקיז עמוק. בשעת בוקר זו הים היה רגוע, וגלים ליחכו את שולי הסלעים, מותירים עליהם חותם רטוב כהה. משהו בגוון של הים גרם לו להיראות מצד אחד מזמין, ומצד שני עמוק ומאיים.
לא מיהרתי, אחרי הכל יש לי את כל היום לפני. מאוחר יותר אחזור לסנטיאגו דה קומפוסטלה, כדי לסקר מחר את חגיגות יום סנטיאגו אֶל מַאיוֹר. זו בסך הכל נסיעה של פחות משעה ברכבת. לאחר כמה דקות של אוויר צח ובריזה רטובה למרגלות המבנה, החלטתי שאולי אשוב לכאן לאחר שאסיים את הראיון, אבל כרגע העבודה קוראת לי.
פניתי אחורה והבטתי במגדלור. צילמתי תמונה, למרות שהעורכת שלי ודאי תשתמש באחת התמונות מויקיפדיה לצורך הכתבה. קשה להאמין שהמבנה הזה עומד במקומו כבר אלפיים שנה, כמעט ללא שינוי. המגדל הריבועי נישא לגובה 60 מטר, וללא ספק היה פאר ההנדסה הרומית כשהוקם.
הלכתי אל דלת חומה פשוטה בתוך בסיס המגדלור, עליה היה השלט "שומר המגדלור" ועוד מדבקה אדומה שהזהירה מהטרדה שלא לצורך. דפקתי פעמיים וחיכיתי.
הדלת נפרדה מהמשקוף, אבל לא התרחקה ממנו. בפתח הצר הופיעו פני אדם מבוגר, בעל רעמת שיער לבן שכיסתה גם את לחייו וסנטרו. "מי אתה לעזאזל?" הוא שאל בקול מחוספס, ובעיניו יקד זעם על העולם כולו.
"מר מוראלס? אני פדרו קסארס, עיתונאי מאל-מונדו. העורכת שלי דיברה איתך לגבי ראיון."
"זה היום?" הוא שאל באכזבה. הנהנתי וחיכיתי בזמן שהוא חכך בדעתו אם לטרוק את הדלת בפניי או לפתוח אותה לרווחה. לבסוף הוא נהם בתסכול ועזב את הדלת. הוא הלך והשאיר אותה חצי פתוחה, ואני דחפתי אותה בעדינות ונכנסתי. לאחר שסגרתי אותה מבפנים הלכתי בעקבותיו אל תוך חדר מגורים קטן, שהכיל מיטת יחיד, כורסה קטנה בה ישב מוראלס, כוננית עם טלוויזיה דלוקה ושקטה, וספריה. על המיטה שכבה כלבה גדולה, שהרימה את ראשה כשראתה אותי, וחשפה שיניים בנהמה מאיימת.
"שקט!" הוא ציווה, והכלבה הניחה את ראשה בחזרה, אבל לא התיקה את מבטה החשדני ממני. "זאת לוסיה, ובדיוק כמוני היא לא אוהבת אנשים זרים."
ניגשתי אל המיטה והגשתי ללוסיה את גב היד שלי כדי שתרחרח. לאחר כמה שניות של חשדנות, היא כבר התמסרה לליטופים שלי, והתיישבתי לידה על המיטה. כעת בחנתי את מוראלס לראשונה מכף רגל ועד ראש. נראה שכוחו במותניו למרות גילו המתקדם, אבל אי אפשר שלא לשים לב לקמטים העמוקים, שחרצו השנים בפניו.
"לברדור מעורב עם האסקי?" שאלתי תוך כדי ליטופים.
"יש לך עין טובה לכלבים," אמר מוראלס, ומבט התוכחה שלו קצת התפוגג. נראה כאילו זכיתי למחמאה רצינית.
"עבדתי פעם במקלט לכלבים בטולדו," אמרתי, ונזכרתי כמה אהבתי את העבודה ההיא.
"אני מניח שקראת כל מה שיש לקרוא על המגדלור," הוא הפטיר.
"כן, אבל המגדלור פחות מעניין אותי. באתי לשמוע על מה שלא כתוב בשום מקום, למשל מה מחזיק בנאדם כאן בתור שומר המגדלור במשך 57 שנים."
מוראלס ישב והתבונן בטלוויזיה שניות ארוכות בלי לענות. המתנתי בסבלנות והבטתי בהבעת פניו משתנה לאט, מאותו זעם על החדירה לפרטיותו, דרך תהייה מה יענה, ועד הנסיון לנסח את דבריו בצורה הפשוטה ביותר.
"המקום הזה קטלני," הוא אמר לבסוף, "והמגדלור מציל חיים."
"זה ברור," הסכמתי, "ראיתי את הים בדרך הנה, והוא בהחלט נראה מסוכן, אפילו כשהוא רגוע."
"זה לא הים שהורג, אלה הסלעים. יש כאן ערפל כבד כל שני וחמישי, וספינות מוצאות את עצמן תקועות על שרטונים או מרוסקות על הסלעים," הוא אמר, ואז הסתובב אלי. "אתה יודע כמה ספינות נטרפו פה? לאורך השנים שלי כאן עשיתי מחקר היסטורי. הלכתי אחורה עד המאה השבע-עשרה וחיפשתי כל אזכור של ספינות שסיימו את דרכן באזור הזה. לא סתם הוא נקרא 'חוף המוות'. תשע-מאות וארבע-עשרה ספינות. תשע-מאות וארבע-עשרה! למרות המגדלור! ותהיה בטוח שעל כל ספינה שנטרפה מתו לפחות כמה אנשים, אם לא עשרות או מאות. אנחנו מדברים על אלפי הרוגים. ואם לא היה מגדלור, זה היה יכול להגיע למיליונים."
"תוכל לספר לי על אירועים מעניינים שקרו לך פה במהלך השנים?"
הוא לקח לעצמו כמה שניות כדי לחשוב.
"בשנת 91' עשו פה עבודות תחזוקה במשך כמה חודשים, וזה הפך את העבודה כאן כמעט בלתי-אפשרית. פועלים בכל פינה, לכלוך, רעש... עדיף כבר עם התיירים, תאמין לי. העבודות הסתיימו לקראת חג המולד, וחשבתי שאפשר סופסוף לחזור לשגרה, אבל כמה ימים אחרי ראש השנה נסחפה מיכלית דלק והתרסקה על החוף, ממש כאן מתחתינו. מיד הזעקתי את כוחות ההצלה, ולילה שלם עבדתי איתם כדי להוציא אנשים מהמים. אחרי כמה חודשים קיבלתי מכתב הוקרה מהממשלה עם ציון לשבח על העבודה המצוינת שעשיתי.
"המיכלית נדלקה ובערה במשך שלושה ימים. אי אפשר היה לכבות את האש, והחליטו פשוט לתת לדלק לבעור. עמוד העשן השחיר את המגדלור לגמרי, ברמה כזו שאי אפשר היה לראות את האור שלנו אפילו ממרחק של מטר. המועצה נאלצה להקים שוב פיגומים ולנקות מהר-מהר את כל הפיח, כדי שהמגדלור יחזור לתפקד. אתה לא אמור לרשום משהו בשביל הכתבה שלך?"
"זה בסדר, יש לי זכרון מצוין," אמרתי, וקיוויתי שמכשיר ההקלטה שבתיק קולט כל מילה.
ישבתי איתו עוד שעה ארוכה ושמעתי אנקדוטות על ספינות שהתרסקו, על בניית מרכז המבקרים שמתחת למגדלור, ועל ה"ילדים" שבאים לעבוד שם לשנה-שנתיים לפני שהם מוצאים קריירה אמיתית. בשלב מסוים הוא קם ולבש את המעיל הצהוב שלו, שהיה תלוי ליד הדלת.
"אתה בא?" הוא שאל, ואני הנהנתי מבלי לדעת לאן. לוסיה נשארה מאחור, ואנחנו הלכנו במסדרון צר, שהוביל אל גרם מדרגות אבן. התחלנו לטפס את 240 המדרגות עד לראש המגדלור, כשבדרך מוראלס צועק על מבקרים מפוחדים לזוז הצידה. בראותם את הדמות הזועפת במעיל הצהוב עם רעמת השיער שועטת אליהם, הם מיהרו לסור מדרכנו.
עלינו ועלינו, ולפתע בלי התרעה מוקדמת נגמרו המדרגות ויצאנו אל מרפסת התצפית, שמקיפה חצי מראש המגדלור. הנוף היה עוצר נשימה, אבל מוראלס לא עצר. בקצה השני של המרפסת היה עוד גרם מדרגות אחרון מאחורי שער ברזל, ועלינו בו כדי להגיע לחדר התאורה. מוראלס הראה לי בחטף את הרכיבים המכניים והחשמליים שמפעילים את אורו של המגדלור, ואני קיוויתי שייתן הסברים מקיפים יותר למי שיחליף אותו בתפקיד בבוא היום.
"אז זה מה שהשאיר אותך כאן כל השנים? התפקיד? החובה?"
"כן. אבל גם..." הוא הביט החוצה דרך החלונות הגדולים אל המרחב הכחול. "אתה רואה את התמונה על הקיר שם?"
הסתכלתי מסביבי וראיתי תמונה קטנה בשחור-לבן שנחה בתוך מסגרת פשוטה ומאובקת. הלכתי והסתכלתי בה מקרוב. נראתה בה אישה צעירה ונאה, לבושה בשמלה מיושנת, יושבת על כסא במסעדה ריקה ומחייכת אל המצלמה. על השולחן מולה ניצבה כוס משקה חצי-מלאה וצלחת ריקה.
"הבת שלך?" שאלתי והבטתי בו. הוא המשיך להביט החוצה, כשידיו נתונות בכיסי המעיל.
"אשתי," הוא אמר בעצב, ועצר לכמה רגעים. הזכרונות דקרו אותו, אבל הוא בכל זאת החליט לשתף אותי. "מריה ואני גדלנו ביחד בשכונת סן-ויצ'נזו, כמה בתים אחד מהשניה, הרבה לפני שהכביש המהיר עבר שם. תמיד אהבתי אותה, ומאיזושהי סיבה שלעולם לא אבין, גם היא אהבה אותי. התחתנו ברגע שיכולנו, בגיל שמונה-עשרה, ועברנו לדירה קטנטונת בלב העיר. עבדנו איפה שיכולנו וחסכנו פֶּסֶטָה פה ופסטה שם כדי שנוכל להקים משפחה ולקיים אותה. היינו מאושרים.
"אבל לגורל היו תכניות אחרות בשבילנו. תוך כמה שנים מריה חלתה, ולא היה לנו כסף לטיפולים יקרים. לא שזה היה משנה, אנחנו מדברים על תחילת שנות השישים, והרפואה הטובה ביותר של אותם הימים נראית כמו רפואת אליל בימינו. עד שהרופאים הבינו שמדובר בסרטן, כבר היה מאוחר מדי. מריה מתה בגיל עשרים-ושלוש, והותירה אותי אלמן צעיר עם לב שבור."
חשבתי שהוא יפסיק, אולי יזיל דמעה, אבל כנראה שבששת העשורים שעברו כבר נגמרו לו הדמעות. הוא המשיך בדיבור איטי ומדוד.
"היא ביקשה שאפזר את האפר שלה כאן, במקום שהיא כל-כך אהבה. היינו באים הנה בסופי שבוע, יושבים על הספסלים, מביטים באופק הכחול, אוכלים כריך ומדברים על העתיד. באתי הנה עם כמה ידידים ובני משפחה, וביחד מילאנו את הבקשה האחרונה שלה. האפר שלה הסתחרר ברוח והתפזר לכל הכיוונים כמו עשן שמתפוגג.
"בחודשים שאחרי, המשכתי לבוא לכאן כל יום ראשון. הבאתי פרחים, דיברתי אליה, בכיתי. חשבתי שעם הזמן אני אתחיל להחלים מהמכה האיומה שהנחיתו עלי החיים, אבל החור במרכז הנשמה שלי סירב להירפא.
"ואז ראיתי מודעת דרושים. שומר המגדלור הקודם פרש מהתפקיד, והמועצה חיפשה מחליף. לא יודע למה עניתי למודעה, הרי לא ידעתי כלום על העבודה הזאת, אבל איכשהו התקבלתי. עברתי הנה, התחלתי לתחזק את המגדלור, והרגשתי שמריה נמצאת כאן, מסביב, באוויר, באוקיינוס, באבנים של המגדלור. ידעתי שאני לא יכול לעזוב את המקום הזה יותר. זה היה בשנת 1964."
הוא המשיך ובהה בנוף, ואז ברגע אחד ניער את ראשו וחזר להווה. הוא הפנה אלי את פניו, והמבט הזועף חזר לעיניו.
"טוב, יש לי כאן עבודה לעשות. אתה יודע את הדרך החוצה," אמר ושלף ארגז כלים מארונית קטנה. זו היתה דרכו לרמוז לי בעדינות שהראיון הסתיים, ושאעזוב אותו במנוחה. לחצתי את ידו והודיתי לו על הזמן שהקדיש לי.
בדרך למטה עצרתי במרפסת והשקפתי. האופק, שמגובה הקרקע נראה רחוק, נדמה מכאן ממש בלתי-מושג, וצבע הים נראה אפילו כהה ומסוכן יותר. הגלים באו על הסלעים כמו חבורת בריונים, אשר שורקים מנגינה עליזה כשהם באים אל קורבנם התמים עם ידיים מאחורי הגב, ועושים מאמץ לתת לו חיוך מרגיע מאוזן לאוזן.
וגם עם תחושת אי-הנוחות הזו, חלחלה בי תחושה מנחמת. באדווה שעל הגלים נמצאת גם דרישת שלום שמוסרת מריה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה