[הקודם]
ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי. הלכנו לישון ביום רביעי בתקווה גדולה לשמיים נקיים, ושוב התבדינו. מה שכן, קמנו בבוקר וראינו קצת שמיים כחולים באופק, והגשם לא חזר. השמיים היו מעוננים חלקית, שיפור ניכר על יום האתמול, אבל עדיין לא מספיק טוב בשביל לעלות לפון היל, במיוחד עם ערפילי הבוקר. החלטנו שיש סיכוי טוב שמזג האוויר ימשיך להשתפר, ולקחנו עוד לילה במלונה, תחת ההנחה שנקצר מרחקים בעזרת כלי רכב ממונע מנקודה מסוימת בדרך לג'ומסום.
יום חמישי עבר עלינו בהמתנה מתוחה, כאשר אנחנו נהנים מחורים בעננים ששפכו עלינו קצת אור שמש מבורך. דיברנו קצת עם מטיילים נוספים שהגיעו למלונה, ישראלים נחמדים, שיחקנו קלפים, אני קראתי בספר שקניתי אחה"צ של יום רביעי (Stranger To The Ground של ריצ'ארד באך) ולון שיחק במשחקים של הטלפון הסלולרי.
אגב, כרטיס החיוג שלנו נגמר והטלפון הלוויני הוא כרגע משקולת נייר מצוינת. ניסינו להתקשר לאלעזר, הבחור שאמור לתת לנו עזרה עם זה, אך אין תשובה. לון טוען שאנחנו לא צריכים לשלם להם את מלוא הסכום.
לאחר מספר חורים בעננים, הלכנו קצת ברחבי הכפר גורפאני וראינו שברי נוף לשני הצדדים (גורפאני יושב על מעבר הרים בצורת אוכף). השיפור ההדרגתי במזג האוויר גרם לנו לאופטימיות זהירה, וכשהלכנו לישון באמת האמנו שנקום ב 4:00 ונראה כוכבים.
יום שישי התחיל עם גשמי זלעפות. כל הגשם שלא ירד ביממה הקודמת ירד עם ריבית והצמדה. אני התפלאתי שהמלונה לא הוצפה מעוצמת הגשם. מן הסתם התוכניות לעלות לפון-היל נגוזו, ולנו כבר נגמרו הימים העודפים לבזבז בהמתנה. ויתרנו על פון היל בלית ברירה ושקענו במרה שחורה על מזג האוויר החרבנא ועל העובדה שחייבים להמשיך ושסתם חיכינו יומיים.
החלטנו להמשיך לכיוון ג'ומסום, מתוך תקווה קלושה שהגשם ייפסק (או ייחלש) ונוכל לפחות להגיע לטיסה שלנו חזרה לפוקארה. התחלנו לרדת מגורפאני (2700 מ') אל עבר הכפר טאטופאני (1100 מ'), שם יש מעיינות חמים ושם היינו אמורים לסיים את היום. הירידה החדה באה לידי ביטוי בשמונה שעות של ירידת מדרגות איטית וכואבת, על מדרגות לא אחידות וחלקלקות מגשם בלתי פוסק. לון החליק על אחת המדרגות די מוקדם בבוקר ודפק את יד שמאל, בעוד אני החלקתי אבל יצאתי רק עם מכה יבשה. בגורפאני קנינו עם תחילת היום שתי שקיות פלסטיק ירוק של 1.5מ' X 1מ' ונראינו שנינו כמו שלטי ניאון זוהרים ועליהם כתוב באותיות קידוש לבנה "תיירים", כאילו שהמראה שלנו לא מספיק ברור. הסתובבנו עם הקונדומים האלה כל היום, גם אחרי שהתחילו לאבד את הצורה.
בשלב מתקדם של היום שנינו שקענו בייאוש, לון התלונן על היד הכואבת ואני התחלתי להרגיש כל שריר ברגליים, וכל צעד הפך למטלה כאובה. הגענו למסקנה פה-אחד שאנחנו נוטשים את הטרק (או כמו שסיכמנו – הדרעק) וחוזרים לפוקארה ברגל (כלומר הולכים עד המקום בו נוכל לקחת רכב). לפני העלייה מנהר קאלי-גנדאקי אל טאטופאני, בתום הירידה, פנינו דרומה לכיוון הכפר בני Beni, שם מתחיל כביש, ע"פ המפה שבידינו. הלכנו כ-20 דקות ובסוף הגענו למלונה על הדרך, בכפר ראטופאני Ratopani. היינו כל כך עייפים ורצוצים, פיזית ומנטלית, ושמחנו על ההזדמנות להעביר את הלילה על מיטה יבשה, אחרי מקלחת-דלי (הפעם לאור נורה). ארוחות הערב והבוקר היו מצוינות, ויחסית זולות (ככל שמתקרבים לציוויליזציה קווי האספקה משתפרים והמחירים יורדים).
אתמול בבוקר קמנו לגשם שוטף, המשך ישיר מהלילה שעבר. התארגנו, אכלנו, ויצאנו אל הדרך הארוכה. בקטע הדרך שעברנו, הצמוד לנהר, ירד גשם כמה ימים ברציפות, כמו בקטעים בהם הלכנו, והשביל המישורי-יחסית במורד הנהר הפך במקומות מסוימים לנהר ניצב של עפר וסלעים עקב מפולות (לצידי הנהר צוקים אימתניים), מה שחייב אותנו לעבור קטעי מפולת מסוימים כשאבנים מתדרדרות רודפות אחרינו במהירות שיא. פחד מוות ממש, וזו רק ההתחלה.
בשלב מסוים עברנו את הנהר לצידו השני, והלכנו לאורך הגדה הימנית של הנהר. גדה זו ספגה גם היא כמויות רציניות של גשמים, ובנוסף לאותן מפולות מסוכנות ולא-יציבות, נאלצנו לחצות מספר מפלים חדשים שפרצו מההר. משמעות הדבר היא מעבר בזרם מים שוצף בגובה הברכיים, לעיתים ביחד (מגדילים משקל כדי לא להסחף בזרם). הנעליים שלנו, האטומות למים, הפכו לשקיות מים בהן שטנו כל יתר היום. ההרגשה היא כמו הליכה במים רדודים על חוף הים. למזלנו המים לא היו קרים מדי, והמשכנו מזרם לזרם, מקללים כל רגע. אה, כן, והגשם רק התחזק משעה לשעה, והקונדומים החלו להתפרק לאט אבל בטוח.
לקראת 14:30 הגשם נחלש, ואז הפסיק. הגענו לכפר גלסור Galeswor, שם ראינו ג'יפים נוסעים, אבל לא יכולנו לקחת ג'יפ בגלל המפולות בהמשך הדרך. נאלצנו להמשיך ברגל לכיוון בני.
אחרי שעה נוספת הגענו לבני, שם מתחיל הכביש, לפחות בתיאוריה. בפועל אין שם כביש, והדרך ממשיכה כאותו שביל בוצי, רק שיש עליו גם מכוניות רגילות ולא רק ג'יפים. כל האזור סבל ממפולות (היתה כנראה מערכת גשמים חזקה מאוד) וגם ה"כביש" הזה חסום, אבל עלינו על ג'יפ (יחד עם עוד 14 איש) שלקח אותנו עד המפולת. חצינו את המפולת ברגל, ובצד השני תפסנו "מונית" (כלומר, חאפר). היה לנו מזל, בגלל שהיה שם עוד זוג בריטי ששקל לקחת את המונית ובסוף ויתר. בתחילה סיכמנו שהוא ייקח אותנו עד המכשול הבא, מעבר מים ששטף את הדרך, אך כשהגענו ראינו שאנשים מתקנים את הדרך (זורקים אבנים לתוך זרם המים כדי ליצור שביל אבנים חדש). הנהג יצא, הסתכל, והציע לקחת אותנו עוד הלאה, אפילו עד פוקארה. בתעוזה שלא תאמן, הוא הצליח לקחת אותנו דרך מעבר המים הזה, בטויוטה קורולה גרוטאה בת 30 לפחות, בהילוך ראשון עם פול גז (ואנשים דוחפים מאחור) ולנו נותר רק למחוא לו כפיים בתדהמה. מטורף עם קבלות, אבל העביר אותנו וזה מה שמשנה.
בהמשך הדרך עברנו עוד כמה מקומות שלון היה חושב פעמיים אם להכניס את הג'יפ שלו אליהם, ובשעה טובה הגענו אל הכביש האמיתי אחרי Baglung. המונית קצת קרטעה (בעיות עם האורות, חסר דלק) אבל לקחה אותנו עד פוקארה, עד המלון בו היינו לפני שבוע, שם השארנו את התיק הגדול שלי. השעה היתה 21:00 ואנחנו היינו סחוטים ורצוצים. שילמנו לחאפר המטורף NR2000 (והיינו משלמים יותר...) וכמעט נישקנו את האדמה מרוב שמחה לחזור לעולם המתורבת.
לקחנו חדר במלון (Base Camp Resort) לשני לילות, ולקחנו את התיק השמור איתנו. נפרדנו מראווין הפורטר (הטמבל שלנו, כמו שכינינו אותו) ונתנו לו טיפ של NR500, אולי קצת יותר מדי, אבל בכל זאת הוא הרוויח את לחמו. אני עוד הספקתי להתקלח, אבל לון נרדם מול הטלוויזיה כמו שהוא.
הבוקר העיר אותנו הטמבל בשעה 6:00 כדי לראות את הנוף. פתחנו עיניים וראינו מולנו את כל רכס הרי אנאפורנה במלוא תפארתו, הדבר שחיכינו לו כל הדרעק לשווא. המראה מדהים, ועלינו (בקושי...) לגג המלון כדי לצלם כמה תמונות. ב 6:30 כבר נעלם הרכס מאחורי מסך של עננים שהגיעו מכיוון דרום, ויותר לא ראינו את ההרים כל היום. זו כנראה הסיבה שצריך לקום מאוד מוקדם כדי לראות את הרכס.
לא יכולנו לחזור לישון. לון התקלח, ויצאנו לתת את כל בגדי השבוע האחרון, כולל בגדים ששכבו רטובים בתיק, לכביסה. הגענו לאותה בעלת חנות שעשתה לנו את הכביסה בן-לילה בשבוע שעבר (לון הדביק לה את השם "סתוונית") וסגרנו איתה על מחיר לכביסה עד מחר בבוקר. אח"כ אכלנו ארוחת בוקר דשנה במסעדה ליד.
הבחור בקבלה הודיע לנו להפתעתנו כי המלון מלא להלילה, ולא נוכל להשאר עוד לילה בחדר שלקחנו, מה שאומר שעלינו לפנות את החדר עד הצהריים. אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לסוכנות נסיעות כדי לברר פרטים על טיול לשמורת צ'יטואן Chitwan, וישבנו קצת על האינטרנט לבדוק את תחזית מזג האוויר לימים הקרובים (אמור להיות בסדר... אם רק היינו בודקים לפני הדרעק!). שאלנו במלונות בסביבה ובדקנו חדרים, ולבסוף לקחנו חדר לשני לילות מלון קטן ברחוב צדדי שנקרא Nanohana (המלון, לא הרחוב). העברנו את התיקים והנעליים (עדיין רטובות, מה לעשות) וישבנו קצת לנוח.
בערך ב 14:00 נפסק החשמל, ומאוורר התקרה התעשייתי הפסיק להסתובב. זה היה סימן בשבילנו להתחפף מהמלון. יצאנו לטייל לאורך גדת האגם Phewa Tal, לאורך הרחוב הראשי של לייקסייד. הפעם הגענו עד לב האזור, ונוכחנו עד כמה המאפיה הישראלית שולטת פה. כל שלט שני בעברית, סוכנות נסיעות אלון, אורי וגולן, שהצטרפו לשי וסוויסה, וכמובן אי אפשר בלי בית חב"ד. בשלב מסוים התחילו הרוכלים הטיבטים לפנות אלינו בעברית. פשוט נורא. הנחנו שמי שמטייל כבר כמה חודשים ומתגעגע הביתה יאהב את זה, אבל אנחנו לא.
אחרי שאני דיברתי בבוקר עם מיקה, לון התקשר לסוזן אחה"צ. פגשנו את אנט, אישה בריטית, קצת מעופפת, שהיתה איתנו בקבוצה בטיבט. דיברנו איתה קצת וקבענו שנעלה ביחד מחר לפנות בוקר לסאראנגקוט Sarangkot, כפר קטן הנמצא על הרכס שבין פוקארה להרים, נקודת תצפית טובה על ההרים (בהנחה שלא יהיו עננים... שוב מניחים דברים כאלה). המשכנו להסתובב לאט (אף אחד מאיתנו לא מסוגל ללכת מהר, וכל מדרגה היא אתגר) וחזרנו על עקבותינו אחרי זמן מה.
אכלנו ארוחת ערב באותו מקום, Everest Steakhouse, כאשר הפעם הזמנו את אותה מנה שאכלנו בקטמנדו. אחרי שבוע של תפריט צמחוני, אכלנו סטייק משובח ונהנינו מכל ביס. בדרך חזרה למלון דיברנו עם נהג מונית שיחכה לנו פה ב 5:00 כדי לקחת אותנו, ואנחנו אמורים לאסוף את אנט, אם היא באה איתנו.
מחר יום רגוע יחסית, ומחרתיים בבוקר נוסעים לצ'יטואן.
[הבא]
ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי. הלכנו לישון ביום רביעי בתקווה גדולה לשמיים נקיים, ושוב התבדינו. מה שכן, קמנו בבוקר וראינו קצת שמיים כחולים באופק, והגשם לא חזר. השמיים היו מעוננים חלקית, שיפור ניכר על יום האתמול, אבל עדיין לא מספיק טוב בשביל לעלות לפון היל, במיוחד עם ערפילי הבוקר. החלטנו שיש סיכוי טוב שמזג האוויר ימשיך להשתפר, ולקחנו עוד לילה במלונה, תחת ההנחה שנקצר מרחקים בעזרת כלי רכב ממונע מנקודה מסוימת בדרך לג'ומסום.
יום חמישי עבר עלינו בהמתנה מתוחה, כאשר אנחנו נהנים מחורים בעננים ששפכו עלינו קצת אור שמש מבורך. דיברנו קצת עם מטיילים נוספים שהגיעו למלונה, ישראלים נחמדים, שיחקנו קלפים, אני קראתי בספר שקניתי אחה"צ של יום רביעי (Stranger To The Ground של ריצ'ארד באך) ולון שיחק במשחקים של הטלפון הסלולרי.
אגב, כרטיס החיוג שלנו נגמר והטלפון הלוויני הוא כרגע משקולת נייר מצוינת. ניסינו להתקשר לאלעזר, הבחור שאמור לתת לנו עזרה עם זה, אך אין תשובה. לון טוען שאנחנו לא צריכים לשלם להם את מלוא הסכום.
לאחר מספר חורים בעננים, הלכנו קצת ברחבי הכפר גורפאני וראינו שברי נוף לשני הצדדים (גורפאני יושב על מעבר הרים בצורת אוכף). השיפור ההדרגתי במזג האוויר גרם לנו לאופטימיות זהירה, וכשהלכנו לישון באמת האמנו שנקום ב 4:00 ונראה כוכבים.
יום שישי התחיל עם גשמי זלעפות. כל הגשם שלא ירד ביממה הקודמת ירד עם ריבית והצמדה. אני התפלאתי שהמלונה לא הוצפה מעוצמת הגשם. מן הסתם התוכניות לעלות לפון-היל נגוזו, ולנו כבר נגמרו הימים העודפים לבזבז בהמתנה. ויתרנו על פון היל בלית ברירה ושקענו במרה שחורה על מזג האוויר החרבנא ועל העובדה שחייבים להמשיך ושסתם חיכינו יומיים.
החלטנו להמשיך לכיוון ג'ומסום, מתוך תקווה קלושה שהגשם ייפסק (או ייחלש) ונוכל לפחות להגיע לטיסה שלנו חזרה לפוקארה. התחלנו לרדת מגורפאני (2700 מ') אל עבר הכפר טאטופאני (1100 מ'), שם יש מעיינות חמים ושם היינו אמורים לסיים את היום. הירידה החדה באה לידי ביטוי בשמונה שעות של ירידת מדרגות איטית וכואבת, על מדרגות לא אחידות וחלקלקות מגשם בלתי פוסק. לון החליק על אחת המדרגות די מוקדם בבוקר ודפק את יד שמאל, בעוד אני החלקתי אבל יצאתי רק עם מכה יבשה. בגורפאני קנינו עם תחילת היום שתי שקיות פלסטיק ירוק של 1.5מ' X 1מ' ונראינו שנינו כמו שלטי ניאון זוהרים ועליהם כתוב באותיות קידוש לבנה "תיירים", כאילו שהמראה שלנו לא מספיק ברור. הסתובבנו עם הקונדומים האלה כל היום, גם אחרי שהתחילו לאבד את הצורה.
בשלב מתקדם של היום שנינו שקענו בייאוש, לון התלונן על היד הכואבת ואני התחלתי להרגיש כל שריר ברגליים, וכל צעד הפך למטלה כאובה. הגענו למסקנה פה-אחד שאנחנו נוטשים את הטרק (או כמו שסיכמנו – הדרעק) וחוזרים לפוקארה ברגל (כלומר הולכים עד המקום בו נוכל לקחת רכב). לפני העלייה מנהר קאלי-גנדאקי אל טאטופאני, בתום הירידה, פנינו דרומה לכיוון הכפר בני Beni, שם מתחיל כביש, ע"פ המפה שבידינו. הלכנו כ-20 דקות ובסוף הגענו למלונה על הדרך, בכפר ראטופאני Ratopani. היינו כל כך עייפים ורצוצים, פיזית ומנטלית, ושמחנו על ההזדמנות להעביר את הלילה על מיטה יבשה, אחרי מקלחת-דלי (הפעם לאור נורה). ארוחות הערב והבוקר היו מצוינות, ויחסית זולות (ככל שמתקרבים לציוויליזציה קווי האספקה משתפרים והמחירים יורדים).
אתמול בבוקר קמנו לגשם שוטף, המשך ישיר מהלילה שעבר. התארגנו, אכלנו, ויצאנו אל הדרך הארוכה. בקטע הדרך שעברנו, הצמוד לנהר, ירד גשם כמה ימים ברציפות, כמו בקטעים בהם הלכנו, והשביל המישורי-יחסית במורד הנהר הפך במקומות מסוימים לנהר ניצב של עפר וסלעים עקב מפולות (לצידי הנהר צוקים אימתניים), מה שחייב אותנו לעבור קטעי מפולת מסוימים כשאבנים מתדרדרות רודפות אחרינו במהירות שיא. פחד מוות ממש, וזו רק ההתחלה.
בשלב מסוים עברנו את הנהר לצידו השני, והלכנו לאורך הגדה הימנית של הנהר. גדה זו ספגה גם היא כמויות רציניות של גשמים, ובנוסף לאותן מפולות מסוכנות ולא-יציבות, נאלצנו לחצות מספר מפלים חדשים שפרצו מההר. משמעות הדבר היא מעבר בזרם מים שוצף בגובה הברכיים, לעיתים ביחד (מגדילים משקל כדי לא להסחף בזרם). הנעליים שלנו, האטומות למים, הפכו לשקיות מים בהן שטנו כל יתר היום. ההרגשה היא כמו הליכה במים רדודים על חוף הים. למזלנו המים לא היו קרים מדי, והמשכנו מזרם לזרם, מקללים כל רגע. אה, כן, והגשם רק התחזק משעה לשעה, והקונדומים החלו להתפרק לאט אבל בטוח.
לקראת 14:30 הגשם נחלש, ואז הפסיק. הגענו לכפר גלסור Galeswor, שם ראינו ג'יפים נוסעים, אבל לא יכולנו לקחת ג'יפ בגלל המפולות בהמשך הדרך. נאלצנו להמשיך ברגל לכיוון בני.
אחרי שעה נוספת הגענו לבני, שם מתחיל הכביש, לפחות בתיאוריה. בפועל אין שם כביש, והדרך ממשיכה כאותו שביל בוצי, רק שיש עליו גם מכוניות רגילות ולא רק ג'יפים. כל האזור סבל ממפולות (היתה כנראה מערכת גשמים חזקה מאוד) וגם ה"כביש" הזה חסום, אבל עלינו על ג'יפ (יחד עם עוד 14 איש) שלקח אותנו עד המפולת. חצינו את המפולת ברגל, ובצד השני תפסנו "מונית" (כלומר, חאפר). היה לנו מזל, בגלל שהיה שם עוד זוג בריטי ששקל לקחת את המונית ובסוף ויתר. בתחילה סיכמנו שהוא ייקח אותנו עד המכשול הבא, מעבר מים ששטף את הדרך, אך כשהגענו ראינו שאנשים מתקנים את הדרך (זורקים אבנים לתוך זרם המים כדי ליצור שביל אבנים חדש). הנהג יצא, הסתכל, והציע לקחת אותנו עוד הלאה, אפילו עד פוקארה. בתעוזה שלא תאמן, הוא הצליח לקחת אותנו דרך מעבר המים הזה, בטויוטה קורולה גרוטאה בת 30 לפחות, בהילוך ראשון עם פול גז (ואנשים דוחפים מאחור) ולנו נותר רק למחוא לו כפיים בתדהמה. מטורף עם קבלות, אבל העביר אותנו וזה מה שמשנה.
בהמשך הדרך עברנו עוד כמה מקומות שלון היה חושב פעמיים אם להכניס את הג'יפ שלו אליהם, ובשעה טובה הגענו אל הכביש האמיתי אחרי Baglung. המונית קצת קרטעה (בעיות עם האורות, חסר דלק) אבל לקחה אותנו עד פוקארה, עד המלון בו היינו לפני שבוע, שם השארנו את התיק הגדול שלי. השעה היתה 21:00 ואנחנו היינו סחוטים ורצוצים. שילמנו לחאפר המטורף NR2000 (והיינו משלמים יותר...) וכמעט נישקנו את האדמה מרוב שמחה לחזור לעולם המתורבת.
לקחנו חדר במלון (Base Camp Resort) לשני לילות, ולקחנו את התיק השמור איתנו. נפרדנו מראווין הפורטר (הטמבל שלנו, כמו שכינינו אותו) ונתנו לו טיפ של NR500, אולי קצת יותר מדי, אבל בכל זאת הוא הרוויח את לחמו. אני עוד הספקתי להתקלח, אבל לון נרדם מול הטלוויזיה כמו שהוא.
הבוקר העיר אותנו הטמבל בשעה 6:00 כדי לראות את הנוף. פתחנו עיניים וראינו מולנו את כל רכס הרי אנאפורנה במלוא תפארתו, הדבר שחיכינו לו כל הדרעק לשווא. המראה מדהים, ועלינו (בקושי...) לגג המלון כדי לצלם כמה תמונות. ב 6:30 כבר נעלם הרכס מאחורי מסך של עננים שהגיעו מכיוון דרום, ויותר לא ראינו את ההרים כל היום. זו כנראה הסיבה שצריך לקום מאוד מוקדם כדי לראות את הרכס.
לא יכולנו לחזור לישון. לון התקלח, ויצאנו לתת את כל בגדי השבוע האחרון, כולל בגדים ששכבו רטובים בתיק, לכביסה. הגענו לאותה בעלת חנות שעשתה לנו את הכביסה בן-לילה בשבוע שעבר (לון הדביק לה את השם "סתוונית") וסגרנו איתה על מחיר לכביסה עד מחר בבוקר. אח"כ אכלנו ארוחת בוקר דשנה במסעדה ליד.
הבחור בקבלה הודיע לנו להפתעתנו כי המלון מלא להלילה, ולא נוכל להשאר עוד לילה בחדר שלקחנו, מה שאומר שעלינו לפנות את החדר עד הצהריים. אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לסוכנות נסיעות כדי לברר פרטים על טיול לשמורת צ'יטואן Chitwan, וישבנו קצת על האינטרנט לבדוק את תחזית מזג האוויר לימים הקרובים (אמור להיות בסדר... אם רק היינו בודקים לפני הדרעק!). שאלנו במלונות בסביבה ובדקנו חדרים, ולבסוף לקחנו חדר לשני לילות מלון קטן ברחוב צדדי שנקרא Nanohana (המלון, לא הרחוב). העברנו את התיקים והנעליים (עדיין רטובות, מה לעשות) וישבנו קצת לנוח.
בערך ב 14:00 נפסק החשמל, ומאוורר התקרה התעשייתי הפסיק להסתובב. זה היה סימן בשבילנו להתחפף מהמלון. יצאנו לטייל לאורך גדת האגם Phewa Tal, לאורך הרחוב הראשי של לייקסייד. הפעם הגענו עד לב האזור, ונוכחנו עד כמה המאפיה הישראלית שולטת פה. כל שלט שני בעברית, סוכנות נסיעות אלון, אורי וגולן, שהצטרפו לשי וסוויסה, וכמובן אי אפשר בלי בית חב"ד. בשלב מסוים התחילו הרוכלים הטיבטים לפנות אלינו בעברית. פשוט נורא. הנחנו שמי שמטייל כבר כמה חודשים ומתגעגע הביתה יאהב את זה, אבל אנחנו לא.
אחרי שאני דיברתי בבוקר עם מיקה, לון התקשר לסוזן אחה"צ. פגשנו את אנט, אישה בריטית, קצת מעופפת, שהיתה איתנו בקבוצה בטיבט. דיברנו איתה קצת וקבענו שנעלה ביחד מחר לפנות בוקר לסאראנגקוט Sarangkot, כפר קטן הנמצא על הרכס שבין פוקארה להרים, נקודת תצפית טובה על ההרים (בהנחה שלא יהיו עננים... שוב מניחים דברים כאלה). המשכנו להסתובב לאט (אף אחד מאיתנו לא מסוגל ללכת מהר, וכל מדרגה היא אתגר) וחזרנו על עקבותינו אחרי זמן מה.
אכלנו ארוחת ערב באותו מקום, Everest Steakhouse, כאשר הפעם הזמנו את אותה מנה שאכלנו בקטמנדו. אחרי שבוע של תפריט צמחוני, אכלנו סטייק משובח ונהנינו מכל ביס. בדרך חזרה למלון דיברנו עם נהג מונית שיחכה לנו פה ב 5:00 כדי לקחת אותנו, ואנחנו אמורים לאסוף את אנט, אם היא באה איתנו.
מחר יום רגוע יחסית, ומחרתיים בבוקר נוסעים לצ'יטואן.
[הבא]
