יום רביעי, 25 בפברואר 2009

18/9/07 - גיאנטסה

[הקודם]

דבר אחד טוב יש בזה שאנחנו מקדימים את לוח הזמנים - בבוקר הכל הולך באיזי. קמנו אחרי 7:00, אכלנו בוקר ב-8:00 (התפריט הקבוע, רק שהפעם היה גם לחם מתוק) ויצאנו לדרך רק ב-9:30.

בדרך משיגאטסה נעצר אחד מנהגי הג'יפים על מהירות מופרזת, ולכן הנהגים הזהירו זה את זה ונסעו לאט (60 קמ"ש), למרות זאת, הגענו הנה לגיאנטסה Gyantse כבר ב-11:30 וקיבלנו חדר דומה לזה שהיה אתמול.

המדריך אמר שב-14:30 יוצאים לכיוון המנזר, אבל אנחנו החלטנו לא לשבת שלוש שעות ולבזבז את הזמן במלון מול CCTV9 (הערוץ האנגלי של רשות השידור הסינית, בעיקר חדשות עסקים, תיירות פנים ותרבות מזרח אסיאתית. בקיצור, משעמם) ולכן יצאנו כדי לצלם את המבצר Dzong המתנשא מעל העיירה. את המבצר ואת המנזר ראינו כבר מהכביש לגיאנטסה, והמלון בו אנחנו לנים לא רחוק מהם. האמת שגיאטסה היא באמת עיירה, לעומת שיגאטסה (העיר השנייה בגודלה בטיבט), ולכן הכל קרוב והכל במרחק הליכה. בכל אופן, שוטטנו בעיירה בחיפוש אחרי נקודה טובה לצילום ומצאנו את עצמנו בפאתי העיר הטיבטית העתיקה אשר לרגלי המנזר והמבצר. משם צילמנו בתאורה מושלמת.

חזרנו בחזרה למלון בדרך אחרת, דרך השדרה הראשית. נחנו קצת, ויצאנו שוב עם כל הקבוצה לכיוון המנזר, הפעם עם הג'יפים (בכל זאת, מרחק של משהו כמו חצי שעה הליכה). בחוץ טפטף, ופחדנו שהטיול של היום ייהרס לנו, אבל די מהר התברר שזה היה טפטוף חולף והשמים התבהרו לחלוטין, עם ענן פה ושם.

בכניסה למנזר חילק המדריך כרטיסים ונכנסנו למבנה הראשי, אולם האסיפה. כדי לצלם בפנים נדרשנו להפרד מY20 (סביר הרבה יותר מהסכום המטורף בשיגאטסה...), ואני התחלתי לצלם ללא הכרה, ותודה לחצובה.

באולם האסיפה נערכות התפילות המרכזיות של הנזירים, ואכן בזמן שהיינו במקום הגיעה קבוצת נזירים ונשאה תפילה לנגד עינינו תוך כדי שהתיירים מצלמים אותם, אפילו עם פלאש (חוצפה של תיירים...), ובסוף התפילה אכלו בשקט.

לצידי אולם התפילה ישנם חדרי קבורה, בהם פסלי בודהה ענקיים, אשר חלקם מקוריים וחלקם שוחזרו לאחר ההרס הגדול של מהפכת התרבות בסין של שנות ה-60. חשיבותו של המנזר היא למעשה ציורי הקיר המרהיבים בו, אשר מהווים את אחד משיאי אמנות ציורי הקיר הבודהיסטית. המקום מהמם ביופיו ומשרה אווירת קדושה ומדיטציה גם למי שאין לו זיקה לבודהיזם.

האטרקציה המרכזית במנזר הוא הKumbum, מבנה פירמידלי, בעל 7 קומות, מעוטר בגג זהב מפואר, כאשר בכל קומה ישנן קפלות קטנות ובהן ציורי קיר מיוחדים ופסל של אחת מדמויות המיתולוגיה הבודהיסטית. המאמינים הבודהיסטים עוברים בין הקפלות ושמים שטר ליד כל אחד מהפסלים, והנזירים אוספים את הכסף למטרת תחזוקת המנזר ומחייתם שלהם.

נפרדנו מעוד Y10 כדי לצלם במקום, ושוב החצובה אפשרה לי לצלם במקומות חשוכים למדי. צילמתי את הפסלים וציורי הקיר בקומה הראשונה, וקצת בקומה השניה, ובשלב מסוים הבנתי את הרעיון והתחלתי לחשוב על המסכנים בבית שיצטרכו לראות בודהה אחרי בודהה במשך כמה דקות טובות בלי הסברים מספקים (או גרוע מזה – עם הסברים). עליתי לקומה האחרונה ונשימתי נעתקה אל מול הנוף המדהים (מגובה של 35 מ' אפשר לראות לא מעט).

המדריך, שבאולם האסיפה עוד זרק כמה מילים של הסברים, הודיע שמחר יוצאים לדרך ב-4:00 (עוד קטע דרך בבנייה) ונעלם, משאיר אותנו לראות את יתר המנזר והמבצר בעצמנו. אחרי שיצאנו מהמנזר התחלנו ללכת לכיוון העלייה למבצר. הלכנו עם ההולנדים והנפאלי עד צומת ראשי ושם נפרדו דרכינו. אנחנו עלינו בדרך הארוכה והמתפתלת למבצר והם חזרו למלון (פדלאות...).

בכניסה לשביל הנחש למבצר עמדה אישה וביקשה 30 Y מכל אחד. לא מעט, אבל רצינו להגיע לראש המבצר בשביל הנוף. Lonely Planet רמז שאין לנו מה לראות בטירה עצמה, אבל הנוף שווה את העלייה. כרגיל, הוא צודק. שילמנו את הכסף וביקשנו כרטיסים. האישה בדקה ובדקה, ולבסוף הסתכלה ימינה ושמאלה והחזירה לנו 10 Y לכל אחד ובזה נגמר העניין. השוק השחור במיטבו.

העלייה למבצר היתה לא קלה, אבל לאורך הדרך נגלתה לנו העיירה כולה, עם השדות וההרים המקיפים אותה. בראש המבצר נגלה לענינינו הנוף לכיוון העיר העתיקה והמנזר, ואכן הנוף היה מהמם. שווה את הכסף, במיוחד בגלל שהגענו לפני השקיעה והיתה לנו תאורה כמעט מושלמת.

ירדנו את כל הדרך בחזרה למטה והלכנו ברגל בחזרה למלון. בדרך נכנסנו לסופרמרקט וקנינו קצת קשיו, מים ומיץ תפוזים אמיתי. הציעו לנו להצטרף לארוחת ערב אנשים מהקבוצה, אבל לון היה גמור וגם אני לא בדיוק רעב, אחרי ארוחת צהריים שאכלנו באיזו מלכודת תיירים. חזרנו לחדר והתארגנו לשינה.

מחר, כאמור, קמים שוב מוקדם, כדי להגיע לאגם Yamdrok Tso, אגם קדוש לטיבטים ומשאב טבע זמין לסינים. מחר בערב כבר נגיע ללהסה עפ"י התכנון.

[הבא]

יום שלישי, 24 בפברואר 2009

אקטואליה 24/2

עבר קצת זמן מאז שכתבתי כאן משהו אישי... יותר מדי זמן. חודש ינואר עבר חלף לו, וגם פברואר בדרכו החוצה. רוב הזמן עובר בעבודה, כשמדי פעם ישנו קצת זמן איכות, אבל לא יותר מדי. השגרה שוחקת, ובקרוב לא יהיה מנוס מלקחת את מיקה לאיזה סופ"ש רומנטי (אולי ים המלח?) בשביל השפיות והבריאות.

בסוף דצמבר התקשרה אשת מכירות של "הבימה" והצליחה לשכנע אותי לעשות מנוי. נכון שאנחנו כרגע במצב כלכלי לא מושלם, אבל הגעתי למסקנה שאם יהיה לנו מנוי אז נצטרך לצאת קצת מהבית ולשבור את השגרה. וחוץ מזה, זה טוב לנשמה. בתחילת ינואר ראינו את "39 המדרגות" המצחיקה עם קושניר ומושונוב הנהדרים (וגם נתי רביץ וסיון ששון לא רעים בכלל!), עדיין לא במסגרת המנוי (הזמנתי דרך מבצע בעבודה), ולפני כשבועיים ראינו את הצגת הבונוס של המנוי "שעה יפה ליוגה", דרמה קומית מהנה עם עידית טפרסון, אלי דנקר, אפרת בוימולד ועוד. זה נחמד לצאת פעם בחודש ולהתאוורר.

בין לבין, בסוף ינואר מיקה התחילה לעבוד באופן זמני אצל עו"ד בת"א, לא רחוק מהמשרד של טייטלר בו היא עבדה. אגב, היא קפצה לטייטלר כדי לעזור להם ליום אחד כשהמזכירה שלהם חלתה, והיא קיבלה תשלום עבור היום הזה ועוד יומיים דומים שהיו בקיץ. המשרה הנוכחית היא 3/4 משרה, והיא מחליפה מזכירה שיצאה לחופשת לידה. אנחנו מקווים שהיא לא תחזור, ממש כמו מיקה, ומיקה תוכל להמשיך לעבוד שם (אנחנו צריכים עוד משכורת). בינתיים מיקה מקבלת שם מחמאות על הרמה המקצועית שלה והיא מבחינתה מרוצה.

עוד דבר שמיקה מצאה זה חדר כושר. היא נרשמה ל-18 חודש ל"גרייט שייפ" בכפ"ס, וכשהיא בריאה היא משתדלת ללכת בקביעות. יאמר לזכותה שהיא מוטרדת מהמשקל שלה והיא מנסה לשפר את המצב.

אם כבר הזכרנו בריאות... החורף הזה מתאפיין בבצורת קשה וטמפרטורות גבוהות מהממוצע, מה שתורם לפריחתן של מחלות חוזרות ונשנות. מיקה, כרמל ואני עושים תורנות מחלות, כשאצלי זה בדר"כ קצר, אצל מיקה זה כרוני, ואצל כרמל זה בא והולך. מיקה נזקקה לסבב נוסף של אנטיביוטיקה כדי להתגבר על צינון קשה, אבל כרמל עברה שני סבבים של דלקת ריאות, שהצריכה אינהלציות ואנטיביוטיקה במשך מספר ימים. למזלנו מיקה שמעה את כרמל מחרחרת וקבעה תור לרופאת הילדים מספיק מוקדם כדי שזה לא ידרדר. כרגע כולם בריאים, כרמל בגן ומיקה בעבודה, אבל היו לנו ימים בזמן האחרון שכרמל היתה בבית (גם דלקות עיניים חוזרות בהן היא נדבקת בגן לא תורמות לעסק) ואני נאלצתי להשאר לטפל בה, מפני שמיקה היתה מושבתת.

ובתפנית חדה, הקוראים ודאי יצאו מגדרם מרוב אושר (אני מבקש, קצת איפוק!) כשאספר שגיליתי זמרת סקוטית נהדרת בשם KT Tunstall, ששרה פופ-רוק משובח. למעשה, במשך עשרה ימים בינואר הקשבתי אך ורק לה, מתענג על כל שיר שאני מגלה ביוטיוב. מסתבר שהיא פעילה כבר לא מעט זמן, ואפילו הספיקה להוציא שני אלבומי אולפן מצוינים, ועוד אלבום אקוסטי וספיחים לא פחות טובים. לאחרונה השתמשה חברת פלאפון בשירה Suddenly I See לטובת פרסומת, ומשם התוודעתי אליה. אגב, היא הקליטה קולות רקע לאלבומה המשובח של סוזאן וגה לפני שנתיים, כך שהשם שלה היה לי מוכר עוד מקודם, רק לא יצא לי לשמוע חומר מקורי שלה.

אם כבר נגענו במוזיקה, הבלוג השני שלי קיבל דחיפה אדירה כאשר הוא הופיע במדור "עלו ברשת" של ידיעות אחרונות באחד בפברואר. כמות המבקרים היומית, שגירדה את הדו-ספרתי ביום טוב, זינקה ביום הפרסום ל-1500 מבקרים יחודיים, שצפו בכ-4000 דפים! מן הסתם המספרים האסטרונומיים האלה, מהם נהנים פורטלים על בסיס יומי, הלכו והדלדלו בצורה דרסטית, אבל כמות המבקרים התייצבה מאז על 20-30 ביום, עם כ-50 דפים נצפים, וזה בהחלט שיפור משמעותי. בעקבות הפרסום קיבלתי כמה תגובות, בבלוג ובאימייל, והכי חשוב - הצעות מהקוראים. אנשים התחילו להגיע אל הבלוג מכל מיני קישורים שונים ומשונים שאני לא קשור אליהם, ויכול להיות שיש עתיד לבלוג הזה...

נעבור נושא. יפעת ודורון עברו להוד השרון, ועכשיו הם גרים במרחק עשר דקות הליכה מאיתנו. דורון התחיל לעבוד בראש העין, וזמני הנסיעה שלו התקצרו מאוד יחסית לזמנים מרמת גן וחזרה. בעודי כותב שורות אלו מיקה הולכת עם כרמל להפגש עם יפעת בגן משחקים קרוב לבית, וזה מאוד נחמד שיש חברים קרובים.

אה, כן, היה גם יום בחירות איפשהו באמצע. כתבתי כבר מספיק על התנועה הירוקה, ואני רק אוסיף שהתנדבתי לעמוד מחוץ לאחת הקלפיות קרוב לבית ביום הבחירות ולנסות לשכנע אנשים להצביע "ה", מה שבדיעבד היה מיותר לחלוטין. לא רק שהתנועה הירוקה-מימד לא קיבלה ולו קול בודד בקלפי הזה, אותו יום היה יום סוער ואני הצטננתי ברמות שלא זכורות לי מזה שנים רבות. לאחר הבחירות נשארתי חולה בבית יומיים, ולמעשה עד עכשיו אני סוחב את השאריות של אותה מחלה.

מעבר לכל אלה, כמו תמיד יש לחץ בעבודה, כאשר באמצע החודש הבא צריך לשחרר גרסא, מה שאומר שעכשיו הצוות שלי באטרף של סגירת קצוות וכתיבת מסמכים. זה הצד הפחות נחמד של פיתוח תוכנה, אבל אי אפשר בלעדיו.

וכעת לתחזית. התחזית בחסות משרד הבטחון, המביא אליכם עודפי תקציבים לשירות מילואים! התקשרו עוד היום למשרד הקישור שלכם, וקצינת הקישור תשמח לסדר לכם חופשה קצרה על חשבון המדינה! כן, קיבלתי עוד צו מילואים, הפעם לשלושה ימים בסוף מרץ. לא ברור לי מה הם מקווים להפיק מכל האימונים האלה, חוץ מעוד תקציבים.

זהו, אני חושב. אני מקווה שלא ייקח לי עוד חודשיים לעדכן שוב.

יום שישי, 13 בפברואר 2009

סיכום עגום

זהו, מערכת הבחירות נגמרה. המפלגה בה תמכתי, בה האמנתי, לה עזרתי, לא עברה את אחוז החסימה ונותרה מחוץ לכנסת השמונה-עשרה. למעשה, היא קיבלה פחות משלושים אלף קולות - פחות מהמחצית הדרושה.

ישנן הרבה סיבות, ויש שיאמרו תירוצים. הקמפיין היה קצר (ובתור שכזה דווקא היה די אפקטיבי), המבצע בעזה הסיט את השיח הציבורי לכיוון הבטחוני, אנשים בחרו ברע במיעוטו בלי לבדוק את כל האפשרויות, ועוד ועוד. בסופו של דבר אף מפלגה קטנה לא עברה את אחוז החסימה, תודות לקמפיינים מבריקים של המפלגות הגדולות, שפמפמו לאנשים השכם והערב שהבחירה היא או ביבי או ציפי, והאלטרנטיבה היחידה שנראתה באופק וצעקה מספיק חזק היתה ישראל ביתנו.

בבחירות האלה השמאל התרסק באופן אנוש. מרצ כמעט נעלמה, מפלגת העבודה בדרכה להוביל את האופוזיציה עם מספר זעום של מנדטים, וקדימה (מפלגת מרכז עם נטיות לכאורה-שמאלניות) שמרה על כוחה. מטרידה אותי המחשבה שעומדת לקום כאן ממשלה ימנית, אשר תזרים תקציבים לבניית ההתנחלויות ולמימון ישיבות, שתתמוך בחוקים הזויים כדי לשמור על שלמות הקואליציה, ושתעלה במוקדם או במאוחר על מסלול התנגשות עם רובו של העולם המערבי.

לא מפריע לי שהקול שלי, וגם של מיקה, ושל לון, ושל יעל, הלכו לפח. אני מאמין באנשים של התנועה הירוקה-מימד, ואני מאמין שיש מקום בכנסת למי שעיקר עיסוקו בנושאים ה"שוליים" של חינוך, איכות הסביבה וצמצום פערים בחברה הישראלית. מה שמפריע לי הוא חוסר העניין של הציבור בדברים החשובים באמת, אלה שעולים כסף רב לקופת המדינה והרבה חיי אדם כל שנה.

גם אם היו רצות ביחד, כלל המפלגות ה"ירוקות" לא קיבלו מספיק קולות כדי לעבור את אחוז החסימה, וזה מעיד על הדרך הארוכה שיש לעשות כדי לעורר אנשים, ולהוכיח להם שיש מגוון רחב מאוד של נושאים מעבר לשאלת "מה (לא) נעשה כדי למנוע את הטרור", נושאים שאם לא יטופלו ממש בקרוב יכלו אותנו כך שהנושאים ה"בוערים" יהפכו גם כך לחסרי חשיבות.

אני הייתי אופטימי בבחירות האלו, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. עדיין לא החלטתי האם לדבוק באופטימיות ולקוות לטוב בפעם הבאה, או לשקוע בפסימיות ולוותר, ולתת לעניינים כאן להדרדר מדחי אל דחי. מרפי היה אומר על זה שהדברים נהיים גרועים לפני שהם משתפרים, אבל באותה נשימה מזכיר שאף אחד לא מבטיח שהדברים ישתפרו אי פעם.

נחיה ונראה.

יום שישי, 6 בפברואר 2009

דווקא הפעם, מפלגה קטנה!

לאחרונה אני מדבר עם הרבה אנשים על הבחירות, מה הם הולכים להצביע ולמה. אני מציע את דעתי, ומנסה להסביר מדוע התנועה הירוקה-מימד היא הבחירה שלי, מדוע אני מאמין במפלגה הזו ומדוע לדעתי היא תעבור את אחוז החסימה ותצליח להשפיע מבפנים.

רבים טוענים שהצבעה למפלגה קטנה היא בזבוז של קול, מפני שגם אם תעבור את אחוז החסימה, חבריה לא יוכלו להשפיע על שום דבר. יש בכנסת קומץ של פרלמנטרים ישרים, שרואים את טובת הציבור לנגד עיניהם (בכנסת האחרונה אפשר לציין לשבח את סטס מיסז'ניקוב מישראל ביתנו, את גלעד ארדן וגדעון סער מהליכוד, את אריאל אטיאס מש"ס, את אופיר פינס ושלי יחימוביץ' מהעבודה, את דב חנין מחד"ש וכמובן את הרב מיכאל מלכיאור, מקום ראשון ברשימת תי"מ) ואני טוען שצריך לחזק אותם, להוסיף חברי כנסת הגונים (וזה לא אוקסימורון) ולהחליש את כוחם של המושחתים למיניהם, ומפלגה קטנה ונחושה כמו תי"מ היא בדיוק מהסוג הזה.

זו הפעם השישית שאני הולך להצביע (אם סופרים את בחירות 2001) ואני מרגיש שזו הפעם הראשונה שאני הולך להצביע הצבעת אמון אמיתית, מפני שאני מרגיש שאני מכיר את האנשים שאני בוחר בהם. קול למפלגה כמו קדימה יעזור לרוחמה אברהם לשמור על הכסא שלה, אבל לא באמת יתרום לשינוי המציאות. רוב האנשים שאני מדבר איתם הולכים לבחור את הרע במיעוטו, ואני אומר למה להתפשר על מפלגות של מכבי שריפות ואוכלי חינם? למה לא ללכת עם תנועה בעלת כוונות טהורות, עם אנשים שהוכיחו את עצמם?

ב-10 בפברואר שמים "ה" בקלפי, ומתחילים את השינוי בפוליטיקה הישראלית.

יום חמישי, 5 בפברואר 2009

17/9/07 - שיגאטסה

[הקודם]

אתמול אכן התעוררנו מוקדם (3:30) ויצאנו לדרך לכיוון הכפר ניאלם Nyalam כדי לאכול שם ארוחת בוקר. הבעיה היא שהכביש לשם עדיין לא סלול, כך שהנסיעה בג'יפ (שנינו עם הזוג ההולנדי) היתה קשה. בנוסף לכל הצרות עובדים על הכביש בשעות היום, כך שהיינו צריכים לחצות את הקטע הלא-סלול בשעות הלילה, ולכן ההשכמה המוקדמת.

כשיצאנו מז'אנגמו Zhangmu ב-4:00 לא היה כל כך קר, אולי בגלל שהעיירה נמצאת "רק" בגובה 2,300 מ', ולכן החלטתי שאני אסתפק במכנסיים קצרים וסנדלים. עם הדרך לניאלם גם עלינו לגובה 3,700 מ', ושם כבר הקור חודר לעצמות. אכלנו ארוחת בוקר דלילה (חביתה, פיתה טיבטית, תה וריבה) והחלפתי לביגוד ארוך ושמתי נעליים.

מעבר לניאלם הדרכים השתפרו מעט והפכו לדרך עפר כבושה. נסענו במשך כמה שעות, מעלה-מעלה, עד שהגענו למעבר הרים Tong-La בגובה 5,120 מ', ממנו נשקף נוף מדהים של רכס ההימלאיה. התחלתי להרגיש כאב ראש וקצת סחרחורת (בגלל הגובה) אבל לקחתי נשימות עמוקות ויצאתי לצלם תמונות, שאני יכול להניח שיצאו מדהימות, אבל לא יעבירו את החוויה, אפילו לא חלקים. מילים לא יתארו את ההרגשה של לעמוד במקום כזה, מול ההרים העצומים, מוקף בשקט מוחלט, רק אתה והטבע. חוויה מיסטית של ממש, מה שמסביר את העובדה שבמעברי הרים בד"כ תולים הבודיהסטים אלפי דגלי תפילה צבעוניים המתנופפים ברוח הקרה. צילמי הרבה תמונות באיכות גבוהה וגם סרטון פנורמה.

המשכנו בנסיעה על דרך העפר, שהיא בעצם "אוטוסטרדת הידידות" שחוצה את טיבט כולה, ותוך כמה שעות של טלטלות הגענו לעיירונת קטנה בשם טינגרי Tingri, שם אכלנו צהריים. בשלב זה הרגשתי חוסר-תיאבון, אחד הסימפטומים של מחלת הגבהים, ולכן לקחתי כדור. לון לקח חצי כבר במעבר, אבל גם לו כאב הראש.

המשכנו בדרכנו, עברנו נקודת ביקורת סינית באמצע שומקום (שם כבר הרגשתי סחרחורת הולכת וגוברת שאילצה אותי לשבת) ואחרי כמה שעות על דרך העפר, שהפכה בינתיים לכביש סלול, הגענו למעבר הרים נוסף. הייתי נואש לאוויר צח (הסינים עושים כל שביכולתם להרוס את האוויר הנקי בטיבט - עישון, מנועים מזהמים, מה שרק אפשר) ולכן התרחקתי לאיטי מהג'יפים, מנסה לנשום עמוק כדי לספוג כמה שיותר חמצן, ללא הצלחה יתרה. הראש שלי התפוצץ ובקושי עמדתי זקוף, והייתי צריך עזרה כדי ללכת חזרה לג'יפ. המעבר הזה Gyatso La (בגובה 5220 מ') היה פחות מרשים מהקודם (לטענת לון; אני הסתכלתי בעיקר על הקרקע) למרות שממנו אפשר לראות את קצה האוורסט.

ממעבר ההרים ירדנו ירידה די חזקה לכיוון להטסה Lhatse ("רק" 4050 מ'), כשבדרך הרגשתי שהראש שלי ממש מתפוצץ ואני לא יכול אפילו לפתוח עיניים מרוב סחרחורת. כשהגענו ללהטסה חילקו אותנו שוב לקבוצות של 4-5 אנשים ושוב היינו בחדר עם נילס ואילונה, אחרי שגלגלנו שיחה איתם בג'יפ כל היום. מישהו עזר לי להגיע לחדר מהג'יפ ואני נשכבתי ושמתי את הרגליים על השמיכות המקופלות, כדי להזרים דם לראש. בשלב כלשהו הצלחתי איכשהו ללבוש פיג'מה ולפרוש את השמיכות כדי ללכת לישון כמו בן-אדם. על ארוחת ערב לא היה טעם לדבר. באמצע הלילה נאלצתי לקום לשירותים, מרחק של כמה עשרות מטרים מהחדר, והתהליך של להגיע לשם, לכרוע כדי לעשות ובסוף לחזור לחדר, היה קשה מאוד. בסופו של דבר ישנתי משהו כמו 14 שעות, אחרי שלקחתי עוד 2 כדורים נגד מחלת גבהים. לון לקח עוד חצי כדור וזה הספיק לו עד הבוקר.

הבוקר קמתי עם תחושה הרבה יותר טובה, הראש עדיין קצת כאב, אבל אחרי ששתיתי משהו כמו ליטר וחצי בלילה (כנראה שמחסור בנוזלים תרם לסימפטומים) הסחרחורת נעלמה ויכולתי לקום ולתפקד כמו כולם (הבנתי שלרוב האנשים היה לפחות כאב ראש בגלל הגובה, אם לא יותר... בחורה שוויצרית אחת שסובלת מלחץ דם נמוך ממש התעלפה לכמה דקות במעבר ההרים הראשון). אפילו אכלתי ארוחת בוקר, אותה ארוחת בוקר שקיבלנו אתמול וכנראה גם מחר.

כיוון שהקבוצה מקדימה את לוח הזמנים, נסענו הבוקר בניחותא בהמשך הדרך. עברנו במעבר הרים נוסף, Tropu-La (גובה 4950 מ') ממנו נשקף נוף נחמד, אבל חיוור לעומת מעברי ההרים של אתמול. משם המשכנו הנה, והגענו הנה כבר ב-12:00. שיגאטסה Xigatse היא עיר גדולה, ובה כל מנעמי הציוויליזציה. קיבלנו מלון מפואר (יחסית לאכסניה של אתמול ובכלל), בו שירותים ומקלחת בכל חדר, טלוויזיה ואפילו מיטות רחבות לכל אחד. בכל חדר שני אנשים, אז היום ישנו קיר בינינו לבין ההולנדים, מה שטוב בגלל שיש לי תחושה שהם מנסים לרמוז לנו בעדינות ובנימוס אירופאי שאנחנו קצת מתעלקים עליהם.

התקלחתי מקלחת נורמלית, הראשונה מאז קטמנדו, ויצאנו לאכול צהריים במסעדה עליה המליץ האחראי על השיירה. זו מסעדה עם תפריט מערבי (ספגטי, המבורגר, מרק גולאש) אבל אנחנו ביקשנו דווקא מומו (כיסוני בשר), מנה טיבטית טיפוסית. האוכל הגיע אחרי 45 דקות, ולא לטעמם של רוב הסועדים. לא נחזור לשם.

בשעה 15:00 יצאנו עם כל הקבוצה ברגל לכיוון מנזר Tashilhunpo, אחד המנזרים הגדולים והחשובים בטיבט. מנזר זה הוא מושבו של הפאנצ'ן-לאמה, הדמות השנייה בחשיבותה בעולם הבודהיסטי (אחרי הדלאי-לאמה). לצערנו המדריך של הקבוצה הביא אותנו עד שער המנזר, נתן לכל אחד כרטיס והשאיר אותנו לשוטט בכוחות עצמנו בתוך שטח המנזר.

במקום קבורים הפאנצ'ן-לאמה הרביעי עד העשירי, וישנם גם שלושה אולמות תפילה ובהם פסלים ענקיים וציורי קיר מושקעים של בודהה ותורתו. בשניים משלושת האולמות ביקשו Y75 עבור הזכות לצלם (סטילס; וידאו עולה Y1,800!!) ובשלישי ביקשו Y125. בהיותנו ישראלים טובים לון הצליח להגניב תמונה או שתיים בלי שאף אחד יראה.

סיירנו בין בתי הנזירים הדלים והקפנו את שטחה המנזר בתחושת החמצה, מכיוון שלא קיבלנו הדרכה מסודרת והידע היחיד שיש לנו בא מהתנ"ך (LP). יצאנו מהמנזר והלכנו לכיוון העיר העתיקה (הטיבטית). הגענו לשוק הפשפשים, דברים שימושיים ומזכרות, שם התמקח לון כדי לקנות גלגלי תפילה ידניים (כמו רעשן, רק לא עושה רעש) כדי להביא לאנשים בבית.

המשכנו לאורך קצה העיר, ובשלב מסוים ראינו מדרגות שעולות אל הגבעה עליה בנוי המנזר. לון ואני עלינו במדרגות לבד, וההולנדים המשיכו עם הבחור הנפאלי, שהלך איתנו בחזרה למלון (אכלנו כולנו ארוחת ערב מוקדמת במסעדה באזור השוק). המדרגות הובילו אותנו עד הפינה העליונה של המנזר, משם ראינו את העיר החדשה באור שקיעה ואת ההרים המקיפים אותה. צילמנו גם את המנזר מזווית זו.

חזרנו למלון ברגל ולון התקלח ונרדם. מחר אנחנו ממשיכים מרחק לא גדול לגיאנטסה Gyantse. בשאיפה הלילה יהיה לילה שקט יותר.

[הבא]

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים