יום שני, 20 בדצמבר 2010

20/9/04 - וושינגטון DC


קמנו בבוקר בניחותא, אכלנו ארוחת בוקר בדיינר של המלון (קצת יקר אבל נחמד מאוד) ולקחנו מונית לאנדרטת לינקולן.

האנדרטה ממוקמת בקצה ה Mall, כמעט על נהר הפוטומק. האנדרטה גדולה ומרשימה, ובה פסל ענק של לינקולן, ושני הנאומים החשובים ביותר שנשא: נאום ההשבעה השני שלו ונאום גטיסברג.

מול האנדרטה נמצאת הבריכה הארוכה ששימשה רקע להפגנות הגדולות, המפורסמת מכולן היא כמובן הפגנת מיליון האיש שבראשה עמד מרטין לותר קינג ובה נשא את נאום I have a dream המפורסם.

המשכנו לאנדרטת חללי מלחמת וייטנאם. האנדרטה יפה ובנויה משני קירות שיש שחורים אשר בהם חקוקים שמותיהם של כ-50,000 אמריקאים שנהרגו במלחמה, רובם ילדים שלא הספיקו לראות כלום. האנדרטה בשיפוצים, ולכן רק אחד הקירות נגיש.

המשכנו לכיוון מזרח, עברנו את האליפסה מצידה המערבי וניסינו להגיע אל חזית הבית הלבן. שדרות פנסילבניה נמצאת כרגע בשיפוצים, ולכן נאלצנו לעקוף את הבלוק ולהגיע לככר Lafayette, משם ראינו את החזית.

משם המשכנו דרומה בצד המזרחי של האליפסה במטרה להגיע לאנדרטת וושינגטון, אבל אזור האנדרטה כולו נמצא בשיפוצים (איזו הפתעה) עד תחילת 2005. מעצבן.

החלטנו להכנס למוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית, מכיוון שהיה לנו עודף זמן. המוזיאון נוגע בכל מיני דברים, החל משמלות של הגברות הראשונות, דרך מנוע הקיטור ששינה את פני התחבורה והתעשיה, ועד הדגל המפורסם שנתן את ההשראה להמנון האמריקאי. התצוגות מענייניות, אבל לא צילמנו שום מוצג.

לאחר מכן המשכנו לארכיב הלאומי, שם מוצגים הצהרת העצמאות, החוקה האמריקאית ומגילת הזכויות (שהיא בעצם עשרת התיקונים הראשונים לחוקה), וגם מסמכים חשובים נוספים מ200 שנותיה של המדינה.

הגענו חזרה למלון, נחנו קצת ואכלנו ארוחת ערב באותו דיינר בו אכלנו ארוחת בוקר. היה נחמד וטעים, שוב, אבל עדיין טיפה יקר.

מחר בבוקר טסים מערבה, ולכן צריך לקום מוקדם.

יום שני, 6 בדצמבר 2010

אקטואליה 6/12

בשישי של אמצע נובמבר התכנסה המשפחה לחגוג את יום הולדתה של אמא במסעדת מאמא-מיה המצוינת, שפתחה סניף חדש בחיפה על חורבותיה של 'נאפולי' המיתולוגית. היינו שם 11 איש, והבלאגן הצפוי לא איחר. האוכל היה מעולה, והמסעדה שומרת בכבוד על גחלת האוכל האיטלקי הטוב מחוץ לאיטליה. לאחר מכן עברה המסיבה לבית של ההורים לקצת קינוחים והרמת כוסית, ואנחנו נאלצנו לנטוש בשלב מוקדם כדי להשכיב את כרמל לישון בבית.

למחרת בבוקר הגענו למסיבת יום ההולדת המאוחרת של אביב (של יפעת ודורון). המסיבה נדחתה בגלל לידת התינוק ניצן, ואני מניח שמעכשיו יחגגו לשניהם ביחד כל שנה. במסיבה, שנערכה בפארק הרצליה, היו חברים של יפעת ודורון וילדים מהגן של אביב. גן השעשועים בפארק שימש היטב לצורך בידור הילדים, וכמובן שהממתקים תרמו את חלקם. נהנינו מאוד, ואני התרשמתי לטובה מתפקודה של מחלקת התברואה של עיריית הרצליה. המקום נקי ומצוחצח, ועובדי העירייה עוברים בין הקבוצות השונות, מפנים שקיות אשפה מלאות ומחלקים חדשות. יישר כח!

באותו ערב נסענו לבקר אצל איילת וחמי, שאותם לא ראינו אי אילו חודשים. בתם הגדולה יעל כבר מעל גיל 4, והיא ילדה נמרצת וחייכנית, ששמחה לשחק עם כרמל. אחריהן התרוצצה גם דפנה הקטנה, בת 15 חודשים, שאינה טומנת ידה בצלחת אף היא. היה ערב מאוד נחמד, שכלל ארוחת ערב טעימה.

בחמישי האחרון של נובמבר אחותי יעל הגיעה אלינו כדי לבלות קצת זמן איכות עם מיקה וכרמל (אני עבדתי עד מאוחר, ואח"כ שיחקתי סקווש). למחרת בבוקר היא המשיכה לחברתה בהרצליה, ומיקה ואני ישבנו בבית קפה במתחם G כדי לתכנן את מסיבת יום ההולדת של כרמל, וגם קצת את הטיול המתקרב. ישבנו ודיברנו ואכלנו קצת, וזה הזכיר לנו סוג של דייט. קצת מוזר אחרי תשע שנות היכרות...

בחמישי האחרון פרצה שריפה ביערות הכרמל. מה שהתחיל כנראה כמדורה שהוזנחה במזבלה פיראטית, הפך לאסון האנושי והסביבתי החמור ביותר בתולדות המדינה. חודשים של יובש (נובמבר היה חם ושחון בצורה קיצונית, כמו 2010 כולה) ורוחות מזרחיות ליבו את הלהבות ויצרו סופת אש איומה שיצאה מהר מאוד מכלל שליטה. בנוסף, הציוד המיושן של מכבי האש והמחסור בחומרי כיבוי הביאו לכך ששירותי ההצלה הודיעו תוך מספר שעות על איבוד השליטה, מה שחייב את הרשויות לפנות בבקשת עזרה למדינות שכנות. בעזרתם של מטוסי כיבוי ענקיים ועבודה מאומצת של כל הגורמים על הקרקע, האש כובתה לבסוף אחרי יותר מ-80 שעות.
בשריפה נהרגו 42 איש, 36 מהם צוערי שב"ס באוטובוס שנלכד בלהבות, ונפצעו קשה עוד כמה, שחלקם עדיין נלחם על חייו. כ-5 מיליון עצים עלו באש, יותר מ-40000 דונם וכנראה קרוב יותר ל-50000. ישובים מסוימים נפגעו קשות (בית אורן, עין-הוד, ניר עציון, ימין אורד), ישובים נוספים ספגו נזקים קלים יותר, וכוחות הכיבוי הצליחו להרחיק את האש משכונת דניה ומטירת כרמל, אבל יותר מ-15000 איש פונו מבתיהם מחשש לחנק או גרוע מכך, ביניהם ההורים של עופר.
אני הסתכלתי בטלויזיה ובאינטרנט, המום והלום צער. הטרגדיה האנושית הכתה את כולם בהלם, אבל לא הצליחה להאפיל על האסון הסביבתי שהשחיר את ההר הירוק תמיד. שידורי החדשות שהחלו בחמישי אחה"צ נמשכו ברצף עד יום ראשון, וסביר להניח שהנושא לא ירד מהפרק עוד זמן רב. אני לא זוכר בשנים האחרונות ארוע כל כך מטלטל, שנגע בכל כך הרבה אנשים בכזו עוצמה, במיוחד בי. אולי פיגועי האחד-עשר בספטמבר.

וברקע החיים נמשכים. ביום שישי חגגנו לכרמל יום הולדת בגן, עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בדבר. הכרמל בלהבות, וכרמל חוגגת, והניגוד זועק לשמיים. לפני המסיבה בגן גם עשינו סבב קניות לקראת המסיבה של שבת, ואחרי המסיבה רצתי להסתפר. אחה"צ התארגנו ונסענו לשרון, בת דודתה של מיקה, למפגש משפחתי עם המשפחה של אהרל'ה. היו שם כ-20 איש כולל הילדים, אוכל בשפע, וקצת יותר מדי רעש לטעמי. אחרי הדלקת נרות וחילופי מתנות (חוץ מכרמל היו שם עוד שני ימי הולדת) נסענו הביתה והתמוטטנו.
למחרת בבוקר לא יכולנו לנוח גם אם רצינו. קמנו מוקדם, אני נסעתי לפארק "ארבע עונות" בהוד-השרון כדי לתפוס מקום למסיבת יום ההולדת למשפחה והחברים, וכדי להתחיל להכין דברים (שולחנות, בלונים, כסאות...). המסיבה היתה מאוד נחמדה, כאשר הילדים רצו והשתוללו והמבוגרים ישבו ואכלו. בשלב מסוים הגיעה דפנה, שמעבירה לילדי הגן סיפורים מומחזים בעזרת בובות. שכרנו אותה כדי לבדר את הילדים, ורצינו להפתיע את כרמל. ההפתעה חזרה אלינו כמו בומרנג, וכרמל נכנסה להלם והתחילה לבכות. בזמן שהילדים ישבו ונהנו לשמוע את הסיפור "מיץ פטל", כרמל נצמדה אלי על מחצלת רחוקה. אחרי שדפנה הלכה כרמל חזרה לעצמה והמשיכה לזלול ולהשתולל, ולמעשה היתה אנרגטית מאוד עד הערב. היא קיבלה המון צעצועים וספרים, ואנחנו זכינו בשאריות אוכל. אחרי הצהריים עשיתי סיבוב החזרת שולחנות מתקפלים, וכשהגעתי הביתה פשוט התמוטטתי. מזל שתמר היתה אצלנו ועזרה לטפל בכרמל.

חזרתי לעבודה ולדדליין המתקרב בשבוע הבא, לענייני היומיום (להתנתק מנטויז'ן למשל) ולדאגות הרגילות, ובכל זאת האסון בכרמל עדיין מכביד עלי. בהמשך החודש יש ליעל יום הולדת שלושים, ובחודש הבא יום הולדת לאבא, אבל כרגע רוח הנכאים עדיין מרחפת מעל כולם.

יום חמישי, 2 בדצמבר 2010

אל האופק

השנה לא חגגנו את ימי ההולדת שלי ושל מיקה, ולא את יום הנישואין. לא היה זמן, עם מעבר הדירה והכל, והחלטנו לקחת לילה בצימר מתישהו בהמשך הקיץ. הקיץ נגמר (לפחות קלנדרית), וחשבנו אולי על אחרי החגים. כשהגיעו החגים כבר היה ברור שזה לא יקרה.

התחלנו לדבר על טיול יותר רציני. שנינו בדקנו את האפשרות לחופשה ללא תשלום על מנת לקחת את כרמל לטיול ארוך, כאשר חשבנו בכיוון של 4-5 שבועות. למיקה אין בעיה לקחת חל"ת, אבל אצלי זה קצת יותר בעייתי. התייעצתי עם ראש הצוות שלי והגענו למסקנה שלפני סוף פברואר זה יהיה קשה, אבל מרץ כנראה יהיה רגוע יותר.

התקופה מכתיבה את היעד כאשר יוצאים לטיול גדול, ולכן בחנו אופציות. חצי הכדור הצפוני עדיין קר מדי כדי לטייל, מה שהשאיר את החצי הדרומי. דרום אפריקה נפסלה על הסף. דרום אמריקה היא מקום ענק, והאטרקציות רחוקות מאוד אחת מהשנייה, כך שכנראה זה לא מתאים לטיול מהסוג הזה. זה השאיר לנו את אוסטרליה או ניו-זילנד, והאחרונה היא מדינה מדהימה ולא גדולה במיוחד. התחלתי לעשות מחקר באינטרנט, וראיתי עד כמה הנופים שם באמת לא מהעולם הזה, והריר נזל על המקלדת.

כמובן שעל כל גרם של הנאה יש טון של עבודה קשה, ועל כל שבב של זיו יש מזבלה שלמה של רפש. שלושה כרטיסים לניו-זילנד (כרמל כבר צריכה כרטיס משלה...) זה סיפור של כ-$5000 עוד לפני שהתחלנו את הטיול. לטייל עם כרמל אומר לחפש רכב שכור עם מושב בטיחות תקני, לטייל לפי הלו"ז שלה, וכמובן ישנם ענייני הטיסות הארוכות והקשות (20 שעות לפחות לכל כיוון) והג'ט-לג העצבני. הניתוק מהשגרה עבור ילדה קטנה לא פשוט גם הוא, וגם אם היא תהנה מהטיול עצמו, די מהר יימאס לה והיא תרצה לחזור הביתה. בצער רב ויתרנו על הרעיון.

אחרי החגים התייעצנו עם ההורים לגבי האפשרות שניסע רק שנינו. תמר וההורים שלי הסכימו לשמור על כרמל, והזמן הטוב ביותר לשם כך הוא כנראה סביב פסח. הלך מרץ, נכנס אפריל, ואיתו אביב בחצי הכדור הצפוני וחורף בדרומי. ניו-זילנד ירדה מהפרק והתחלנו לחפש יעד חדש. לבסוף נסגרנו על החוף המזרחי של ארה"ב, שבו בקושי טיילנו בירח הדבש שלנו ב-2004 (ר' יומן מסע המתפרסם כאן). כרגע הטיול מתוכנן להתחיל במיאמי ולהסתיים בניו-יורק.

חיפשתי כרטיסי טיסה למיאמי ומניו-יורק לתאריכים עליהם סיכמנו. חצי שנה מראש, וקשה היה למצוא כאלה. לבסוף פניתי לאתר זולים שדרכו הגעתי לסוכן נסיעות חביב, וזה האחרון מצא לנו כרטיסים של חברת איבריה לתאריכים שרצינו, ובמחיר נמוך מאוד יחסית. אפילו הקונקשנים במדריד קצרים ונוחים.

אז זהו. באפריל אנחנו בארה"ב, כשהדגש הוא על אזור ניו-אינגלנד. אם למי מהקוראים יש טיפים לגבי מיאמי, פילדלפיה, טורונטו, מונטריאול, בוסטון וכל השטח שביניהן - השאירו תגובה!

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים