אקטואליה 18/6 (חלק ב')

[חלק א']
ערב יום האישה הבינלאומי נפל באופן סימבולי על 7/3 ערב פורים (הזכרו בסיפורה של ושתי, הפמיניסטית הראשונה). באותו בוקר אמא שלי הגיעה אלינו ולקחה איתה את כרמל בחזרה לחיפה (הגן היה בחופש, כמו כל מערכת החינוך), במטרה שכרמל תישן שם באותו ערב. כאמור בחלק א', באותו ערב הלכתי להופעה, ולמחרת לקחתי יום בחירה ונסענו עם רעות לחיפה. כרמל (עם התחפושת של אורורה) ביקרה באירועי פורים בחיפה, למרות הקור ששרר, ומאוד נהנתה.
כשבועיים מאוחר יותר, ב 21/3, הלכתי להופעת ההשקה המיוחדת של אלבומו החדש והמצוין של איתי פרל, "מסע בלוז", שנערכה ב"בארבי" בת"א. לפני ההופעה קניתי את אלבום הבכורה שלו וכמובן גם את האלבום החדש (את "מים מתחת לגשר" והאלבום המשותף עם דנה ברגר הצלחתי לקנות בפורים בחיפה, כשבמקרה עברתי דרך חנות של "התו השמיני"). באלבום תשעה שירים, ובכל אחד משתתף גיטריסט סולן אורח, ביניהם אדם בן-אמיתי, תמר אייזנמן, עוזי "רמירז" פיינרמן, אביב בן-עזרא, דויד פרץ ועוד. חוט השני שעובר דרך האלבום כולו הוא כמובן רוח הבלוז, והמילים לשירים בהתאם, מבטאים נאמנה את רוח המיאוס והמחאה של הקיץ שעבר. ההופעה היתה בהרכב מלא: איתי עם גיטרה, איתמר גרוס על הקלידים, שתי זמרות ליווי, גיא תובל על הבס, מתן אפרת על התופים, יאיר סלוצקי עם הטרומבון מדי פעם, וכמובן הסולנים האורחים בכל שיר. הם ביצעו את כל שירי האלבום, ועוד שירים מהאלבומים הקודמים של איתי, והם נתנו בראש במלוא מובן המילה. היו שם אנרגיות מטורפות על הבמה, כאלה שלא רואים הרבה בהופעות של אמני אינדי, וזו ללא ספק אחת ההופעות היותר מהנות שראיתי. אפילו דנה ברגר הפציעה בהדרן כדי לשיר שיר אחד עם כולם. כרגיל, מי שרוצה לקרוא ולראות עוד, מוזמן לסור לבלוג של יובל אראל.
בשבת 31/3 נסענו לחגוג יום הולדת 5 ליהלי באותה חורשה בה חגגנו לה (ולשקד) בעבר. היו שם כל המכרים והקרובים, וכמובן שהתפריט המוכר והאהוב לא אכזב. כרמל מצאה תעסוקה ליד שולחן היצירה ובגן השעשועים, ומיקה ישבה עם רעות הקטנטונת. היה נחמד, ואחרי הבלגן המשכנו לחיפה כדי לנוח קצת, ואז הביתה.
בשישי 6/4, ערב פסח, נסענו שוב לחיפה. הקפדנו להגיע בצהרים, כדי להקדים את הפקקים המסורתיים, וטוב עשינו. לקראת ערב הגיע הדוד שלי אביב עם אשתו איילה והבנות דניאל ונוגה, וקיימנו את מילות השיר - "אביב הגיע, פסח בא". ערכנו סדר פסח כהלכתנו (קוראים בהילוך רביעי עד האוכל, ואחרי האוכל לאף אחד אין כח אפילו להרים את ההגדה), והיה ערב די נחמד.
כרמל נשארה לישון בחיפה, ולמחרת אבא שלי הביא אותה לדליה, להתארח אצל תמר, שהביאה אותה ביום ראשון בחזרה הביתה (חופש פסח, הזדמנות לכרמל לבלות זמן איכות עם הסבים). מיקה ואני, יחד עם רעות, עשינו שטות ויצאנו הביתה בסביבות השעה 23:00, יחד עם כל עם ישראל. לא אכביר במילים, אבל הגענו הביתה רק אחרי 1:00, עייפים ומרוטים. לקח לבאות: לא לנסוע הביתה אחרי הסדר, בשום מצב. עדיף לישון בתעלת ניקוז בצד הדרך מאשר להתקדם ב-8 קמ"ש כדי לעבור את ה-10 ק"מ שלפני צומת בני-דרור.
בשבת, בהיותנו זוג עם תינוקת אחת (לפחות באופן זמני), הרשנו לעצמנו קצת זמן איכות. הזמנו את הילה לעשות בייביסיטר לרעות, ויצאנו לראות סרט בקולנוע. ראינו את הגרסא החדשה והתלת-מימדית של "טיטאניק", סרט שנועד למסך הגדול. מיקה ראתה את הסרט עשרות פעמים עד היום, ועדיין נהנית ממנו. עבורי זו היתה פעם ראשונה שראיתי אותו בקולנוע, ואני נהניתי מהאספקט הויזואלי המרשים שלו. עד כמה שהיה לנו דייט מהנה, אין באפשרותנו לחזור עליו לעתים תכופות. חישוב זריז מראה שהעלות של יציאה כזו מגיע בקלות ל-250 ש"ח, עם העלות של הבייביסיטר, הדלק, הכרטיסים היקרים וכמובן הפופקורן. אאוץ'.

אקטואליה 13/6 (חלק א')

בשבת 21/1 הגיעה פרידה לביקור אצלנו, יחד עם תמר ודנה, כדי לראות את הנינה הטריה ואת הנכדה העייפה. היה מאוד נחמד לראות את כולם, וכמובן שגם טעים, אבל על השמחה העיבה תחושה שפרידה אינה במיטבה. מאז מותו של אלידע, לפני יותר משנתיים, נראתה פרידה כמי שאיבדה את מטרתה בחיים, והזקנה קפצה עליה, כמו שנאמר. בחודשים האחרונים התגלה אצלה סרטן, והטיפולים גבו ממנה מחיר פיזי ונפשי כבד. על אף זאת, היא השתדלה להיות פעילה ולדבר איתנו בעניין רב.

ביומולדת של אבא, שחל בשישי 27/1, לקחתי את כרמל מהגן תחת מטריה וביחד נסענו באוטובוס לחיפה. יחד עם ההורים נסענו אחה"צ לרמת ישי כדי להשתתף במסיבת יום ההולדת העשירי של אופיר - ציון דרך חשוב ביותר. המסיבה נערכה במקלט של המתנ"ס המקומי, וכלל ממתקים, משחקי חברה, ממתקים, עוגה, ממתקים, עמדות איפור, ממתקים, עמדות יצירה, ממתקים ועמדת צילום. אה, כן, ושתיה. ממותקת ברובה.

לאחר החגיגה, ולאחר שכולם נתנו כתף בסידור הבלגן שאחרי, נסענו למסעדה בנהלל כדי לחגוג בחוג המשפחה המורחבת את שני ימי ההולדת (כי לא אכלנו מספיק במסיבה...). המקום די צפוף ורועש, המנות סבירות אך יקרות, אבל הוא נחשב ליוקרתי באזור, כנראה מחוסר אלטרנטיבות ראויות. אגב, יהלי גנבה את ההצגה כשנפלה לה שן ראשונה :-)

למחרת מיקה הגיעה ברכב עם רעות ובילינו את היום אצל ההורים, מנסים לעכל את אירועי ליל אמש, תוך כדי התמודדות עם האירוח הקולינרי הידוע של אמא שלי. המשימה לא היתה קלה, אבל עמדנו בה בכבוד, ובערב חזרנו הביתה עייפים אך לגמרי לא רעבים.

לאחר שרשרת של בעיות מכניות וחשמליות בחודשים שאירעו בחודשים שלפני הלידה, החלטנו סופית למכור את הגרוטאה של מיקה. הדפסתי שלט ותליתי באוטו, ובמקביל פרסמתי מודעות בלוחות באינטרנט. התלבטתי בין קניית רכב קטן חלופי לבין רשיון על דו-גלגלי וקניית אופנוע. השיקולים בעד האופנוע היו פשוטים וברורים: עולה פחות לקנות ולהחזיק, חוסך פקקים, אין בעיות חניה. מצד שני, בהפרש של מספר שבועות שמעתי על שלוש תאונות לשלושה רוכבי אופנוע שאני מכיר, כולם נהגים זהירים ואחראים. החלטתי שהבטיחות יותר חשובה לי, והתחלתי לשקול רכבים קטנים.

האפשרות הראשונה ששקלתי ברצינות היא טויוטה יאריס, שהוא דגם קטן ומאוד חסכוני. קשה למצוא רכב משומש כזה במחיר נמוך, מפני שהוא שומר על ערכו לאורך שנים. מצאתי רכב למכירה בהוד השרון, אוטומטי, מודל 2003 עם 160,000 ק"מ, ולא זול במיוחד. לקחתי אותו לבדיקה וכבר רציתי לסגור עם בעליו, אבל לבסוף נמלכתי בדעתי. הרכב די ישן, עם קילומטראז' גבוה, ומעבר לפינה כנראה שיצטרך טיפול מסיבי, וכל זה לא הוריד את מחירו מספיק כדי להיות אטרקטיבי.

המשכתי לעיין בלוחות המודעות ונזכרתי שגיר ידני חסכוני יותר בדלק וגם מוזיל את מחיר הדגם. חיפשתי ומצאתי פולקסווגן פולו מודל 2008, עם קילומטראז' קצת גבוה, אבל במצב מצוין. ביום רביעי 7/3 קניתי את האוטו (בהפחתה מסוימת מהמחירון), וכעת הוא משמש אותי לנסיעות לעבודה וחזרה. מיקה ניסתה לנהוג עליו פעם אחת מאז, אבל היא לא ממש זוכרת איך נוהגים על הילוכים (מאז שהיא הוציאה רשיון ב2005 היא לא נגעה בהילוכים), אז עד שהיא תקח שיעור רענון, אני הנהג היחיד באוטו.

שבוע אחר כך התקשר מישהו שראה את המודעה בגרוטאה והציע 2000 שקל תמורתה, שזה יפה מאוד יחסית למחירים המגוחכים שהציעו אחרים (המחירון הוא בסביבות ה-3000, וקיבלתי גם הצעות תלת-ספרתיות ומעליבות במיוחד). במקרה יצא שמיכל הדלק היה מלא, אז שכנעתי אותו שגם זה שווה משהו, והוא הסכים להוסיף עוד קצת. נפגשנו, הוא נהג קצת על האוטו, העברנו בעלות והכל בא על מקומו בשלום.

בשלישי 27/2 התקיים מפגש של פורום איה כורם. המפגש התרחש בבי"ס למוזיקה בת"א בשעות אחה"צ. הגיעו מעט אנשים, יחסית, אבל איה הביאה איתה את אדם, והם ביצעו עבורנו כמה שירים, ביניהם טעימות מוקדמות של שירים מהמופע המיוחד (ועליו בהמשך). השירים לוו בשיחה, שאיכשהו נסובה בעיקר סביב ילדים (אני סיפרתי על רעות, ומשם זה התגלגל). היה ארוע קטן וצנוע, אבל מאוד כיף מבחינתי. איה אפילו הביאה הפתעה קטנה לכולנו: דיסק עם שירים שהתפזרו, קאברים שהיא ביצעה בשנים האחרונות. מקסימה כתמיד :-)

שבוע אחר כך, ביום שקניתי את הפולו, סחבתי את לון לבוא איתי למופע של איה בתמונע. זה היה ערב יום האישה הבינלאומי, ואיה העלתה מופע מיוחד בשם "אשה אחת ששרה", בו ביצעה קאברים לשירים של זמרות וכותבות שהשפיעו עליה מוזיקלית. כמה שבועות קודם לכן היא צייצה בטוויטר שאלה כללית לגבי רעיונות לשירים של כותבות, ואני באינסטינקט נתתי לה לינק לשיר "The Queen And The Soldier" של סוזאן וגה. במופע היא סיפרה ש"מישהו" בטוויטר הזכיר לה את סוזאן וגה בדיוק ברגע שהיא היתה צריכה את התזכורת, ואז נתנה ביצוע נהדר לשיר "Small Blue Thing":

המופע היה אמור להיות חד-פעמי, אבל היא, אדם ומתן אפרת כל כך נהנו לבצע את השירים בו שהם העלו אותו עוד כמה פעמים, ובשלישי שעבר 5/6 יצא לי להגיע להופעה האחרונה בהחלט, שנערכה באוזןבר בת"א (שם צולם הסרטון לעיל). הקהל לא יודע מה הוא מפספס, והיה קצת עצוב לראות שם קהל של 20 איש (לא שהמקום יכול להכיל הרבה יותר...), ובכל זאת היתה הופעה נהדרת. אחרי ההופעה עזרתי קצת ועמדתי בדוכן מכירת הדיסקים בזמן שאדם ארגן את הדברים, ואח"כ כמובן באתי להגיד שלום גם לאיה. אחרי שלושה חודשים שלא ראיתי אותה או את אדם, הרגשתי כאילו אני נפגש עם מכרים ותיקים.

[חלק ב']

רעות (חלק ב')

בשבוע של הלידה מיקה היתה במחלקת יולדות, רעות במחלקת ילודים, ואני עם כרמל תיזזנו בין הבית, הגן וביה"ח. השתדלתי לשמור על השגרה של כרמל כמה שיותר, והיא מצידה הפגינה בגרות מעוררת התפעלות כשקיבלה את התינוקת החדשה באיפוק מסוים ובחשדנות לא קטנה. ניכר בה שהיא לא בדיוק הבינה מי היצור החדש שמחובר לאמא שלה ומתי הוא מסתלק, ועד עכשיו היא נעה בין אהבה ללא גבולות לרעות (לפעמים יתר על המידה...) לבין הוצאת תסכולים עליה במקום עלינו. בכל מקרה, באותם ימים ראשונים היא יותר התעניינה בשאלה מתי אמא חוזרת הביתה מאשר בתינוקת החדשה. באותו שישי לקחתי את כרמל לחיפה לארוחת ערב, בעוד מיקה אוספת כוחות ומתכוננת לשחרור. שלושה ימים אחרי הלידה, מיקה כבר היתה ניידת בכוחות עצמה, והיא כבר החלה לטפל ברעות רוב שעות היממה.

במהלך ימי האשפוז הגיעו לבקר רשימה ארוכה של בני משפחה וחברים, קרובים ורחוקים, וכולם כמובן התפעלו מרעות המושלמת וכרמל שגדלה מאוד (בלי שאנחנו נשים לב, כמובן). קיבלנו מתנות נדיבות ורבות וראינו גם אנשים שלא ראינו זמן רב. הקרבה לביה"ח (200 מטר מהבית!) אפשרה לי לעשות שליחויות בשביל מיקה, לנהל את הלו"ז של כרמל ולא לדאוג לענייני חניה מיותרים - יתרון שבשבילו היה שווה לשכור את הדירה ;-)

בשבת באנו לבית החולים עם העגלה ועזרנו למיקה לארגן את הדברים ולעשות את המסע הקצר הביתה. את הבירוקרטיה של משרד הפנים ובית החולים דאגו האחיות שמיקה תבצע יום קודם, וכך השחרור היה מהיר ויעיל. כמובן שמיד נכנסנו למצב-תינוקת: חימום תמידי של הבית (שני רדיאטורים על עוצמה מירבית, 24 שעות ביממה), פינת מיבש בקבוקים-מטרנה-מחמם בקבוקים על השיש, תאורת לילה גם בחדר שלנו (בשלב זה רעות ישנה איתנו, כמובן) ומיקה ללא יום או לילה. למזלי הרב, מיקה מקבלת את התפקיד האמהי באהבה והבנה וחוסכת ממני את הקימה באמצע הלילה :-)

אגב החימום הבלתי פוסק, למחרת היום בבוקר קפץ הפקק בבית בגלל שקע דפוק שקיצר, ועם תינוקת בת חמישה ימים זה לא כיף, במיוחד שהדירה שלנו עשויה קרטון כשזה נוגע לבידוד בחורף. דיברנו עם בעל הבית, אבל לא היה לו מענה מספק לאותו רגע. הזמנו חשמלאי בעצמנו, וכאן המקום לפרגן ליוסף הירשברג, שהגיע במהירות, החליף את השקע במקצועיות ובאדיבות, ולקח מחיר סביר ביותר.

כך החלה "חופשת" הלידה של מיקה, שלושה וחצי חודשים של עייפות כרונית, התמוגגות על הפלא הקטן והמתוק, נסיון לתמרן בין הטיפול בכרמל ורעות, משברים קטנים ושמחה גדולה. כמובן שבשבועות הראשונים בקושי יצאנו מהבית, מחמת החורף הקר, וכשבכל זאת רעות נחשפה קצת לאוויר הצח היא נעטפה כמו חבילה עדינה מאוד. המשפחה באה לבקר ועזרה עד כמה שיכלה (בכל זאת, המרחק).

אמא שלי הגדילה ועשתה, ובאה אלינו במהלך חופשת הלידה פעם בשבוע-שבועיים באוטובוס באמצע השבוע ליום שלם, כדי להיות עם רעות ולשחרר את מיקה לנוח או ללכת לחדר הכושר. כמו שהיא עצמה הגדירה את המצב, זו הנכדה הראשונה שהיא באמת נהנית ממנה, עכשיו שפרשה לגמלאות.