יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

22/9/04 - Flagg Ranch


הבוקר בג'קסון הראו כל השלטים האלקטרוניים 32 מעלות, שזה 0 בצלזיוס. הלכנו בקור המקפיא למסעדה לא רחוק מהמוטל כדי לאכול ארוחת בוקר בסגנון בופה (חביתה עם בייקון, פנקייקים, לחמניות) עם שוקו חם. השוקו היה טוב, היתר לא משהו.

יצאנו אל הפארק עצמו. בכניסה קנינו מנוי שנתי לכל הפארקים בארה"ב כי עשינו חישוב שזה יוצא יותר משתלם מלשלם כניסה ב-4 פארקים. מזג האוויר היום היה מאוד מעונן, כשענן כבד יושב על הפסגות של רכס הרי Teton. חבל, כי רק אתמול היתה ראות פנטסטית, ובסוף השבוע צפוי להתבהר. הנוף עדיין היה מהמם, ואני מקוה שהתמונות יצאו בסדר ויעשו צדק עם הנוף.

הגענו לאגם Jenny וחנינו שם. קנינו כובע צמר (בנוסף לכפפות שקנינו בג'קסון) ושטנו בסירה לצד השני של האגם. שם הלכנו מסלול של 4-5 ק"מ שלקח אותנו למפלים הנסתרים של הנחל שנשפך לאגם, וגם לנקודת תצפית מדהימה על האגם בשם Inspiration Point. משם חזרנו חזרה למעגן הסירות והקפנו את האגם לאורך החוף חזרה למקום בו חנינו. כל הטיול ירד עלינו שלג דקיק, שזה היה ממש יפה וגם מוזר (שלג? בספטמבר?). בנקודות מסוימות בטיול עצרתי, הסתכלתי על השלג ושמעתי את השקט המוחלט. זו היתה פשוט חוויה רוחנית.

המשכנו צפונה לאזור Signal Mountain כדי לאכול שם צהריים (השעה היתה כבר כמעט 15:00). אכלנו המבורגרים עם גבינה בלחמניה, עם צ'יפס בצד. דומה לתפריט של מזללות, אבל כל כך שונה בטעם ובאיכות האוכל! השירות היה קצת איטי, מה שכן.

המשכנו לאזור Colter Bay כדי לראות את המקום, שיושב על שפת אגם ג'קסון. לתדהמתנו גילינו שהאגם כמעט יבש לחלוטין, עם שלוליות ענקיות פה ושם. המקום נראה כאילו היה אתר נופש עזוב. במרינה הרציפים נחים על קרקעית האגם, שם צומח עשב פראי והברבורים מחפשים לשווא את הדגים בין העשבים.

ויתרנו על המסלול באזור והגענו הנה, Flagg Ranch. זוהי חווה לאורחים, שבעבר היתה מוצב של חיל הפרשים בילוסטון, והיום זוהי אכסניה המציעה פעילויות באזור (שייט, רכיבת סוסים, סקי). מכיוון שזו האכסניה היחידה באזור כולו, הם מרשים לעצמם לקחת 145$ ללילה, לפני מס! אני נדהמתי לשמוע, ובלית ברירה הסכמתי למחיר המופקע. חדר הוא רבע ביתן, ובו 2 מיטות. אין טלויזיה, החדר לא נקי ומצוחצח, המיזוג פה קצת מקרטע והמקלחת זקוקה לעדכון. וכל זה במחיר גבוה ממה ששילמנו על החדר בלב מנהטן! חוצפה של אנשים.

מחר נראה את חלקו הראשון של ילוסטון, וסביר להניח שנצטרך לישון בעוד אכסניה פשוטה ויקרה.

[הבא]

יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

אקטואליה 30/8 (חלק ב)


באותו יום בו נסעתי להופעה של אהוד בנאי, הקימה בחורה בשם דפני ליף אוהל בשדרות רוטשילד בת"א, במחאה על מחירי הדיור הלא-שפויים-בעליל בארץ. בעקבות פרסום הדבר בפייסבוק הוקם מאהל מחאה שלם, שהלך והתפשט עד שכיסה את כל השדרה הארוכה. מאהלים נוספים הוקמו בכל פינות הארץ, ולאחר מאבקי הקוטג' והדלק האחרונים ניצת ניצוץ של מחאה חברתית רחבת-היקף. המשפט "העם דורש צדק חברתי" הפך לזעקה בפי מאות אלפים בהפגנות ענק, שלא נראו כמותן עשרות בשנים. מדי מוצ"ש יוצאים לרחובות אלפים בכל פינות הארץ, וזועקים את המיאוס מהשיטה הכלכלית הפושה בארצנו, של קפיטליזם חזירי, של העדפת בעלי ההון, של מונופולים וקרטלים, של מגדלי יוקרה וראוותנות אל מול הרוב המוחלט של העם שאינו גומר את החודש. הסתכלתי ואני עדיין מסתכל בהשתאות על ההמונים, שעד כה היו רוב דומם, נאנקים תחת קשיי היומיום, שקמו וגילו שיש כח באחדות, ושהערבות ההדדית יכולה לשנות סדרי עולם. לרגעים נדמה שחלוצי הקיבוצים קמו לתחייה והסוציאליזם שלמדתי עליו בתנועה, שנדמה שנגוז מהעולם לפני שנים, התעורר משינה עמוקה בה היה נתון. במיוחד ריגשו אותי המראות של נהרות אדם השוטפים את רחובות ת"א המהבילה, ואותם אנשים שלראשונה בחייהם פוקחים עיניים למציאות הכלכלית האמיתית שסביבם, ומרימים את ראשם מעל לצרות היומיום, ובמיוחד מעל לספין הבטחון האינסופי. בהזדמנות זו, אם מישהו מהקוראים עדיין לא ראה את הרצאתו המאלפת של ד"ר ירון זליכה ביוטיוב, פנו לעצמכם שעה וחצי וצפו. לא תצטערו.
אני איש היי-טק, ומיקה ואני מרוויחים ביחד לא רע. כל חודש אנחנו חוסכים כמה אלפי שקלים מתוך ההכנסות שלנו, ויש לנו חסכונות וקרנות השתלמות למקרה הצורך. עם כל זאת, במצב של היום אין לנו יכולת להגיע אפילו לסכום ההתחלתי הדרוש למשכנתא. המחאה הזו היא גם שלי, ואני תומך בה בלב שלם (ובכסף), גם אם איני יכול לתרום לה מזמני.

בד בבד עם תחילת המחאה התחיל לחץ גבוה מהרגיל בעבודה, וכמות שעות העבודה שלי עלתה בצורה פתאומית. שבוע עבודה של 55 שעות הפך לשגרה מאז אמצע יולי, והדבר נותן את אותותיו; בתשעה באב, למשל, רציתי לקחת יום בחירה, ולא יכולתי בגלל כמות העבודה.
אני מרגיש רוב הזמן עייף, נפשית אם לא פיזית, ויש ימים בהם אני צריך להשקיע מאמץ ניכר כדי להתרכז בעבודה, בין העייפות והסחות הדעת באופן-ספייס במשרד. אני משחרר קיטור בעיקר דרך פרסום סטטוסים בפייסבוק וטוויטר. אנשים כבר שמו לב ושאלו אם זה רציני, ואני מתחיל לחשוב שאולי כדאי לי להתייעץ עם מישהו שיודע לאבחן עייפות כרונית.

בשישי 12/8 נסענו לקיבוץ כדי לחגוג את ימי ההולדת של רביב ותמר בפורום משפחתי רחב. לצורך העניין ערכנו ארוחה חלבית משובחת ומגוונת ביקב של הקיבוץ (שהיה פעם הגן של דנה). כרמל לא כ"כ התעניינה באוכל, ולכן ליויתי אותה לגן המשחקים הקרוב. היא שיחקה בצעצועים ומתקנים, ואני ישבתי ונהניתי מאוויר ההרים הנעים. בכל אותו יום הייתי עייף, אבל אחרי המנוחה בגן השעשועים חזרה אלי קצת אנרגיה ואפילו הייתי מספיק ערני כדי לנהוג הביתה.

למחרת אחה"צ נסענו לבקר את יפעת ודורון בביתם החדש בנתניה. הם עברו לדירה יותר גדולה, יותר חדשה ובמיקום יותר טוב, והכל תמורת אותו שכ"ד. קשקשנו קצת וירדנו עם הילדות (אביב כבר אוטוטו בת 3... איך הזמן עף. זה אומר שכרמל עוד מעט בת 4!) לגינה הסמוכה. בסה"כ אין יותר מדי חידושים, אבל הרבה זמן לא נפגשנו מפאת המרחק, והיה נחמד מאוד.

יום המחרת, ראשון, היה יום מחוק. נאבקתי כל היום להתרכז (ועוד היתה לי ישיבת תכנון דו-שבועית באותו בוקר), ולבסוף הרמתי ידיים אחה"צ ויצאתי יחסית-מוקדם מהמשרד. לאחר קניות בסופר חזרתי הביתה, הספקתי להשיב את כרמל וחצי שעה אח"כ כבר הייתי במיטה בעצמי. ישנתי 9 שעות רצוף וקמתי כמו חדש, עם אנרגיות שלא זכורות לי מזה הרבה זמן. זה לא החזיק יותר מיום-יומיים, אבל זה בהחלט היה נחוץ.

בחמישי 18/8 הבאתי את הגרוטאה של מיקה לטיפול לפני טסט. כשהתקשרתי יום לפני כן לשאול אם יש טעם להגיע, אמרו לי שחבל ושעדיף לקבוע תור למחרת בבוקר. זה לא מנע מהטיפול להתמשך עד הצהריים ולעלות כמו אגרת הרישוי. החליפו רפידות בלם, מסנן שמן, צינור דלק ונתנו אישור בלמים. אני מבחינתי הלכתי וישבתי בבית קפה סמוך, התחברתי לרשת של המשרד והצלחתי לעבוד שעתיים-שלוש מתוך אותו חצי יום. זה עדיין הרגז אותי.
לשם השוואה, שלשום הבאתי את הפריוס לבדיקה במוסך של טויוטה בהרצליה. הרימו את האוטו, הסתכלו מלמטה, הורידו והחזירו לי את המפתחות. לא לקחו שקל ונסעתי משם שמח וטוב לב. נכון שההשוואה בין הרכבים חוטאת למציאות, אבל קנה המידה מעצבן. אגב, אתמול העברתי את הפריוס טסט בקלות מפתיעה.

באמצע החודש כרמל יצאה לחופש, ובעצם נפרדה מהגן בהוד השרון, אליו הלכה במשך שנתיים. אנחנו מבחינתנו היינו משאירים אותה באותו גן עוד שנה, מכיוון שאנחנו אוהבים את הצוות של טלי הגננת ולמחיר אין תחרות. הבעיה היא שאף אחד מהחברים של כרמל לא נשאר בגן לשנה הבאה, וכנראה שהגיע הזמן לגן עירוני. בינתיים, עד שתתחיל שנת הלימודים, עשינו סידור עם ההורים של זוהר, חברתה הטובה של כרמל, ושכרנו את אחת הסייעות מהגן כשמרטפית משותפת. היא לוקחת את הילדות לג'ימבורי, לגני שעשועים ואפילו לסרט בקולנוע (נסיון חביב שצלח רק בחלקו).
ביום חמישי הקרוב נלווה את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק הליכה מהבית. בגן החדש יום הלימודים מעט קצר יותר, אבל זה לא יפריע לשגרה של מיקה או שלי. נצטרך להביא לכרמל כריך כל יום, וישנו צוות נפרד לאחה"צ, וזו בעצם מערכת החינוך הממלכתית, אליה תשתייך כרמל במשך 14 השנים הקרובות. מה שכן, היא תצטרך להחליף גן בשנה הבאה, מכיוון שזה אינו גן חובה.

בשבת לפני 10 ימים נסענו לת"א כדי לבקר את נינה ונועם בנווה צדק. הגענו מוקדם ועשינו טיול רגלי לשדרות רוטשילד, כדי לראות סופסוף את מאהל המחאה המפורסם במו עינינו, וחזרנו בחזרה כדי לאכול צהריים. היה ביקור לא ארוך, אבל נחמד מאוד.

בשני שעבר, כאמור, מיקה עברה בדיקת מי שפיר. כיוון ולאחר הבדיקה יש צורך במנוחה מוחלטת, תיאמנו עם ההורים שלי שכרמל תהיה אצלם שני לילות. בשני בבוקר אבא הגיע אלינו ואסף את כרמל, ואני נסעתי עם מיקה לבדיקה בבי"ח (סליחה, מרכז רפואי) אסותא ברמת החי"ל בת"א. הבדיקה היתה קצרה ומקצועית ביותר, וחיטוי המקום ארך יותר זמן משאיבת מי השפיר. מה שכן, מכיוון שהבדיקה נעשתה באופן פרטי (תור של הרגע האחרון), היא עלתה כמו שכ"ד. לפחות הביטוח הרפואי אמור להחזיר לנו חלק ניכר מההוצאה.
לאחר הבדיקה הבאתי את מיקה הביתה והיא שכבה במיטה או בסלון ואני שירתתי אותה. למחרת היא כבר הסתובבה בבית בלעדיי וביום השני לאחר הבדיקה היא כבר יצאה מהבית (עדיין לא לעבודה). באותם יומיים וחצי, בהם כרמל עשתה חיים אצל ההורים בחיפה, היה לנו מוזר להיות שוב זוג בבית ללא ילדים. ברביעי אחה"צ יצאתי מהעבודה, נסעתי לחיפה והבאתי את כרמל הביתה כשהיא כבר ישנה.

היום הגעתי לעבודה בבוקר וגיליתי שאין חשמל (חוץ ממערכות חירום). כנראה מדובר בתיקון חירום, אבל משמעות הדבר היא השבתה מוחלטת של המשרד. ירדתי לבית קפה סמוך משופע חשמל וטינטרנט אלחוטי, ואני יושב כאן כבר יותר מ-3 שעות עם המחשב הנייד. זו הסיבה היחידה שמצאתי זמן בכל ההמולה של חיי לשבת ולנסח את רשומת האקטואליה הזו. תודתי לחברת החשמל.

ומה הלאה? בעוד שלושה שבועות יש לי שוב מילואים, הפעם לארבעה ימים תמימים. זה יביא את סך ימי המילואים שלי השנה למספר דו-ספרתי, ועוד היד נטויה. בסוף החודש נגמרת השנה העברית ומתחילה אחת חדשה. עוד לפני כן אני מקווה למצוא הזדמנות לראות הופעה של איה כורם החודש. וזהו.

אקטואליה 30/8 (חלק א')

חודשיים לא פשוטים עברו על כוחותינו. יולי השנה היה חם, לח ודביק אפילו יותר מבשנה שעברה ואוגוסט לא אכזב גם הוא. עומס העבודה גדול מתמיד, ועם זאת היתה תקופה מלאה מוזיקה וחידושים.

בשישי 1/7 נסעתי עם לון ודינה להופעה של סוויד בגני התערוכה, שם פגשנו זוג חברים שלהם בשם אבי ושני. ההופעה היתה אמורה להתחיל בשעה 22:00 אבל באיחור אופנתי הלהקה עלתה לבמה (ללא מופע חימום) רק בשעה 23:00. במהלך ההופעה אמר הסולן ברט אנדרסון אולי משפט של ברכה לקהל, אבל האנרגיות המטורפות של ההופעה פיצו על הכל. ההופעה נמשכה פחות משעה וחצי, כולל הדרן בודד, וכללה שרשרת של 18 מהלהיטים הגדולים של הלהקה, מבוצעים בהתלהבות ראויה להערצה ע"י הסולן בן ה-44 וחבריו. הם באו לתת בראש, ואין ספק שהם יודעים את העבודה.
מערכת ההגברה לא היתה במיטבה, והצליל קצת צרם (גם למחרת הרגשתי צפצופים באוזניים), אבל נהניתי מההופעה כמו שלא נהניתי הרבה זמן (עם כל הכבוד להופעות של סוזאן וגה, זה סגנון שונה לחלוטין), ויצאתי ממנה צרוד מרוב שירה וצעקות. לאחר ההופעה, שהשאירה טעם של עוד, היינו כולנו מוצפים אדרנלין. החלטנו להמשיך את הערב במקום אחר, ונסענו לבית קפה ברחוב דיזנגוף בת"א. שם ישבנו, אכלנו, שתינו ודיברנו עד שעה קטנה בלילה. חזרתי הביתה לקראת 4:00, מה שקרה בפעם האחרונה אולי כשהייתי סטודנט.

בשבוע שאחרי הייתי בשלושה ימי מילואים. עוד תרגיל, זהה לקודמיו, אלא שהפעם קודמתי לתפקיד פיקודי זוטר (אולי בגלל הדרגה החדשה), לא שזה שינה משהו מהותי בחוויה. גם הפעם, כמו בפעמים קודמות, עשיתי כל מאמץ שלא לישון שם בבסיס. בבוקר הראשון נסעתי עם שני קצינים מאזור המרכז, ובאותו ערב גם חזרתי איתם. בבוקר השני נסענו שוב, אבל בערב השני החליט הקצין בעל הרכב שהוא נשאר לישון בבסיס, ואני תפסתי טרמפ עם מישהו אחר לחיפה, כדי לישון אצל ההורים. למחרת אבא הקפיץ אותי קצת אחרי 5 לפנות בוקר (או שמא לילה?) להסעה מהדר שעברה דרך הקריות והגיעה עד הבסיס, מה שאמר יום עייף במיוחד. זה לא שינה הרבה, כי התפקיד העיקרי שלי באותו יום היה לנהוג במהירות של 60 קמ"ש ברחבי הגליל והגולן.
בערב היום השלישי, לאחר ששוחררנו, נסעתי עם אלי, הקצין בעל הרכב איתו נסעתי ביום הראשון והשני, הביתה. יצאנו מהבסיס והרכב שלו התחיל להראות סימני מצוקה קלים בצורת נורות דולקות. התפללנו חזק והמשכנו בנסיעה, אבל כנראה שלא מספיק חזק, כי אחרי כמה ק"מ הרכב פשוט נכבה בזמן הנסיעה ונאלצנו לעצור בצד. בדיקה קצרה וגירוד קל בראש לא קידמו אותנו כהוא זה, אבל אחרי כמה דקות של מנוחה הרכב התניע והמשכנו לנסוע עוד כמה ק"מ, שם העניין חזר על עצמו. בשלב זה התחלנו לעשות טלפונים במטרה למצוא שירות תיקוני דרך שיוכל לחלץ אותנו, ובסופו של דבר מצאנו את השירות שהביטוח מספק. בחור נחמד ויעיל בשם סעיד הגיע אלינו, בדק את המנוע וגילה שרצועות האלטרנטור גמורות. חשבנו שמפאת השעה האוחרת, הדבר יצריך גרירה למוסך ותיקון יקר ביום המחרת, אבל 2-3 טלפונים זריזים של סעיד העלו פתרון מהיר וזול בהרבה - הבאת רצועות חדשות מכפר כנא הסמוך על המקום, ובמחיר סביר. נסע הבחור, קנה, חזר, תיקן על המקום וקיבל טיפ נדיב. המשכנו הביתה, אמנם באיחור אבל מרוצים מאוד.

באותו שישי שמתי את כרמל בגן, נסעתי לת"א לאסוף את מיקה מהעבודה וביחד הגענו למרפאה הפרטית של רופא הנשים בבני-ברק לצורך בדיקת שקיפות עורפית. הבדיקה עברה בסדר, ואין סיבות לדאגה. באותו עניין, חודש לאחר מכן מיקה עברה סקירת מערכות מתקדמת, בה למדנו שתהיה לנו עוד בת (יאי! D-: ) והיא מתפתחת בצורה מושלמת. עם זאת, בדיקת החלבון העוברי הניבה תוצאה גבולית, ולכן בשבוע שעבר מיקה עברה בדיקת מי-שפיר, והתוצאות בקרוב.

ב-11/7 חל יום הולדתה של סוזאן וגה, ובאותו יום יצא גם החלק השלישי בסדרת האלבומים Close-Up, בו היא נותנת פרשנות מחודשת לשיריה הישנים. הפעם, משום מה, האלבום זמין להורדה אך הדיסק עצמו נמכר בינתיים רק דרך אמאזון בריטניה, כך שמעריצים אמריקאים אינם יכולים לקנות אותו (אלא אם כן יזמינו וישלמו מחיר מטורף על המשלוח), אבל לישראל המשלוח סביר. הזמנתי את הדיסק בהזמנה מוקדמת וקיבלתי אותו בשבוע בו יצא. ישנם ביצועים טובים מאוד וכאלה שסתם טובים, ויש אפילו שיר חדש מתוך המופע שראיתי באפריל על קארסון מקאלרס (פרטים ביומן המסע... לכשיפורסם). מומלץ בחום!

באותו שבוע ניצלתי את המתנה שניר קנה לנו ליום הנישואין וימי ההולדת - כרטיס זוגי להופעה של אהוד בנאי באמפי שוני ליד בנימינה. מכיוון שמיקה אינה נמנית על מעריצותיו, הזמנתי את לון לבוא איתי והוא הסכים בחפץ לב. יצאתי מהעבודה קצת מוקדם וחשבתי לתומי שאסע לבנימינה, אפגש עם לון לפני ההופעה, נשב לאכול משהו ואז נגיע בניחותא. לא לקחתי בחשבון את פקקי חמישי אחה"צ... הדרך צפונה לקחה לי כמעט שעתיים. כשהגעתי כבר לא נותר זמן רב, ולכן חטפתי משהו קטן לאכול ולשתות ונסענו לאמפי.
ההופעה היתה ללא מקומות מסומנים, ואנחנו התמקמנו בשורה השניה באמצע, מקום מעולה לכל הדעות. האזור שלפני השורה הראשונה התמלא במהרה עם תחילת ההופעות בבני נוער ומעריצים שהתקבצו כדי לרקוד במרחק נגיעה מהזמר והלהקה. ההופעה עצמה היתה מצוינת, התחילה שקטה ורגועה, ועם הזמן הלך וגבר הקצב, עד שבהדרנים כל הקהל, ואנחנו איתו, היה על הרגליים. חוויה נפלאה, גם למי שאינו מעריץ מושבע.

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים