[הקודם]
שלשום בבוקר קמנו קצת יותר מאוחר מהרגיל, מפני שהיינו עייפים ביום שלפני (טיסה על הבוקר, בקטפור, צ'אנגו נאראיאן, חזרה לקטמנדו בשעת העומס, רם ורעש). אכלנו ארוחת בוקר במסעדה בתוך הטאמל (לון הזמין סטייק לארוחת בוקר...) ומשם יצאנו בערך ב 10:00 למסלול הצעידה של LP מצפון ל Durbar Square.
המסלול לקח אותנו דרך מקדשים הינדים קטנים וגדולים, שווקים אינסופיים של בדים, תבלינים, כלי נחושת ופח, וגם דרך חצרות נסתרות ומקדשים בודהיסטים נעלמים (בעיר הזו אפשר להחביא כל דבר...). בין יתר המקומות ישנו מקדש לאל האחראי לכאבי שיניים, ובאופן מאוד מתאים האזור כולו מצופה מרפאות שיניים. בהמשך היום עשינו את מסלול ההליכה הדרומי יותר של LP, אבל הוא לא היה מרשים כמו הצפוני, ולא חידש לנו רבות.הסיור הצפוני הסתיים ממש בקצה הצפוני של ככר דורבר. עצרנו שם כדי לשתות משהו קר ולתכנן את המשך היום.
ההסברים של LP הביאו אותנו להתחיל בצד הדרומי של הככר, שם נערכה במקרה תחרות הודית-נפאלית באמנות לחימה חופשית כלשהי, כאשר המוני בני אדם מתקבצים כדי לצפות בקרבות. בככר עצמה, שהיא ככל הנראה הגדולה בנפאל, נפרשה לפנינו כמעט כל ההיסטוריה של קטמנדו דרך המקדשים השונים וההסברים של LP על התקופה בה נבנו והסיבה לבניה.
התחלנו מה-Kasthamandap, המבנה שנתן לקטמנדו את שמה, והוא כנראה המבנה החשוב ביותר בעיר בזמנו (המאה ה-12 ככל הנראה) כאשר שימש אכסניה לעולי רגל למקומות הקדושים, וברבות הימים הפך גם למקדש. גם מבנה זה נבנה, ע"פ האגדה, מעץ בודד. עברנו בין מקדשים נוספים, חדשים יותר וחדשים פחות, ביניהם מקדש שיווה-פרווטי (ממנו מציצות דמויות האל ואשתו על הככר) ובית הקומארי של קטמנדו.
בצידה הצפוני של הככר ישנם עוד מקדשים, כאשר הגדול והמפואר מכולם נמצא בתוך שטח הארמון, ואין אליו גישה. אגב, לארמון חזית אחת הפונה לככר ובנויה בסגנון אירופאי נאו-קלאסי... הקונטרסט בין הסגנונות הוא קצת מוזר, אבל כבר התרגלנו למוזרויות בטיול הזה, ועוד אחת כבר לא תפיל אותנו מהרגליים.
נכנסנו לשטח הארמון (זהו הארמון הישן; הארמון החדש נמצא ליד הטאמל, ממש ליד המלון שלנו) וראינו בו את חצר Nasal, בה עדיין מקיימים את טקס הכתרת המלך. במקום מוצבים חיילים במדים ייצוגיים שחורים, שנראים קצת כמו מדי הפיג'מה של השומרים השוויצרים בותיקן. החיילים שומרים שהתיירים לא יכנסו לשטחים הסגורים לקהל.
בצדו המערבי של הארמון ישנו מוזיאון נרחב ביותר, ומשמים ביותר, על חייו של המלך טריבובאן (אותו מלך נערץ שעל שמו נקרא גם שדה"ת הבינ"ל של נפאל בקטמנדו). הסיור במוזיאון מוביל, בין היתר, למגדל קטמנדו, הנמצא באחת מפינות הככר. מהקומה התשיעית במגדל (רב-קומות של ממש) ניתן לראות את סביבתו הקרובה של הארמון מגבוה, את גגות העיר למרחק מכובד, ואפילו את האתרים היותר רחוקים (למשל Swayambunath) ראינו משם. למוזיאון אסור להכניס תיקים ומצלמות, ולכ נאלצנו לגנוב תמונות עם מצלמת הטלפון של לון ולהמשיך בסיור במוזיאון.
במהלך הטיפוס מטה ראינו שני תיירים עם מצלמות ותהינו כיצד הצליחו להכניס אותן. לאחר שסיימנו את הסיור (שכאמור היה די משעמם, אבל לפחות היה כלול במחיר הכרטיס לארמון) לקחנו את התיק והמצלמה ומצאנו את הכניסה הנוספת למגדל. לון עלה שוב את תשע הקומות, הפעם עם מצלמה, וצילם את הנוף כראוי, וגם את תחרויות קרב המגע שעדיין המשיכו בככר למטה.
אחרי שהרגשנו שמיצינו את הככר (זה לקח יותר משעתיים!) המשכנו כאמור למסלול ההליכה הדרומי, שם אמנם לא נתקלנו במקדשים מהממים במיוחד (תופעת ABC חוזרת ובגדול) אבל נחשפנו לצד הדרומי של העיר, הצד העני יותר, וההבדל ניכר, למרות שיש אזורים עניים אף יותר.
לאחר הסיור הדרומי השעה היתה כבר 17:30 ואנחנו נזכרנו שאנחנו רעבים (לא אכלנו צהריים) ולכן פתחנו את LP בחיפוש אחרי מסעדה טובה לאכול בה את ארוחת הערב האחרונה שלנו בטיול. הלכנו לכיוון הטאמל כדי להגיע לאחת המסעדות המומלצות ובשלב מסוים לקחנו ריקשה (הפעם רק שניים...). אחרי בדיקה זריזה של המסעדה הראשונה, עברנו לשניה ושם כבר התמקמנו. זו מסעדת La Dolce Vita, מסעדה איטלקית לא רעה בכלל, מכובדת וותיקה יחסית (1986). ישבנו על הגג ואכלנו ארוחה טובה לאור נרות (היתה להם בעיה קלה עם החשמל באותו ערב...). לאחר הארוחה, בדרך למלון, השלמנו את קניית המזכרות והחולצות, והשגנו מחירים טובים על הכל.
השעה היתה 20:00 וידענו שלמחרת אין יותר מדי זמן פנוי, ולכן ניגשנו למספרה כדי שאני אוכל להסתפר ולהתגלח. המחיר היה סביר (140 לעבודה של חצי שעה) אבל הספר החליט לחלטר גם כעובד מכון ספא, ומרח עלי כל מיני קרמים, מסיכת פנים כלשהי, ובלי לשאול אותי החל לתת לי עיסוי ראש ופלג גוף עליון. עד שהבנתי שהוא עוד ידרוש על זה הרבה מעבר למחיר התספורת והגילוח כבר היה מאוחר מדי. מה לעשות, פעם אחת (נוספת) נדפקנו ונאלצנו לשלם לו, אם כי לא את הסכום שהוא רצה. מה שכן, אחלה תספורת ואחלה גילוח מיומן.
השעה היתה כבר מאוחרת כשחזרנו למלון, ואנחנו היינו עייפים מאוד. ניסינו לתפוס את רם החמקמק, אבל לשווא.
אתמול קמנו ב 7:00 כדי להספיק כמה שיותר. אכלנו ארוחת בוקר במלון ויצאנו לרחוב כדי לתפוס מונית. נהג המונית היה נדיב והציע מחיר נמוך, ונסענו איתו לבודנאת Bodhnath, אחת הסטופות הגדולות בעולם, ומרכז חשוב לגולים הטיבטים בנפאל. הסטופה ענקית ויפהפיה, מקושטת בדגלי תפילה אינספור, ובנויה על חמש פלטפורמות אליהן אפשר לטפס. השמיים העניקו לנו חסד אחרון והיו רק מעט עננים על רקע כחול מושלם.
הסתובבנו קצת ברחובות שמסביב לסטופה. ברחובות אלה גרים המון פליטים טיבטים ופזורים ביניהם גם כמה מנזרים ומקדשים בודהיסטים, ממש כמו בטיבט. הטיבטים מקיימים את אורח החיים הטיבטי על מסורותיו ותרבותו, וזה מקום בו ניתן לראות את מה שבעצם כבר לא קיים בטיבט עצמה.
הזמן שלנו אזל. תפסנו מונית חזרה למלון, התקלחתי מקלחת זריזה בזמן שלון הלך לאסוף את החולצות שהזמנו בערב לפני, וארגנתי את התיקים לטיסה. לון הצליח לתפוס את רם, שפחות או יותר אמר לו שילך למצוא את הטמבל ולהתחשבן איתו וטרק את הטלפון. יש מצב שאנחנו נגבה מרם את הכסף שהוא חייב לנו ע"י ביטול אחד מחיובי האשראי (לון שילם 2 תשלומים זהים כי הכרטיס שלי לא עבר משום מה, כך שאפשר להתלונן על חיוב כפול), אבל בקיזוז המלון וארוחת הבוקר מדובר על סכום של כ-$15. נראה כבר כשנגיע הביתה.
לקחנו הכל, כאשר תיק הגב שלי מכיל את כל הדברים השבירים, ותפסנו מונית לשדה"ת. לון החליף בטאמל את יתרת הרופים הנפאלים שלנו לדולרים והשאיר בדיוק בשביל המס בשדה"ת, כך שהגענו לדיוטי פרי אחרי הצ'ק-אין בלי גרוש. איתנו הגיעו לטיסה של Jet Airways עוד המוני ישראלים, רובם מיועדים לטיסה של RJ לעמאן. ישבנו וקשקשנו עם בחור בשם עידו (שלימד אותנו את חוקי משחק התרמילאים הותיק שיטהד) ובחורה בשם נעמה (שטסה רק מחר לפנות בוקר עם טורקיש) והחלפנו חוויות מהטיול. מסתבר שלא רק לנו הרס מזג האוויר את הטרק...
הנפאלים התגלו בפרנואידים לא קטנים, ובדקו את תכולת תיקי היד אחרי הדיוטי פרי ושוב על כבש המטוס. הטיסה עצמה היתה בסדר גמור, קצת איחרה אבל לא נורא (היה לנו הרבה זמן לשרוף בדלהי...). אחרי שעברנו את כל הפרוצדורה של הודו, שמנו את התיקים הגדולים שלנו בשמירת חפצים בשדה"ת ותפסנו מונית עם שני החבר'ה אל ה Main Bazaar, הגרסא המקומית של הטאמל, אבל הרבה הרבה יותר ישראלית.
הגענו לסמטא של בית חב"ד, שם כל השלטים בעברית, המוכרים מדברים עברית ובכלליות אפשר להגיד שהגענו לארץ, רק צריך עוד טיסה ונסיעה הביתה. ראינו שם את גדודי הפריקים עם השרווואלים והראסטות, את הזרוקים והנזרקים שחונים שם לתקופה לא ברורה. חלקם הגיע ממקומות אחרים בהודו, במטרה לחזור לארץ (איתנו) וחלקם הגיע ולא בדיוק יודע לאן להמשיך. בכל מקרה, המיין בזאר הוא לא מקום לשהות בו הרבה זמן, מכיוון שהוא נמצא בלב אחת השכונות העניות במטרופולין הענק הקרוי דלהי, לא מקום סימפטי במיוחד. מה שכן, יש שם שוק תוסס מאוד, בעיקר של המקומיים.
ההבדל העיקרי, שאנחנו הבחנו בו, בין הודו ונפאל (מהמעט שראינו) הוא שהודו מזוהמת יותר, מתוירת הרבה יותר, אבל גם מאורגנת יותר ומסודרת, לפחות מבחינת תשתיות. עוד הבדל בולט הוא שהנפאלים, כשהם מדברים אנגלית, מובנים למשמע, בניגוד גמור להודים.
הסתובבנו קצת ברחוב הראשי ובסמטאות הצדדיות וספגנו מעט מהאווירה הססגונית. אכלנו ארוחה זולה ומהירה באופן מפתיע (הנסיון שלנו בנפאל קלקל לנו את חווית המסעדה), ואחריה לקחנו את התיקים מהחדר של נעמה, כדי לא להיות תלויים בה. צרבנו שני CD רגילים עם מה שנשאר לא צרוב עדיין וגלשנו קצת באינטרנט.
בשעה 23:00 בערך תפסנו מונית לשדה"ת בחזרה. ביקשנו שיביא אותנו לאולם מקבלי הפנים, מפני שהוא קרוב למחסן שמירת החפצים. לקחנו את התיקים הגדולים והלכנו לאותו "לאונג'" מצ'וקמק בו שהינו בפעם שעברה (לא מכניסים לטרמינל עד 3 שעות לפני הטיסה) ושוב התיישבנו שם כדי לנסות לישון ולהעביר את הזמן. לון הצליח איכשהו להרדם בישיבה, אבל בשבילי הרעש של ההודעות ברמקולים והתיירים הנוחרים (חלקם בדציבלים רבים) היה בלתי נסבל, ואני נותרתי ער. בשלב מסוים לון התעורר גם הוא ושיחקנו קצת קלפים, אבל בפועל היה לנו דז'ה-וו מגורפאני. אחרי 3:00 איפשרו לנו להכנס לטרמינל, שם עברנו את הצ'ק-אין והבידוק יחסית מהר, ואפילו ביקורת הדרכונים לא היתה נוראה.
ישבנו בדיוטי פרי עוד כשעתיים, זומבים בכסאות שלא מאפשרים לישון. לון קנה בשבילי פיצה מקפיצה וסופגניה לשנינו, כתחליף ארוחת לילה, ובכך נגמרו לנו הרופים ההודים בהצלחה. לאחר עוד בדיקה בטחונית (התיקים הקטנים ואנחנו) הגענו לגייט, ושם התייבשנו עוד קצת, עד שעלינו לבסוף לטיסה.
[בבית]
הטיסה היתה בסדר, ואפילו הצלחתי לישון שעה על המטוס, שעת השינה היחידה שלי באותו לילה. האוכל היה סביר ביותר והשירות גם הוא. נחתנו בעמאן באמצע סופת חול עם ראות קצת יותר מאפסית. הטייס תיקן תיקונים של ימינה-שמאלה ממש לפני הנחיתה, אבל בסופו של דבר הנחיתה היתה רכה.
שילמנו (שוב) 10 דינר עבור ויזה לירדן ויצאנו לחפש את נהג המונית שהבטיח לבוא לאסוף אותנו (דיברנו איתו מדלהי), אבל הוא פשוט לא הופיע. די מהר הסתבר לנו שהירדנים החליטו לנקות את שדה"ת שלהם מחאפרים לחלוטין, וכל מונית חוץ ממוניות שדה"ת מגורשות לפני שהן מספיקות לאסוף נוסעים. נאלצנו לקחת מונית רשמית ולשלם את המחיר המלא – 47 דינר. בשלב זה הייתי תשוש ורצוץ והמחשבה היחידה שלי היתה להגיע הביתה למיקה, ולעזאזל הכסף (היתה לנו אופציה לקחת אוטובוס/מונית לתוך עמאן ולנסות לתפוס מונית שם, אבל ויתרנו עליה). המונית הביאה אותנו למעבר הגבול, שם רצנו בזריזות כדי לעבור את ביקורת הדרכונים הירדנית ולעלות על האוטובוס לצד הישראלי. אותו אוטובוס עוכב כחצי שעה בגבול ע"י מג"ב לבדיקה בטחונית מקיפה, ורק אח"כ נכנסנו לארץ.
ירדנו ראשונים מהאוטובוס ורצנו לבדיקות הבטחוניות. למזלנו ויתרו לנו על השיקוף (ראו בדיוק מי אנחנו) ועברנו את ביקורת הדרכונים מהר כדי לצאת מהמסוף. סבא וסבתא של לון הגיעו כדי לאסוף אותנו וכבר חיכו לנו עם מים קרים.
בדרך מהגבול עצרנו לאכול בבורגר-ראנץ', תוך כדי שאנחנו מקבלים את הלם התרבות ההפוך, מתלהבים מהסבון והנייר בשירותים. ישבנו וסיפרנו סיפורים, שעוד ודאי נספר שוב ושוב, ובאופן מוזר ההתרגשות והאוכל העירו אותנו ולא הרגשנו את העייפות כמעט.
נסענו ללב המפרץ, שם הורידו אותי בתחנת הרכבת. נפרדתי מלון אחרי חודש אינטנסיבי יחד, ועליתי על הרכבת לת"א. בדרך כמובן שדיברתי עם מיקה, וגם עם אמא ויעל, ומיקה חיכתה לי כאשר הגעתי לת"א. עם התיקים והמצלמה עלי, חיבקתי ונישקתי אותה, ושנינו היינו מאוד שמחים ונרגשים. משם לקחנו אוטובוס הביתה.
זה היה טיול מדהים, במובן שאנחנו נדהמנו. נפאל וטיבט הן באמת עולם אחר, עולם שאנחנו כמעט ולא שומעים עליו ביומיום, אבל הוא שם תמיד, וצריך לזכור שרוב אוכלוסיית העולם חיה באותו עולם שלישי.
עכשיו חוזרים לשגרה, שעומדת להשתנות שוב בעוד כחודשיים, ואני לא יודע מתי (אם בכלל) יצא לי לחזור ולטייל טיול כזה רציני. לעת עתה אני שמח לחזור למיקה ולשגרה, ואת המחר נשאיר למחר.
שלשום בבוקר קמנו קצת יותר מאוחר מהרגיל, מפני שהיינו עייפים ביום שלפני (טיסה על הבוקר, בקטפור, צ'אנגו נאראיאן, חזרה לקטמנדו בשעת העומס, רם ורעש). אכלנו ארוחת בוקר במסעדה בתוך הטאמל (לון הזמין סטייק לארוחת בוקר...) ומשם יצאנו בערך ב 10:00 למסלול הצעידה של LP מצפון ל Durbar Square.
המסלול לקח אותנו דרך מקדשים הינדים קטנים וגדולים, שווקים אינסופיים של בדים, תבלינים, כלי נחושת ופח, וגם דרך חצרות נסתרות ומקדשים בודהיסטים נעלמים (בעיר הזו אפשר להחביא כל דבר...). בין יתר המקומות ישנו מקדש לאל האחראי לכאבי שיניים, ובאופן מאוד מתאים האזור כולו מצופה מרפאות שיניים. בהמשך היום עשינו את מסלול ההליכה הדרומי יותר של LP, אבל הוא לא היה מרשים כמו הצפוני, ולא חידש לנו רבות.הסיור הצפוני הסתיים ממש בקצה הצפוני של ככר דורבר. עצרנו שם כדי לשתות משהו קר ולתכנן את המשך היום.
ההסברים של LP הביאו אותנו להתחיל בצד הדרומי של הככר, שם נערכה במקרה תחרות הודית-נפאלית באמנות לחימה חופשית כלשהי, כאשר המוני בני אדם מתקבצים כדי לצפות בקרבות. בככר עצמה, שהיא ככל הנראה הגדולה בנפאל, נפרשה לפנינו כמעט כל ההיסטוריה של קטמנדו דרך המקדשים השונים וההסברים של LP על התקופה בה נבנו והסיבה לבניה.
התחלנו מה-Kasthamandap, המבנה שנתן לקטמנדו את שמה, והוא כנראה המבנה החשוב ביותר בעיר בזמנו (המאה ה-12 ככל הנראה) כאשר שימש אכסניה לעולי רגל למקומות הקדושים, וברבות הימים הפך גם למקדש. גם מבנה זה נבנה, ע"פ האגדה, מעץ בודד. עברנו בין מקדשים נוספים, חדשים יותר וחדשים פחות, ביניהם מקדש שיווה-פרווטי (ממנו מציצות דמויות האל ואשתו על הככר) ובית הקומארי של קטמנדו.
בצידה הצפוני של הככר ישנם עוד מקדשים, כאשר הגדול והמפואר מכולם נמצא בתוך שטח הארמון, ואין אליו גישה. אגב, לארמון חזית אחת הפונה לככר ובנויה בסגנון אירופאי נאו-קלאסי... הקונטרסט בין הסגנונות הוא קצת מוזר, אבל כבר התרגלנו למוזרויות בטיול הזה, ועוד אחת כבר לא תפיל אותנו מהרגליים.
נכנסנו לשטח הארמון (זהו הארמון הישן; הארמון החדש נמצא ליד הטאמל, ממש ליד המלון שלנו) וראינו בו את חצר Nasal, בה עדיין מקיימים את טקס הכתרת המלך. במקום מוצבים חיילים במדים ייצוגיים שחורים, שנראים קצת כמו מדי הפיג'מה של השומרים השוויצרים בותיקן. החיילים שומרים שהתיירים לא יכנסו לשטחים הסגורים לקהל.
בצדו המערבי של הארמון ישנו מוזיאון נרחב ביותר, ומשמים ביותר, על חייו של המלך טריבובאן (אותו מלך נערץ שעל שמו נקרא גם שדה"ת הבינ"ל של נפאל בקטמנדו). הסיור במוזיאון מוביל, בין היתר, למגדל קטמנדו, הנמצא באחת מפינות הככר. מהקומה התשיעית במגדל (רב-קומות של ממש) ניתן לראות את סביבתו הקרובה של הארמון מגבוה, את גגות העיר למרחק מכובד, ואפילו את האתרים היותר רחוקים (למשל Swayambunath) ראינו משם. למוזיאון אסור להכניס תיקים ומצלמות, ולכ נאלצנו לגנוב תמונות עם מצלמת הטלפון של לון ולהמשיך בסיור במוזיאון.
במהלך הטיפוס מטה ראינו שני תיירים עם מצלמות ותהינו כיצד הצליחו להכניס אותן. לאחר שסיימנו את הסיור (שכאמור היה די משעמם, אבל לפחות היה כלול במחיר הכרטיס לארמון) לקחנו את התיק והמצלמה ומצאנו את הכניסה הנוספת למגדל. לון עלה שוב את תשע הקומות, הפעם עם מצלמה, וצילם את הנוף כראוי, וגם את תחרויות קרב המגע שעדיין המשיכו בככר למטה.
אחרי שהרגשנו שמיצינו את הככר (זה לקח יותר משעתיים!) המשכנו כאמור למסלול ההליכה הדרומי, שם אמנם לא נתקלנו במקדשים מהממים במיוחד (תופעת ABC חוזרת ובגדול) אבל נחשפנו לצד הדרומי של העיר, הצד העני יותר, וההבדל ניכר, למרות שיש אזורים עניים אף יותר.
לאחר הסיור הדרומי השעה היתה כבר 17:30 ואנחנו נזכרנו שאנחנו רעבים (לא אכלנו צהריים) ולכן פתחנו את LP בחיפוש אחרי מסעדה טובה לאכול בה את ארוחת הערב האחרונה שלנו בטיול. הלכנו לכיוון הטאמל כדי להגיע לאחת המסעדות המומלצות ובשלב מסוים לקחנו ריקשה (הפעם רק שניים...). אחרי בדיקה זריזה של המסעדה הראשונה, עברנו לשניה ושם כבר התמקמנו. זו מסעדת La Dolce Vita, מסעדה איטלקית לא רעה בכלל, מכובדת וותיקה יחסית (1986). ישבנו על הגג ואכלנו ארוחה טובה לאור נרות (היתה להם בעיה קלה עם החשמל באותו ערב...). לאחר הארוחה, בדרך למלון, השלמנו את קניית המזכרות והחולצות, והשגנו מחירים טובים על הכל.
השעה היתה 20:00 וידענו שלמחרת אין יותר מדי זמן פנוי, ולכן ניגשנו למספרה כדי שאני אוכל להסתפר ולהתגלח. המחיר היה סביר (140 לעבודה של חצי שעה) אבל הספר החליט לחלטר גם כעובד מכון ספא, ומרח עלי כל מיני קרמים, מסיכת פנים כלשהי, ובלי לשאול אותי החל לתת לי עיסוי ראש ופלג גוף עליון. עד שהבנתי שהוא עוד ידרוש על זה הרבה מעבר למחיר התספורת והגילוח כבר היה מאוחר מדי. מה לעשות, פעם אחת (נוספת) נדפקנו ונאלצנו לשלם לו, אם כי לא את הסכום שהוא רצה. מה שכן, אחלה תספורת ואחלה גילוח מיומן.
השעה היתה כבר מאוחרת כשחזרנו למלון, ואנחנו היינו עייפים מאוד. ניסינו לתפוס את רם החמקמק, אבל לשווא.
אתמול קמנו ב 7:00 כדי להספיק כמה שיותר. אכלנו ארוחת בוקר במלון ויצאנו לרחוב כדי לתפוס מונית. נהג המונית היה נדיב והציע מחיר נמוך, ונסענו איתו לבודנאת Bodhnath, אחת הסטופות הגדולות בעולם, ומרכז חשוב לגולים הטיבטים בנפאל. הסטופה ענקית ויפהפיה, מקושטת בדגלי תפילה אינספור, ובנויה על חמש פלטפורמות אליהן אפשר לטפס. השמיים העניקו לנו חסד אחרון והיו רק מעט עננים על רקע כחול מושלם.
הסתובבנו קצת ברחובות שמסביב לסטופה. ברחובות אלה גרים המון פליטים טיבטים ופזורים ביניהם גם כמה מנזרים ומקדשים בודהיסטים, ממש כמו בטיבט. הטיבטים מקיימים את אורח החיים הטיבטי על מסורותיו ותרבותו, וזה מקום בו ניתן לראות את מה שבעצם כבר לא קיים בטיבט עצמה.
הזמן שלנו אזל. תפסנו מונית חזרה למלון, התקלחתי מקלחת זריזה בזמן שלון הלך לאסוף את החולצות שהזמנו בערב לפני, וארגנתי את התיקים לטיסה. לון הצליח לתפוס את רם, שפחות או יותר אמר לו שילך למצוא את הטמבל ולהתחשבן איתו וטרק את הטלפון. יש מצב שאנחנו נגבה מרם את הכסף שהוא חייב לנו ע"י ביטול אחד מחיובי האשראי (לון שילם 2 תשלומים זהים כי הכרטיס שלי לא עבר משום מה, כך שאפשר להתלונן על חיוב כפול), אבל בקיזוז המלון וארוחת הבוקר מדובר על סכום של כ-$15. נראה כבר כשנגיע הביתה.
לקחנו הכל, כאשר תיק הגב שלי מכיל את כל הדברים השבירים, ותפסנו מונית לשדה"ת. לון החליף בטאמל את יתרת הרופים הנפאלים שלנו לדולרים והשאיר בדיוק בשביל המס בשדה"ת, כך שהגענו לדיוטי פרי אחרי הצ'ק-אין בלי גרוש. איתנו הגיעו לטיסה של Jet Airways עוד המוני ישראלים, רובם מיועדים לטיסה של RJ לעמאן. ישבנו וקשקשנו עם בחור בשם עידו (שלימד אותנו את חוקי משחק התרמילאים הותיק שיטהד) ובחורה בשם נעמה (שטסה רק מחר לפנות בוקר עם טורקיש) והחלפנו חוויות מהטיול. מסתבר שלא רק לנו הרס מזג האוויר את הטרק...
הנפאלים התגלו בפרנואידים לא קטנים, ובדקו את תכולת תיקי היד אחרי הדיוטי פרי ושוב על כבש המטוס. הטיסה עצמה היתה בסדר גמור, קצת איחרה אבל לא נורא (היה לנו הרבה זמן לשרוף בדלהי...). אחרי שעברנו את כל הפרוצדורה של הודו, שמנו את התיקים הגדולים שלנו בשמירת חפצים בשדה"ת ותפסנו מונית עם שני החבר'ה אל ה Main Bazaar, הגרסא המקומית של הטאמל, אבל הרבה הרבה יותר ישראלית.
הגענו לסמטא של בית חב"ד, שם כל השלטים בעברית, המוכרים מדברים עברית ובכלליות אפשר להגיד שהגענו לארץ, רק צריך עוד טיסה ונסיעה הביתה. ראינו שם את גדודי הפריקים עם השרווואלים והראסטות, את הזרוקים והנזרקים שחונים שם לתקופה לא ברורה. חלקם הגיע ממקומות אחרים בהודו, במטרה לחזור לארץ (איתנו) וחלקם הגיע ולא בדיוק יודע לאן להמשיך. בכל מקרה, המיין בזאר הוא לא מקום לשהות בו הרבה זמן, מכיוון שהוא נמצא בלב אחת השכונות העניות במטרופולין הענק הקרוי דלהי, לא מקום סימפטי במיוחד. מה שכן, יש שם שוק תוסס מאוד, בעיקר של המקומיים.
ההבדל העיקרי, שאנחנו הבחנו בו, בין הודו ונפאל (מהמעט שראינו) הוא שהודו מזוהמת יותר, מתוירת הרבה יותר, אבל גם מאורגנת יותר ומסודרת, לפחות מבחינת תשתיות. עוד הבדל בולט הוא שהנפאלים, כשהם מדברים אנגלית, מובנים למשמע, בניגוד גמור להודים.
הסתובבנו קצת ברחוב הראשי ובסמטאות הצדדיות וספגנו מעט מהאווירה הססגונית. אכלנו ארוחה זולה ומהירה באופן מפתיע (הנסיון שלנו בנפאל קלקל לנו את חווית המסעדה), ואחריה לקחנו את התיקים מהחדר של נעמה, כדי לא להיות תלויים בה. צרבנו שני CD רגילים עם מה שנשאר לא צרוב עדיין וגלשנו קצת באינטרנט.
בשעה 23:00 בערך תפסנו מונית לשדה"ת בחזרה. ביקשנו שיביא אותנו לאולם מקבלי הפנים, מפני שהוא קרוב למחסן שמירת החפצים. לקחנו את התיקים הגדולים והלכנו לאותו "לאונג'" מצ'וקמק בו שהינו בפעם שעברה (לא מכניסים לטרמינל עד 3 שעות לפני הטיסה) ושוב התיישבנו שם כדי לנסות לישון ולהעביר את הזמן. לון הצליח איכשהו להרדם בישיבה, אבל בשבילי הרעש של ההודעות ברמקולים והתיירים הנוחרים (חלקם בדציבלים רבים) היה בלתי נסבל, ואני נותרתי ער. בשלב מסוים לון התעורר גם הוא ושיחקנו קצת קלפים, אבל בפועל היה לנו דז'ה-וו מגורפאני. אחרי 3:00 איפשרו לנו להכנס לטרמינל, שם עברנו את הצ'ק-אין והבידוק יחסית מהר, ואפילו ביקורת הדרכונים לא היתה נוראה.
ישבנו בדיוטי פרי עוד כשעתיים, זומבים בכסאות שלא מאפשרים לישון. לון קנה בשבילי פיצה מקפיצה וסופגניה לשנינו, כתחליף ארוחת לילה, ובכך נגמרו לנו הרופים ההודים בהצלחה. לאחר עוד בדיקה בטחונית (התיקים הקטנים ואנחנו) הגענו לגייט, ושם התייבשנו עוד קצת, עד שעלינו לבסוף לטיסה.
[בבית]
הטיסה היתה בסדר, ואפילו הצלחתי לישון שעה על המטוס, שעת השינה היחידה שלי באותו לילה. האוכל היה סביר ביותר והשירות גם הוא. נחתנו בעמאן באמצע סופת חול עם ראות קצת יותר מאפסית. הטייס תיקן תיקונים של ימינה-שמאלה ממש לפני הנחיתה, אבל בסופו של דבר הנחיתה היתה רכה.
שילמנו (שוב) 10 דינר עבור ויזה לירדן ויצאנו לחפש את נהג המונית שהבטיח לבוא לאסוף אותנו (דיברנו איתו מדלהי), אבל הוא פשוט לא הופיע. די מהר הסתבר לנו שהירדנים החליטו לנקות את שדה"ת שלהם מחאפרים לחלוטין, וכל מונית חוץ ממוניות שדה"ת מגורשות לפני שהן מספיקות לאסוף נוסעים. נאלצנו לקחת מונית רשמית ולשלם את המחיר המלא – 47 דינר. בשלב זה הייתי תשוש ורצוץ והמחשבה היחידה שלי היתה להגיע הביתה למיקה, ולעזאזל הכסף (היתה לנו אופציה לקחת אוטובוס/מונית לתוך עמאן ולנסות לתפוס מונית שם, אבל ויתרנו עליה). המונית הביאה אותנו למעבר הגבול, שם רצנו בזריזות כדי לעבור את ביקורת הדרכונים הירדנית ולעלות על האוטובוס לצד הישראלי. אותו אוטובוס עוכב כחצי שעה בגבול ע"י מג"ב לבדיקה בטחונית מקיפה, ורק אח"כ נכנסנו לארץ.
ירדנו ראשונים מהאוטובוס ורצנו לבדיקות הבטחוניות. למזלנו ויתרו לנו על השיקוף (ראו בדיוק מי אנחנו) ועברנו את ביקורת הדרכונים מהר כדי לצאת מהמסוף. סבא וסבתא של לון הגיעו כדי לאסוף אותנו וכבר חיכו לנו עם מים קרים.
בדרך מהגבול עצרנו לאכול בבורגר-ראנץ', תוך כדי שאנחנו מקבלים את הלם התרבות ההפוך, מתלהבים מהסבון והנייר בשירותים. ישבנו וסיפרנו סיפורים, שעוד ודאי נספר שוב ושוב, ובאופן מוזר ההתרגשות והאוכל העירו אותנו ולא הרגשנו את העייפות כמעט.
נסענו ללב המפרץ, שם הורידו אותי בתחנת הרכבת. נפרדתי מלון אחרי חודש אינטנסיבי יחד, ועליתי על הרכבת לת"א. בדרך כמובן שדיברתי עם מיקה, וגם עם אמא ויעל, ומיקה חיכתה לי כאשר הגעתי לת"א. עם התיקים והמצלמה עלי, חיבקתי ונישקתי אותה, ושנינו היינו מאוד שמחים ונרגשים. משם לקחנו אוטובוס הביתה.
זה היה טיול מדהים, במובן שאנחנו נדהמנו. נפאל וטיבט הן באמת עולם אחר, עולם שאנחנו כמעט ולא שומעים עליו ביומיום, אבל הוא שם תמיד, וצריך לזכור שרוב אוכלוסיית העולם חיה באותו עולם שלישי.
עכשיו חוזרים לשגרה, שעומדת להשתנות שוב בעוד כחודשיים, ואני לא יודע מתי (אם בכלל) יצא לי לחזור ולטייל טיול כזה רציני. לעת עתה אני שמח לחזור למיקה ולשגרה, ואת המחר נשאיר למחר.
